שבועות שתים פרק
שלישי שבועות
כז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לקיים
מתני' שהיה בדין שיהא חייב. הנשבע לקיים ולא קיים: כדברי
המצוה פטור שהיה בדין שהוא חייב דברי ר' יהודה בן
עב א
א)
ב) ג)
בתירא. בקונטרס גורס כדברי ר' יהודה בן בתירא ולא
רבי יהודה בן בתירא גרסי' ולא גרסי' דברי רבי יהודה. והכי קאמר
ד) ה)
נשבע לקיים ולא קיים פטור שאילו לדברי ר' יהודה בן בתירא היה
גרס דברי משום דבמתני' קתני פטור ולר' יהודה בן בתירא הוי חייב
ו)
בדין לחייבו: שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב ז) להרע או להיטיב:
כדקתני לקמן במתניתין ולריב"א היה נראה לקיים גירסת הספרים
עג ב
גמ' יכול נשבע לבטל את המצוה
ז)
דמודה ר' יהודה בנשבע שלא לאכול
❖
עד ג
ח)
וכו'. ותהא זו קרויה הרעה שהוא
נבילה ואכל דפטור דאין איסור חל על
מתני' א נשבע לבטל את המצוה ולא
עה ד
מריע לעשות שמבטל את המצוה: מה
איסור ולעיל נמי פריך גבי
עו ה
ביטל פטור לקיים ולא קיים פטור שהיה
הטבה רשות. לקמיה מפרש לה: יכול
נבילה מושבע ועומד מהר סיני הוא
ב
תורה אור השלם
בדין שיהא חייב כדברי ר' יהודה בן בתירא
נשבע לקיים כו'. ותהא זו קרויה
משמע דליכא מאן דפליג ודוקא
1. אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע
הטבה שהוא מטיב לקיים מצוה: מה
בלקיים המצות כגון לישב בסוכה או
א"ר יהודה בן בתירא מה אם הרשות שאינו
לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע
❖
הרעה רשות. לקמיה פריך ממאי
אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר
לאכול מצה מחייב ר' יהודה וטעמא
מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליו
יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה
דקראי ברשות כתיבי: ת"ל או להיטיב.
כדאמר בנדרים מנין שנשבעין
מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע
או יתירה לדרשה: מה הטבה. לעצמו
לקיים המצות שנא' נשבעתי ואקיימה
וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
רבינו חננאל
דין שיהא חייב עליה אמרו לו לא אם אמרת
ויקרא ה ד
שאינה בביטול מצוה.
דהיינו אוכל:
וה"נ מחייב עליה קרבן והכי איתא
$
מתני' נשבע לבטל את
2. כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר
בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן
בירושל' דבשלא אוכל נבילה ואכל מודה
כגון אוכל ביוה"כ או חמץ בפסח דהא
המצוה ולא ביטל לקיים
יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו
רבי יהודה דפטור דאי תימא חייב
לא קרי הטבה שהרי גורם רעה לנפשו
את המצוה ולא קיים
מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ
פטור. שהיה בדין שיהא
כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור:
קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ:
ליתני לא אם אמרת בשבועת הרשות
אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי
❖
ויקרא כ ט
חייב דברי ר' יהודה בן
גמ' ת"ר יכול נשבע לבטל את המצוה
שכן עשה בה לאו כהן והן כלאו תאמר
פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה
בתירה כו'. והני מילי
בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו
בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה אלא
בשוגג ובקרבן: ת"ר
ולא ביטל יהא חייב ת"ל 1 להרע או להיטיב
נשבע לבטל את המצוה
גליון הש"ס
כהן והן כלאו פי' הן כלאו שאוכל
בקיום מצוה כגון לא אוכל חמץ א"כ
מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא
ולא ביטל יכול יהא חייב
נבילות כמו שלא אוכל נבילות אלא
למה לי דכתבה הך הרעה הטבה היא
תוס' ד"ה לקיים וכו'
ת"ל להרע או להיטיב.
נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא
והכי איתא בירושלמי.
מה הטבה רשות אף
לענין מצוה והא כתבה: ואקיש
ודאי מודה רבי יהודה בן בתירא
פטור יכול נשבע לקיים את המצוה ולא
הרעה רשות כו'. ופריש
הטבה להרעה מה הרעה. דלא
דפטור והשתא גרסי' דברי ר' יהודה
❖
בה נשבע לבטל מצוה
קיים שיהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה
שפיר דהכל מדר' יהודה בן בתירא
אוכל שאינה בקיום מצוה כגון לא
ולא ביטל. או נשבע
הרעה רשות אף הטבה רשות אוציא נשבע
לקיים מצוה ולא קיים.
וה"פ לקיים מצוה פטור דהיינו שלא
אוכל חמץ בפסח דההיא לא הרעה
בתרווייהו הואיל ואינו
מוסף רש"י
לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור יכול
מיקריא לענין מצוה: אף הטבה.
