כל הנשבעין פרק
שביעי שבועות
מו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רישא
וסיפא בראיה. ואיירי כולה ששכרו
רישא וסיפא בראיה. רישא ה) נהי דקתני נשבע ונוטל ליתיה אלא שיביא
בעדים וא"ת ניחזי
כד א ב
א) ב)
תחלה עדים ששכרו: ראיה דלשלם קתני. ראיה המחייבת את בעה"ב
עדים מאי קאמרי דכה"ג דייק בח"ה בהלכתא
ג)
לשלם קתני: ראיה דלשבועה. שאינה באה אלא לגלגל את השבועה
דאומן וי"ל כגון דלא ידעי עדים כמה קצץ והתם נמי ה"מ לשנויי הכי
ד)
לא
ובלאו הכי משני התם שפיר: קצצתי לך אלא אחת. ע"כ איירי
על השכיר לא קתני: והא תני רבה בר
שמואל כו'. הך ו) מתניתין
כה ג ד
ה) ו)
ז)
דלעיל: כל זמן שהטלית ביד אומן.
כגון דאמר שעדיין לא פרע אותה
דבעל הבית הוי המוציא מחבירו עליו
אחת דאי פרעה כבר ה"ל כופר הכל
❖
כו ה
ח)
רישא וסיפא בראיה ראיה דלשלם קתני
הראיה להביא עדים שלא קצץ אלא
ובסמוך מוקמי' לה כרבי יהודה דבעי
ראיה דשבועה לא קתני א"ר ירמיה בר אבא
אחת: רבי יהודה היא כו'. והכא נמי
הודאה במקצת וקשה דבעבר זמנו אמאי
מוסף רש"י
שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו
שבועה אצל בעל הבית היא מן התורה
המע"ה והא מפרש לעיל טעמא
כז ו
❖
שהרי מודה במקצת: אחמורי מחמיר.
משום דחזקה אין בעה"ב עובר בבל
אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא
בזמנו נשבע ונוטל.
על השכיר למשקל שבועה מיניה
תלין ואין שכיר משהה שכרו והכא
קצצתי לך אלא אחת מי נשבע אמר להן
הבית: אלא קצץ
ושדיוה על בעל
הרי השהה והרי עבר:
בזו ישבע בעל הבית ויפסיד אומן קציצה
א
רבינו חננאל (המשך)
בדרבנן
תקנתא הוא. פירוש
ר' יהודה היא ולא רבנן. בתמיה. הא
ודאי מידכר דכירי אינשי איני והא תני רבה
זמן שעובר עליו (כגון)
דקתני דאקציצה נשבע שכיר רבי
שצריך לתקן שבועה וגם
בר שמואל קצץ המע"ה ואי לא מייתי ראיה
[משום] לא תלין פעולת
יהודה קאמר לה
ולא רבנן השתא
צריך לעוקרה ממקום שהיא ראויה
(רשב"ם
שכיר הרי זה נשבע
פקע אמאי ישבע בעל הבית ויפסיד אומן
ב"ב מה:) עבר זמנו.
היכא דמחמיר ר' יהודה אשכיר כגון
להיות דהיינו בעל הבית ולא עבדי
ונוטל. ואם לאו אינו
נשבע. א"ר יהודה אימתי
אמר רב נחמן ב לצדדין קתני או מביא ראיה
בשאין מקצת הודאה אצל בעל הבית
תקנתא לתקנתא ולא כמו שפירש
המוציא מחבירו.
בזמן שאמר לו תן שכרי
ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד אומן מיתיבי
הקונט' תקנתא היא כדרב נחמן
מקילין רבנן אשכיר והימנוהו בשבועה:
❖
(שם)
נ' זוז והוא אמר נתקבלת
אלא בהא פליגי כו'. ולעולם קצץ
דאמר משביעין אותו שבועת היסת
מהן דינר זהב או שאמר
ג הנותן טליתו לאומן אומן אומר קצצת לי
לו ב' קצצת לי והוא
שהרי אותה שבועה לא היתה בימי
ר' יהודה ולא רבנן והא דתני רבה
שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת
אומר א'. אבל אמר לא
רבינו חננאל
תנאים דהתנן אין לך בידי פטור
בר שמואל רבנן היא ודקשיא לך
שכרתיך. או שאמר לו
כל זמן שטלית ביד אומן על בעה"ב להביא
רישא וסיפא בראייה נינהו
שכרתיך ונתתי לך שכרך
ואמרינן נמי בפ"ב דקידושין
השתא היכא דמחמיר ר' יהודה כו'
ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו
מיהו ראייה דלישלם
המוציא מחברו עליו
אין ובהא פליגי רבי יהודה סבר
והשתא דתקון רבנן שבועת היסת:
פירוש כי אם יש
הראיה. ומתקפי עלה וכי
ורבנן סברי דבדרבנן נמי עבדינן
המע"ה בזמנו מיהא נשבע ונוטל אמאי דישבע
בדאורייתא עבדו רבנן תקנתא לשכיר
לו לתובע ראיה משלם
קצץ בזמנו נשבע ונוטל
בעה"ב ויפסיד אומן אמר רב נחמן בר יצחק הא
הנתבע ואם אין לו
לר' יהודה ולא רבנן
תקנתא. לא דמי להא דאמרי'
היכא דאיכא אבעל הבית שבועה
ראיה פטור תני. [ראיה
השתא בשכיר דמחמיר ר'
מני ר' יהודה היא דאמר כל זמן ששבועה
דאורייתא עבדו רבנן תקנה לשכיר
בפרק שבועת הדיינין
