כל
הנשבעין פרק שביעי
שבועות
מח.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
נשבע
בעל הבית. תימה דשבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי
אחד אומר גבוה
שתי מרדעות. גבי עדות החדש תניא שהיו
כ)
מד א ב
א) ב)
ג)
רב נחמן כדמוכח לעיל [בד"ה בדרבנן וכו']
בודקין אותם כמה היתה גבוה מן הקרקע למראה עיניו באומד
מה ג
ד) ה)
בשיפולו של רקיע: מרדעת. מלמד הבקר: מאי לאו. מצטרפין
ואמאי נשבע ויש לומר דמיירי כגון שלא נתן לו עתה כלום ואומר
ו) ז)
כבר נתתיו לך קודם שנתת
לי הפירות מקודם ועוד מפרש ר"ת
לעדות ממון כל אחד מהן כשר להעיד
עם עד אחר בעדות ממון
ח) ט)
מו ד
י)
דמיירי ברישא שמדד החנוני פירות
ואע"פ שידענו שאחד פסול וקשיא
כ)
לרב חסדא: אמר רבא. הכי קאמר
לכליו של בעל הבית ועודם ברשות
אחד אומר גבוה ב' מרדעות ואחד אומר
א
ל)
❖
אחד מאלו מצטרף עם עד אחר אם
חנוני ובסיפא נתן בעה"ב דינר בחנות
מז ה
שלש עדותן קיימת אחד אומר ג' ואחד אומר
יאמר כמותו בעדות זה והיינו עדות
ועדיין לא נטלו חנוני והוי חידוש
ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי
מח ו
אחרת שנעשית כת זו המצטרפת עדות
שנוטלין בשבועה וכולה מתני' איירי
לאו לעדות ממון $ אמר רבא ב הוא ואחר
הגהות הב"ח
אחרת לעצמה בחדש זה דאיגלאי
בנשבעין ונוטלין עד ואלו נשבעין
מצטרפין לעדות אחרת של ר"ח דהוי להו
מט ז
(א) גמ' דאי
מילתא דקושטא אסהיד שהרי זה
שלא בטענה וטעמא דנשבעין ונוטלין
(ב) רש"י
תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים:
מסייעו והוי ליה תרי וחד: אימתי
הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדם
אמר לחנוני תן לי בדינר פירות כו': תניא
בזמן שהפירות כו'. אימתי צריך בעל
וטעמא דר' יהודה דאין חנוני מודד
יורשין נשבעין
(ג) ד"ה
א"ר יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין
הבית לישבע בזמן שהפירות צבורין
פירות אלא אם כן קבל הדינר ולוקח
ג
❖
נ ח ט
הא
כו': דפירי עבדי דמרקבו. וממהר
בעה"ב בלא שבועה וכן בנתן לו דינר
ומונחין ושניהן עוררין עליהן אבל הפשילן
בסיפא אמר רבי יהודה שצריך ליתן לו
חנוני להשליכם לתוך כליו של לוקח
בקופתו לאחוריו המע"ה: אמר לשולחני תן
קודם קבלת הדינר שלא יחזור: לא
הפירות דדרכו ליקח דינר ולמדוד
גליון הש"ס
נא י כ
לי כו': וצריכא (א) אי אשמעינן הא קמייתא
שנו. דבשבועה מיהא שקלי יתומין מן
פירות דמיירי בחנוני שאין מקיף ולפי
גמ' אמר רבא הוא ואחר
בהך קא אמרי רבנן משום דפירי עבידי
מצטרפין לעדות אחרת.
היתומין אלא שמת מלוה כו': נתחייב
זה ה"פ בברייתא דבגמ' אמר ר'
❖
דמרקבי וכיון דמרקבי לא משהו ליה אבל
מלוה שבועה. שלא התקבל כלום
יהודה אימתי נחלקו חכמים עלי בזמן
מעות דלא מרקבי אימא מודו ליה לרבי
שהפירות צבורין ומונחין כו' אבל בזמן
שהנפרע מן היתומין אפי' בשטר צריך
יהודה ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי
שהפשילן לאחוריו מודו לי דהמע"ה
שבועה ואין אדם מוריש ממון שהוא
מוסף רש"י
וקשה דהאי אימתי לא הוי כשאר
מחויב עליו שבועה לבניו לפי שאין
יהודה אבל בהך אימא מודה להו לרבנן
ומצטרפין לעדות אחרת.
