מח:
כל
הנשבעין פרק
שביעי שבועות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שהבן גובה. בשטר מן היתומין בשבועת יורשין כשאין לו עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע ושלא בשבועה כשיש עדים
נב א
א)
שאמר האב בשעת מיתתו כו': כרבן שמעון בן גמליאל. דמתניתין והאב אילו היה קיים לא היה נאמן אלא בשבועה ומדקתני והאב אינו
ב)
גובה אלא בשבועה על כרחך היכי דמי דמית לוה בחיי מלוה וקתני הבן גובה בשבועה אלמא אדם מוריש שבועה: בית שמאי היא. במסכת
ג) ד)
סוטה פרק ארוסה ושומרת יבם דקתני מת בעלה עד שלא שתתה נוטלת כתובתה ולא שותה דבעינן והביא האיש את אשתו וגו' וליכא אע"ג
נג ב ג ד ה
דשמא זינתה גובה מספק דקסבר מי
ה)
ח) שאמר האב כו'. ות"ק סבר
שהנכסים משועבדים לו ידו על
שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה
ו) ז)
העליונה והנכסים בחזקת בעל השטר
ח)
דאפי' הכי אין נוטלין
והאב אינו גובה אלא בשבועה היכי דמי
❖
נד ו ז ח ט
עומדין כאילו הוא גבוי ועומד לפיכך
אלא בשבועה דשמא להשביע את
דמת לוה בחיי מלוה וקתני שהבן גובה בין
הוא גובה מספק שאינה באה להוציא
ו)
בניו אמר כן כדי לאחשובינהו:
בשבועה ובין שלא בשבועה בשבועה שבועת
דמורו בה התירא. פסק ר"ת
מהם שתהא הראיה עליה להביא אלא
גליון הש"ס
יורשין שלא בשבועה כרשב"ג אמר רב יוסף
נה י
הם באים להוציא ממנה ודכוותה גבי
דבמלוה למחצית שכר אין
❖
גמ' ב"ש היא דאמרי
הא מני $בית שמאי היא דאמרי שטר העומד
מת לוה בחיי מלוה נמי ואע"ג דתקון
יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר
שטר העומד לגבות.
לגבות כגבוי דמי איקלע רב נחמן לסורא
רבנן שלא יפרע אלא בשבועה ממון
עמלו לא מורי התירא:
שם השתא דלא אתמר
גמור הוא להוריש לבניו: איכפלי
לכל עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא
רבינו חננאל
הלכתא.
ואתאי כל הני פרסי. טרחתי ובאתי
❖
אמרו ליה ליתי מר נעקרא להא דרב ושמואל אמר להו איכפלי ואתאי כל הני
ומתה לא מצית אמרת.
לבא ממקומי לכאן לעקור לדרב
דהא משביעין את יורשיה
פרסי למעקרא להא דרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי דאמר
קתני. ואי בשנשבעה
ושמואל: הבו דלא להוסיף עלה. הזמינו
רב פפא א הפוגם את שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין ההוא
היא שבועה על יורשיה
מוסף רש"י
עצמכם שלא ללמוד ממנה במקום
למה. אלא לאו בשלא
דשכיב ושבק ערבא סבר רב פפא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא אמר
שטר העומד לגבות
אחר הם אמרוה בשבועה הבא ליפרע
נשבעה. וקתני שנשבעין
ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל
כגבוי דמי.
היורשין ונפרעין. ופריק
ב
מנכסי יתומים שאינו מוריש אותה
רב שמעיה הכי מתניתין
ההוא דשכיב ושבק אחא סבר רמי בר חמא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה
לבניו אם מת לוה בחיי מלוה אל
לצדדין קתני משביעין
הוא אמר ליה רבא מה לי שלא פקדני אבא ומה לי שלא פקדני אחי אמר
אותה באלמנה ומשביעין
תלמדו ממנה המחויב שבועה אחרת
ג
את יורשיה ואת הבאים
(סוטה כה. וכעי"ז כתובות
ומפרש הש"ס כגון הא דאמר רב פפא
רב חמא $ השתא דלא איתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כרבי אלעזר
פא.)