דשבועה] שאפי' יש לו
יהודה ואמר אינו נשבע
למיפכיה לשבועה עליה אבל אדרבנן
גבי שכנגדו חשוד על השבועה
נוטה אצל בעה"ב שכיר נשבע ונוטל הי ר'
ראיה נשבע ונוטל לא
אלא עד שתהא שם מקצת
תני והלכה בדפש
הודאה מקילי רבנן ואמרי
תקנה היא ותקנתא לתקנתא לא
דמדרבנן לא מפכינן שבועה דתקנתא
יהודה אילימא ר' יהודה דמתניתין אחמורי
ליה שמואל כי האומן
אע"ג דלית שם מקצת
עבדינן היכא דאין שם מקצת הודאה
לתקנתא לא עבדינן דהתם בתחלה
קא מחמיר דתנן רבי יהודה אומר עד שתהא
אם טוען ב' סלעים
הודאה נשבע ונוטל היכא
דלא רמיא אבעל הבית אלא שבועת
נתקנה על החשוד ולא רצו לעוקרה
קצצת לי ובעל הבית
דמיקל ר' יהודה בקציצה
שם מקצת הודאה אלא רבי יהודה דברייתא
אומר א' קצצתי לך
ואמר נשבע ונוטל מחמרי
היסת דרבנן היא גופה תקנתא היא
אבל הכא מעיקרא מתקנינ' לה
בזו ישבע בעל הבית
רבנן ואמרי לא: ואלא
דתניא שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנו
כרב נחמן ותקנתא לתקנתא להפכה
על השכיר:
ויפסיד האומן. מאי טעמא
הא דתני רבה בר שמואל
עביד איניש דגזים ולא עביד.
הרי זה נשבע ונוטל ואם לאו אינו נשבע
מבעל הבית ולמישדייה אשכיר לא
קציצה מדכר דכירי לה
קצץ המוציא מחברו עליו
אינשי: איני והא תני רבה
הראיה. ואי לא מייתי
ונוטל ואמר ר' יהודה אימתי בזמן שאמר
עבוד רבנן: וקציצה מידכר דכירי
פירש ברוקח דוקא בסתם
בר שמואל קצץ המוציא
ראיה פקע מני לא ר'
לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך
אינשי. סבירא להו לרבנן דפליגי
אדם אבל במוחזק לכך לא וכן נראה
מחברו עליו הראיה ואי
יהודה. דהא ר"י תני
לא מייתי האומן ראיה
בזמנו נשבע ונוטל ולא
וא"ת בלאו הכי מהימן במגו דאי בעי
אדרבי יהודה הלכך אחמירו בה
והוא אומר התקבלת מהן דינר זהב או שאמר
פקעי אמאי פקעי ישבע
רבנן דאי רבנן הא אמרי
גבי שכיר: דקטיל ושדי. שקצוץ הדקל
אמר דזבנה מיניה דמהימן כדאמרינן
לו שתים קצצת והלה אומר לא קצצתי לך
בעה"ב: ופריק רב נחמן
לעולם נשבע ונוטל. אלא
ומושלך לארץ: דגזים. אומר לעשות
בח"ה האי מאן דנקיט
לצדדין קתני או יביא
ר' יהודה ורבנן דמתניתין
אלא אחת אבל אמר לו לא שכרתיך מעולם
ראיה ששתים קצץ לו
בהא פליגי ר' יהודה
דבר גוזמא ושגעון ואינו עושה:
מגלא ותובילא בידיה ואמר איזיל
או שאמר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך
ויטול או ישבע בעה"ב
סבר היכא דאיכא שבועה
וליחזי מאי משכנו. אותם שיעידו
ואגדריה לדקלא דפלניא דזבניה
ויפקע: ומותבינן עליה
דאורייתא על בעה"ב
המוציא מחבירו עליו הראיה מתקיף לה רב
שמשכנו יעידו מה משכנו ומה שבועה
ניהלי מהימן דלא חשיד איניש למיגדר
הנותן טליתו לאומן אומן
כגון שמודה מקצת טענה
שישא בריה דרב אידי אלא קצץ רבי יהודה
אומר ב' קצצת לי והוא
תקינו ליה רבנן לשכיר
יש: בטוענו כלים [הניטלין] תחת
דקלא דלאו דיליה וי"ל דהתם איירי
אומר א'. כל זמן שהטלית
להיות נשבע ונוטל. אבל
היא ולא רבנן השתא היכי דמחמיר רבי
כנפיו. בעה"ב טוען שנטל כלים
בלקיטת פירות ולהכי נקט מגלא
ביד אומן על בעה"ב
בשבועה דרבנן תקנתא
קטנים שאדם יכול להסתיר תחת
ותובילא ולשון גדירה דשייכא בלקיטת
יהודה מקילי רבנן היכא דמקיל רבי יהודה
להביא ראיה. נתנה לו
היא לישבע בעה"ב. ועוד
בזמנו נשבע ונוטל אחר
תקנה לישבע השכיר
כנפי בגדיו ולא הכירו בהם עדים:
תמרים ולהכי נאמן שדרך הוא למכור
מחמרי רבנן ואלא מאי רבנן ואלא הא דתני
זמנו המוציא מחברו עליו
דהיא תקנתא לתקנתא
אמר רב יהודה גרסינן ול"ג דאמר:
פירות אבל הכא איירי בקציצת
רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו
הראיה. קתני מיהא בזמנו
לא עבדו. ורבנן סברי
הדקל ולהכי נקט נרגא ואיזיל
ואמר
נשבע ונוטל. אמאי ישבע
אפילו בשבועה דרבנן
הראיה מני לא רבי יהודה ולא רבנן אלא
בעה"ב. דהא קציצה
עבדו תקנתא לשכיר.