אימתי דעלמא דמפרש מילתא דת"ק
הבנים יכולים לישבע שבועה זו
שם הואיל ואתא לידן.
צריכא: כשם שאמרו הפוגמת כתובתה
❖
(ר"ה כד.)
שנתחייב אביהם: מה טיבה. להפקיע
בין בא לחלוק בין בא לפרש אבל לפי'
[וכו'] וכן היתומים לא יפרעו: ממאן אילימא
אילימא מלוה.
הקונטרס הוי כשאר אימתי ולא תקשי
ממונם (ב) אם אין יכולין לישבע אותה
מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו
הא דאמרי' עירובין
שבועה ממש ישבעו שבועת יורשין
בכל מקום
(כתובות פח.)
רבינו חננאל
בשבועה הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים
ד
כגון שבועה שלא פקדנו אבא
שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא
שיהו נשבעין הפועלין
לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי
ונוטלין: עמד בדין. שהוציא שטר זה
לפרש דברי חכמים והכא בא לחלוק
בפני החנוני מפני [הבושה]
תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה
על יתמי לוה ואמרו לו ב"ד השבע
דבכל הספרים גרסינן בפרק חלון
(לעיל מו.) עד עשרים
הדאמר בשלא העמידן
ה
וחמש שנים.
אצלו אבל אם העמיד
וטול: אם איתא לדרב ושמואל. דאין
אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה
שאמר ר' יהודה במשנה אבל
את הפועלין אצל החנוני
אדם מוריש שבועה לבניו איתיה בין
אימתי דברייתא הוי שפיר לחלוק:
לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה
(כתובות קד.) נשא
אין בעה"ב חייב לפועלין
ו
רבי יהודה אומר כל שהפירות
ראשונה ומתה.
עמד בדין בין שלא עמד בדין:
כלום: תניא א"ר טורח
ל)
לבניו שלחוה קמיה דר' אלעזר שבועה זו
נשא שניה ומת הוא.
שבועה זו למה א"ר חייא
בידו כו'. הא דלא קאמר ר'
יחלוקו. גבי שניהם חשודין דדמיא
מה טיבה שלח להו יורשין נשבעין שבועת
תניא שניהן נשבעין ונוטלין
להא שאין אחד מהן יכול לישבע אלמא
יהודה הכא אין דרך חנוני לתת פירות
מבעה"ב. ואסקה רבא
יורשין ונוטלין שלחוה בימי רבי אמי אמר
פועלין נשבעין לבעה"ב
ליתא להא דרב ושמואל: אליבא דר"מ
עד שיטול דינר כדאמר גבי שולחני
כולי האי שלחי לה ואזלי אי אשכחינן בה
במעמד חנוני. דלמא מיכספי
משום דדרך חנוני להקיף אלא דהכא
אוקימנא לעיל דאמר חזרה שבועה
מיניה: ירושלמי בפרק האיש
טעמא מי לא שלחינן להו אלא אמר רבי אמי
איירינן באותו שאין דרכו להקיף
למקומה ורב נחמן עבד כר' יוסי:
(שם) שניה ויורשיה
מקדש בתחילתו א"ר בא
קודמין.
$הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא עמד בדין
אתא עובדא קמיה רב ועשה
מתה. אלמנה שלא גבתה כתובתה:
ולקמן נמי לא שייך למימר כל שהאיסר
שליח עד חד בר נש אפקיד
יורשיה מזכירין. ותובעין וגובין
בידו ידו על העליונה לפי שפעמים
ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה
גרבוי גבי קרפיפא דחבריה
כתובתה: עד עשרים וחמש שנים.
בעל הבית נותן איסר בפרוטות
וכפר ביה א"ר פינחס אתא
ואין אדם מוריש שבועה לבניו לא עמד בדין
(שם צ.)
עובדא קומיה דר' ירמיה
משמת בעלה ואם עברו כ"ה שנים ולא
והתם לא שייך למימר כל שהאיסר
ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין
יורשיו משביעין אותה.
