מז:
כל
הנשבעין פרק שביעי שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אביו כי האי גוונא מיחייב. שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא
ולא בפוגם את שטרו כדאמרינן לקמן הבו דלא לוסיף עליה ור' אבא
לט א
א) ב)
מ ב ג
ג) ד)
נמי סבירא ליה לדרב נחמן בשניהם חשודין דהלכה כרבי יוסי דאמר
אינו יודע קאמר לישלם היינו דאיצטריך קרא למעוטיה למיפטר
ה)
היורש בטוען טענה זו: לעוקב אחר המנאף. נעשה לו אפוטרופוס
יחלוקו מטעמא דפרישית והא דקאמר רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא
ו)
להרגיל לו נשים לניאוף: תרתם. את הארץ: וגיניתם. את המקום
לאו משום דסבר כר' מאיר אלא דר' אבא אית ו)לן לפרושי מילתא דר'
ז)
❖
מא ד
שהשכין את (א) שכינתו ביניכם: קרב
מאיר דחזרה למחויב לה ומשלם
לגבי דהינא ואידהן. אם נגעת במשוח
כדאשכחן דסבר ר' אבא בעלמא:
אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב
(הגה"ה) ועוד י"ל דטעמא דרב נחמן
בשמן תהא ד) גם משוח בנגיעתו. כלומר
איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין אלא אי
הגהות הב"ח
מב ה ו
פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא
בששניהם חשודים משום כיון דמחויב
אמרת אביו כי האי גוונא נמי פטור קרא
(א) רש"י
מנוי אצלם לבסוף והנהר הרביעי הוא
התובע נמי שבועה מדרבנן ואין יכול
מג ז
גבי יורשין למה לי ורב ושמואל האי שבועת
פרת
וכאן הוא קורא אותו
לישבע מפסיד החצי וזה התירוץ אין
ה' מאי קא דרשי ביה מיבעי ליה לכדתניא
❖
שהשכין את אהלו
נהר גדול בשביל שהוא נזכר כאן
נראה דאם כן היתומים מן היתומים
ביניכם (ב) ד"ה
שמעון בן טרפון אומר 1 שבועת ה' תהיה בין
על שם א"י שהיא חשובה נזכר גם
נמי יסבור רב נחמן ור' אבא כשמואל
חנוני
שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם
הוא בחשיבות. דהינא לשון שמן
מתוך שאין יכולין בני המלוה לישבע
פועלים
תורה אור השלם
(ג) תוס'
שמעון בן טרפון אומר אזהרה לעוקב אחר
יפסידו ובכולה שמעתין משמע דפליגי
ומשיחה הודשנה מחלב
א
1. שְׁבֻעַת יְיָ תִּהְיֶה בֵּין
מתרגמינן אתדהינא: ה) מתני' לא
ואם בני הלוה נמי חשיבי דאין יכולין
נואף מנין ת"ל לא תנאף 2 לא תנאיף
שפרע
שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ
אביהם
שאמר לו כתוב על פינקסי כו'. אלא
לישבע מכל מקום לא יפסידו כי אם
בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח
ותרגנו באהליכם שמעון בן טרפון אומר
❖
3
בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם:
החצי ואמאי לרבי אלעזר נשבעין
בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית
תרתם וגיניתם באהלו של מקום 4 עד הנהר
שמות כב י
מודה שאמר לו תן כו': שניהם נשבעין
ונוטלין הכל ומשמע דר' אלעזר הוי
2. לֹא תִּרְצָח לֹא תִּנְאָף
הגדול נהר פרת שמעון בן טרפון אומר $ קרב
ונוטלין. מבעל הבית דאמר ליה (ב)
כר' אבא ורב נחמן (ע"כ הגה"ה):
לֹא תִּגְנֹב לֹא תַעֲנֶה
גליון הש"ס
לגבי דהינא ואידהן דבי רבי ישמעאל תנא
בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
[א]אבל קצת קשה דמנא ליה להש"ס
פועלים לא מהימנו לי בשבועה את
גמ' קרב לגבי דהינא.
