כו:
שבועות שתים פרק שלישי שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואי
דלא ידע אנוס הוא. תימה אדקשיא ליה אברייתא תקשה ליה
איזו היא שגגת [שבועת] ביטוי לשעבר. כיון דבעינן אדם בשבועה
סז א
א)
ב) ג)
היכי משכחת לה שוגג: אי דידע. בשעת שבועה שהוא נשבע לשקר:
אמתני' דפ' שבועת העדות דתנן על שגגתו עם
(א)
סח ב
ד)
מזיד הוא. וקרא כתב ח) ונעלם. בשלמא להבא משכחת לה שבשעת
זדון העדות וי"ל דשמא פשיטא ליה להש"ס בשבועת העדות דשגגת
שבועה דעתו מיושבת עליו ולאחר זמן נתעלמה ממנו שבועה: כמונבז.
קרבן שמה שגגה דאפי' מזיד חייב בו אבל שבועת ביטוי ס"ד דלא
סט ג
ה) ו)
ז)
במסכת שבת בפרק כלל גדול: ה"ג
שמה שגגה דכיון דלא מיחייב אמזיד
ע ד ה
ח)
דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי
בעינן שגגה מעלייתא והא דפשיטא
איזו היא
שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי
ט)י)
❖
קרבן. בלא כרת: לישרי ליה מר.
ליה לקמן בשבועת העדות דאונס
דידע מזיד
הוא אי דלא ידע אנוס הוא א"ל
פטור נראה דפשיטא ליה משבועת
וכיון דאי אתא לקמן שרינן ליה לכתחלה
באומר
יודע אני ששבועה זו אסורה
א
כי אכיל ליה בהעלם שבועה לא עבר
ביטוי דאע"ג דכתיב ביה ונעלם פטר
עא ו
אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או
תורה אור השלם
❖
על שבועתו: מצטער. ט) ברעב ואי
ביה אונס כ"ש שבועת העדות דלא
לאו כמאן כמונבז דאמר שגגת קרבן
1. אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע
כתב ביה ונעלם דפטור:
נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה
אפילו תימא רבנן כו'. בר"פ
לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע
שמה שגגה אפילו תימא רבנן עד כאן לא
בשוגג בהעלם שבועה: לא שב מידיעתו
אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר
רבינו חננאל
פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה
כו'. והאי נמי לא שב מידיעתו הוא:
כלל גדול
ב
יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה
איזו היא שגגת שבועת
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע
צריך שיוציא. ואם לא הוציאה בשפתיו
כולה דלאו חידוש הוא אבל הכא דחידוש
גבי הא דאמר אביי הכל מודים
ביטוי לשעבר. אי דידע
וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
אינה שבועה: ולא שגמר בלבו להוציא.
בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה
הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו
מזיד הוא אי לא ידע
ויקרא ה ד
2. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר
קרבן עד שישגוג בלאו שבה ופריך
שלא נתכוין שתהא שבועה עד שיוציאנה
ונשבע אנוס הוא כרב
דמייתי קרבן דילפינן מע"ז והכא
כהנא ורב אסי א"ל
וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיְיָ
בשפתיו: גמר
בלבו סתם. שתהא
מהא דתניא איזהו שגגת שבועת ביטוי
מייתי אפילו רבנן מודו בעא מיניה רבינא
באומר יודע אני ששבועה
אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר
לשעבר דאמר יודע אני ששבועה זו
שבועה בגמר
לבו מנין כו':
זו אסורה. אבל איני יודע
דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
מרבא נשבע על ככר ומסתכן עליה מהו
מוצא שפתיך.
אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה
גבי נודר להביא
דברים כג כד
אם חייבין עליה קרבן אם
מסתכן לישרי ליה מר אלא מצטער ואכלה
3. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל
לאו. ולא תימא כמונבז
תרומה וקדשים.
