כח:
שבועות
שתים פרק שלישי שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כשם
שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו'. תימה דתלי כתיבא
שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב. מלקות שהרי
צא א ב
א)
ב) ג)
בדלא כתיבא שבועה כתיבא מדדרשינן לעיל האדם
באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה
ד)
בשבועה פרט לאנוס ויש לומר משום דההיא דנדרי שגגות משנה היא
וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי י) נשבע עליה
צב ג
ה) ו)
ונאסרה: אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן
בפ' ארבעה נדרים אבל גבי שבועה לא תנן בשום דוכתא וא"ת
ז) ח)
צג ד
ט) י)
וריש לקיש. דאפליגו בהתראת ספק
בנדרים דקאמר שבועות שגגות
שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה
כ)
א
היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי אמאי
בפ' קמא
והאי נמי התראת
ל)
לאיסוריה מיחייב אכליה לאיסוריה והדר
לא מפרש דומיא דתנן גבי נדר כגון
ספק דהתראה בשעת אכילת איסור
צד ה
אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש
מ)
דאמר שבועה שלא אוכל פירות הללו
בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל
ב
❖
לקיש למ"ד התראת ספק שמה התראה
אם אכלתי ונזכר שאכל או אם אוכל
תאכלנה שמא תאכל את השניה
ג
צה ו
ושכח ואכל ועוד דבההיא דרב כהנא
ונמצאת עובר על זו למפרע ואם
חייב למ"ד לאו שמה התראה פטור תלאן זו
צו ז ח
ורב אסי לא שייך לשון מותרין דכבר
התרו בו בשעת אכילת השניה אל
הגהות הב"ח
בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם
ד
יצא לו שבועת שקר ועוד תימה
תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה
צז ט
(א) גמ' א"ל
אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה
(ב) שם
דלקמן בפרק שבועת העדות
למפרע ואע"פ שהתראת ודאי היא
וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו
❖
ה
א"ל
אינה התראה שאין מלקות בא ע"י
דדחיק לאשכוחי דקאמר לימא תנינא
בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת
אכילה זו: תלאן זו בזו. שתיהן
לדרב כהנא ורב אסי אמאי לא דייק
צח י
עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג
צט כ
ו
מההיא דנדרים דשרי נדרי שגגות
כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור
מוסף רש"י
פטור ז שתיהן במזיד אשניה מיחייב
ושתיהן תנאי: הכי גרסינן אכל זו
דאינהו גופייהו לא ילפי אלא משבועה
ארבעה נדרים התירו
אראשונה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש
בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון
ונראה דבנדרים ודאי המ"ל שבועות
חכמים.
ח
ק ל
(נדרים כ:) ונזכר שאכל
עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו
שגגות דומיא דתנא גבי נדרים אלא
אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא (ט ארבעה
ושתה.
בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו
ניחא לאשמועינן מעשה ורבותא דאפי'
נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי
קא מ
(שם
❖
בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב
עובר על שבועתו בשעה שמוציא שבועה
כה:)
נדרי שגגות נדרי אונסין) נדרי שגגות כיצד
שתיהן בשוגג פטור כו': אכל זו בזדון
מפיו פטור והשתא לא מצי למידק
קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל
קב נ
י
עצמה ובשגגת חבירתה. זכור הוא
מההיא מתני' דנדרים תנינא לדרב
ושתה שאיני אוכל שאיני שותה שכח ואכל
רבינו חננאל (המשך)
❖
קג ס
כהנא ורב אסי דדלמא מתני' דוקא
שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל
ושתה מותר ותני עלה כשם שנדרי שגגות
כשם שנדרי שגגות
כשאינו עובר על שבועתו לאלתר
שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם
מותרין כך שבועות
מותרין כך שבועות שגגות מותרות (שבועות
דומיא דתנא גבי נדר ואם תאמר
יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם
כ
שגגות מותרות. היכי דמי
רבינו חננאל
ונדרים היכי ילפינן משבועה מה
יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע
שגגות ה"ד לאו כי האי גוונא שמע מינה)
שבועות שגגות לאו כהאי
בשוגג פטור שתיהן
גוונא ש"מ: איפא תני
לשבועה שכן אין חלה על דבר מצוה
אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו
עיפא תני שבועות בי רבה פגע ביה אבימי
במזיד אכלה לתנאיה
שבועות בי רבה שאליה
כדבר הרשות ולאו פירכא היא
שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות
אחוה אמר ליה שבועה שלא אכלתי שבועה
שהיא השניה שאמר בה
אבימי אחוה אמר שבועה
ראויות לחול והרי שכוח הוא על
כדפרישית לעיל
אם אוכל זו והדר אכל לזו
שלא אכלתי שבועה שלא
שלא אכלתי מהו אמר ליה אינו חייב אלא אחת
שאמר בה שבועה שלא
אכלתי והוא אכל מהו
שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה
דבענין שאין שבועה חלה על דבר
אוכל חייב מלקות. פ'
א"ל אין חייב אלא אחת.