שמות כ יב
עבד מלך כמלך: והחנוני על פינקסו כו': תניא
בסמוך דרב ושמואל לית להו דר' אבא
האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב
3. וַתֵּרָגְנוּ בְאָה¢ לֵיכֶם
❖
אמר רבי טורח שבועה זו למה א"ל ר' חייא
בנסכא ובחמשין לא ידענא דקאמר
להו וכן פועלין אמרי ליה לא מהימן
וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְיָ אֹתָנוּ
לן חנוני בשבועה: גמ' טורח
הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
האי שבועת ה' מאי דרשי ביה
(בר אבא) תנינא שניהם נשבעין ונוטלין
ב
לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי
שבועה זו למה. ששניהן באין לבית דין
ונראה דאם איתא דאית להו מתוך
לְהַשְׁמִידֵנוּ: דברים א כז
מבעל הבית קיבלה מיניה או לא קיבלה
רבינו חננאל
4. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ
שאינו יכול לישבע משלם היה להם
שתצא שבועת שוא מביניהם ולא פירש
מיניה ת"ש דתניא רבי אומר פועלין נשבעין
אי אמרת אביו כי האי
הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל
לבני לוה לפרוע החצי מתוך שאינן
(לי) רבי מאי סבירא ליה אי נוטלין
גוונא מיחייב שבועה וכל
לחנוני ואם איתא לבעל הבית מיבעי ליה
שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר
בלא שבועה כבן ננס או יפסיד חנוני
יכולין לישבע שפרעו כדפי' בקונט'
(ג)
המחויב שבועה ואינו
וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף
אמר רבא פועלים נשבעין לבעל הבית
ג
יכול לישבע משלם. האי
הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי
בשבועת פועלים: תנינא שניהם
אלא ודאי לית להו האי סברא לענין
נמי כיון דאמר לא ידענא
וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל
במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה איתמר
נשבעין ונוטלין. כבר שנית לנו
לשלם אלא לענין להפסיד וצ"ע:
❖
מספקא ליה. ושבועה
נְהַר פְּרָת: דברים א ז
אי אמרת בשלמא אביו כי האי
שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב
וסתמת במשנה שניהן נשבעין ונוטלין:
בספק ליכא הלכך משלם.
איצטריך קרא למיפטר
גוונא מיחייב. תימה למ"ד בפ'
קיבלה מיניה. רבי מר' חייא והדר
הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה
ד
בכי האי גוונא היורש אלא
הגהות הגר"א
ביה או לא: ת"ש. כי פריש רבי מאי
השואל מנה לי בידך
בפני עצמה ומעידה רב חסדא אמר
אי אמרת כי האי גוונא
[א] תוס'
והלה אומר איני יודע חייב דברי עדיף
סבירא ליה בגווה קאמר פועלים
פטור איצטריך קרא
בהדי סהדי שקרי למה לי שני מלוין ושני
למיפטר גבי יורשין: ורב
היכי מוקי לה האי קרא אי בנ' ידענא
נשבעים לחנוני שלא קבלו ממנו כלום
לווין ושני שטרות היינו פלוגתייהו מלוה ולוה
ושמואל דאמרי מחויב
ובנ' לא ידענא בהא ליכא חיוב שבועה
אלמא לא קיבלה וסבירא ליה חנוני
שבועה שאינו יכול
ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה
ה
לישבע פטור שאין
לאבא אלא חיובא דממון דברי עדיף
יפסיד שהיה לו לתת להם בעדים:
שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות
אדם מוריש שבועה לבניו.
ואם איתא. דקיבלה נשבעין לבעל
וי"ל דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך
האי שבועת ה' תהיה בין
היינו מתניתין ב' לווין ומלוה אחד ושני
הבית מיבעי ליה דמה להן אצל חנוני
א"נ ה"ק הכתוב שבועת ה' תהיה בין
ו
שניהם מאי דרשי ביה.
שטרות מאי תיקו מתיב רב הונא בר יהודה
ואמרינן דרשי ביה (כר'
לשבועה הואיל וחוזר וגובה מבעל
שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול
ז
דתניא) [לכדתניא] שמעון
הבית: אמר רבא. לעולם קיבלה מיניה
לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין
אחד
בן טרפון אומר שבועת ה'
חלה על שניהם.
כשאין יכולין לישבע:
והכי קאמר פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כלומר לפני חנוני
ונענש המשביע אפי' הדין
תהיה בין שניהם מלמד
שהשבועה חלה על
כדמפרש ואזיל: המכחישות זו את זו. שנים אומרים הרג ושנים אומרים
עמו כדפי' בקונטרס בריש הדיינין וכן נראה דהא
שניהם כלומר אי אפשר
לא הרג: זו באה בפני עצמה ומעידה. בעדות אחרת וכן זו ואע"פ
דריש התם בברייתא ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שתובע
שאין אחד מהן על שקר
ממון ממי שאינו חייב לו ובתר הכי פריך משביע אמאי קאי בסורו
שהאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע איזה מהן
או התובע תובע מה שאין
לו עליו ומשביעו בחנם
ומשני משום דר' שמעון בן רבי טרפון ומדאיצטריך לאתויי הך ושביק
פסולה. אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה
לפיכך השבועה חלה על
בהדי
סהדי שקרי למה
נפשך אחד מהן פסול והיינו דנקט ביה האי לישנא באה בפני עצמה
ברייתא גופה משום דמיירי אפי' הדין עמו:
המשביע בחנם. או
לי. תימה דרבא אומר במרובה (ובמכות
ומעידה: בהדי סהדי שקרי למה לי. הואיל והאחת פסולה אין אחת
הנשבע כופר ונשבע על
ז)
שקר. ועוד [אמר] שמעון
מהן נאמנת לשום עדות: ה"ג שני מלוין ושני לווין ובשני שטרות
) דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני
בן טרפון תשלום
היינו פלוגתייהו ול"ג דכ"ע: ב' מלוין וב' לווין וב' שטרות. וא' מב'
אדרבה הא דמכשרינן למזים הוי חידוש דהא בהכחשה תרוייהו פסולים
הברייתא אזהרה לעוקב
לרב חסדא ואומר ר"י דרבא סבר כרב הונא דבריש חזקת הבתים
כיתות הללו חתומה על זה והב' חתומה על זה דלרב הונא שניהן
אחר המנאף. פירוש מכין
לו מקום ונשים לניאוף
השטרות כשירין ולרב חסדא שניהן פסולין: מלוה ולוה ושני שטרות.
