שבועת
העדות פרק רביעי שבועות
לב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואי
ס"ד בב"ד מי מחייב. תימה דלמא קרא כי אתא לשבועה
עד שישמעו מפי התובע. בואו והעידוני. ולקמן [לה.] יליף לה מקראי:
מ א מיי' פ"ז מהל'
א) [לקמן לו:], ב) לעיל דף
לא:, ג) [יבמות יט. כח.
שבועות הל' ה סמג
אמר לאו דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט ואי לא שמואל לא
שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטין ושעורין
בכורות ט. יז. יח.], ד) [מכות
לאוין רמח:
שמעינן לה ממתניתין: הכא נמי. הוה אמינא לאו דוקא אי לא
וכוסמין דתנא לקמן (דף לג.) דחייבין על כל אחת ואחת:
מא ב מיי' פ"י מהל'
ו. ע"ש], ה) [שם נזיר כ: כא.
שבועה
שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי. דס"ד דצריך
דאשמועינן שמואל: תנא התם. בפקדון אמר אטו דתנייה הכא:
ב"ק עג:], ו) [במכות ו.
שבועות הל' יג:
מב ג מיי' שם פ"ב הל'
ליתא לכל זה וכן משמע
פטורין. דיליף לה לקמן (דף לה.)
שתהא כפירה שניה תוך כדי דיבור
ט)
יז ופ"כ מהל' עדות
בתוס' ב"ק עג: ד"ה כי
מאם לוא יגיד י) שכתוב מלא למדרש
של כפירה ראשונה ואם תאמר לימא
עד שישמעו מפי התובע רץ אחריהן
ע"ש], ז) ב"ק דף קה:,
הל' ג ופ"ח מהל' אבל הל'
אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע
כגון שהתחילו וסיימו בבת אחת אלא
ח) כתובות לד. ב"ק עא: צח:
ח ופ"ו מהל' נחלות הלכה
איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא כיון דרץ
קה: פסחים ה: כט: לקמן
ו ופ"ב מהלכות תמורה
שהוא תובעם: לא אמרתי כו'.
שאחד מיהר מעט יותר מחבירו
אחריהן כמאן דאמר להו דמי קמ"ל והא נמי
לג., ט) [דיבור זה שייך לעיל
הלכה ד סמג עשין צז קז
דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך
וסיימו שניהם תוך כדי דיבור ויש
טוש"ע י"ד סי' רלד סעיף
לא: אחר דיבור שילח ביד
תנינא שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו
במקום הראוי להגדה קאי: והא אי
לומר שאין רגילות כלל להעיד ב'
לא לב לג וסי' שמ סעיף
עבדו כו' לבעל דינו],
והעידוני שבועה כו' אמר אין לא אמר לא
י) [ויקרא ה], כ) [דברים
כד כה וטוש"ע ח"מ סי' פ
אפשר לצמצם. וקס"ד דכאחת דקתני
עדים כאחת דתרי קלי לא משתמעיל)
❖
יט], ל) [ר"ה כז.],
סעיף א בהגה וסי' רפא
אמר לאו דוקא דאי לא תימא הכי גבי פקדון
מתניתין מצומצמין אמר: רבי יוסי
אי נמי הוה מצי לשנויי הכי אלא
סעיף ז:
דקתני שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי
מג ד מיי' פ"ב מהל'
הגלילי. במסכת בכורות (דף יז.) רחל
שמתרץ האמת:
א)
בתוך כדי דיבור של חבירו.
שבועות הל' יז סמג
פקדון שיש לי בידך ה"נ אמר אין לא אמר
שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי
תורה אור השלם
לאוין רמא:
יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן דאפשר
פירוש רק שיתחילו תוך
מד ה מיי' שם פ"י הלכה
לא הא וכחש בעמיתו כל דהו אלא אמר
1. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה
1
יג:
לצמצם שיוציאו שניהם ביחד ראשם
כדי דיבור של חבירו אע"פ שלא יהיו
מַעַל בַּיְיָ וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ
לאו דוקא הכא נמי לאו דוקא האי מאי אי
מה ו מיי' שם הלכה ה:
בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד
וחכ"א אי אפשר שלא יצא ראשו של
הכפירות תוך כדי דיבור ואם תאמר
מו ז מיי' פ"א מהל' טוען
אמרת בשלמא אמר דהכא דוקא תנא התם
אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת
אחד מהם תחלה והאחד אינו בכור
אמאי שני חייב לימא אני לא עשיתי
הל' א סמג עשין פה
עֲמִיתוֹ: ויקרא ה כא
אטו הכא אלא אי אמרת לא אמר דהתם
2. וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא
טוש"ע ח"מ סי' פז סעיף
ושניהם ספק וירעו עד שיסתאבו
כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה
דוקא ולא אמר דהכא דוקא אמר אמר למה
א:
וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא
והאחד לו והאחד לכהן: תלמיד לרב.