א"ל ל אישתבשת הרי יצאה שבועה לשקר
ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות
מצוה כיוצא בו בנדר אפילו בדבר
הראשונה היא האיסור
אמר ליה אישתבשת הרי
הרשות אינו חל: שבועה שלא
שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו חייב
(א)
שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה
שעליה נשבע שלא
יצאת שבועה לשקר
לאוכלה השתא אי אכלה
דאילו נשבע לא אוכל לא
על כל אחת ואחת אמר ליה מ אישתבשת
אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר
שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את
לאיסוריה שהתרו בו
אוכל אינו חייב אלא
אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל שבועה
שבועה שלא אוכל תאנים כו'. זו היא
השניה ממלקות השניה פטור
בשעה שבא לאכלה אל
אחת. שבועה (חלה)
תאכל אותה שאם תאכל
[היא] על שבועה. אבל
גי' הקונט' ובספרים היה כתוב איפכא
כדפרישית שלא חלה עליו שבועה
שלא אוכל עשר ותשע מהו (ב) אינו חייב אלא
עוד האחרת תלקה וחזר
לא אכלתי [ולא אכלתי]
שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה
מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה
אחת אמר ליה אישתבשת עשר הוא דלא
ואכל השניה זו התראת
חייב על כל אחת ואחת.
נ
שלא אוכל תאנים וענבים ונראה
פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן
ספק: באנו למחלוקת ר'
הדר בעא מיניה שבועה
אכיל הא תשע מיהא אכיל אמר אביי זימנין
יוחנן ור' שמעון בן לקיש
שלא אוכל שמונה.
דמחקה בקונט' משום דקשיא ליה דאי
שגגה באכילת איסור בעינן ואע"פ
דמשכחת לה להא דעיפא כדמר דאמר
למ"ד התראת ספק כו':
שבועה שלא אוכל תשע.
תאנים וענבים כל חד וחד לחודיה
שיש שגגה כשעובר על השבועה
תלאן זו בזו. כגון דאמר
שבועה שלא אוכל עשר
רבה ס שבועה שלא
אוכל תאנים וענבים
קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי
דהיינו באכילת שניה אין מתחייב
שבועה שלא אוכל זו אם
מהו. א"ל חייב על כל
וחזר ואמר שבועה
שלא אוכל תאנים
אוכל זו ושלא אוכל זו
אחת ואחת. [א"ל
בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה
עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא
אם אוכל זו ואכל זו
אישתבשת] השתא תמניא
ואכל
חלה כלל מידי דהוה אתשע וי'
ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא
בשגגת חברתה ובזדון
לא אכיל תשע ועשר מצי
ביה תחטא בשגגה : זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו'
דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי
לא אכיל והוי כבר מושבע
עצמה וזו בזדון עצמה
אכיל כיון דמן השמינית
ובשגגת חברתה חייב.
