מה:
כל
הנשבעין פרק שביעי
שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי
יח א הכי אפילו עבר זמנו נמי. אע"ג דאין שייך כאן אי אמרת
אי הכי. דמשום טרדא דבעל הבית שקלוה לשבועה מיניה: אפילו
א) ב)
קצץ נמי. אפילו נחלקו על הקציצה ליהמנוה לשכיר בשבועה:
בשלמא אין לחוש שעדיין לא פירש שום טעם ואע"פ
(א)
ג)
המוציא מחבירו. היינו אומן: עליו הראיה. צריך להביא עדים ולא יהא
שפירש רב נחמן משום כדי חייו לא משמע דקאי אהא אי הכי ח):
ד)
כי
יט ב ג מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר. וא"ת ימתינו לעולם
נאמן בשבועה: אי הכי. דבעה"ב טרוד ושמא שכח אפי' תבעו שכיר
ה)
עד למחר ואי לא מדכר יהא
לאחר שעבר זמן גבייתו המפורש
כ ד
ו)
שוכר זה צריך להביא ראיה ועוד
בב"מ בפרק המקבל שכיר
אי הכי אפילו קצץ נמי אלמה תניא אומן
א
ז)
יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל
אמאי עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב
ח)
אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי
היום לישבע נמי שכיר ולשקול: וכי
הא כיון דמיחייב שבועה רמי
לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה
❖
כא ה
שכיר עובר על בל תגזול. לקבל שכרו
אנפשיה וי"ל כיון שהתחיל לכפור
קציצה ודאי מידכר דכיר ליה אי הכי אפי'
כב ו
ב' פעמים: לא שנו. דנשבע ונוטל:
שוב לא יודה ואין נותן לב להיות
עבר זמנו נמי אלמה תניא עבר זמנו ולא
ב
ששכרו בעדים. שיש עדים שאמר לו
נזכר פן יהא מוחזק שקרן ועי"ל
תורה אור השלם
נתן לו הרי זה אינו נשבע ונוטל חזקה אין
עשה עמי מלאכה היום בשכר ועשה
דהא חזקה דאין בעה"ב עובר על בל
1. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ
בעל הבית עובר בבל תלין והאמרת בעל
עמו: יכול לומר לו שכרתיך ונתתי
תלין לא מהניא אלא כי איכא חזקה
וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין
כג ז
פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד
לך שכרך. ונאמן בלא שבועה: שבועת
הבית טרוד בפועליו הוא הני מילי מקמי
בהדה חזקה דאין שכיר משהא שכרו
ויקרא יט יג
בֹּקֶר:
שומרין דחייב רחמנא. לשומר שכר
וכשתובעו בב"ד והצריכוהו להמתין
דלימטי זמן חיובא הוא כי מטי זמן חיובא
2. וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת
עד למחר הרי לא שהה: וכי שכיר
לישבע על שבורה ומתה כדכתיב
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ
רמי אנפשיה ומידכר וכי שכיר עובר משום
וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ
עובר משום בל תגזול. אע"ג דהך
ומת או נשבר או נשבה
❖
בל תגזול גבי בעל הבית איכא תרי חזקי
מֶלֶךְ גַּת:
1
שבועת ה' תהיה בין שניהם: היכי
חזקה איכא נמי גבי בעה"ב חמיר ליה
❖
שמואל א כא יג
חדא דאין בעל הבית עובר 1 בבל תלין וחדא
משכחת לה. שיהא צריך שבועה:
לאיניש חד לאו כתרי לאוי ועוד דבלאו
דאין שכיר משהא שכרו אמר רב נחמן אמר
רבינו חננאל
דאפקיד גביה בשטר. שאם יאמר
הכי משני שפיר וא"ת דמה בכך דאין
הגהות הב"ח
שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל
שכיר עובר בבל תגזול מ"מ כיון
החזרתיו לך אומר לו היה לך ליטול
ג
כמשאוי: ואקשינן משום
(א) תוס'
שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו
דבעל הבית טרוד
את השטר מידי: קרי רמי בר חמא
דבעה"ב רמי אנפשיה ומדכר ה"ל ברי
❖
כיון
בפועליו ושוכח. ואפי'
וכו'. ששם על לב לדעת אם איתא
וברי ופטור כיון דכופר הכל ויש לומר
לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך
בקציצה בעת שטוען
דטעמא דרמי אנפשיה ומדכר לא
להא דשמואל ורב דלעיל אי לא:
השכיר כי שתי סלעים
ונתתי לך שכרך א"ל רבי יצחק יישר וכן
קצצת לי בשכרי והמשכיר
דאשכחיה רב ששת גרסינן: בזמנו.
