ו:
שבועות שתים פרק ראשון שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואם
איתא ליתני של צמר דיהה הימנו. תימה דע"כ צריך
ואם איתא. דצמר אחר שלג תני להו: של צמר דיהה הימנה מיבעי
כה א
א)
ב)
למיתני שלג וסיד דאת"ק קאי דקתני הפתוך שבשלג כיין ליה. דיהה פלית"א בלע"ז: עמוקה וגבוה לאו דוקא קאמר אלא
כו ב
ג) ד)
נראית כעמוקה: ז) טפילה לבהרת מנלן. לרבנן קבעי לה דאילו
המזוג בשלג הפתוך שבסיד כיין המזוג בחלב דברי ר' ישמעאל
לרבי עקיבא לית ליה ריבוי טפילה לבהרת: ספחני. אספני:
רבי עקיבא אומר כו' וי"ל דהיינו
דקמשני אמרי אין כדתניא
ה)
ג
❖
בן יומו. ביום הולדו: מכבנין. לשון
כלומר לא נקט סיד דוקא אלא קאי
ואם איתא של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה
ו) ז)
הרחלים יוצאות כבונות
את"ק או שמא רבי נתן מגיה נמי
ח)
אמרי אין הכי נמי והתניא רבי נתן אומר לא
וכמו תנתן כבנתי לבתי
במילתיה דרבי ישמעאל שאת במקום
ט)
תורה אור השלם
סיד: ואין אחרת לבנה. והא
שאמר ר' עקיבא של סיד דיהה הימנה אלא
פרמוי"ל והוא (א) בת נפש שקורין נושק"א
י)
1. וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא
של צמר דיהה הימנה ומנלן דבהרת עזה
דכתיב הנותן שלג כצמר
שמחברין בה פתיחות פי החלוק כך
בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין
אורחיה דקרא למיתלי שאינו מצוי
כשנולד הכבש והאם לוחכתו אין ח) צמרו
כ) ל)
היא אמר אביי אמר קרא ואם בהרת לבנה
מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה
1
❖
דכיתנא ושחקיה.
לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר
במצוי:
נקי ט) באותו יום והרוצה להצניעו למילת
היא היא לבנה ואין אחרת לבנה תנו רבנן
פי' בקגונלטירמס אדחדש יותר לבן ולא
הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת
עושה לכבש מעטה עור ומכבנו עליו
א בהרת עמוקה וכן הוא אומר 2 ומראה
ויקרא יג ד
יָמִים:
יתכן דבפ' כל היד משמע
שלא יתפרד ונמצא הצמר מכוסה כל
2. וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן
הגהות הב"ח
עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן
וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן
הימים: מלכו של זה. בהרת שהוא
דשחקים לבנים יותר ומעלו טפי
(א) רש"י
הצל 3 שאת ב אין שאת אלא גבוה וכן הוא
בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן
לבדיקה אלא לענין חשיבות נקט ליה
מלכו של סיד למעלה משאת שהוא
❖
בית
הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה
אומר על כל ההרים הרמים ועל כל
4
דומיא דכל הני דלעיל ומיהו בנדה
מלכו של קרום ולכן הן מצטרפין
פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן
הגבעות הנשאות ספחת אין ספחת אלא
נֶגַע צָרַעַת הִוא:
י"ל דמעלו לבדיקה לפי שהם רכים
הבהרת והשאת ואיפרכו של מלך זה
ויקרא יג כה
גליון הש"ס
טפילה וכן הוא אומר ואמר ספחני נא
יותר אבל הקונטרס פירש שם לפי
למעלה מאיפרכו של מלך זה סיד
3. אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר
5
שהם לבנים יותר : לא הזהיר
תוס' ד"ה לא אשכחן
למעלה מקרום וממילא שמעינן דסיד
ל)
אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנלן
בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ
וכו' וי"ל דה"ט עדיף טפי.
בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ
למטה משאת הוא: אלא מלכו של זה
אלא על טומאת מקדש וקדשיו. פירש
אמר רבי זירא נאמרה לבנה בשאת ונאמרה
6
לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל
למעלה מאיפרכיה דנפשי'. כל איפרכוס
בקונטר' אזהרת קדש דכתיב בקדשים
אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד
לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת
לא יאכל עד אשר יטהר ותימה
הולך אחר מלכו כך כל תולדה
מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים:
יש לה טפילה אף לבנה האמורה בבהרת
ויקרא יג ב
ומלכו של
משמע
דבפרק בתרא דמכות
מצטרפת לאביה: הכי גרסינן
4. וְעַל כָּל הֶהָרִים
יש לה טפילה במתניתא תנא הטיל הכתוב
זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה: מלכא
דבין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש אתי
הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת
לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם
הַנִּשָּׂאוֹת: ישעיהו ב יד
ואלקפטא. שני מלכים הם ומלכא חשיב
האי קרא לאזהרת תרומה ואזהרת
5. וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר
שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת: שאת
מאלקפטא: רופילא. איפרכוס של
קדש נפק' לן לר' יוחנן מג"ש דטומאתו
בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת
מלכא: וריש גלותא. איפרכוס של
טומאתו ממקדש ולר"ל מבכל קדש
כצמר לבן: מאי צמר לבן אמר רב ביבי
לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר
לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל
אלקפטא: כגון מלכא ואלקפטא.