ואקטליה דאין דרך למכור אילן העושה
היא. ואמרת קציצה ודאי
אבל קציצה דברי הכל
אמר רבא בהא קמיפלגי רבי
יהודה סבר בדאורייתא עבדו ליה תקנתא
פירות לקציצה וכן מוכח בהדיא ודאי דכיר לה:
מידכר דכיר לה בעה"ב.
לשכיר ובדרבנן הואי תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ורבנן סברי
בהחובל דלא מהימן
ופריק רב נחמן בר יצחק
הנגזל כיצד היו מעידין
הא מתניתא ר' יהודה
אותו שנכנס לתוך ביתו
בדרבנן נמי עבדינן תקנתא לשכיר וקציצה מידכר דכיר: נגזל כיצד היו
אקציצה דאוקי הא דתניא שורי הרגת
היא. דאמר כל זמן
למשכנו שלא ברשות
מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו כו': ודלמא לא משכנו מי לא
נטיעתי קצצת והלה אומר אתה אמרת
שבעה"ב מודה במקצת
כו'. ואקשינן דלמא לא
כגון שטוען האומן כי
משכנו לאו אמר רב נחמן
לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור
אמר רב נחמן האי מאן דנקיט נרגא בידיה ואמר איזיל ואקטליה
ב' קצצת לי ואתה חייב
האי מאן דנקיט מגלא
בשור העומד להריגה ואילן העומד
לדקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטליה
לתתם לי שתיהן. ובעה"ב
ותובילא. ואמר איזל
לקציצה : בטוענו כלים הניטלין
ז)
אומר אין לך בידי אלא
ואיגזריה לדיקלא דפלניא
אלמא ה עביד איניש דגזים ולא עביד הכא נמי דגזים ולא עביד אימא
אחת לפי שלא קצצתי
ואישתכח גזיר לא אמרינן
תחת כנפיו. והכירו העדים במקצתם
ומשכנו וליחזי מאי משכנו אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בטוענו כלים
לך אלא א' והשבועה
דודאי הוא גזיר ליה מאי
ו
והוא טוען שהטמין יותר ממה שראו
נוטה על בעה"ב לישבע
טעמא עביד איניש דגזים
הניטלין תחת כנפיו אמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא
העדים והיה נראה מתוך פי' זה דאין
וליפטר. השכיר נשבע
ולא עביד. ואוקימנא
ואמר
ונוטל: ואמרינן הי ר'
למתניתין בשנכנס לביתו
הלכה כר' חייא דאמר בריש ב"מ
יהודה אי נימא ר' יהודה
ומשכנו ולא ידעי
מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו נ' נותן לו נ' וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת
דמתניתין והא מחמיר
עדים מק"ו דהא הכא לא חשיב העדאת עדים כהודאת מקצת מדקאמר ר' יהודה עד שתהא שם הודאה במקצת הטענה ור"י אומר
הוא לשכיר דאמר לעולם
אין השכיר נשבע ונוטל
דאינה ראיה דאיכא לאוקומי כגון שהחזיר לו כבר מה שראו העדים וממאי דאמרי' התם ח) אם איתא לדר' חייא קמייתא אינה ראיה
[אלא] אם יש מקצת
דה"נ אמרי' פ' המדיר אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר כו' ואע"ג דפסיק התם בפרק בתרא
הודאה שטוען השכיר
כוותיה וקצת היה נראה להביא ראיה דהלכה כר' חייא כדמוכח בפ"ק דב"מ דר' חייא כרבנן דר"ג דפטרי טענו
בכל ומודה לו בעל הבית
כי נשאר לך אצלי עדיין:
חטין והודה לו בשעורין דמוקי תרי קראי הוא וזה חד להודה במקצת הטענה וחד להודה
ממין הטענה והכי קיימא לן
אלא ר' יהודה דברייתא
דפטור וה"ר יוסף
בה"ר ברוך אומר
דאינו ראיה דאפילו מאן דפטר
בטענו חטין והודה בשעורין
אפשר דפליג
אדרבי חייא משום
הוא דתניא שכיר כל
דאיכא