ל:
שבועת העדות פרק רביעי שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי
ט א ב נמי לשודא. לפר"ת דמפרש דשודא למי שירצה הדיין ליתן יתן
אי נמי לשודא דדייני. יש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה
א)
ב) ג)
צריך לומר דהכא היה בעל דין שכנגדו ת"ח והיה ירא שמא יתן
אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחייב כגון הנך דכתובות
לו כדאמר תלמיד חכם קודם גבי נכסיי לטוביה ולכך
ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה ואתו שני טובייה ואמרינן התם שודא
שלח ליה שגם זה ת"ח ויעשה שודא למי שירצה:
דדייני למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה אי נמי לשני
הכל מודים בעדות דכתיב ועמדו.
ג
שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד
שסמכו לשני אנשים ולא
ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו
אי נמי לשודא דדייני
אמר עולא מחלוקת
כתיב ושני אנשים אשר להם הריב
תחלה אמרינן שודא דדייני אף
י ד
בבעלי דינין א אבל בעדים דברי הכל
יא ה
יעמדו ועי"ל דקאי נמי אאשר להם
כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא
בעמידה דכתיב ועמדו שני האנשים אמר
ד)
1
ריב דהיינו בעלי דינין ובגמר דין
דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק
ה)
רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן
יב ו ז
כדאמרינן בסמוך דאית לן לאוקומה
הוא. שודא לשון השלכה כדמתרגמינן
אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין
ו) ז)
ב
דומיא דעדים דהוי כגמר דין:
ירה בים שדי בימא :
יג ח
אפרח עלי בר אווזא. אע"ג
בישיבה ובעלי דינין בעמידה דכתיב 2 וישב
מחלוקת. ר' יהודה וחכמים: דביתהו
משה לשפוט את העם ויעמוד העם ל"א
דרב הונא. משמת רב הונא: אפרח
ח)
דבעינן קימה שיש בה
ט)
עלי בר אווזא. ואעמוד ולא יבין זה
מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת
הידור כדאמרינן פ"ק דקדושין
יד ט
י)
שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז
מ"מ אין איסור שהרי עומד היה
גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי
כ) ל)
❖
מ)
הפורח ובא עלי: (דיינים. ס"א
ועי"ל דהיא היתה יודעת שבפניה
ט)
דינין בעמידה דהא עדים כגמר דין דמו
כלומר תמיה על זה מה דהוה עביד
עמד ושלא עשה אלא משום סתימת
טו י
וכתיב בהו ועמדו שני האנשים דביתהו
רב נחמן ואומר זה לא דבר): הדיינין
טענת בעל דינה ובלאו הכי לא דמי
תורה אור השלם
דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן
בישיבה. והבא לחלוק כבוד היכי
לעומד מ) מפניו
בבית הכסא ובבית
אמר היכי נעביד אי איקום מקמה מסתתמן
1. וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים
עביד דקאים: ומשני דיתיב וכו'.
המרחץ דהתם ליכא הידור כלל:
טז כ
והאמר מר בשעת גמר דין
אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְיָ
טענתיה דבעל דינא לא איקום מקמה
כלומר לא עומד ולא יושב אלא כאדם
לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים
אשת חבר הרי היא כחבר א"ל לשמעיה
כו'.
שיתיר הרצועה מן הסנדל: בטש.
אע"ג דהיה יכול
אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם:
ג
דברים יט יז
בעט: דלא מיפייס מינאי. לא עשיתי
להושיבה כדאמר בסמוך דעשה
צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי
יז ל
2. וַיְהִי מִמָּח¢ רָת וַיֵּשֶׁב
לו טובה ואינו אוהבי: לא ליקדום
דכבוד תורה עדיף וה"נ עשה דכבוד
ואיקום והאמר מר מחלוקת בשעת משא
מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם
יח מ
וליתיב. לפני הדיין קודם שיבא בעל
תורה שהיתה אשת חבר איכא למימר
וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן
ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינים
הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב:
דינו ואפי' יושב ושותק: דמיחזי
שלא רצה להושיבה שלא לסתום
שמות יח יג
בישיבה ובעלי דינין בעמידה ד דיתיב כמאן
כמאן דמסדר ליה. טענתיה וגורם
טענת בעל דינה אפי' בשעת גמר
3. אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה
דשרי מסאניה ואמר איש פלוני אתה זכאי
יט נ
וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ:
דין אע"פ שגמר הטענות או שמא
שיחשדוהו במטעים דבריו לדיין
משלי כא ל
איש פלוני אתה חייב אמר רבה בר רב הונא
אין באשת חבר לאחר מיתה עשה
ועובר בלא תשא שמע שוא י) כדלקמן:
4. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק
האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו
כ ס
קבע עידניה. שהדיין רבו ויש לו
דכבוד תורה עדיף:
ה
וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי
אבל
לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע:
איסורא אין חכמה.
קביעות ללמוד: שאין דרכו ליטול.
דינא בהדי הדדי מותבינן ליה לצורבא
❖
שמות כג ז
אם היה שלו: הרי זה לא יטול.
בסנהדרין פרק כהן גדול
כא ע
מרבנן ולעם הארץ נמי אמרינן ליה תיב ואי
דפריך גבי כ"ג מעיד
אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם
קאי לית לן בה רב בר שרביא הוה ליה דינא
הגהות הב"ח
שנאמר כ) והתעלמת פעמים שאתה
מוהתעלמת לא מצי לשנויי הא דמעיד
קמיה דרב פפא אותביה ואותיב נמי לבעל
מתעלם : אבל באיסורא.