לא תגע ויתכן פירוש הקונטרס לההוא
אמר רב אסי צמר נקי בן יומו שמכבנין בו
אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת
כשמהלכין זה אחר זה כסדר זה
תנא דאמר בפ' הערל
למילת אמר רבי חנינא משל דרבנן למה
לָחֶם: שמואל א ב לו
הולכים: האי זה למעלה מזה הוא
בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט
6. וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה
הדבר דומה לתרי מלכי ולתרי איפרכי מלכו
❖
שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא
אלא כגון מלכא ורופילא ואלקפטא
הכתוב מדבר ומאי אשר יטהר עד
של זה למעלה ממלכו של זה ואיפרכו של
הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת
וריש גלותא. כשמהלכין שנים שנים
דמייתי כפרה והני אמוראי דמכות
בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת:
זה למעלה מאיפרכו של זה האי זה למעלה
כל איפרכוס הולך אחר מלכו: שבור
כרבי ישמעאל דפליג עליה התם
ויקרא יג י
לעזי רש"י
7. כֵּן אֲמַר חֵיוְתָא
מזה וזה למעלה מזה הוא אלא מלכו של
מלכא. מלך פרס וקיסר מלך רומי
ומוקי לה בתרומה ור' יוחנן גופיה
פלית"א [פלד"א]. חיוור.
רְבִיעָיְתָא מַלְכוּ רְבִיעָאָה
זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה ומלכו של
וכל אחד יש לו איפרכוס: הי מנייהו
מסיק לה בפרק הערל
פרמוי"ל [פירמ"ל]. סגר.
תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא
❖
חשיב. שבור או קיסר: בחורשיא
נושק"א. סיכה, מכבנה.
משמיה דרבי ישמעאל איזהו דבר
מִן כָּל מַלְכְוָתָא וְתֵאכֻל
זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה רב אדא בר
כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ
אכיל ליה. האיש הזה מוטמן ביערים
השוה בזרעו של אהרן הוי אומר זה
❖
אבא אמר כגון מלכא ואלקפטא רופילא
דניאל ז כג
וְתַדְּקִנַּהּ:
תרומה: אימא תרומה. פירוש
כל ימיו שלא שמע בטיבעה של מלכות
וריש גלותא האי זה למעלה מזה הוא
מוסף רש"י
רומי והוצרך לשאול זאת. ורב פפא
אימא נמי תרומה אבל אין לפרש
אלא כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש
עמוק.
רבינו חננאל
משום דאקדים רבא שבור מלכא
אימא דוקא תרומה אבל מקדש וקדש
גלותא רבא אמר כגון שבור מלכא וקיסר
לקיסר הוא דשיילי' ורבא מיראה עשה
דאיכא כרת לא תסגי ליה בקרבן
הוה ליה למימר דהא
א"ל רב פפא לרבא הי מינייהו עדיף אמר
(בכורות מא.)
שאת עדיפא מסיד. אמרי
שהיה תחתיו במלכותו כדאמר במס'
עולה ויורד דהא בסמוך לא פריך
אין דהא תניא הכי ר'
ליה בחורשיא קא אכיל ליה פוק חזי טיבעא
הכי אלא משום דכתיב ביה מיעוטא
חגיגה שדור דבי שבור מלכא
נתן אומר לא שאמר ר'
וגרבוהו: רומי חייבת. תרגום של
וה"נ דהוה מצי למיפרך אימא טמא
דמאן סגי בעלמא דכתיב ותאכל כל
עקיבא של סיד דיהה
7
(חולין סג.) שמכבנין בו.
הימנה אלא של שאת
רשעה שנאמר וקראו להם
ששימש שאפשר להיות איסור עבודה
ארעא ותדושנה ותדקנה א"ר יוחנן זו
דיהה הימנה. בהרת עזה
גבול רשעה: רבינא אמר. משל
בלא איסור מקדש כגון שנטמא
רומי חייבת שטיבעה יצא בכל העולם כולו
כשלג שנאמר והנה מרים
למילת.
בעזרה ויצא בלא שהייה והפך
דרבנן כגון גלימא דעמרא שהוא
מצוערת כשלג. בהרת
רבינא
אמר כגון גלימא דעמר ושחקיה
לבנה היא. אין לבנה
בצנורא דרך הליכתו כדאמר בפ"ב
מלובן כשהוא חדש וליבונו מבהיק
למעלה הימנה. תנא הטיל
סדינא דכיתנא ושחקיה: את שיש בה
הרבה יותר משל טלית ישנה: וגלימא
לקמן אלא משום דהיא
הכתוב הספחת בין שאת
ידיעה
בתחלה וכו': ת"ר מנין שאין
דכיתנא ושחקיה. שהחדש לבן הרבה
גופה גמר מתרומה בפרק אלו הן
לבהרת. כשם שטפילה
(שבת נד.