חשיבא כחזקה דשכיר וכי משני הכא
מוסף רש"י
אמר רבי יוחנן מכלל דפליג עליה ר"ל איכא
אומר לא קצצתי לך
אם תבעו בתוך זמן גבייתו: מדסיפא
תרי חזקי לא בא לומר דעדיפי מדשכיר
גבי בעל הבית.
אלא אחת ישבע השכיר
דאמרי מישתא הוה שתי ליה ושתיק ליה
מתוך
שיכול
בראיה. מכלל דנשבע ונוטל דרישא
אלא שקולות נינהו:
איכא
ששתים קצצת לי ויתן
ואיכא דאמרי מישהא הוה שהי ליה ושתיק
תרי חזקי. (ב"מ
לו שתים אלמה תניא
לומר לא שכרתיך מעולם. תימה
בלא שום ראיה אינו צריך להביא עדים
קיג.) יישר וכן אמר ר'
בזה המוציא מחבירו עליו
ליה איתמר נמי אמר רב מנשיא בר זביד
מה מועיל כאן מגו דאין שייך מגו
שעשה עמו וליתא לדרב ושמואל דלעיל
יוחנן.
הראיה. ואם יש ראיה
אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל
אלא לענין שלא לחושדו שמשקר במזיד
דאוקמוה למתניתין בששכרו בעדים:
(שבת
לשכיר נוטל שתים ואם
סג:) (פסחים
לאו נשבע בעל הבית
שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא
אבל הכא שפיר מהימנינן ליה דודאי
רישא
מישתא
ונותן לו אחת. ופרקינן
נג: חולין עה:)
הוא סבור שפרע אלא שאנו תולין
שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך אמר רמי בר חמא
הוה שתי ליה.
קציצה דכירי לה אינשי
ששכח לפי שהוא טרוד בפועליו דאטו
ולא מינשי בעל הבית:
כמה מעליא הא שמעתא אמר ליה רבא מאי מעליותא א"כ שבועת שומרין
ד
אי הכי דבעל הבית
משום מגו יהא נזכר יותר ואין שייך
דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לו לא היו דברים מעולם
טרוד בפועליו יתן ליה
(חולין שם וכעי"ז לעיל מ.)
כאן מגו כלל והכי מוכח בריש האשה
מישהא הוה שהי ליה.
לשכיר אפילו לאחר זמנו.
יכול לומר לו נאנסו דאפקיד ליה בעדים מתוך שיכול לומר לו החזרתיו
ופרקינן חזקה אין בעה"ב
שהלכה דלא מהימנא
לך יכול לומר לו נאנסו דאפקיד ליה בשטרא מכלל דתרוייהו סבירא להו
עובר בבל תלין פעולת
ה
לומר מת במלחמה במגו דאי בעיא
שכיר. וחזקה נמי אחריתי
המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים בשטר צריך
אמרה מת על מטתו משום דאמרה
ו
ז
דאין שכיר משהה שכרו
להחזיר לו בעדים קרי רמי בר חמא עליה דרב ששת וישם דוד את הדברים
אצל בעלים: אמר רב
בדדמי וסבורה לומר אמת ואין לנו
2
נחמן לא שנו שהשכיר
להאמינה במה שהיא שמא טועה
האלה בלבו דאשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה תני מר מידי
(שם
נשבע ונוטל אלא בזמן
מתוך שהיתה יכולה לשקר ואע"ג
ושם) שכיר בזמנו
שיש עדים ששכרו. אבל
בשכיר אמר ליה אין תנינא שכיר בזמנו נשבע ונוטל כיצד בזמן שאמר לו
נשבע ונוטל.
