מד:
שבועת הדיינין פרק ששי שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ורב
יוסף אמר כשומר שכר. וא"ת דאמרינן בר"ה
כשומר שכר דמי. שכר מצוה ומלוה על המשכון נמי מצוה עבד:
פד א
א)
ב)
לימא דרב יוסף תנאי היא. דמילתא דרבה ודאי תנאי היא דרבי
המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה
ג)
והמודר הנאה מן המעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי
עקיבא לית ליה דרבה אלא דרב יוסף מי לימא תנאי היא מי מצי
ד) ה)
לאוקמה לרבי אליעזר כוותיה: צריך למשכון. להשתמש בו ומנכה
הא מיתהני לרב יוסף דחשיב ליה בהכי כשומר שכר ויש לומר דשאני
פה ב ג
ו)
ז)
שומר אבידה ומשכון דכמה פעמים
לו מן החוב דמי שכירות המשכון. רבי
שיתעסק בה לשוטחה לצרכה
אליעזר סבר כיון דצריך למשכון אין
ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי לימא דרב
א
ח)
ולהצניעה יפטר מליתן לו אבל התם
כאן מצוה ולהנאתו נתכוין והוי כשומר
יוסף תנאי היא לא בשומר אבידה דכולי
❖
א ד
יכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא
חנם ורבי עקיבא סבר כיון דפוחת
עלמא אית להו דרב יוסף והכא במלוה
עליו והולך מצוה היא ולא הוי עליו
יבא שם עני באותה שעה:
צריך למשכון קא מיפלגי מר סבר מצוה
במלוה
צריך למשכון. פירש
אלא כשומר שכר: לימא כי הני תנאי.
הגהות הב"ח
קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד
ב ה
הא דשמואל: המלוה על המשכון.
בקונט' להשתמש ומנכה
(א) משנה ה"ז
לימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון
מן החוב דמי שכירות המשכון כי הא
אין שמיטה משמטתו דאין כאן משום
ונכנסה שמיטה אף
על פי שאינו שוה אלא
ג ו
לא יגוש ה) שהרי אינו נוגשו: אינו
(ב) רש"י
(ג) דאמר בפ' האומנין
ב
משמט. לקמן מפרש אי בההוא פלגא
פלגא אינו משמט דברי רבן שמעון בן
שוכר אדם משכונו של עני מפני
קאמר אי בכוליה חוב קאמר: אי נימא
שאינו אלא כמשיב אבידה לבעלים
גמליאל רבי יהודה
הנשיא אומר אם היה
(ג) תוס'
ד ז
כנגדו. הוא דאינו משמט דלההוא פלגא
ור"ח פירש צריך למשכון שאינו רוצה
משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו
❖
דתנן
מיהא הוי משכון: מכלל דרבי יהודה.
להלוות לו בלא משכון וקשה דאטו
משמט מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא
משום הכי לאו מצוה קא עביד:
דפליג עליה דאמר אם אין משכון
אילימא כנגדו מכלל דרבי יהודה הנשיא סבר
אלא לאו כנגד חובו ובדשמואל
ה ח
כנגד חובו משמט אכנגדו נמי משמט
רבינו חננאל
כנגדו נמי משמט אלא אמאי תפיס משכון
קמיפלגי. ואע"ג דלמאן
דאפי' ההוא פלגא דכנגדו לא חשיב
רב יוסף אמר כשומר
אלא לאו כנגד כולו ובדשמואל קא מיפלגי
❖
משכון ומשמטא ליה שביעית: אלא
דלית ליה דשמואל גבי אבד המשכון
שכר. ואסיקנא לא כולי
לא לעולם כנגדו ובהא קמיפלגי תנא קמא
עלמא אית להו דרב יוסף
משכון. דתפס למאי תפסיה אי לאו
אינו מפסיד אפי' כנגד המשכון הכא
ג
דאמר כשומר שכר [דמי]
למשכון מיהת דההוא פלגא: אלא
מכל מקום נגד המשכון אינו משמט
סבר כנגדו ורבי יהודה הנשיא סבר כנגדו
דקיימא לן המתעסק
מוסף רש"י
לאו כנגד כולו. קאמר תנא קמא
דגבי אבידה ודאי כיון דלית ליה
במצוה פטור מן המצוה.
נמי משמט ודקא אמרת למאי תפיס ליה
כשומר שכר דמי.
וזו היא פרוטה דרב יוסף.
דשמואל לא נקיט למשכון לענין
אינו משמט דאע"פ שאינו שוה אלא
משכון לזכרון דברים בעלמא:
ומפורש בנדרים פרק [אין
שיפסיד:
פלגא הוי משכון כנגד כולו ואינו
בין המודר] ובמלוה צריך
הדרן עלך שבועת הדיינין
משמט כלום מן החוב והיינו כשמואל
למשכון פליגי מר סבר
הדרן עלך שבועת הדיינין
(שם פב.) לימא דרב
מצוה קא עביד ומר סבר
ואתא רבי יהודה הנשיא למימר דאם
כל הנשבעין שבתורה ד נשבעין ולא
יוסף תנאי היא.