לזו כך טפילה לזו. ומנא
הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו
הנשרפין להכי נקט
משל ישן אבל החדשות של זו ושל זו
ועי' יחזקאל כז יח)
לן שהספחת טפילה היא
ודין הוא הואיל והזהיר וענש על הטומאה
תרומה ומטומאת כהנים לא מצי
קרובות להיות שוות. כך הבהרת
ואלקפטא. (זבחים
שנאמר ספחני נא אל
❖
צו:)
אחת הכהונות לאכל פת
למיפרך שלא הוזהרו אלא על המת
גבוהה הרבה מן הסיד שהוא תולדתו
וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר
לחם. שאת אין שאת אלא
והכא כתב שרץ ונבלה:
והשאת מן הקרום והאבות קרובים
וענש על הטומאה לא הזהיר וענש אלא
גבוהה שנאמר על ההרים
לא אשכחן עון מיתה דמחייב
להיות שוים: שאין הכתוב מדבר.
הגבוהים ועל הגבעות
על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב
רבינו חננאל (המשך)
ג
הנשאות. ומראה עמוק
עליה קרבן. תימה ה"נ לא
פרשת קרבן עולה ויורד שחייבתו
קרבן על הטומאה לא חייב אלא על
מן העור כמראה חמה
יטמאו את מחניהם. וענש
קרבן על הטומאה מנין שאין מחייבו
אשכחן עון כרת דמחייב עליה קרבן
העמוקה מן הצל. שאת
שנאמר כל הנוגע במת
טומאת מקדש וקדשיו ואימא תרומה
על מגע אלא אם כן אוכל באותה
עולה ויורד $ויש לומר דההוא טעמא
בנפש האדם אשר ימות
כצמר לבן שהוא נקי
שהזהיר וענש לא אשכחן עון מיתה דחייב
בן יומו שמכבנין אותו
ולא יתחטא [את משכן
טומאה קדש או נכנס למקדש: ודין
עדיף ליה טפי:
למילת. א"ר חנינא משל
ה' טמא] ונכרתה וגו'
עולה עליה קרבן אימא ה"מ קרבן קבוע אבל
הוא. הרי אתה דן מאליו: הואיל
(במקדש) [ובקדש] הזהיר
(דר' חנינא) [דרבנן] למה
והזהיר וענש. על הזדון טומאה
עולה
אמר ריש לקיש בכל
הדבר דומה לתרי מלכי
ותרי איפרכי. מלכו של
קדש לא תגע וגו' ותניא
וחייבין נמי קרבן על שגגת טומאה מה מצינו כשהזהיר וענש כרת על זדון טומאה בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש שנאמר
כוותיה ומפורש בפרק
זה למעלה מאיפרכו (של
י) לא יטמאו את מקדשי הרי זה אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר הרי אזהרת קדש כי את מקדש ה' טמא ונכרת
אלו הן הלוקין בתחלתו
זה) דנפשיה וכן מלכו
הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' הרי עונש קדש: תרומה. אם אכל תרומה בטומאה דהזהיר וענש דכתי' בקדשים
של זה למעלה מאיפרכו
דאתקש קדש למקדש.
ועוד מפורש ביבמות פרק
דנפשיה והוא כגון מלכא
לא יאכל ותרומה בכלל מדכתי' בה בההיא ענינא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואמרינן ביבמו' דבתרומה קאי מדתלי' בהערב שמש דאילו
הערל כי זו הנגיעה אכילה
ורופילא אלקפתא וריש
קדשים עד דמייתי כפרה: וענש. ומתו בו כי יחללוהו כ): לא אשכחן עון מיתה דמחייב קרבן. שאין חטאת באה אלא אשגגת כרת כדאמרי' בהוריו' :
גלותא. א"ל רב פפא
היא. וענש ונפש כי תגע
בכל טמא בטומאת אדם
לרבא שבור מלכא חשיב
מידי
או בבהמה טמאה וגו'
או קיסר. א"ל רבא בי
חרשיה אכול ליה. פי' מכה אוכלת לך בעיניך. כלומר אינך רואה טיבעא דמאן סגי בעלמא אלא טיבעא דקיסר
ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה וחייב קרבן על הטומאה שנאמר או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה
קאזלא כר' יוחנן דאמר מאי דכתיב ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה. זו רומי חייבת שטבעה יוצאה בכל
וגו' מה זה שהזהיר וענש לא הוא אלא בטומאת מקדש וקדשיו. אף זו הטומאה שחייב בה קרבן אינו אלא בטומאת מקדש
העולם. כדמתרגמינן בקרחתו בשחיקותיה שחקיהו. פי' בלאותיהם: מתני' כל שיש בה ידיעה בתחלה כו'
וקדשיו. ודחי' ואימא טומאת תרומה דהא אית בה הזהרה ועונש דכתיב ולא תשאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו. ופרקינן
ת"ר בתורת כהנים מנין שאין חייב אלא בטומאת מקדש וקדשיו. הזהיר וענש על הטומאה במקדש. הזהיר ולא
תרומה עון מיתה היא ולא אשכחן בעון מיתה דחייב קרבן. ואמרינן נהי דאינו חייב קרבן קבוע קרבן עולה ויורד ליחייב.