נאסרו הויא להו התשיעית
חייב. כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה
ועומד
שנמצאת אכילתו בשתיהן
והעשירית אסורות שאי
ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה
בזדון עצמן. אבל זו
אפשר לו לאוכלן אלא
ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה
בשגגת עצמה ובזדון
באיסור. שהרי לא יתכן
חברתה וזו בשגגת עצמה
לוכל תשיעית אלא אחרי
לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין כ) לעבור
ובזדון חברתה פטור
[השמינית והעשירית
על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה: שתיהן בשוגג. ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת ל) אכילת ראשון היו
שנמצאת אכילתו בשתיהן
אחרי] התשיעית. הלכך
שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה: אשניה מיחייב. דהתראת ודאי היא:
בשגגת עצמן. וכ"ש אם
נאסר בכולן משבועת
אכלן לשתיהן בשוגג
השמינית ואין איסור חל
אראשונה. והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זו למפרע התראת ספק היא זו: אף אנן נמי תנינא. כדרבא שהתולה
שפטור. שתיהן במזיד
על איסור. הדר בעא
שבועה בדבר אחר וקיים התנאי תחלה צריך שיהא זכור לשבועתו באותה שעה ואם לאו אין השבועה חלה: נדרי שגגות כיצד.
אראשונה דהיא התראת
מיניה שבועה שלא אוכל
ספק באנו למחלוקת ר"י
עשר תשע שמונה מהו.
קתני רישא ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתם מפרש להו: קונם אם אכלתי כו'. קונם עלי
מ)
ור"ל אשניה ודאי חייב
א"ל אינו חייב אלא אחת.
דבר פלוני אם אכלתי היום והוא סבור שלא אכל ונזכר שאכל אותו הנדר בטל ומותר באותו דבר: קונם שאני אוכל. קונם עלי
מלקות דהיא התראת ודאי
א"ל אישתבשת שהרי
דבר פלוני אם אני אוכל היום ושכח שבועתו ואכל ושתה מותר באותו דבר. היינו דרבא שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי:
היא ופשוטה היא אלא
כשנשבע בעשר בתשע
משום שיש טעות
מותר היה כו'. הלכך
ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כו'. והיינו כדרבא. ולא יתכן לפרש קונם שאני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה
בנוסחאות
הוצרכנו
שבועה חלה עליו על כל
זו כדפרישית דאי מפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה מאי מותר איכא למימר דקתני ארבעה נדרים התירו
לכותבה: אמר רב מרי אף
אחת ואחת: אמר אביי
הרי כבר עבר על נדרו שוגג ואי מפרשת התירו פטרוהו מן המלקות פשיטא מי התרה בו והלא שכוח היה וכלל דבר אין מותר
אנן נמי תנינא נדרי שגגות
זמנין דמשכחת לה להא
כיצד אמר קונם אם
דאיפא כדרבה דאמר
לשון פטור: שבועות שגגות היכי דמי לא גרסינן דההיא אם אכלתי מיפרשא בנדרים כרב כהנא ורב אסי והך דאם אני אוכל
אכלתי ואם שתיתי ונזכר
שבועה שלא אוכל תאנים
בהדיא היא אתיא כרבא: עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא היו : אינו חייב אלא אחת. טעה לומר שזו שבועה על שבועה:
שאכל ושתה שאיני אוכל
וחזר (ואכל) [ואמר
הרי יצאה שבועה לשקר. משנשבע הראשונה יצאה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה ואין לך לפוטרו בשבועה
ושאיני שותה ושכח ואכל
שבועה שלא אוכל]
ושתה [מותר]. ותני עלה
תאנים וענבים ואכל
לשעבר משום אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועה להבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור והוה ליה נשבע לקיים את המצוה:
שלא אוכל תשע ועשר. שתי שבועות היו שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים
בהעלם אחד מהו טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו שבועה חל על שבועה: אישתבשת. דשבועה על
שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר: אינו חייב אלא אחת. טעה לומר
ששבועת תשע בכלל עשר לפי שיש בכלל עשר תשע: הא תשע מיהא אכיל. ולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכיל תשע מיחייב משום שבועה
אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה: זימנין דמשכחת לה דעיפא. דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת:
כדמר. רבה דאמר מר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי
הוה אוכל תאנים וענבים ביום אחד היה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא:
ואכל