ועשה שליח עד וחייבו על
תבעוה הפסידוה דהכי תנן בכתובות
כו' לכך תנא לישנא דליכא למיטעי:
ידי הכתף. אית מתניתא אמר
מתקיף לה רב נחמן אטו בי דינא קא מחייבי
שאמר
בהנושא
כל זמן שהיא בבית
(שלא) [שלוחו של] אדם
ליה שבועה מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה
כמותו: איתמר שתי כיתי
אביה שלא נטלה מזונות מן היתומין
עדים המכחישות זו את זו
מלוה לבני לוה שבועה אלא אמר רב נחמן אי איתא לדרב ודשמואל
גובה כתובתה עד כ"ה שנים ואם לא
(כתובות פו:)
אמר רב הונא זו באה בפני
איתא אי ליתא ליתא אלמא מספקא ליה והאמר רב
יוסף בר מניומי
תבעה מחלתה. קתני מיהת יורשין
עצמה ומעידה וזו באה בפני
עצמה ומעידה. ורב חסדא
עבד רב נחמן עובדא יחלוקו לדבריו דרבי מאיר קאמר וליה לא סבירא
גובין כתובתה ועל כרחך בשבועת יורשין
אמר בהדי שהדי שקרי למה
יגבוה מן היתומין אע"ג דמית לוה
ליה מתיב רב אושעיא מתה יורשיה מזכירין את כתובתה עד עשרים
לי פירוש רב הונא פסלם
בחיי מלוה שהוא מת בחייה ונתחייבה
באותה העדות שהוכחשו בה
שנשבעה ומתה תא שמע נשא
וחמש שנים הכא במאי עסקינן
ח
ז
ומכשירם בעדות אחרת כל
שבועה ליורשין אלמא הורישה שבועה
ראשונה ומתה נשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמין ליורשי
ואת
כת בפני עצמה. ועד מכת זו
(כתובות שם)
ליורשיה: ת"ש אבל יורשיו משביעין
הבאין ברשותה.
ועד מכת זו בעדות אחרת
הראשונה ה"נ שנשבעה ומתה
ת"ש אבל יורשיו משביעין אותה
י
ט
פסולה. ורב חסדא פסלם
אותה ואת יורשיה וכו'. רישא
ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה אמר רב שמעי' לצדדין קתני אותה
בכל עדות שבעולם בין כל
כ
דמתניתין בהכותב בכתובות
כת בפני עצמה ובין אחד
באלמנה ויורשיה בגרושה מתיב רב נתן בר הושעיא יפה כח הבן מכח האב
❖
כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך
(שם)
מזו הכת ודייקי מדקתני רב
שהבן
הונא זו באה בפני עצמה
ועל יורשיך הוא אינו יכול להשביעה
ומעידה וזו באה בפני עצמה
לא אותה ולא יורשיה אבל יורשיו אם מת הוא ובאה לתובעם כתובתה משביעין אותה ואת יורשיה אם מתה והן באין לגבות כתובתה. ומדקתני יורשיו
ומעידה ולא קתני פסולין
רבינו חננאל (המשך)
משביעין אותה אלמא בדלא נשבעה עסקינן וקתני דנשבעין יורשיה ונוטלין וש"מ אדם מוריש שבועה: אותה באלמנה. (ג) דקתני יורשיו משביעין
לעדות זו שהוכחשו וכשרים
בפירות ומבקש לשמטם
לעדות אחרת. ש"מ כת כת
אותה מתוקמא אפי' באלמנה אבל ואת יורשיה דקתני מוקי לה רב ושמואל בגרושה אם גירשה זה נתחייב לה כתובתה בלא שבועה שהרי פטורה
מבעה"ב על זה שנינו ישבע
בפני עצמה כשירה. אבל עד
היא מן הנדר ומן השבועה ומתה בחייו ואחר כך מת הוא דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה שכשמתה היא יש לה ממון גמור עליו בלא שבועה
בעה"ב כענין שנים אוחזין
אחד מזו הכת ועד אחד מזו
לפיכך הורישתו לבניה ויורשיה הבאין ליפרע מיורשיו צריכין לישבע
כדתנן היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה:
י)
בטלית שכל אחד מהן נשבע
הכת פסולין ואפי' לרב הונא
על מה שבידו ומחזיק וא"ר
הלכך שני מלוין וב' לוין
יהודה כל מי שהפירות בידו
וב' שטרות. ובכל שטר כת
ידו על העליונה. כלומר לעולם הפירות בחזקת החנוני (של) שמסתרך בהן. אבל הפשילן בעה"ב בקופתו לאחריו אומר
בפני עצמה היינו פלוגתייהו. רב הונא מכשר ב' שטרות כדאמרן ורב חסדא פוסל ב' שטרות דסבר מכל מקום כת אחת
לחנוני המוציא מחברו עליו הראיה. וכ"ש אם הפשילן החנוני בקופתו: אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו כו'. כענין
מהן פסולה. וכל שטר ספק פסול הוא ומספיקא לא מפקינן ממונא. מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה
של חנוני. וצריכא דאי אשמעינן קמייתא דקתני נתתי לך הפירות והולכתם לתוך ביתך בהא קא אמרי רבנן ישבע החנוני.