אין עדים ששכרו לעשות
דבההיא שמעתא גופה מיבעיא לן
שכרתני ולא נתת לי שכרי והלה אומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אבל אמר
בפועל אצלו מתוך שיכול
בהחזיקה היא מלחמה בעולם מי
לומר לא שכרתיך מעולם
לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו
אמרינן מה לה לשקר מגו דאי בעיא
יכול לומר לו שכרתיך
הראיה הא מדסיפא בראיה הוי רישא בלא ראיה אמר רב נחמן בר יצחק
ופרעתי לך שכרך. וכן
אמרה שלום בעולם התם דוקא
א"ר יוחנן וכן אמר רב:
רישא
מיבעיא לן כיון דדייקא כולי האי
ומקשי רבא עליה אי
שמחזקת מלחמה וי"ל דהכא כיון דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו כמשקר כיון דאית ליה מגו אבל
הכי שבועת השומרים
דכתיב שבועת ה' תהיה
כשאין לו מגו אינו נאמן דשמא שכח מחמת שהוא טרוד בפועליו ומחמת שסבור שפרע טוען ברי אף על פי שמסופק
❖
בין שניהם היכי משכחת
(ב"מ קג.)
מתוך
שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסו. תימה לפירוש הקונטרס שפירש בהגוזל קמא
:
לה נימא מדיכול למימר
דבפקדון שיכול להעיז אפילו כופר הכל חייב א"כ כי אמר נמי להד"מ חייב שבועה ולפר"ת נמי דלא מיחייב שבועה לא בכפירה ולא
ליה לא היו דברים
מעולם. וקי"ל דהאומר
בנאנסו אא"כ הודה במקצת קשה דאפילו רבי חייא בר אבא ורמי בר חמא דלא מחייבי בהודאה ונאנסו בלא כפירה בהודאה וכפירה
רבינו חננאל (המשך)
לא היו דברים מעולם
בלא נאנסו מודו דחייב דכמה משניות לעיל לא מזכיר גבי פקדון נאנסו כלל ובהלואה נמי דילפינן מפקדון מחייבינן בכפירה והודאה אע"ג
כיון שאינו מודה מקצת
נאנסו נאמן ואין עליו
אלא שבועת השומרים כי
הטענה אין עליו שבועה
דלא שייך נאנסו אם כן כשמודה במקצת כי אמר נמי להד"מ אההיא דנאנסו מחייב וליכא מגו וליכא למימר דפריך כי נמי הודה יהא נאמן
נאנסו כן זה אינו חייב
יכול נמי למימר נאנסו
אההיא דנאנסו (אם) מתוך שיכול לומר אההיא דהודה להד"מ דא"כ תקשה ליה מכל מודה מקצת שיהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל אלא
אלא שבועה שהחזרתיו
ואין עליו שבועה. ודחינן
ודאי התם לא שייך מגו דאין אדם מעיז לכפור הכל מיהו לפריב"א דמפרש דבטענה דשייכא בפקדון דהיינו נאנסו מיחייב כופר הכל אתיא
לך ודיו. ורבא הוא עצמו
כגון דאפקיד ליה בעדים
אמר בפרק חזקת הבתים
דלא יכול למימר לא
שפיר הכא דפריך מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם והוי פטור כיון דליכא הודאה כי אמר נאנסו פטור אע"ג דאין זה מגו טוב
כי המפקיד אצל חבירו
היו דברים מעולם: ועוד
דאין אדם מעיז לכפור הכל אבל נאנסו דאין חבירו מכיר בשקרו נוח לו לטעון מ"מ פריך שפיר לשמואל דאית ליה כי האי מגו דנוח