חוזר בו תוך כדי דיבורו גם אני
מז ח מיי' פ"י מהל'
עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם
לי למיתנייה דלמא אורחא דמילתא קא
שלום עליך רבי: רב לתלמיד. שלום
הייתי חוזר בי תוך כדי דיבורי ואומר
שבועות הלכה ז:
לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ:
מח ט מיי' שם הל' ח:
משמע לן תניא כוותיה דשמואל ראוהו שבא
ויקרא ה א
עליך: טובא הוי. אין שניהם יכולין
ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור
❖
מט י מיי' שם הלכה ז:
3. אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע
לומר שש תיבות הללו בשיעור זה:
של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו
אחריהן אמרו לו מה אתה בא אחרינו
לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע
כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו.
בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון
שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין
אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר
כשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר
לחזור ולהודות תכ"ד של עדות שני
יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה
רבינו חננאל
ואם בפקדון חייבים: השביע עליהן חמשה
א
וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע
בתוך כדי שאילת שלום: דלא כי
כמו השני ואין
לשני יותר שהות
תניא כוותיה דשמואל וכן
פעמים כו': מנלן דאכפירה בב"ד הוא
וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
האי תנא. דלא כר' אלעזר ברבי
לחזור מלראשון אלא לשניהם שוין
הלכתא אבל בפקדון
ויקרא ה ד
דמחייבי אחוץ לב"ד לא מחייבי אמר
4. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ
אע"ג דלא שמע מפי
שמעון: המשביע עד אחד. וכפר
ולכך אין השני יכול לתלות כלום
התובע אלא הוא נשבע
שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי
אביי אמר קרא 2 אם לא יגיד ונשא עונו לא
בחזרת
הראשון:
פטור העד מקרבן שבועת העדות:
מעצמו חייב שנאמר
אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא
הכל מודים בעד טומאה. ואין
אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה
מר סבר. תנא קמא: עד אחד כי
וכחש בעמיתו כל דהו:
נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא
השביע עליהן ה' פעמים
לֹא נִתְפָּשָׂה:
אתי לשבועה אתי. אם מעיד עליו
מתחייב זה ממון א"ל רב פפא לאביי אי
העד יכול לומר בלא עדותי
❖
במדבר ה יג
חוץ לב"ד ובאו לב"ד
שהוא חייב מנה אינו מחייבו ממון אלא
ע"י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות
הכי אימא שבועה גופא בב"ד אין ושלא
והודו פטורין. מנא לן
שבועה לפיכך אין הגדתו חשובה:
ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה
ואמר אביי (שאם)
בבית דין לא לא ס"ד דתניא לאחת לחייב
3
[שנאמר אם] לא יגיד
ומ"ס לממונא אתא. ודריש קרא הכי
מוסף רש"י
פעמים זכות תולה ונפסדת ע"י
על כל אחת ואחת ואי ס"ד בב"ד מי מחייב
ונשא עונו. אימתי נושא
לכל עון ולכל חטאת דהיינו למכות
העד יותר ממה שנפסדת ע"י עדי
כ)
כדי שאילת תלמיד
עון בזמן מגיד א) במקום
על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהן
ב)
לרב. שלום עליך רבי,
שמתחייב הנתבע ממון
סתירה משום דאיכא למימר שמא זכות
ועונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא
כדאמרינן בפרק מרובה
חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אין חייבין
ומקשי רב פפא אימא גם
לממון: ותיסברא. דמחייב ר' אלעזר
יתלה לה ולא חשיבי אלא גורמים:
(עג:) כי לית ליה לר' יוסי
השבועה עצמה אם לא
אלא אחת אמר ר' שמעון מה טעם הואיל
הוה תהא בב"ד לא יהו חייבין.
בר' שמעון ממון על פי עד אחד
כדי שאילת תלמיד לרב כו'
(רשב"ם ב"ב קכט:).
ואינם יכולין לחזור ולהודות אלא לאו שמע
ודחי' לא מצית למימר
וטעמא משום הכי הוא: והאמר
משביע עד אחד. וכפר
הכי דתניא לאחת לחייבו
אביי הכל מודים בעד סוטה והכל
מינה שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד: כפרו שניהן כאחת חייבין: הא
ואמר שבועה שאיני יודע
על כל אחת ואחת והתנן
מודים בעדי סוטה כו'. ומפרש לה
לך עדות, פטור. העד
השביע עליהן ה' פעמים
אי אפשר לצמצם אמר רב חסדא הא מני ג) ר' יוסי הגלילי היא דאמר אפשר
מקרבן שבועת העדות,
בב"ד וכפרו אין חייבין
לקמן הכי יש עדות בסוטה שהכל
לצמצם רבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור
דהא אי הוה מסהיד ליה
ב
אלא אחת כו' אלא לאו
מודים בה שהמשביע עד אחד חייב
לא הוה מחייב להיאך אלא
ש"מ שבועה חוץ לב"ד
ג ותוך כדי דיבור כדיבור דמי ד) א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא מכדי תוך כדי
כפירה בב"ד ש"מ: מתני'
ויש עדות בסוטה שאף אם השביע
שבועה, ואע"ג דאיכא
דיבור כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב (איכא דאמרי כדי שאילת
למימר דלמא לא משתבע,
כפרו שניהן כאחד חייבין.
