כט:
שבועות שתים פרק שלישי
שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כי
קיד א היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. הא דאמרינן
אלא. הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על
א) ב)
ג) ד)
נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אין ללמוד מכאן
דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין
ה)
לו הפרה ז): ולא. הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה: והא ההוא.
דהיינו שנים לחודיה דדלמא דעת הקב"ה שאני ואם תאמר ואותן
ו) ז)
דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא.
חרמות שאנו גוזרין על דעת הקב"ה ועל דעת הקהל היאך יש להן היתר
נחש בשני שבור מלכא:
❖
קטו ב
ח)
מלא שלש עשרה אורוות סוסים
דאפי' על דעת הקהל גרידא הוה על
תבן. שהיה בולע בני אדם ועשו
דעת רבים ועוד היכי מישתרי בלא
אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו:
קטז ג
רבינו חננאל
חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות
חרטה וי"ל דדעת הקהל כך הוא
ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד: ולא
קיז ד
משה לישראל אמר
וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו
שיתירו כשירצו ואפי' בלא חרטה ומה
והא ההוא דהוה בשני שבור מלכא הוה
להן הוו יודעין שלא
בגופו ומת. לישנא אחרינא גרסינן
שמסכימים דעת הקב"ה תקנו הגאונים
לדעתכם אני משביעכם
חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא אמר
❖
ארידתא חבילות: בטרוף. הא דקאמר
לחומרא בעלמא ולא דמי למה
אלא לדעתי ודעת
שמואל בטרוף כולהו נמי מיטרף טריפין
המקום כו'. ואסיקנא
שהשביע משה שהקב"ה צוה להשביע
כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך
אלא משום דלא תיהוי
בשגבו טרוף: שבועה שאוכל ככר זו שבועה
ראיתי נחש מנומר: כולהו נמי מיטרף
אבל חרמות שאנו גוזרים הכל תלוי
[הפרה] לשבועתייהו כו':
בדעת הקהל לחוד: גבו טרוף
תורה אור השלם
שלא אוכלנה כו': השתא משום שבועת
טריפי ומשני בשגבו טרוף. נשבע
אם לא ראיתי נחש
1. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים
כקורת בית הבד. תליסר
קאמר. במסכת נדרים פריך
ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב
שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי
אדריתא תיבנא מתני'
הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת
בחברבורות אלא בגרונו: קתני לא
וליתני טרוף ומשני מילתא אגב אורחיה
הרי יצתה שבועה לשוא אמר ר' ירמיה תני
נשבע לבטל המצוה
בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה
אף על שבועת ביטוי: מתני' שבועת ביטוי
אכלה עובר משום שבועת ביטוי
קמ"ל דקורת בית הבד טרוף ונפקא
שלא לעשות סוכה
הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:
א
❖
במדבר ה כב
שלא ליטול לולב שלא
אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא
מינה למקח וממכר:
נוהגת באנשים ובנשים בקרובים וברחוקים
להניח תפלין זו היא
משום
קניא דרבא.
לא מיחייב. בתמיה. וכי הנשבע לבטל
שבועת שוא שחייבין
בכשרין ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני
נראה דקפץ ונשבע
את המצות וקיים שבועתו אינו עובר
על זדונה מכות ועל
הגהות הב"ח
בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות
שגגתה פטור: שבועה
דמסתמא רבא היה יודע הברייתא
משום שוא והרי כשיצאה השבועה
(א) במשנה
שאוכל ככר זו שבועה
ועל שגגתה קרבן עולה ויורד שבועת שוא
והיה משביע אותו על דעת המקום
מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר
כיצד אמר
שלא אוכלנה. הראשונה
ועל דעת ב"ד: שבועה שאוכל
נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים
שבועת ביטוי. והשניה
לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים
שבועת שוא: ירושלמי
(ב) תוס'
שבועתו: תני אף על שבועת ביטוי.
ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה
בכשרין ובפסולין בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד
כיצד עושין אומרים
שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא.
והכי קאמר אכלה עבר על שבועת
לו שיאכלנה מוטב לו
ומפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל
❖
לעבור על שבועת שוא
(ב) תימה דשניהם שבועת ביטוי
שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן
שגגתה פטור אחת זו ואחת זו המושבע מפי
ב
ולא על שבועת ביטוי.
דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה
על שבועת ביטוי שלא קיים ועל
אמר שלא אוכל ככר
אחרים חייב (אם) לא אכלתי היום ולא
ג
(א)
מתני'
שלא אוכל דאמר רבא לעיל
שבועת שוא אע"פ שקיימה:
זו. שבועה שאוכלנה.
מוסף רש"י
הנחתי תפלין היום משביעך אני ואמר אמן
הראשונה שבועת ביטוי
נוהגת באנשים ובנשים כו'. משום
דחייב אם אכל כזית ושלא אוכלנה היינו
חייב: גמ' אמר שמואל ד כל העונה אמן
הוה חד דאחזיק כו'.
והשניה שבועת שוא.
שלא אוכלנה כולה כדאמר רבא נמי
דבעי למיתני בשבועת העדות
אומרים לו שלא יאכלנה.
אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי דכתיב
לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא
באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא
(נדרים כה.)
מוטב לו לעבור על
אורוותא
תיבנא.
שבועת
שבועת שוא לחוד ולא
העדות נוהגת
ואמרה האשה אמן אמן אמר רב פפא
אוכל:
בקרובים וכו' תני בהנך נוהגת בכל
1
על שבועת שוא וביטוי.
באנשים אבל לא בנשים. בריש פרק
אלו: ברחוקים. כגון שאתן לפלוני
משמיה דרבא מתני' וברייתא נמי דיקא
(שם) בטרוף.
חזקיה אמר אהן דמשתבע
רחוק או קרוב: בכשרין. לעדות או
שבועת העדות נפקא לן מועמדו שני
על תרין דאינון תרין לוקה
דקתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא
(שם) מיטרף
משום שבועת שוא. בשם
האנשים אם כן אשה פסולה לדון דהא
בפסולין: מפי עצמו. שמוציא הוא שבועה
בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרין ולא
טריפין.
ריש לקיש אמר אהן דחמי
תנן פ' בא סימן כל
מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי
(שם) בשגבו טרוף.
מיטרא נחית ואמר
בפסולין ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד
קירי פלי ברכסין [לוקה]
הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב
למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני
(שם) שבועת העדות
ובפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי
משום שבועת שוא. ועוד
והיא שפטה את ישראל
סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי
כו'.
אמר כ"ד בולאות היו
אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד
איכא למימר שהיתה מלמדת להם
אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור
הדרן עלך שבועות
בדרום וכולם חרבו משום
שתים
דברי רבי מאיר ותניא בברייתא שבועת
שבועת שוא שהיא אמת
הדינים א"נ לפי שהיתה נביאה היו
כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא
שנאמר לשוא הכיתי
מקבלים אותה עליהם וכן יש בירושלמי
אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי:
העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני
את בניכם וגו': שבועת
שבועת שוא בקרובין וברחוקים. אמר
מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה
ביטוי נוהגת באנשים
שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו
ובנשים כו'. וכן שבועת
מיהו תימה דספ"ק דב"ק
על האיש שהוא אשה בין קרוב ובין
אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם
שוא כו' נוהגת בכל
רחוק: גמ' כמוציא שבועה מפיו.
ובקדושין דרשינן מאשר תשים
אדם בכשרין ובפסולין
ואמרו (לו) אמן בין בפני ב"ד בין שלא בפני
לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל
לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי
וכו': אמר שמואל כל
בית דין בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון
העונה אמן אחר שבועה
הדינים ואי אשה פסולה לדון הא לא
דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין
כמוציא שבועה מפיו
שכפרו בהם חייבין דברי רבי מאיר קשיין
מיירי לפניהם אלא בכשרים לדון
שבועת עדות דמחייב ר' מאיר מפי
דמי. ושמואל דיוקא
אהדדי אלא לאו ש"מ הא דענה אמן הא דלא
עצמו אף שלא בבית דין: מתני' וברייתא
כדדריש פרק המגרש
דמתניתין קמ"ל וכו'
ופשוטה היא. נתברר
נמי דיקא. מדמקשינן מתניתין
ענה אמן ש"מ אמר רבינא משמיה דרבא
לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים
דשבועת ביטוי חייבין על
לפניהם ולא לפני הדיוטות וי"ל דקרא
וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי:
מתניתין דהכא נמי דיקא דקא תני שבועת
זדונה מכות ועל שגגתה
אלא בראויין להעיד. מפרש לקמן
איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים
קרבן עולה ויורד ועל
ביטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים
שבועת שוא חייבין על
למעוטי מלך דתנן
וממעט עובדי כוכבים והדיוטות משום
ובקרובים בכשרין ובפסולין בפני בית דין
זדונה מכות ועל שגגתה
המלך לא מעיד: עד שיכפרו בו בב"ד.
דלפניהם קאי אאלהים דמשמע מומחין
פטור. ועל (שבועת שקר)
ושלא בפני בית דין מפי עצמו אין מפי
שבועת העדות ושבועת
וקאי נמי אנידונין וכל ישראל האנשים
דכתיב אם לא יגיד במקום
אחרים לא וקתני סיפא זה וזה מושבע
הפקדון קרבן בזדון
ונשים בכלל זה:
הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא
ובשגגה:
מפי אחרים חייב קשיין אהדדי אלא
לאו
הדרן עלך
במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול
הדרן עלך שבועות שתים
שבועות שתים
ש"מ הא דענה אמן הא דלא ענה
אמן
אלה ח) אבל מפי עצמו בין בב"ד בין שלא
בב"ד חייבין דיליף ליה ר"מ בפרק
ואלא שמואל
מאי קא
משמע לן דוקיא דמתניתין קא משמע
לן:
דלקמן בג"ש: משביעני
הדרן עלך שבועות שתים
עליכם ואמרו אמן בין בפני ב"ד בין
שלא בפני ב"ד חייבין: ה"ג קשיין
אהדדי. דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב ר"מ שלא בב"ד: דוקיא דמתני' קמ"ל. אשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים
פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני:
הדרן עלך
שבועות שתים