לאו מצוה קא עביד:
כל הנשבעין. ואלו נשבעין ונוטלין
אין משכון כנגד הלוואתו אינו משמט
לימא כתנאי המלוה את
משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר
כו'. תימה דלא חשיב ההיא
כולו אלא כנגדו: לא לעולם כנגדו.
חבירו על המשכון ונכנסה
שמיטה אע"פ שאינו שוה
והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה
דתנן לעיל מי נשבע מי
קאמר רבי שמעון דאינו משמט
אלא פלג. פירוש חצי
שהפקדון אצלו למאי דמוקי לה אסיפא
דלההוא פלגא מיהא הוי משכון ולית
וחנוני על פנקסו השכיר כיצד אמר לו תן
המלוה אינו משמט דברי
ה
דרישא וכל הני דתנן לקמן בפירקין
ליה דשמואל ואההוא פלגא גופיה
רשב"ג. ר' יהודה הנשיא
לי שכרי שיש לי בידך הוא אומר נתתי
אומר אם היה משכונו
פליג ר' יהודה הנשיא למימר דלא
הפוגמת כתובתה ועד אחד
והלה אומר לא נטלתי (א) הוא נשבע ונוטל
בשומר
כנגד חובו אינו משמט
(שם)
הוי משכון: כנגדו נמי משמט. דלא
מעידה שהיא פרועה כו' וליכא לשנויי
אבידה דכולי עלמא אית
ואם לאו משמט:
רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת
להו דרב יוסף.
ואוקימנא אע"פ שאין
דתנא ושייר כיון דתני ואלו כדאמרינן
הוי משכון אלא לזכרון דברים תפסיה:
הודאה כיצד אמר לו תן לי שכרי חמשים
שוה המשכון אלא חצי
בפ"ק דקדושין ויש לומר
המלוה אינו משמט
דינר שיש לי בידך והוא אומר התקבלת
הדרן עלך שבועת הדיינין
דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדן
מאי אינו משמט דקתני
התקבלת דינר זהב נגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס
רשב"ג אכולה מלוה
מהן
ראויין לישבעז):
ו
וכדשמואל. רשב"ג אית
כל הנשבעין. כל המחויבין שבועה
דינר זהב. משמע שהוא כ"ה
לביתו למשכנו שלא ברשות הוא אומר כליי
ליה דשמואל. דאע"ג דלא
דינר כסף וה"נ מוכח בהדיא בריש
מן התורה נשבעין ולא משלמין
(שם) במלוה צריך
שוה משכון שיעור זוזי
נטלת והוא אומר לא נטלתי הוא נשבע
למשכון.
קא מקבל ליה לפיכך תני
הזהב וקשה לר"ת דאיך
כלומר לא חייבה תורה שבועה לישבע
ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת
אינו משמט. ור' יהודה
נשתנה כל כך דעכשיו אין זקוק של
וליטול אלא הנתבע ישבע לתובע ולא
נשיאה לית ליה הא
הודאה כיצד אמר לו שני כלים נטלת והוא
זהב יותר מי' זקוקים של כסף ואומר
יליף לה: ואלו נשבעין
ישלם. ובגמרא
דשמואל: ודחינן לא
אומר לא נטלתי אלא אחד נחבל כיצד היו
(פב:) המלוה את
לעולם כולי עלמא לית
ז
ונוטלין. שתיקנו להם חכמים לישבע
ר"ת דדינר זהב עב משל כסף והיה
חבירו על המשכון.
להו דשמואל ובהא פליגי.
מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא
וליטול: השכיר והנגזל כו'. כולהו
שוקל כפליים וכן משמע באלו
רשב"ג סבר כנגד כולו
חבול ואמר לו חבלת בי והוא אומר לא
מפרש להו במתני': ושכנגדו חשוד
טריפות שהיה משונה
הוא קונה מיהו מסר לו
(ב"מ מח:) אלא
מקצת ונשאר לו מקצת
על השבועה. התובע שהנתבע שכנגדו
חבלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר
בעביו מדנקט אם נשתייר כעובי
פלגא. (שם)
אינו
לתת לו ונסתלקה תורת
חשוד על השבועה ונתחייב הנתבע
דינר זהב גבי ניקב הטחול לפיכך
עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו
משמט.
הלואה כיון שנכנס
(שם) אילימא כנגדו.
