לא:
שבועת העדות פרק רביעי שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דמייתי
לה בק"ו כו'. ומפקדון לא בעי למילף דאי במה מצינו
אמר להו רב פפא אי מפקדון. הוו מייתי רבנן מפי עצמו לשבועת
לא א
א) ב)
איכא למיפרך שכן נוהג באנשים ובנשים ור"מ גמר
העדות הוו מחייבי ליה אפילו שלא בבית דין כי התם דלכולי עלמא
ג) ד)
בפירקין :
לה מג"ש דתחטא תחטא כרבי שמעון לקמן
דון מינה ומינה אית לן והאי דלא מחייבו אלא בבית דין משום דלאו
לב ב ג
ה)
מההיא
אין. פי' יש להוכיח מההיא דלרבנן
אית להו דון מינה
בגזירה שוה משבועת הפקדון
גמרי לה אלא משבועת העדות גופה
לג ד
ו) ז)
❖
ואוקי באתרה אבל לר'
מקל וחומר מה מושבע מפי אחרים
לד ה ו
מאיר דאית ליה דון מינה ומינה אין
חייב בעדות כדכתיב
אמר להו רב פפא
אי מפקדון גמרי לה
ושמעה קול אלה מפי עצמו מבעיא:
להוכיח מההיא אלא מהך דהכא
רבנן דכולי עלמא לא פליגי דדון מינה
תורה אור השלם
לה ז ח
לאו דגמרי לה מעדות. דהא בפקדון
דההיא איכא למימר דטעמא דר"מ
ומינה אלא היינו טעמא דרבנן $ דמייתו לה
לו ט
1. אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע
אשר ישבע עליו לשקר כתיב
משום דיליף פקדון בק"ו מעדות שלא
לז י
בקל וחומר ומה מפי אחרים חייב מפי עצמו
לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע
לח כ
משמע מפי עצמו והכא ליכא למידן
עשה בו נשים כאנשים וחייב בו בין
אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר
לא כל שכן ומדמייתו לה מקל וחומר דיו
לט ל מ
יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה
ק"ו דודאי מושבע מפי עצמו חמור
מפי עצמו בין מפי אחרים פקדון
❖
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע
לבא מן הדין להיות כנדון מה מושבע מפי
ממושבע מפי אחרים אלא מגזירה
לכ"ש ודיו לבא מן הדין להיות כנדון
וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
❖
אחרים בב"ד אין שלא בב"ד לא אף
שוה גמרי לה מעדות ומדחייב בבית
מה עדות מפי אחרים דוקא בב"ד אף
ויקרא ה ד
מושבע מפי עצמו בפני ב"ד אין שלא בפני
דין ושלא בבית דין אלמא דון מינה
פקדון כך וליכא למימר שבועת בטוי
רבינו חננאל
ואוקי באתרה סבירא להו מאחר
תוכיח שעשה בו נשים כאנשים ופטר
ב"ד לא אמרו ליה רבנן לרב פפא מי מצית
ודחי רב פפא ואמר רבנן
גליון הש"ס
שהבאת מפי אחרים לכלל שבועת
בו מושבע מפי אחרים דמה לשבועת
בק"ו מייתו לה למושבע
אמרת דלאו בדון מינה ומינה פליגי והתנן
גמ' דמייתו לה בק"ו.
מפי עצמו. ומה מושבע
הפקדון העמידהו בתורת שבועת
בטוי שכן לא עשה בו מזיד כשוגג
גבי פקדון שבועת הפקדון נוהגת באנשים
מפי אחרים חייב כדכתיב
הפקדון שאין שבועה בב"ד מפורש
דכתיב ביה ונעלם ואי לא הוה ביה
ושמעה קול אלה מושבע
ובנשים ברחוקין ובקרובין בכשרין ובפסולין
❖
בה: מההיא אין. מההיא ודאי
פירכא הוה אמינא דשבועת בטוי
מפי עצמו לא כל שכן:
בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי
ואמרו ליה רבנן לרב פפא
גופיה נילף מקל וחומר מעדות
שמעינן להו לרבנן דון מינה ואוקי
אי הכי מושבע גבי פקדון
אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב"ד דברי
מפי אחרים לרבנן דאמרי לחייבו מושבע מפי אחרים:
באתרה אבל מההיא פלוגתא לא הוה
מוסף רש"י
ואין חייבין על שגגתה גרידתא.
ר"מ וחכ"א בין מפי עצמו ובין מפי אחרים
בין מפי עצמו בין מפי
שמעינן ליה: בכולן נאמר ונעלם.