מסיק אדרב נחמן ורבא דכ"ע כרב הונא ובסמוך
מניין שחייב. ת"ל לא
דמשני רבא אליבא דרב חסדא ליה לא סבירא ליה ולמאי דבעי לאוקומי
שיש לו לאדם אחד שני שטרות על שתי הלואות על חבירו וא' מהן
תנאיף לא תגרום ניאוף.
ותרגנו באהליכם שמעון
התם רבא כרב חסדא הוה מצי למימר וליטעמיך ועוד דלטעם אחר
חתומה על זה וא' על זה יד בעל השטר על התחתונה בין לרב הונא
בן טרפון אומר תרתם
דלגבי עד זומם דמפרש משום פסידא דלקוחות מצי למיסבר כרב
בין לרב חסדא אין חולקין בזו שהרי זה בא עליו מכח שתי כיתות אחת
וגיניתם באהלו של מקום
חסדא והלכה כרב הונא מדמוקי רב נחמן ורבא כוותיה בחזקת הבתים
כשירה ואחת פסולה אין אתה יכול לפסול את שניהן ולא להכשיר את
והאי דכתיב באהליכם
בכינוי הוא. עד הנהר
וכן פסק ר"ח משום דרב הונא היה רבו של רב חסדא כדאמרינן
שניהן הלכך שטר קטן שבהם גובה הימנו והגדול יפסיד לפי שאומר
הגדול נהר פרת. שמעון
באלו מציאות ועוד דמתניתין דאחד אומר גבוה כו' דייק
לו זו היא הפסולה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיניה אבל ממה נפשך
בן טרפון אומר קרב לגבי
הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה: שני מלוים ולוה אחד. היינו מתני'.
לכאורה כרב הונא:
דאהינא ואידהן. פירוש
❖
כיון שנעשה פרת (גדול)
שני מלוין הוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת משתי כיתות הללו
נשבע
[גבול] ארץ ישראל נקרא
אחת חתומה בזה ואחת בזה לא קמבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה דהיינו מתניתין דקתני נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואע"פ שאנו יודעין
הנהר הגדול: והאי דאמר
שאחד מהן שקר אין אנו יכולין להפסיד את אחד מהן ונזקקין להן ב"ד להגבותן. והכי נמי לרב הונא דאית ליה גבי שני מלוין ושני לווין זו באה
בפרק השואל את הפרה
מוסף רש"י
ובזולתי זה המקום
ומעידה וזו באה ומעידה הוא הדין לשני מלוין ולוה אחד ואע"פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מן השטרות הללו על ידי
שהשבועה חלה על
בתלמוד היכי דמי עסק
עדות פסולה אין אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין שאינך יודע איזה הפסולה: שני לווין ומלוה אחד. הוציא מלוה זה שני
שניהם.
שבועה כדרבא דאמר מנה
שטרות זו חתומה בזה וזו חתומה בזה: מאי. אמר רב הונא בזה מי אמרינן כיון דחד גברא הוא דמייתי להו לקמן לא מזדקקינן
לי בידך והלה אומר אין
לך בידי אלא נ' והשאר
ליה דמה נפשך בשטר פסול בא לפנינו זה דוחה אצל זה וזה אצל זה ויפסיד או דלמא כיון דעל שני לווין הוא מוציא זו באה
(לעיל לט:)
איני יודע מתוך שאינו
ומעידה וזו באה ומעידה. לרב חסדא לא מיבעיא ליה דהא אפי' בשני מלוין ושני לווין ושני שטרות פסול וכל שכן בשני לווין ומלוה אחד:
יכול לישבע משלם. עיקר
דברי רבא בזה המקום הן
אחד
והוא שאמר רבא כוותיה
דר' אבא מסתברא דתני ר' אמי וכו' עד איצטריך קרא למיפטר יורש: וחנוני על פנקסו כיצד כגון שאמר בעל הבית לחנוני תן לבני או לפועלים שלי כך וכך הוא אומר נתתי והן אומרים לא לקחנו. ישבע החנוני ויטול.
אבל אם טוען כי לך נתתי או לשלוחך. וכך כתוב בפנקסי ובעה"ב אינו מודה בזה הרי הם כשאר כל הטענות: ירושלמי לא במקיף אמרו שיכול לומר לו כתבתה בזו היד מחוק בזה היד ר' אומר אומר אני