שבועה מן התורה ע"י הודאה במקצת
שוה כ"ה שהזהב שוה י"ב של כסף
בינייהו תורת המשכון
חבלת בי שתים והלה אומר לא חבלתי בך
וחלה עליו תורת משא
נשבע התובע ונוטל: וחנוני על
כדמוכח באגדת שמואל דפריך קראי
אלא אחת שכנגדו חחשוד על השבועה כיצד
ומתן לפיכך אין בהן דין
פנקסו. על מה שכתוב בפנקסו שהוא
אהדדי דבספר שמואל כתב
השמט. ור' יהודה הנשיא
אחת
(שם) מכלל דר'
סבר משכון כנגדו קונה.
גבי גורן ארונה כסף חמשים שקלים
כותב עליה הקפות שהוא מקיף. ולקמן
ו)
יהודה הנשיא.
פירוש שיעור דמי
מפרש היכי דמי: הרי זה נשבע ונוטל. ובגמרא מפרש מאי שנא
ובדברי הימים כתיב שקלי זהב שש מאות ובפ' בתרא דזבחים
המשכון קנהו בחובו
שכיר דתיקנו ליה רבנן: עד שתהא מקצת הודאה. לרבי יהודה לא
משני עלה שגבה מכל שבט נ' אבל במדרש משני שנתן
והשאר עליו במלוה
(שם) אלא אמאי
לפיכך משמט הנשאר:
לו שש מאות שקלי כסף שהם נ' של זהב וקרא דשמואל ה"פ כסף
תיקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע והפכוה
תפיס משכון.
איבעי תימא בנשאר מדמי
חכמים על התובע באלו השנויות כאן: הרי זה נשבע ונוטל.
כל כך שהם נ' של זהב ודברי הימים שש מאות מכסף שהן נ'
המשכון כולי עלמא לא
שקלים זהב דהיינו י"ב חלקים ודינר היתר אור"ת שהיו נותנין אותו
שהדברים מוכיחים שהרי עדים מעידים (ב) שמשכנו שלא ברשות:
פליגי דמשמט. כי פליגי
(שם מט.) אלא
בדמי המשכון. רשב"ג
להכרע כדמוכח בפרק יש בכור גבי פדיון הבן
אחת
לאו כנגד כולו.
סבר קנאו ואינו משמט
דקאמר יהיב ליה דינר דמזבנן בכ"ה זוזי דל זוזא ושתותא והנך לפדיון הבן והשתא אמאי לא קאמר דל חומשא דזוזא ושתותא היינו
(שם)
וזכה המלוה במשכון
חומשא אלא משום דההוא זוזא שלא היה אלא להכרע מזכיר אותו בפני עצמו וכן מוכיח בפ"ק דשקלים דהכרע אחד מכ"ה דמפרש
הדרן עלך שבועת הדיינין
שבידו אבל השאר
נשבעין ולא משלמין.
משמט. ור' יהודה הנשיא
במתני' כמה הוא קולבון חכמים אומרים חצי מעה ומחצית השקל הוא י"ב מעות דשקל דקרא הוא סלע ומה שאמרו חכמים ליתן סלע
סבר משמט הכל ומחזיר
ופונדיון לכל שנה לפודה בית זרע חומר שעורים שהוא פונדיון יותר על נ' שקלים הכתוב בקרא למ"ט שנים אותו פונדיון לא בא להכרע אלא
המשכון ללוה דהא לא
נקט סלע ופונדיון משום דאי אפשר לצמצם ולומר סלע ופונדיון חסר משהו שלא היה עולה אותו חסרון יותר פחות משליש פרוטה :
קנאו. ואי לא קני ליה
ח)
למשכון אמאי נקיט ליה
גדולות לזכרון דברים בעלמא:
ירושלמי א"ר יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך עליו. ומתניתא אמרה אף הלוה נאמן. דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה כו'. חד בר נש קם חבריה בשוקא ארים סבינתיה [אמר] לית הדין סבינתא
נפקא מתותי ידי עד דאת יהיב לי מה דאית לי בידך. אתו קמי שמואל א"ל זיל הב ליה סבינתיה ואזל דון עימיה מה שמואל כדייני נהרדעי אמרי תמן הוחזק המשכון בידו הכא לא הוחזק המשכון בידו. ובהא דתנן
הלוהו על המשכון שומר שכר כו' קי"ל לא שנא משכנו בשעת הלואה. ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואה. ולא שנא הלוהו מעות ולא שנא הלוהו פירות בכולהו שומר שכר הוי. ואם נגנב או אבד והוה המשכון שוה
יתיר מחובו מגרע דמי החוב והתוספת משלם המלוה ללוה ואם אבד המשכון בלסטים מזויין או בשביה וכיוצא בהן שהשומר שכר פטור בהן גם המלוה פטור בהן וחוזר חובו על הלוה ואם אין לו ראיה נשבע המלוה
על זה ופורע הלוה למלוה חובו: הדרן עלך שבועת הדיינין