היינו באיסורא דא"כ אפי' מלך נמי
כב פ
(א) גמ' קמיה
דיניה אתא שליחא דבי דינא בטש ביה
דיינא
כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה
דגבי איסורא לא אמרן שתהא אימתו
ואוקמיה לעם הארץ ולא אמר ליה רב פפא
לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי
עליך משום דאין חכמה כו' מיהו
❖
קמיה רביה
תיב היכי עביד הכי והא מסתתמן טענתיה
אין חכמה חשוב לנגד ה': האי עשה.
תימה דהכא שב ואל תעשה הוא
(ב) שם ומנין
אמר רב פפא מימר אמר איהו הא אותבן
ועמדו: והאי עשה. את ה' אלהיך
ובפרק מי שמתו בברכות
❖
בחבירו
רבינו חננאל
מוכח דשרי אפי' באיסור דפריך גבי
תירא ל) לרבות תלמידי חכמים
שליחא הוא דלא מפייס מינאי ואמר רבה
: לא יעשה סניגרון לדבריו.
המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי'
אי נמי לשודא דדייני:
בר רב הונא ו האי צורבא מרבנן ועם הארץ
אמר עולא אמר רב הונא
אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא
בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול
מוסף רש"י
דאית להו דינא בהדי הדדי לא ליקדום
מחלוקת בבעלי דינין
טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות
את בנו שמטמא למת מצוה משום
בטש. (עי' חולין
בשעת משא ומתן. אבל
צורבא מרבנן וליתיב (א) משום דמיחזי כמאן
להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל
בזיון המת ומשני שב ואל תעשה
ז:) ואין דרכו ליטול.
בשעת גמר דין דברי הכל
דסדר ליה לדיניה ולא אמרן אלא דלא
בעמידה. ודיינין בישיבה
צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו:
שאני וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת
כדכתיב (ויעמד העם על
קביע ליה עידניה ז אבל קביע ליה עידניה
שלא ישב תלמיד בור לפניו. לישא
מצוה שאין לו קוברים לכך שב ואל
משה וגו' וכתיב) וישב
לית לן בה מימר אמר בעידניה טריד ואמר
וליתן בדין עמו שלא יטעהו: שלא
הרי זה
תעשה שרי תדע דבקרובים לא דחי
משה לשפט את העם
לא יטול.
[ויעמד העם על משה
יצטרף עמו. ואע"פ שהעדות
רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע
כבוד דידהו פסח ומילה וכן לפשוט
ח
וגו'] אימת הוא גמר דין
אמת: מדבר שקר. שגורם לפסוק
כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת
בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי
(ב"מ כט:) אין חכמה
כדבעי דיינא למימר איש
כו'.
מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי
דין על פי שנים עדים ואין כאן אלא
פלוני אתה זכאי ואיש
דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל
(ברכות יט:)
פלוני אתה חייב. פי'
עד אחד: שהוא מרומה. שלמד
עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי
אמר רב שישא בריה דרב אידי אף אנן נמי
ערקתא דמסני. תרגום
באיסורא אפי' בשב ואל תעשה ודמי
מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת:
שרוך נעל: אמר רבה בר
תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול
ט
(ערובין סג.)
רב הונא צורבא מרבנן
ליה גנאי דמצא שק או קופה והתם
קולר
הרי זה לא יטול הני מילי בממונא י אבל
דידע בשהדותא וזילא
נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ"ש
ביה מילתא למיזל
באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה
לנגד ה' כל מקום שיש בו
פריך וה"מ לשנויי שב ואל תעשה
כ
3
ומיסהד קמי דיינא דבציר
מיניה לא ליזיל. דתנן
חלול ה' אין חולקין כבוד לרב: רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר
כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני
מצא שק או קופה וכל
שאני ממון דאיתיהב למחילה או שמא
זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו אמר ליה רב אשי לאמימר
ל
דבר שאינו דרכו ליטול
אכתי לא אסיק אדעתיה האי שנויא
הרי זה לא יטול. והיינו
והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה
דכתיב והתעלמת מהם
ועי"ל דכשעושין איסור על ידו לא
א"ל האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף (סימן סניגרון בור
פעמים שאתה מתעלם.
מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש
כיצד זקן ואינה לפי
גזלת מרמה) ת"ר מ מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו תלמוד לומר
בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם
כבודו. והני מילי בעדות
מדבר שקר תרחק ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו ת"ל מדבר
ממון. אבל איסורא אין
נ
4
להתירה לינשא ותלמיד זה יודע
חכמה ואין תבונה וגו' כל
שקר תרחק מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן וכן עד שיודע בחבירו
ע
(ב) ס
שבעלה חי ובממונא שרי אפי' מוציאין
מקום שיש חלול השם
שהוא גזלן מנין שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק מנין לדיין
ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא
אין חולקין כבוד לרב.
פ
עמידת העדים עשה הוא
שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא
שק או קופה דמייתי ראיה מיניה כגון
שנאמר ועמדו שני
שרוצה אחר ליטלו והשתא נמי ניחא
קולר
האנשים וכבוד תורה
עשה הוא שנאמר והדרת
הא דאיצטריך לשנויי התם שאני ממונא
דאתיהב למחילה : עשה דכבוד תורה עדיף. וא"ת כ"ש כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו
פני זקן קיום עשה דכבוד
תורה עדיף: פי' סניגרון
ואמאי אוקמיה שמעון בן שטח לינאי המלך בפרק כ"ג בסנהדרין ויש לומר דשאני דיני נפשות דחמירי אי נמי במקום שאין
כמו מליץ יושר הוא.
כלומר מראה לבעל דין
חכם מוחל על כבודו חמיר כבוד תורה מכבוד מלך ומה שיכול למחול משום דתורה דיליה היא :
היאך יטעון. וכן שלא
ורואה
ישב תלמיד בור לפני
הדיין. וכן אם יודע אדם בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו לא לדין ולא לעדות. וכן היודע בדין שהוא מרומה שלא יחתכנו.