ובקרובין.
אחרים כיון שכפר בו
פי' בקונטרס בריש פירקין
בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד
כיון שכפר בו חייב מושבע מפי אחרים
חייב. מנא להו שבועה
ששכחו העדות ואם תאמר תיפוק ליה
כגון שבועת ביטוי וטומאת מקדש
(לקמן לו:) ושלא בפני
מפי אחרים בפקדון והא
בפקדון מנא להו לרבנן דחייב לאו דגמרי
ב"ד.
וכחש כתיב מפי עצמו
נאמר ונעלם : וכאן. בשבועת
דבקושטא קמשתבעי וי"ל כגון דאמרי
לה מעדות ושמע מינה בדון מינה ומינה
לאו דגמרי לה מעדות
העדות לא נאמר: לימא תנינא לדרב
שבועה שלא ידענו או לא ראינו לך
ובדון מינה [ומינה] פליגי.
פליגי מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה:
כהנא ורב אסי. דהיכא דסבור
שום עדות וא"ת אכתי מה שייך הא
אמר להו אין. מההיא
וחייבין על זדון השבועה: מנהני מילי דתנו
מתניתי' שמעינן לה אבל
לדרב כהנא ורב אסי דלמא הכא
לישבע באמת אינו חייב ואמאי
מהא מתני' לא: מתני'
(שם) ומפי אחרים.
רבנן בכולן נאמר בהן ונעלם וכאן לא נאמר
היינו טעמא לפי שאינן ראוים להעיד
איסתפקא להו דאיצטריך רב למימר
וחייבין על זדון השבועה
בה ונעלם לחייב על המזיד כשוגג: ועל
להו לבך אנסך: אע"ג דתנן. האי
והוו להו כקרובים או פסולים וי"ל
כו'. פי' וחייבין קרבן
א
בשבועת העדות במזיד
שגגתה עם זדון העדות: ה"ד שגגתה עם זדון
דלא דמי דאינהו נפקי מוהוא עד
גבי עדות איצטריך רב למימר נמי
אינו חייב עד שיכפור
כשוגג מדלא כתיב
גבי בטוי: שגגה כל דהו. ואפי'
כדפירש בקונטרס בריש פרקא
העדות א"ר יהודה אמר רב באומר יודע
בו בב"ד.
בשבועת העדות ונעלם.
ב
אנוס בלבו ניחייב: מתני' או
דמשמע והוא ראוי להעיד אבל הכא
וחייבן על שגגת השבועה
אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם
כגון שנעלם ממנו
שאמרו לו. בלא שבועה אין אנו יודעין
קרינן בהו והוא עד דראוין להעיד
חייבין עליה קרבן אם לא: ג ואין חייבין על
שהמועל בשבועת העדות
אם היו זוכרין ועוד יש לומר שגגתה
לך עדות ואמר להם משביעני עליכם
חייב קרבן. אבל זכור
שגגתה גרידתא: לימא תנינא לדרב כהנא
וחכ"א
העדות וכופר בה בזדון.
גרידתא שסבורים שמותרים לגמרי
שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן
(שם)
בין מפי עצמו כו'.
ודרב אסי לא אע"ג דתנן איצטריך ס"ד
ומה הן חייבין בזדון
לישבע לשקר:
חייבין אבל אם שתקו אחר השבועה
שבועת העדות קרבן
משביע אני עליכם ואמרו
אמינא הכא הוא דלא כתיב ונעלם דבעינן
אין כאן קבלת שבועה: ובאו לב"ד
(שם) בכולן
עולה ויורד ואין חייבין
נאמר בהן ונעלם.
שוגג דומיא דמזיד אבל התם דכתיב ונעלם
על שגגתה. כלומר כיון
אמן.
והודו פטורין.
אליבא דר"מ
ואפילו כפרו חוץ
1
אפילו שגגתה כל דהו קמ"ל: מתני'
שנעלמה ממנו עיקר
אתי דחייב חוץ לב"ד במושבע מפי
לב"ד על כל שבועה שאין כפירה חוץ
העדות. אע"פ שיודע כי
לב"ד כדמפרש בגמרא : כפרו.