ברשותה בגרושה שמתה
הפוגם שטרו שהודה בב"ד שנתקבל
בחיי הבעל שגירשה
ד האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד דעבד כרבי אלעזר עבד אמר רב פפא
(יבמות לח:)
ומותיב עליה הא דתני
קצת ותנן לא יפרע את השאר אלא
האי שטרא דיתמי לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה אגבויי לא
❖
הדרן עלך כל הנשבעין
ה
יפה כח הבן מכח האב
בשבועה ואם מת יורשין נשבעין
שהבן גובה בשבועה
מגבינן ביה דלמא סבירא לן כרב ושמואל ומקרע לא קרעינן ליה דהאי דיינא
שבועת יורשין ונוטלין ולא עבדינן בה
ושלא בשבועה. והאב
דעבד כרבי אלעזר עבד ההוא דיינא דעבד כרבי אלעזר הוה צורבא מרבנן
אינו גובה אלא בשבועה
כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש
רבינו חננאל (המשך)
הא דתני האב אינו
במתיה אמר ליה אייתינה איגרתא ממערבא דלית הלכתא כרבי אלעזר
שבועה לבניו: ההוא דשכיב ושבק
מלוה נשבעין ללוה אבל
גובה אלא בשבועה היכי
אמר ליה לכי תייתי אתא לקמיה דרב חמא א"ל האי דיינא דעבד כרבי
ערבא. ראובן הלוה לשמעון על ידי
מת לוה תחלה ואח"כ
דמי. כגון שמת לוה
בחיי מלוה. כדתנן אין
מת מלוה כבר נתחייב
אלעזר עבד: ואלו נשבעין: אטו בשופטני עסקינן הכי קאמר ואלו נשבעין
ערב ובשטר ומת לוה בחיי מלוה
ו
מלוה לבני לוה שבועה
נפרעין מנכסי יתומין אלא
ונתחייב מלוה שבועה ואחר כך מת
שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא השותפין והאריסין תנא בן בית שאמרו
ואין אדם מוריש שבועה
בשבועה וקתני בה שהבן
ז
מלוה ובאו יתומין ליפרע מן הערב:
לבניו שמע ר' יוחנן ואמר
גובה בשבועה זו שבועת
לא שנכנס ויוצא ברגליו אלא מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין מכניס לו
יורשין. כדתנן שבועה
יאכל הלה וחדי: חד בר
דלא לוסיף עלה הוא. שהם אמרוה
פירות ומוציא לו פירות ומאי שנא הני משום דמורו בה התירא אמר רב יוסף
נש אזל בעי מידן קומי
שלא פקדנו אבא ושלא
ביתומים הנפרעים מן היתומים וכאן
ר' זעירא וחייבו שבועה
אמר לנו אבא ושלא
בר מניומי אמר רב נחמן והוא שיש טענה בינייהו שתי כסף כמאן
ח
נפרעין מן הערב: בתר יתמי. דלוה
מצינו שטר בין שטרותיו
על תרין דינרין א"ל לאו
כשמואל והתני רבי חייא לסיועיה לרב אימא כפירת טענה כרב:
תרין אנא חייב לך הא
ששטר זה פרוע. העיד ר'
ט
אזיל והוה ליה כיתומין מיתומין:
טרפין לך. א"ל ומלת פלן
יוחנן בן ברוקה שאפילו
חלקו השותפין והאריסין: איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ת"ש לוה
ההוא. דמת לוה בחיי מלוה ואח"כ
נולד הבן לאחר מיתת
ופלן. א"ל ר' זעירא או
הימנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין
הב ליה כל דתבע מינך.