אוכל נבילות ויש מקום שבדין חייב
דבר הרשות פטור
כגון לישב בסוכה דברי רבי יהודה
דאוכל שאינה בקיום מצוה כגון אוכל
נשבע להרע לעצמו ולא הרע יכול יהא
שלא עשה בה לאו
משבועת ביטוי אבל
בן בתירא: מצוה שמושבע עליה
כהן.
נשבע להרע לעצמו ולא
מצה אלא בביטול מצוה כגון אוכל
פטור ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה
(לעיל כה:) ולא
הרע חייב. מאי טעמא
מהר סיני. תימה מהאי טעמא נמי
חמץ בפסח וא"כ הטבה זו הרעה היא
ביטל יהא חייב.
רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע
דרשות בידו להרע
ג
והא כתבה: ה"ג אי הכי בדבר
אמאי אין איסור חל על איסור ואי
(נדרים טז:) מה
לעצמו. אבל הנשבע
לעצמו ולא הרע שהרשות בידו יכול נשבע
הטבה רשות.
להרע לאחרים כגון
הרשות נמי לא משכחת לה אלא
משום דילפינן בפרק כל הבשר
שנשבע שאכה לפלוני
להרע לאחרים ולא הרע שיהא חייב ת"ל
מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים
מומתו בו כי יחללוהו פרט לזו
ואפצע את מוחו וכיוצא
להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה
שמע מינה לאו בדבר מצוה כתיבי
שמחוללת ועומדת וילפינן מינה דכהן
בהן פטור שאין הרעת
אחרים בידו. אבל נשבע
רשות ד אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע
כו'. והכי פירושה אי הכי בדבר
טמא שאכל תרומה טמאה פטור אם
להיטיב לאחרים ולא
שאין הרשות בידו מנין לרבות הטבת אחרים
הרשות נמי איכא לאקשויי כי האי
כן היכי עביד קל וחומר נימא איסור
היטיב חייב. (ואמרינן)
(שם יז.) אין לי אלא
[ודייקינן] להא דתנו רבנן.
גוונא אקיש הרעה להטבה מה הטבה
שאינו חל על איסור יוכיח:
ת"ל או להיטיב ואיזו היא הרעת אחרים
ת"ל להרע או להיטיב. הך דרשא
אביו ואמו.
וממאי דקראי בדבר
דאוכל שאינה בדבר רע לגופו כגון
אכה את פלוני ואפצע את מוחו וממאי
הרשות כתיבי דלמא
(סנהדרין סו.)
אוכל דבר שקשה לגוף דההיא לאו
לא אתיא כר"ע דלדידיה אמר
(שם פה:)
בדבר מצוה כתיבי. ודחינן
דקראי בדבר הרשות כתיבי דלמא בדבר
(חולין עח:) אביו ולא
לא ס"ד דכתיב להרע או
לעיל דדריש בריבויי ומיעוטי
הטבה מיקריא אלא דבר המהנהו אף
מצוה כתיבי לא ס"ד דבעינן הטבה דומיא
אמו אמו ולא אביו.
להיטיב דבעינן (הטבה
ומאי מיעט מיעט דבר מצוה:
הרעה דלא אוכל שאין שבועה זו רעה
(שם)
דומיא דהרעה) [הרעה
דהרעה והרעה דומיא דהטבה דאקיש הרעה
מה
הטבה רשות. פירוש שאינה
לגופו אלא הטבה כגון לא אוכל
אביו קלל אמו קלל.
דומיא דהטבה] מה הטבה
להטבה מה הטבה אינה בביטול מצוה אף
ליתא בביטול מצוה אף
דברים הקשים לגוף וא"כ הרעה הזאת
בביטול מצוה והכי מפרש לה
לקמן: אביא נשבע להרע לעצמו.
הרעה נמי ליתא בביטול
הרעה אינה בביטול מצוה הרעה גופה
הטבה היא לו והא כתיב ליה הטבה
(שם וכעי"ז שם פה:
מצוה. נמצאת הרעה זו
ואקיש הטבה להרעה מה הרעה דלא
כולי הך בבא לא צריכא אלא
הטבה היא ואקיש הטבה להרעה מה הרעה
גופה הטבה היא כיון
וב"מ צד: וחולין עח:)
דליתא בביטול מצוה.
אוכל לא נשבע על דבר הקשה
לאשמועינן דאדם רשאי לחבול בעצמו
אינה בקיום מצוה אף הטבה אינה בקיום
ר' יונתן
והטבה דומיא דהרעה מה
(חולין שם)
דההיא לאו הרעה מיקריא אלא בדבר
דפלוגתא היא בהחובל :
אומר.