בעדים צריך להחזיר לו
אקשינן ואפילו הכי יכול
לו לומר טפי נתתי לך שכרך שלא יחשדהו השכיר כמשקר במזיד לפי שהוא טרוד והשתא ניחא דפריך אדשמואל טפי ולא פריך אמאי
בעדים. וחזר בו וכן
לומר לו החזרתי לך
דאמרינן מגו בכל התורה: בעדים אין צריך כו'. תימה דאמרינן בריש ח"ה דמשכחת חזקה דג' שנים כגון דאתו בי
הלכתא: ירושלמי. א"ר
פקדונך וקי"ל כי המלוה
בון בעל הבית ע"י
בעדים אין צריך להחזיר
תרי ואמרו אגרנא מיניה ודיירנא ביה תלת שנין ופריך הני נוגעי בעדות הן דאילו אמרי הכי אמרינן להו הבו אגרא להאיך ומאי קשיא
שעסקיו מרובין תקנו
לו בעדים וכאילו לא
הא אין צריך לפורעו בעדים ולהימניה במגו דאי בעי אמר יהיבנא אגרא להאיך וי"ל שלא היו רשאין לומר כן לפי שיראים פן יזכה האחד
שבועה לשכיר. ודכוותה
היו דברים מעולם הוא
טוען ואין חייב שבועה
תקנו לבעל הבית שאם
בדין ויצטרכו ליתן פעם שניה ועוד אמר ר"י דלמאי דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לומר פרעתי כדאמרינן בהדיא בפרק שני
עבר זמנו אינו נשבע
ופרקינן בשהפקיד אצלו
בשטר
צריך להחזיר בעדים. תימה דלהימן בשבועה במגו דאי בעי אמר נאנסו כדמוכח בס"פ המוכר את
דקידושין
ונוטל. תני ר' חייא
בשטר דלא יכול למימר
הבית דבעי מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר ליה החזרתיו לך מהו ומסיק דמהימן בשבועה
ליה החזרתיו לך דא"ל
לסיועיה אם יש עדים
שתבעו בזמנו אפילו אחר
אי הכי שהחזרת לי.
ורבא גופיה הכי סבירא ליה דפסיק התם הלכתא כדייני גולה ותי' ר"ת דה"ק צריך להחזיר לו בעדים אם רוצה ליפטר בלא שבועה
שנה נשבע ונוטל. א"ר
שטרך בידי מאי בעי הוה
וריב"א מפרש דהכא צריך להחזיר לו בעדים משום שטרך בידי מאי בעי אבל התם דאיירי בעסקא דפלגא מלוה איכא למימר דאפשיטי
לך למשקל שטרך מידי:
יוסי אין לו אלא אותו
היום בלבד וקי"ל כר'
וסלקא שמעתא שהמפקיד
דספרא
זיירי ליה:
יוסי ואתינן למפשט
אצל חבירו בעדים אין
רישא
דנשבע השכיר ונוטל
צריך להחזיר לו בעדים
בעדים ולית הלכתא הכי אלא כרב חסדא דפשט לה אפילו בששכרו שלא בעדים מהא דתניא שכיר בזמנו נשבע ונוטל. כיצד בזמן שאמר לו שכרתני ולא נתת לי שכרי. והוא
אבל המפקיד בשטר צריך להחזיר לו
(דף ע) שאפילו
המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים. ואם
אומר נתתי לך הרי זה נשבע ונוטל. אבל אם אמר לו שתים קצצת לי והוא אומר לא קצצתי אלא אחת המוציא מחבירו
בפרק המוכר את הבית
טען ואמר החזרתי
לך
נאמן ובשבועה
ולא יכול למימר ליה שטרך
בידי מאי בעי. מגו דאי אמר
עליו הראיה. ודייקינן מדסיפא בראיה רישא בדליכא ראיה ואפילו הכי נשבע השכיר ונוטל. ופריק רב נחמן בר יצחק