אביו הרי זה נשבע ונוטל
מת מלוה בלא בנים ושבק אחיו ליורשו
או אישתבע ליה על כל
ופעמים גובה הבן שלא
ואחיו הוציא השטר על יתמי לוה:
מגלגלין טעמא דלוה הימנו ערב שביעית דאתיא שביעית אפקעתיה הא
בשבועה כגון שיש עדים
מה דמגלגל עלך. וקשיא
דלא לוסיף עלה הוא. שאמרוה
לן הא דגרסינן בפרק
שאמר האב כי שטר זה
שאר שני שבוע מגלגלין לא תימא הא שאר שני שבוע מגלגלין אלא
המפקיד בתחלתו בתלמוד
אינו פרוע. כרשב"ג דאמר
ביתומין מן היתומין וזה לא יתום הוא:
אימא נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית ולמוצאי שביעית לוה הימנו
אם יש עדים שאמר האב
ארץ ישראל. אמר הריני
האי שטרא דיתמי. דמת לוה בחיי
נשבע ראה אותן מגלגלין
בשעת מיתתו שטר זה
מגלגלין הא בהדיא קתני לה נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית
מלוה: לא מקרע קרעינן ליה. שמא
עליו חזר ואמר הריני
אינו פרוע גובה הבן
ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלין ש"מ מגלגלין בדרבנן ש"מ אמר רב הונא
שלא בשבועה ופריק רב
משלם חוששין. א"ר
י
יבאו לפני דיין שידון כר' אלעזר
יוסי [לא] חייבתו התורה
יוסף הא מתניתא בית
לכל
דאמר לעיל יורשין נשבעין ונוטלין:
שבועה להחמיר עליו.
שמאי היא דאמרי שטר
מתני' שלא בטענה. משמע שאין אדם תובעו כלום. בגמ' פריך אטו בשופטני עסקינן: השותפין
והאריסין. בגמ' מפרש מאי שנא הני:
ז)
אלא להקל עליו דאם
העומד לגבות כגבוי דמי.
ואסקה רב נחמן דהא דרב
רצה לשלם ישלם. ואם
והאפוטרופין. שנתעסקו בממון אדם להכניס ולהוציא ולישא וליתן אבל בנכסי יתומין פלוגתא דתנאי היא במסכת גיטין בהניזקין
אינו רוצה לשלם ישבע.
ושמואל דאמרי אין אדם
: והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית. שהושיבה בעלה חנוונית או שמינה אפוטרופ' לעסוק בנכסיו: ובן הבית. אחד מן
ושנינן כי א"ר יוסי
מוריש [שבועה] לבניו
האחין שנתעסק בנכסים משמת אביהם: חלקו. ולא השביעו בשעת חלוקה: נתגלגלה לו שבועה. עליהן אחרי כן מגלגלין גם את זו
בהא בלחוד. וכאן אמר
בשבועה הכתובה בתורה
כגון שבועת השומרין
הבו דלא לוסיף עלה
עליו: והשביעית משמטת את השבועה. לאו אהך שבועה דשותפות קאי דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה אלא מלוה
וכיוצא בה אבל שבועה
דאמר רב פפא הפוגם
גמ'
ושבועתה: בטענת שמא. שטוענו שמא עכבת משלי: מאי שנא הני. שהטילו עליהם שבועה בטענת שמא: משום דמורו בה
שטרו ומת לא אמרינן
שהיא תקנת חכמים לא
כי היכי דלא תיקשי לן
אין אדם מוריש שבועה
התירא. לעצמם לפי שטרחו בנכסים: שיש טענה ביניהם שתי כסף. שזה טענו שמא עכבת משלי שתי כסף וזה מודה לו במקצת
הא דר' זעירא דחייביה
לבניו אלא יורשין נשבעין
דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא: והתני רבי חייא לסיועיה לרב. בפרק שבועת הדיינין דאמר כפירת
שבועת יורשין ונוטלין:
לאישתבועי על [כל] מה
טענה שתי כסף לבד פרוטה של הודאה: מהו לגלגל. שבועת האריסין שחלקו על ידי שבועה דרבנן כגון שבועת היסת או של
דמגלגל עליה: מתני'
ההוא לוה דשכיב בחיי
ואלו נשבעין בלא טענה
מלוה ושבק ערבא. אתו
נשבעין ונוטלין דתקנתא בעלמא נינהו: ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף. אין מגלגלין עליו שבועת הלואה דערב שביעית אם כפר
בני מלוה תבעי לערבא
השותפין כו'. אוקימנא
