שבועות
שתים פרק
שלישי שבועות
כח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. מה שפירש
אפי' כל שהוא. שיור נמי מעכב שלא עבר על שבועתו וראוי לשאילה:
פד א ב מיי' פ"ג מהל'
א) נדרים יז: יח. תוספתא
דנזיר פ"ב [ע"ש], ב) מכות
נזירות הל' י:
מיגו דמהניא שאלה כו'. דהא כי אכליה לכזית קמא עדיין כל זיתים שבה
בקונטרס אין שבועה חלה אלא בשעת מעשה הראשון הלכך
פה ג מיי' פ"ו מהל'
כג., ג) [כתובות עד:],
אסורין עליו ומהניא להו שאלה וכיון דנשאל וקיי"ל ג) חכם עוקר נדר
ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו
ד) [במדבר ו], ה) [דברים
שבועות הל' יח [שו"ע
מעיקרו ואשתכח דלא הויא שם שבועה כלל הלכך כזית קמא אשתכח
קרינא ביה האדם בשבועה וחלה עליה שבועה להתחייב קרבן על השוגג
כה], ו) [ויקרא ה], ז) רש"ל
י"ד סי' רח סעי' ה]:
פו ד מיי' פי"ז מהל'
פי' לענין קרבן, ח) בדפו"י
דלא באיסורא אכליה: ואחר כך נשאל
בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל
הגירס' שבועתו וכ"ה
סנהדרין הלכה ו:
על הראשונה. אלמא אע"ג דאזלא לה
האיסור ראשון ובלבד שתהא שגגה
❖
פז ה מיי' פ"ו מהל'
הריעב"ץ,
אפי' כל שהוא נמי אי בעית אימא שלא
כולה נשאל עליה: שלא גלח. פתח
באכילת האיסור זה הפי' מגומגם
שבועות הל' יח:
פח ו מיי' שם פ"ד הל'
אוכל אי בעית אימא שלא אוכלנה איבעית
דבאכילת איסור ראשון לא משכחת
אהל מועד את ראש נזרו כדכתיב :
ד)
טז וגירסתו חייב ועיין
הגהות הב"ח
אימא שלא אוכל מיגו דמהניא ליה שאלה
דר' אליעזר. במסכת נזירות (דף סג.):
חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינא
בכ"מ סמג שם טוש"ע י"ד
תגלחת מעכבא. לשתות יין וליטמא
ביה האדם בשבועה ולא חלה עליו
(א) תוס' ד"ה אמר כו'
אכזית בתרא מהניא ליה שאלה נמי אכזית
סי' רלט סעי' טז:
פט ז מיי' שם הל' יז
וכפי שיטה זו יש לפרש
למתים הלכך הוי שיור: א"ר אשי
שבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה
קמא ואיבעית אימא שלא אוכלנה אי שייר
❖
כל הסוגיא:
וגירסתו פטור ועיין
נזירות קא רמית כו'. לעולם משעבר
באכילת האיסור לפירוש הקונטרס ואי
כזית חשיב לאיתשולי עליה ואי לא לא
בכ"מ סמג שם טוש"ע
על שבועתו לא חזיא לשאילה ולא
אפשר ליישבו אלא בדוחק דמשכחת
שם:
חשיב לאיתשולי עליה מיתיבי מי שנדר
❖
צ ח מיי' שם:
א)
לה כגון שבשעה שאוכל איסור ראשון
מהניא לה שאלה. ודקשיא לך נזירות לאו
גליון הש"ס
שתי
נזירות ומנה ראשונה והפריש עליה
קושיא היא: מי גרם לשניה שלא תחול.
לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה
גמ' אמר רבא שבועה
קרבן ואח"כ נשאל על הראשונה עלתה לו
שלא אוכל ככר זו. עיין
אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזה
כלומר מי גרם לך לומר שהימים
רבינו חננאל
תשובת מהרשד"ם חלק י"ד
שניה
בראשונה הכא במאי עסקינן בשלא
הככר שנשבע עליו ואע"פ שמותר
המנוים לא לשניה נמנו אלא לראשונה
סי' רמא:
עליה ופריק איבעי תימא
כיפר והתניא כיפר בשלא גלח ור"א היא
לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא
דתימא אזלא לה ראשונה ותקשי לך
א
כשנשבע שלא אוכל ככר
היה אוכלו לפי שמתאוה לאכול של
ראשונה היתה גורמת לך לומר כן:
זו ואע"ג דכיון דאכל
דאמר תגלחת מעכבא והתניא ב גלח אמר
כזית ממנה עבר בשבועתו
ואינה. והרי גלה החכם לך שחרטתו
תנאי או בשום ענין שצריך לאוכלו
רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לשניה
אמרי מגו דמהניא שאלה
כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו
של זה חרטה ועקר את הראשונה
למשרא ליה כזית בתרא
שלא תחול ראשונה ואינה אמימר
מהניא נמי לכזית קמא
וכל זה דוחק ומה שפי' נמי בסמוך
מעיקרא ונמצא מנין המנוי של שניה
אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה אי
למפטרי למפרע: איבעי
ג
גבי אכל את ראשון כו' האי דנקט
נמנה וכולה ראשונה אכתי הוה קיימא
תימא כשנשבע שלא
בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות
אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי
כשנשאל. אבל ככר שנשבע עליה
אוכלנה ולא מחייב עד
אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל
דאכיל לה כולה מיהו אי
עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא
ואכלה על כרחך עבר לה שבועתו
שייר ממנה כזית חשוב
דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ
ושוב אין לה שאלה: ה"ג אמימר אמר
ומתחייב למפרע אינו ר"ל איפכא
ב) ד
לאתשולי עליה ואי לא
אפי' אכלה כולה נשאל עליה דאי
מבבא דקאי בה דהיינו שאכל איסור
מב"ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ
לא: ואקשינן וכי אם
ה
אכלה כולה אינו נשאל
בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר
תחלה בשוגג ממש ששכח שבועתו
$ אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו
ו
עליה והא גבי נזירות
מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא:
דא"כ לא חיילא כלל דלא הוי האדם
אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג
דמנה הראשונה ושלמה
מחוסר קרבן. וקרבן הוה ליה שיור
בשבועה ולא בעי נמי למימר שאכל
והפריש עליה קרבן וקתני
והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד
ז
נשאל על הראשונה עלתה
איסור במזיד לגמרי תחלה דאין כאן
וכן מלקות למזיד אבל כפתוהו ללקות
השניה בראשונה. ודחי'
ושניה בשוגג חייב ח שתיהן בשוגג פטור
שגגה בשעת אכילת איסור ואין נ"ל
שוב אין כאן שיור שהרי הוא כאילו
בשלא כיפר דכיון דלא
שתיהן
לוקה כבר כדשמואל: התם רץ. ונתבזה
כלל שהיה הקונטרס ר"ל דמתחייב
כיפר עדיין לא השלימה
והתניא כיפר כו'. ופריק
למפרע מלקות דאין סברא שיתחייב מלקות כיון שאח"כ אכל התנאי
במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך ה) כיון שנקלה הרי הוא אחיך (מכות דף כג.):
רב אשי נזירות קא רמית
אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. נמצאת האחת איסור
בשוגג ועוד דלפירוש ר"ת אדרבה חייב קרבן באכל איסור תחלה
עלה דשבועה מי גרם
לשניה שלא תחול במקום
במזיד ותנאי בשוגג אלא ר"ל כדפרישית שאכל איסור ראשון וזכור את
והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שיתלה בה הוי תנאי.
הראשונה הלא הראשונה
השבועה אבל אינו יודע שזהו הככר שנשבע עליו ושוב מצאתי בתוס'
ואשמועינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין
שהיא בחזקת נזירות כיון
רבינו אלחנן שכתב שהסופרים טעו וכך ראוי להיות לאו משום דאי
איסור השבועה חל עליו בשעת שבועה אלא בשעת מעשה הראשון
שבטלה נמצאת מנינא
לשניה: אמימר אמר אפי'
עביד איפכא חיילא דודאי לא חיילא שכמו שזאת אינה חלה ופטור
הלכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את
אכלה כולה כיון דמחוסר
אף אותה אינה חלה וכן כתוב בפירושים אחרים מרש"י ועל מה שפי'
שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה ו) וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן
מעשה נשאל עליה מגו
בקונט' בין שאכל איסור ראשון כתוב שלא היה יכול להבין ועוד
על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד
דמהניא שאלה למלקות
לפטרו אם היה מזיד
דוחק לפי' הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חברתה בסמוך צריך
שתהא שגגה ז) באכילת האיסור ומלקות על המזיד ובלבד שתהא
מהניא נמי אכלה בשוגג
לפרש דחייב לא קאי אלא אשניה ומשמע דקאי אתרוייהו ונראה
התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון
לקרבן אבל כפתוהו על
לפרש דלא מיפטר משום אדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה
לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא
העמוד אינו נשאל עליה
כדשמואל דאמר כפתוהו
למלקות ומייתינן ליה סייעתא לקמן [ע"ב] ממתניתין דנדרים: אכל את
כשאוכלו בשוגג בין בתחלה בין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן
על העמוד ורץ מב"ד
הראשונה כו'. ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם
דבשעת אכילת התנאי הוא דחיילא השבועה עליה הלכך בעינן שלא
פטור. והא שנייה דאמימר
יהא אנוס בה ואותה של תנאי קרי ראשונה כדפי' בקונט' והא דקאמר
אוכל זו לא אוכל זו. והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי
לענין כפתוהו ליתא
ולא דמיא לדשמואל
ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור לאו דוקא נקט הכי דה"ה שניה
עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי
דהתם רץ ונפטר בדינו
במזיד תחלה כדפרישית דלא חיילא שבועה עליה כלל כיון שאכל של
למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא דהך שניה
אחרי כפיתה ודמי כמי
תנאי בשוגג והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב
דאיסור הוא דהויא לה שגגה באכילת איסור דאי בתנאי לא מייתי
שלקה. אבל האי לא
רץ ועומד להלקותו ויש
לאו דוקא ראשונה במזיד תחלה דה"ה שניה בשוגג תחלה ואח"כ
קרבן על אכילת האיסור למפרע שהיתה מזיד ובהיתר שעדיין לא
לו להשאל עד שילקה
ראשונה במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד
נאסרה עליו ואע"פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר
וקמייתא דאמימר איתא
ושמעתא דבתרא ברורה
בה על השבועה למפרע שגגה באיסור בעינן: אכל את הראשונה
שכבר אכל השניה שאם היה זכור א"כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי
היא לענין מלקות: אמר
בשוגג ושניה במזיד פטור. בשעת אכילה ראשונה כבר שכח ח) בשבועתו
במזיד הביא עצמו לידי איסור אי נמי אפי' זכור חשיב שב מידיעתו
רבא שבועה שלא אוכל
הוא דחמיר ליה לאיניש טפי אכילת האיסור מן התנאי כדאמר בריש
וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור
ככר זו אם אוכל זו
א) ואכל הראשונה בשוגג
ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה
פ"ב דנדרים (ד' טו.) כי לא זהיר בתנאי אבל באיסוריה מיזהר וכפי
והשניה במזיד חייב.
ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינא ביה
(א)השיטה זו יש לפרש הסוגיא וכן משמע מתוך פירוש ר"ח דחיילות
ראשונה במזיד ושניה
האדם בשבועה וכל שכן מקרבן שאין קרבן על המזיד: ראשונה במזיד
השבועה תלוי באכילת התנאי אלא דקרי לאיסור ראשונה וגרס
בשוגג פטור. שתיהן
ושניה בשוגג חייב. כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו
איפכא ראשונה בשוגג ושניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה
א) עי' בתוס' כאן בד"ה אמר
במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד
בשוגג פטור וקרי לאיסור ראשונה לפי שמזכירה תחלה לא אוכל זו
פירוש דברי רבינו וגירסתו.
וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל
אם אוכל זו והא דנקט שתיהן בשוגג לא איצטריך אלא משום דבעי
ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו
למיתני שתיהן במזיד והא דנקט לבסוף אכליה לתנאיה והדר אכליה
את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל
לאיסוריה ותחלה נקט בלשון ראשונה ושניה לא דק בלישניה ור"ת
שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן: שתיהן בשוגג
מפרש כפי' הקונט' דבאכילת מעשה הראשון תלוי חיילות השבועה
פטור. בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון פטור
ובין של תנאי ובין של איסור אם אוכלה תחלה בשוגג לא קרינא
כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה
ביה האדם בשבועה אלא שמפרש ר"ת דאותה שאוכל תחלה קרי
שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה עליו:
ראשון בין של תנאי בין של איסור ושל בסוף קרי שניה והשתא אתי
שפיר הא דצריך לפרש אכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי וכשאכל
שתיהן
תחלה במזיד האיסור ואח"כ התנאי בשוגג חייב דלא בעינן שגגה באכילת האיסור אלא שישגוג בשעה שעובר על השבועה וצריך לדחוק לפירושו
הא דקאמר זו בזדון עצמה ושגגת חברתה כו' פטור דהיינו טעמא דפטור על הראשונה אף על גב דהיינו ראשונה במזיד ושניה בשוגג כגון
שאכלה בזדון עצמה לגמרי שהיה דעתו לאכול באותה שעה גם התנאי דלאו שב מידיעתו הוא אי נמי כשאוכל השניה בזדון עצמה
ובשגגת חברתה אע"פ שאוכל בהיתר דעלה דידה לא חיילא השבועה מיירי כגון שאינו יודע שיהא פטור עליה לפי שלא היה
אדם בשבועה ולשון זדון עצמה משמע מתכוון לאוכלו באיסור
אף
על פי שאוכל התנאי הלכך לאו שב מידיעתו הוא ודוחק:
כשם