ה) ד
ו)
שניהן וכפרו פטורין ומחלוקת בעדי
גורם לממון פטור (ב"ק
פירוש אין חייבין שניהם
הרב לתלמיד) עד דאמרי שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי
סוטה יש עדות בסוטה שנחלקו בה
קה:).
אלא עד שיכפרו שניהם
א"ל כל אחד ואחד תוך דיבורו של חבירו: בזה אחר זה הראשון חייב
חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון
בבת אחת: והא אי אפשר
ה
לצמצם. אמר רב חסדא
והשני פטור: מתני' דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור
במשביע את שניהן וכפרו במחלוקתן
ז)
ו
הא מני ר' יוסי הגלילי
שנחלקו במשביע עד אחד דממון.
ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב לימא בהא קמיפלגי דמר סבר עד אחד
דאמר אפשר לצמצם.
ומפירושא דמילתא דאביי לקמן שמעינן
דתנן בבכורות פרק ב'
כי אתא לשבועה הוא דקא אתא ומר סבר עד אחד כי אתא לממונא קא
רחל שלא ביכרה וילדה
דטעמא דרבי אלעזר משום דקסבר
אתא ותיסברא האמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה
שני זכרים ויצאו שני
דבר הגורם לממון כממון דמי ועד
ראשים כאחת. ר' יוסי
ומחלוקת בעדי סוטה הכל מודים בעד אחד והכל מודים בעד שכנגדו חשוד
הגלילי אומר שניהן לכהן
אחד גורם לממון הוא שאילו הוא
על השבועה אלא ז דכ"ע עד אחד כי אתי לשבועה קא אתי והכא בהא קמיפלגי
שנאמר הזכרים לה'
העיד היה מחייבו שבועה ורוב בני
וחכ"א אי אפשר לצמצם
מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ס לאו כממון דמי גופא אמר
אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם:
ח)
ח
אלא אחד לו ואחד לכהן.
ר' יוחנן אמר אפילו תימא
אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה ומחלוקת בעדי סוטה
בעד טומאה. אם הביא שני עדי
רבנן הכא במאי עסקינן
קינוי שהתרה בה אל תסתרי עם
הכל מודים בעד אחד והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה הכל
ט
כגון שכפרו בתוך כדי
פלוני ושני עדי סתירה שנסתרה עמו
דבור כדי שאילת שלום
מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימניה דכתיב 4 ועד אין בה
תלמיד לרב כל אחד ואחד
אחרי כן ויש עד אחד שנטמאת
כל שיש בה והכל מודים בעדי סוטה שפטור בעדי קינוי דהוה גורם דגורם
י
בתוך כדי דבור של
בסתירה זו והשביע הבעל את העד
חבירו: פיסקא כפרו זה
ומחלוקת
להעיד ויפטר מכתובתה וכפר עדותו
אחר זה הראשון חייב
והשני פטור. מתני' דלא
חייב דהא מפסידו ממון ממש: דרחמנא הימניה. כדאמר במסכת סוטה (דף לא.) ואם העיד היה פוטרו מכתובתה והואיל וכפר עדותו חייב:
כר' אלעזר בר' שמעון
ועד אין בה. ודרשינן במסכת סוטה (שם:) כל מקום שנאמר עד שנים קאמר עד שיפרוט לך הכתוב אחד וקאמר רחמנא ועד אין בה [במדבר ה] תרי אלא
דתניא המשביע עד אחד
חד והיא לא נתפשה אסורה דעל כרחך היא לא נתפשה להחמיר עליה בא ולאוסרה: והכל מודים בעדי סוטה. שאפילו השביע שניהם וכפרו
פטור ור' אלעזר בר'
שמעון מחייב נימא בהא
פטורין: בעדי קינוי דגורם דגורם הוא. אף אם העדנוך עדיין אתה צריך לעדי סתירה וכשיבואו עדי סתירה אף הם אין מחייבין אותה
פליגי תנא קמא סבר עד
להפסידה אלא גורמים הם שמביאין אותה לידי שתיית מים המאררים ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה:
אחד לשבועה הוא דאתא
הלכך פטור. דהא ליתא
ומחלוקת
תביעת ממון. ור' אלעזר
בר' שמעון סבר עד אחד לממון הוא דאתא: איני והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה שחייב. בעד טומאה דכתיב ועד אין בה כל שיש בה כו'. ואמרינן אלא כולי עלמא עד אחד לשבועה הוא דאתא ובהא פליגי. תנא
קמא סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' אלעזר בר' שמעון סבר כממון דמי: גופא אמר אביי הכל מודים במשביע עד סוטה וכפר בו שחייב בעד טומאה דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה. והכל מודים
במשביע עדי סוטה וכפרו שפטורין בעדי קינוי דהא גורם דגורם עדי קינוי גורמין לעדי סתירה ועדי סתירה גורמין לממון:
א) צ"ל נושא עון בזמן שאינו מגיד במקום שאילו מגיד מתחייב הנתבע ממון.