פירוש ראובן הוציא על שמעון ב' שטרות באחד ק' ובאחד ר' ואלו שני כתות המכחישות כת האחת חתומין בשטר
דעבידי אינשי דיהבי פירות והדר שקלי מעות משום דמירקבו ובעו לזבונינהו. אבל מעות דלא מרקבי אימא מודו ליה לר'
האחד והכת האחרת חתומין בשטר השני אומר ראובן מכל פנים כת אחת מהן פסולה ברר אתה איזו כת מהן פסולה.
יהודה דשולחני לא יהיב מעות עד דשקיל דינר ולעולם בעה"ב נאמן קמ"ל דאפילו בהא אמרי רבנן ישבע השולחני. ואי
וכיון שאינו יכול לברר אומר לו עדים החתומים בשטר של ר' הן הפסולין. הלכך גובה שטר של ק' ובשטר של ר'
אשמועינן הא בתרייתא הוה אמינא בהא א"ר יהודה לעולם ישבע בעה"ב אבל בקמייתא אימא מודה להו לרבנן: מתני'
נשבע הלוה ומיפטר: שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין דתנן שניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב הלכך שני
כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה כו'. ירושלמי א"ר זירא כולן כעין שבועת התורה ירדו להן וכתובה
מלוין נשבעין וגובין מן הלוה אע"פ שודאי א' מהן [פסולה] כמו הפועל והחנוני ששניהן נשבעין ונוטלין מבעה"ב:
לא הוחזקה בידה לגבות אלא כמי שגבת מיכן ואילך והוא כתובעה של מאתים זוז פרוע ואומ' אינה אלא מנה. אינה נפרעת
שני לוין ומלוה אחד וכל אחד אומר השטר שעלי הוא הפסול והמלוה אינו יכול לברר אליבא דרב הונא דינא מאי
בלא שבועה: וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת
ועלתה בתיקו וקי"ל כל תיקו דממונא לקולא ונשבעין שניהן ומיפטרי וי"א תיקו כי האי גוונא חולקין ומותבינן על רב
לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה מעידנא דשכיב לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו וכן הלכתא: שלחוה
חסדא אחד אומר גבוה שתי מרדעות היתה הלבנה ואחד אומר שלש עדותן קיימת. אחד אומר שלש ואחד אומר חמש
לקמיה דר' אלעזר אמר שבועה זו מה טיבה אלא יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין כו'. מתיב רב הושעיה מתה יורשיה
עדותן בטילה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו אע"ג דכל חד מכחיש לחבריה פסולין לאותה עדות ומצטרפין לעדות
מזכירין כתובתה עד כ"ה שנה. הנה מת לוה בחיי מלוה הוא. כי מת הבעל בחיי אשתו ונתאלמנה וישבה לה בביתו ואם
אחרת דממון וקשיא לרב חסדא. ופריק רבא לא הוא [ואחר כו'] כלומר אחד מאלו העדים מצורף עם אחר בעדות זו
מתה בתוך כ"ה שנה לאלמנותיה יורשיה מזכירין כתובתה. כלומר נפרעין כתובתה אבל אם היתה בחיים אחרי מות אישה
דראש חודש דהוו להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וק"ל כרב הונא דדייקא מתני' כוותיה ועוד רב
יותר מכ"ה שנה אין לה שיש בכלל כ"ה שנה שתעשה טובת הנאה כדי כתובתה כאשר מפורש בכתובות פרק [הנושא]
חסדא תלמיד הוא לגבי רב הונא דגרסינן בפרק הדר עם הנכרי בחצר (דף סב:) אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מיניה
דרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי לי: מתני' אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו תן את הדינר כו'.
קשיא לרב ושמואל ופרקינן מתניתין דקתני יורשיה מזכירין כתובתה כשנשבעה ומתה וכן פרקינן בשניה ויורשיה קודמין ליורשי
משנתינו בשמדד החנוני הפירות לבעה"ב וא"ל תן לי את הדינר וא"ל נתתי לך ונתתו באנפלי שלך. וחזר החנוני ומסתרך
הראשונה בשנשבעה ומתה. ת"ש אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין
ברשותה. והא
הכא כשנשבעה