קרבן אם לאו והיה שם בספרים מני
קרבן כתיב:
דמחייב קרבן בשוגג על
הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב
בשגגת שבועה מאי א"ל תנינא שב
תרומת מלאכת
המשכן כתיב בה
אילימא מונבז השתא בכל התור' כולה
ג
(ב)
מאן דידע בשעת מעשה
הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת
מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב
האיסור שעשה ולא ידע
דלאו חידוש הוא אמר מונבז דשגגת
כל נדיב לב הביאו וגו' וגבי
וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל
שהעושה הוא מביא קרבן
אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת
קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא
קדשים כתיב בחזקיהו בספר דברי
מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו אמר
זָהָב לַיְיָ: שמות לה כב
אלא אפי' לרבנן דאמרי
לכ"ש אלא לאו רבנן וע"כ לא פליגי
הימים וכל נדיב לב עולות:
שגגת קרבן לא שמה
שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו
וַיַּעַן יְחִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר עַתָּה
ד
שגגה. וכי האי מזיד הוא
רבנן עליה דמונבז אלא בכל התורה
מִלֵּאתֶם יֶדְכֶם לַיְיָ גֹּשׁוּ
מתני'
שנאמר לבטא בשפתים מיתיבי בשפתים
1
ולאו בר קרבן הוא הכא
וְהָבִיאוּ זְבָחִים וְתוֹדוֹת
כולה דלאו חידוש הוא אבל הכא דחידוש
מודו רבנן דכיון דבכל
ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל 1 לכל אשר יבטא האדם בשבועה הא גופה
לְבֵית יְיָ וַיָּבִיאוּ הַקָּהָל
הוא לא תיובתא דאביי תיובתא ורש"י
התורה כולה לא אשכחן
זְבָחִים וְתוֹדוֹת וְכָל נְדִיב
קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין אמר רב ששת
לאו גרידתא דמייתי קרבן
לֵב עֹלוֹת:
אינו גורס גירסא זו כי קשה לו והא לא
❖
דברי הימים ב כט לא
דילפינן מע"ז שנאמר ואם
הא לא קשיא הכי קאמר בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא
אתיא ברייתא לאשמועינן דשגגת
נפש אחת תחטא בשגגה
הוציא גמר בלבו סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא אלא לשמואל קשיא אמר רב
קרבן שמה שגגה אלא לאשמועינן היכי
והקריבה עז בת שנתה
לחטאת וכתיב התם תורה
ששת תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא
אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר
הגהות הב"ח
ה
אחת יהיה לכם לעושה
ובשמעתא דחיק נמי לאשכוחי דקאמר
פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל
(א) תוס'
בשגגה והנפש אשר
שגגתה (ב) ד"ה
היכי דמי כו' וגרס הקונט' הא מני
תעשה ביד רמה וגו'
אשר יבטא האדם מיתיבי מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא
2
פשיטא
אשכחן דהוקשה התורה
מונבז היא ופירש אבל לרבנן לית להו
❖
בשפתיו ו גמר בלבו מנין ת"ל 3 כל נדיב לב שאני התם דכתיב כל נדיב
כולה לע"ז. מה ע"ז דבר
שבועת ביטוי לשעבר והקשה הרב
שחייבין עליה זדונו כרת
לב וניגמר מינה משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד
ועל שגגתה חטאת. הכא
רבי אליעזר ממגנצ"א לפירושו דמאן
וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד
בשבועה כיון דחדוש הוא
גליון הש"ס
האי תנא דפליג עליה דמונבז התם
דחייבין בה על זדונה
מלמדין מאי איכא למימר הוו חולין וקדשים וחולין מקדשים לא גמרינן:
רבי עקיבא ואיהו אית ליה שבועת
תוס' ד"ה משום וכו' וגבי
מכות ועל שגגתה קרבן
תרומה כתיב ונחשב.