עצמו ולכך איצטריך למיתני ואמרו
הנשבע לשקר חייב בכאן
ד שבועת העדות כיצד אמר לשנים בואו
פטור הוא מפני כי אנוס
אמן דהוי כמוציא שבועה מפיו ותנא
בבית דין חייבין על כל אחת ואחת
והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות
(כריתות ט. וכעי"ז
הוא לפיכך אינו חייב:
כל עניני מושבע מפי עצמו דאי
דכפירה אכולה קיימא וילפינן מקרא
לעיל כה:)
לימא תנינא לדרב כהנא
או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות
לרבנן איירי בב"ד למה לי ואמרו אמן
והיה כי יאשם לאחת מאלה
ורב אסי שנעלמה מאחד
משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו
מהן שמעתא דרב ונשבע
לחייב על כל אחת ואחת : מה טעם.
דהוי כמוציא שבועה מפיו תיפוק
ונמצא חילוף מה שאמר.
חייבין ה השביע עליהם חמש פעמים חוץ
ליה דאפי' מפי אחרים חייב א"נ אתי
אין חייבין אלא אחת אפילו שתקו
ואמר לו רב אנוס אתה
לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין כפרו חייבין
אפי' כרבנן ונקט ואמרו אמן כדי
וכפרו לבסוף ולא אמרינן כפירה
לבך אנסך שעמד בדעתך
ו
כי האמת עמך: ודחינן לא
קיימא אכולהו: הואיל ואין יכולין
על כל אחת ואחת השביע עליהן ה' פעמים
לקצר וה"ה אם אמרו אח"כ אין אנו
ז
דמי דלמא הכא בשבועת
לחזור ולהודות. אילו כפרו בראשונה
יודעים לך עדות וסיפא נמי דקתני
בפני ב"ד וכפרו אינן חייבין אלא אחת אר"ש
[העדות] הוא דפטר
השביע עליהם ה' פעמים חוץ לב"ד
הואיל ובב"ד הם שוב לא היו ראוין
האנוס דלא כתיב בה
מה טעם הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות
ח
חיוב בנעלם אבל
כו' אתיא נמי כרבנן דלרבנן נמי לא
להעיד שכבר הגידו שאינן יודעין לו
ט כפרו שניהן כאחד שניהן חייבין בזה אחר זה
בשבועת בטוי דכתיב בה
בעינן שבועה בב"ד אלא הכפירה
עדות ושוב אינו חוזר ומגיד הלכך אע"ג
חיוב קרבן בנעלם אימא
הראשון חייב והשני פטור כפר אחד והודה
י
אפילו כי האי גוונא אע"ג
דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו
דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי
אחד הכופר חייב היו שתי כיתי עדים
דהוא אנוס מיחייב קמ"ל:
במקום הראוי להגדה והשתא ניחא
לבטלה חוץ מן הראשונה שאם ז) שתקו
ירושלמי. תני חזקיה כל
כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה
דבגמ' משמע דהא דדרשינן מלאחת
בראשונה כפירה היא שוב אינן ראוים
כ
מקום שנאמר חטא בתורה
סתם אתה תופס הזדון
שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה
לחייב על כל אחת ואחת דע"כ מיבעי
להשביען ואם אינה כפירה הרי
כשגגה עד שיודיעך
להתקיים בשתיהן: גמ' אמר שמואל
ליה למידרשה ואתי נמי לרבנן:
מושבעין ועומדין ומה זה שבועה על
הכתוב שהיא שגגה:
מתני' שבועת העדות
שבועה ועל כרחך כי כתב לאחת
ואי
ל ראוהו שרץ אחריהן אמרו לו מה אתה
כיצד אמר לעדים בואו
לחייב על כל אחת ואחת אשבועה חוץ
רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין עד שישמעו מפיו
והעידוני שבועה שאין
לב"ד וכפרו בב"ד כתב דשבועות
אנו יודעין לך עדות או
מאי קא משמע לן תנינא מ שילח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביע
דחוץ לב"ד שהיה משביען שיבואו
השביעם התובע ואמרו
אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו הרי אלו פטורים
אמן חייבין פירוש כשהן
לב"ד ויעידו לא יצאו לבטלה וראויות
מזידין בשבועה ובעדות
עד
לחלק שהרי אפי' כפרו שם בראשונה
או מזיד בעדות ושוגג
היה ראוי לחזור ולהשביען: כפרו שניהן כאחת. בתוך כדי דבור: הראשון חייב. אבל השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי
בשבועה שאינו יודע
שהנשבע לשקר חייב
להגיד: גמ' עד שישמעו מפיו. בואו והעידוני: שילח ביד עבדו.
התובע השביען ביד עבדו: שאם אתם יודעין לו
עדות. לבעל דינו:
קרבן: אמר שמואל ראוהו
עד
שמטייל אחריהן אמרו לו
למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות והן יודעים פטורין עד שישמעו מפי התובע בואו והעידוני.