מצוה הטבה גופה הרעה היא אי הכי בדבר
הרעה אינה בקיום מצוה
נשבע להרע לאחרים. הך בבא
הטוב לגוף נשבע שלא יאכלנו אף
אף הטבה אינה בקיום
הרשות נמי לא משכחת לה אלא מדאיצטריך
מצוה. והאי הטבה גופה
הטבה דאוכל כגון שנשבע בדבר הרע
נמי לא צריכא ומשום
הרעה היא דהא ביטל
או לרבות הטבת אחרים ש"מ בדבר הרשות
לו שתהא שבועה רעה לו א"כ הטבה
סיפא דבעי לרבויי הטבת אחרים נקט
(סנהדרין סו.)
מצוה. ואקשינן אי הכי
לה: דלמא בדבר מצוה כתיבי.
כתיבי דאי ס"ד בדבר מצוה כתיבי
משמע שניהם כאחד
גופה הרעה היא: השתא הרעת
אוכל ולא אוכל נמי נימא
כו'.
הכי מה הטבה שאינה
השתא הרעת אחרים איתרבי הטבת
אחרים. דהויא ביטול מצוה איתרבאי
פי' אף בדבר מצוה אבל אין לפרש
בלא אוכל אלא באוכל
(חולין
אחרים מיבעיא והאי או מיבעי ליה לחלק
הטבת אחרים דקיום מצוה היא
דלמא בדבר מצוה לחוד כתיבא
עח:)
אף הרעה נמי שאינה בלא
אוכל אלא באוכל האי
מיבעיא: והאי או מיבעי ליה לחלק.
מדקאמר לקמן אלא אי אמרת בדבר
לחלק לא צריך קרא הניחא לר' יונתן
הטבה היא כו'. ודחינן
מצוה כתיבי מאי מיעט ולימא
דאי כתיב להרע ולהיטיב הוה אמינא
אלא לר' יאשיה מאי איכא למימר דתניא
האי מאי אי אמרת
עד דמשתבע אתרוייהו: אביו קלל
דמיעט דבר הרשות אלא פשיטא ליה
בשלמא קראי בדבר
2 איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין
הרשות כתיבי. היינו
אמו קלל. בראש המקרא סמך קללה
להש"ס דבדבר הרשות כתיב דלהרע
לי אלא אביו ואמו אביו ולא אמו אמו ולא
דאצטריך או לרבות
ולהיטיב משמע נמי בהרעת הגוף
לאביו ובסופו סמך קללה לאמו:
הטבת אחרים. אלא אי
אביו מנין ת"ל 2 אביו ואמו קלל ה אביו קלל
דלמא בדבר
ומשמע אחד בפני עצמו. וריבויא
ובהטבת הגוף:
אמרת בדבר מצוה כתיבי
אמו קלל דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר משמע
השתא הרעת אחרים
מצוה כתיבי. קראי להרע כגון לא
דסיפיה דקרא מיבעי ליה לרבות מקלל
אתרבי הטבתם מיבעי.
שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו
אוכל מצה שהיא הרעה גמורה
לאחר מיתה והכי מפר' לה בסנהדרין ח):
ואקשינן האי או מיבעי לו
עד
שמריע לגופו ולנפשו ולהיטיב כגון
ומשני
לחלק דאי לא כתב או
אוכל מצה שהיא הטבה גמורה שמטיב לגופו ולנפשו: אי הכי בדבר הרשות נמי לא משכחת לה. תימה דבדבר הרשות משכחת לה שפיר הרעה
הוה אמינא אינו חייב
אלא אם ירע ויטיב
דומיא דהטבה והטבה דומיא דהרעה מה הטבה שאינה בביטול מצוה ומותר לעשות דאל"כ לאו הטבה היא אף הרעה שמותר לעשות כגון לא אוכל
תרוייהו בהדי הדדי אבל
ככר זו ומה הרעה שאינה בקיום מצוה שאין חובה לעשות אף הטבה כן כגון אוכל ככר זו דמה לנו להקיש לגמרי עד שיקשה הטבה
זה בלא זה פטור. להכי
גופה הרעה היא הרעה גופה הטבה היא כיון שאנו מוצאין להשוותם: מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים. תימה א"כ למה
כתב או לחלק. ואמרינן
הניחא לר' יונתן אלא לר'
להו לרבנן למימר במתני' תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן תיפוק ליה דלהרע לא מיירי בדבר מצוה מדאיצטריך או לרבות
יאשיה כו'. ופי' חלוקתם
כדתניא איש איש אשר
הטבת אחרים ובעינן הטבה דומיא דהרעה דבדבר הרשות ולאו
פירכא
היא
דנהי דקיום מצוה לא כתיב הכא מ"מ נילף מקל וחומר:
יקלל את אביו ואת אמו.
עד אין לי אלא אביו ואמו.
אביו בלא אמו אמו בלא אביו מנין ת"ל אביו ואמו קלל. אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה כו':