מתני'
לאו גרידתא אפילו רבנן
ביטוי לשעבר כדאמרי' לעיל והשיב
מודו. והא דמונבז ורבנן
לו רשב"ם דה"פ הא מני מונבז היא אבל לרבנן משכחת לה בענין אחר כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם יש בה לאו
❖
מפורשת בשבת פרק כלל
או לא וסבור שיש בה עשה וקשיא לר"ת דהכא בשמעתין מסקינן דאפי' לרבנן שגגת קרבן שמה שגגה ויש לומר דלית ליה דאביי ולאביי משכחת
גדול: בעא מיניה רבינא
מרבא נשבע על ככר שלא
להו לרבנן כדפרישית ולפי זה תתיישב נמי גירסא ראשונה דהשתא משמע דברייתא אתיא לאשמועינן דשגגת קרבן שמה שגגה מדלא נקט איני
יאכלנה ומצטער עליה.
מצטער
מוסף רש"י
ואכלה בשוגג מהו. פי' בקונטרס שאפי' היה זכור היה אוכלה וקשה דאם כן למה נקט מצטער
יודע אם יש בה לאו אם לא:
כלומר הרעב מצערו ואין
ונראה לפרש דמצטער על מה שאינו שוכח שהיה רצונו שישכח כדי שיאכל אבל במזיד לא היה אוכל ופשיטא דלאו היינו שב מידיעתו כיון שברצונו
איזוהי שגגת שבועת
שם זולתה ואכלה בשוגג
היה שוכח כדי שיאכל: צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים. נראה דמפשטא דקרא קדריש ולא משום דאייתר להכי מדפריך בסמוך
בטוי לשעבר.
מהו. א"ל תניתוה או
הודע אליו חטאתו השב
וניגמר מיניה וקאמר נמי משום דהוה תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והשתא א"כ למה ליה קרא בשבועת ביטוי לבטא
מידיעתו. כלומר מי
בשפתים אלא אינו מיותר לכך: אלא לשמואל קשיא. ואם תאמר ודשמואל נמי יפרש הכי ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו וי"ל שהאמורא
שיעשה בשגגה כיון
יש לו לפרש דבריו יותר: גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין. השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת
שאתה מודיעו שאסור
הוא פריש זהו שמביא
חטין דאזלינן בתר דברים שבלב בשאין הפה מכחיש והא דקאמר שמואל צריך להוציא בשפתיו היינו שצריך להזכיר פת אבל חטין אין
קרבן על שגגתו. והאי נמי
צריך להזכיר ותימה דבפרק ארבעה נדרים תנן נודרין להרגים ולחרמים ולמוכסין שהן של תרומה כו' ושל בית המלך כו' ומפרש
שב מידיעתו הוא וחייב
קרבן. וי"א כיון שמצטער
בגמ' דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומסיק שאומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דסבירא לן דברים
עליה אע"ג שאתה מודיעו
שבלב אינן דברים לגבי אונסין אפשר משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואע"פ שאומר בלבו היום והכא נמי ליתסר אע"פ שאומר בלבו
לא פריש. אפי' אם אכלו
בשוגג כמו מזיד חשיב:
חטין וי"ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לת"ח שרי אפי' שלא במקום
אבל הנשבע על ככר
אונס וכן מוכח דטעמא הוי משום דלא מהימנינן ליה במה דקאמר שהיה בלבו היום דקאמר לגבי אונסין אפשר משמע אפשר שהיה כדבריו
ומסתכן אם לא יאכלנה
שהיה בלבו היום והכי נמי אשכחן בפ' ב' דנדרים דמפליג בין ת"ח לע"ה גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ואי הוה
שרינן ליה למיכלה: אמר
(שבת סט:) יודע אני
שמואל גמר בלבו צריך
אמרינן דגבי אונסא אפי' מדירו על דעתו שרי הוה אתי שפיר דבלא אונס אסור אפי' אומר בלבו כדמשמע בסוף פירקין גבי
ששבועה זו אסורה.