הכל דשביעית שעברה עליו שמטתה: הא שאר שני שבוע מגלגלין. שבועת הלואה שאין [בה] הודאה אטו שבועת השותפין אלמא
ואלו נשבעין ולא משלמין
וכן ההוא לוה דשכיב
מגלגלין בדרבנן. וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה: לא תימא כו'. דאף בשאר
שלא בטענת ברי אלא
בחיי מלוה ושבק אחא
ירית ליה למלוה ואתא
בטענת שמא. השותפין
שני שבוע נמי אין מגלגלין על ידי שבועת שותפין דרבנן והאי דנקט שביעית לאו לאפוקי שאר שני שבוע אלא אימא הא נעשה
והאריסין והאפוטרופין
אחוה דמלוה ותבע
לו שותפות ערב שביעית וחלקו ובמוצאי שביעית לוה הימנו ונתחייב לו עליה שבועה דאורייתא כגון בהודאה במקצת
והאשה הנושאה ונותנת
לפרועי מיתמי דלוה סבר
מגלגלין ואשמועינן שאין שביעית משמטת שבועת השותפין ולא
שותפות אלא הלואה כדכתיב שמוט כל בעל משה ידו:
בתוך הבית ובן הבית
רב פפא למימר הבו ליה
דלא לוסיף עלה. כלומר
והוא שמכניס לו פועלין
לכל ומוציא לו פועלין ומכניס
כי אתמר דרב ושמואל
לו פירות ומוציא לו פירות א"ל מה אתה טוענני רצוני שתשבע לי חייב. ואם חלקו הללו כולן לא. ומאי שנא
ביתמי לוה ומלוה בלבד
אבל אי ירתי ליה אחי למלוה או ללוה או איכא ערבא לא. ונדחו דברי רב פפא
ואיתוקמא דברי רב ושמואל בשמת לוה בחיי מלוה לא שנא ירתי ליה בני ולא שנא ירתי ליה אחי הדין
הני דרמו רבנן שבועה עלייהו משום דמורו היתירא לנפשיהו. כלומר כיון שאנו נושאין ונותנין ומשמשין לו מותר
לנו ליהנות מממונו הלכך רמו עליהו שבועה כי היכי דלירחקו: אמר רב נחמן והוא שיש ביניהן כפירת טענה
אחד. ואסיקנא כיון דלא אתמר הלכתא בהדיא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר דיינא דעבד כרב ושמואל עבד
שתי כסף כרב דקי"ל כותיה דרב. ולא קשיא שבועת יורשים דהיא טענת שמא. דהא משום שבאין ליפרע מן
דיינא דעבד כר' אלעזר עבד: כתב רבינו האי גאון זצ"ל מנהג הראשונים מאחרי סתימת התלמוד לדון כרב
ושמואל שאין אדם מוריש שבועתו לבניו ופירש בהלכות פסוק דינא דאיפסיק במעמד רבנן כסדר הזה ואנחנו
היתומין נשבעין שבועת יורשין ונפרעין מן היתומין היא: חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביעו. נתגלגלה
לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל: איבעיא להו מהו לגלגל שבועה דרבנן. ת"ש לוה הימנו ערב
ככה מנהגנו לדון כרב ושמואל ואע"ג דאמר רב חמא דיינא דעבד כר' אלעזר עבד לא משגחינן בהאי סברא
שביעית ותבעו וכפר בו (ונתחייב שבועה דרבנן) ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס [ונתחייב שבועה דרבנן]
אלא שדעתנו כדעת ראשונים לעשות כרב ושמואל שאין אדם מוריש שבועה לבניו: אמר רב פפא שטרא דיתמי
לא קרעי ליה עד דגדלי יתמי דלמא משכחי דיינא דעבד כר' אלעזר ולא גבינן ליה משום הא דרב ושמואל.
אין מגלגלין. ודייקינן מינה טעמא דלוה ממנו ערב שביעית דאתאי שביעית אפקעתה לשבועה. כדתנן והשביעית
משמטת את השבועה הא שאר שני שבוע מגלגלים ש"מ מגלגלין שבועה דרבנן. ודחינן לא תימא הא שאר שני
ההוא דיינא דעבד כר' אלעזר א"ל ההוא צורבא
מרבנן אנא אזלנא ומייתינא איגרתא ממערבא דלית הלכתא
כר' אלעזר א"ל לכי תייתי: ירושלמי רב אמר
שבוע מגלגלין דמגלגלין שבועה דרבנן בשבועה אלא אימא נעשה לו שותף כו'. ואמרינן הא בהדיא קתני לה נעשה לו
מת הלוה והמלוה נשבע
ליורשיו ואפילו מת מלוה יורשי