להוציא בשפתיו שנאמר
משה שהשביע את ישראל על דעת הקב"ה ועל דעתו ועוד נראה דהכא דסתם פת הוי דחטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס ואם תאמר
אבל איני
לבטא בשפתים. ומותבינן
בההיא דריש מס' נזיר דתנן האומר אהא הרי זה נזיר ופריך בגמ' דלמא אהא בתענית קאמר ומוקי שמואל כגון שהיה נזיר עובר
יודע כו'.
עליה מהא דתניא
בשפתים ולא בלב כו'.
לפניו ופריך דלמא לפטרו מקרבנותיו קאמר ומשני דאמר בלבו והשתא כיון דגמר בלבו להיות נזיר למה לי נזיר עובר לפניו הא הכא לא
ופריק רב ששת ונדחה.
בעינן פת חטין עובר לפניו וי"ל דהתם במאי דקאמר אהא לא משמע כלל לשון נזירות אם אין הנזיר עובר לפניו והוי כאילו גמר בלבו
(שם) שב מידיעתו.
ופריק רבא בשפתים
להיות נזיר ולא הוציא כלום בשפתיו אבל הכא סתם פת הוי דחטין: שאני התם דכתיב וכל נדיב לב. משמע דהכא מודה שמואל
ולא שגמר בלבו להוציא
פת חטין והוציא פת
דאין צריך להוציא בשפתיו והא דאמר בספ"ק דחגיגה היתר נדרים פורחים באויר דקאמר ר' יצחק בגמ' יש להם על מה
שעורים שפטור בפת
חטין שהרי לא הוציא שיסמכו דכתיב וכל נדיב לב ודחי דלמא לאפוקי מדשמואל לאו משום דלית ליה י) דשמואל אלא כלומר דלא ס"ל הכא כדשמואל:
משום דהוו תרומה וקדשים כו'. גבי קדשים כתיב שהביאו בעזרה כל נדיב לב עולות $ וגבי תרומה כתיב ונחשב
בשפתיו פת חטין ופטור
(חולין ה:) גמר בלבו.
בפת שעורים שהרי לא
לכם תרומתכם שניטלה במחשבה ואע"ג דתרומה חול אצל קדשים כדאמר בריש האיש מקדש ולא ילפינן
גמר בלבו. אלא גמר
מקדשים מ"מ קדשים נילפו מיניה הלכך הוו שני כתובים הבאים כאחד ובקונט' פי' דתרומה היינו תרומת המשכן דכתיב וכל נדיב לב הביאו:
(חגיגה י.) אין מלמדין.
בלבו להוציא פת חטין
והוציא פת סתם מנין
לקיים
שחייב ת"ל לכל אשר
(פסחים
יבטא האדם בשבועה. ואדחי' הא תיובתא משמואל: מיתיבי מוצא שפתיך תשמור. אין לי אלא המוציא בשפתיו. גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב. ופרקינן לשמואל שאני התם דפריש בה קרא כל נדיב לב. ומשום דהוו
מה.)
שני כתובים הבאים כאחד. קדשים הא דאמרן. ותרומה דכתיב בה ונחשב לכם תרומתכם מלמד שהתרומה ניטלת באומד ובמחשבה. לא גמרינן מינייהו. ומ"ד מלמדין הוו להו שבועות כגון הא דשמואל חולין ותרומה
וקדשים קדש וחולין מקדשים לא ילפי דקדשים חמירי לפיכך אתנהו אפילו גמר בלבו. וגרסינן בפסחים פרק תמיד נשחט (דף סג) ר' מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוין. ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוין. איתיביה אביי
(קדושין כד.)
המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' עד שאני נכנס לבית זה ואמר לזה. שאיני נהנה לזה
ואמר לזה לא
אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין.
וכיון דמותבינן מהא
שמע מינה דהלכתא היא: