השוכר את הפועל
פרק
חמישי עבודה זרה סב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
השוכר
מ"ט
השוכר.
שכרו אסור. מתוך השיטה משמע
עובד כוכבים ששכר את ישראל לעשות עמו מלאכה
את הפועל:
א
א) [פי' כדים גדולים ערוך
א ב מיי' פי"ג מהל'
וכן בשבת קלט: בפרש"י],
מאכלות אסורות הלכ'
ביין נסך להריקו מכלי אל כלי או להעביר חבית
כי מעתה היה יודע שיין נסך תופס דמיו כעבודת
ב) קידושין נו: לעיל נד:
טו טז סמג לאוין קמה
ממקום למקום. וביין נסך ממש קאמר שנתנסך לעבודת כוכבים וסתם
כוכבים ואעפ"כ היה רוצה לדמות שכר יין נסך לדמי ערלה ולשכר
[נדרים מז:], ג) שביעית
טוש"ע י"ד סי' קלג סעיף
יינן מיבעיא לן בגמרא (ב): שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת. כל שכרו
שביעית אע"ג דאיכא ביין נסך תרי חומרי איסור הנאה ותופס דמיו
פ"ח מ"ד [ע"ש דהבבות
א:
ב ג מיי' שם הלכ' יז
מהופכות], ד) [בכורות
והכי פריך מ"ט שכרו אסור נהי
מותר דאף על גב דאגרא דיהיב לא
יב:], ה) [צ"ל והתנן והיינו
טוש"ע שם סעיף ב:
השוכר את הפועל
דתופס דמיו כעבודת כוכבים מ"מ
משום מלאכה אחרת היא. ובגמרא (ג)
לעשות עמו ביין נסך
ג ד מיי' שם פ"י הלכ' ט
א
משנה דשביעית פ"ח מ"ד
גמ'
מקודשת.
שכרו אין בו איסור אלא מדרבנן
מפרש לה שפיר:
סמג לאוין קמח טוש"ע
כפי הנוסחא משנה דהתם],
שכרו אסור
שכרו לעשות עמו
ו) [בסדר המשנה לי בו ירק],
י"ד סי' רצד סעיף א:
ואינו חשוב כדמי יין נסך ומה טעם
אלמא איסורי הנאה דמיהן מותרין
מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי
ד ה מיי' שם הלכ' ו סמג
ז) מעשר שני פ"ג משנה א,
וכל שכן שכר פעולתו: אלא הואיל
גזרו עליו אילימא משום דיין נסך
ח) לא נמצא כן בפר"י ועיין
לאוין קמה טוש"ע י"ד
חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר
❖
ותופס את דמיו כעבודת כוכבים.
גופיה אסור בהנאה מן התורה הלכך
רש"א,
סי' רצו סעיף ג:
ה
השוכר את החמור להביא עליה יין נסך
ו מיי' פ"ו מהלכות
ב
גזרו על שכרו אטו הגוף והרי ערלה
דכיון דנתנסך לעבודת כוכבים הרי
שמיטה הלכ' יב:
שכרה אסור גשכרה לישב עליה אע"פ שהניח
וכלאי הכרם דאסורין בהנאה מן
היא כעבודת כוכבים דדמיה אסורין
ו
ז מיי' פי"ג מהלכות
גליון הש"ס
עובד כוכבים לגינו עליה שכרה מותר:
מאכלו' אסורות הל'
התורה ולא גזרו על הדמים אטו
כדאמרן (לעיל נד:) כל שאתה מהיה
א)
תוס' ד"ה השוכר וכו'
טו:
גמ' מ"ט שכרו אסור אילימא הואיל ויין נסך
הגוף ואין להחמיר כאן בשכר יותר
הימנו הרי הוא כמוהו וכי היכי דדמיו
ז
ח מיי' פ"ו מהל'
וקאמר שכרו מותר
אסורין שכר פעולתו נמי אסור: לקוט
מהתם בדמים דהשתא דמים שמצינו
אסור בהנאה שכרו נמי אסור הרי ערלה
דמשמע לגמרי. לא הבנתי
שמיטה הלכה יג:
ד
ח
ט מיי' שם הלכה א
דמה צריך למשמעות הא
לי בו. לשון מכר הוא דמשמע לקוט
איסורי הנאה שגם דמיהם אסורין
וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן
ה
ב)
א"א לפרש בענין אחר דהא
[ופ"ה מהלכות בכורות
לי שוויו ירק: שכרו אסור. לשהותו
מן התורה כמו הגוף באותן שתופסין
ברישא דקתני שכרו אסור
הל' ט]:
וקידש בדמיהן מקודשת אלא הואיל ותופס
ט
דמיהן ואפילו הכי לא גזרו דמים
אחר זמן הביעור אלא מתבער
י מיי' פ"ו מהלכות
זהו חליפי שביעית היינו
את דמיו כעבודת כוכבים והרי שביעית
דאסור ליהנות ממנו שלא
שמיטה הלכ' יג:
בשביעית: לקוט לי ירק. לשון
אטו גוף באותן שאין תופסין דמיהם
י כ מיי' פ"ג מהלכות
בקדושת שביעית א"כ
דתופס' את דמיה ותנן ג) והאומר לפועל הילך
שכר שאינו אסור בשום איסור הנאה
שכירות הוא ולא לשון מכר ואין לו דמים
❖
מעשר שני הלכה כב:
בסיפא דתני שכרו מותר
דינר זה לקוט לי בו ירק היום שכרו אסור
שיתפסו בקדושת שביעית: צד היתר.
מן התורה כל שכן שלא נגזר שכר
ע"כ דלגמרי מותר:
בא"ד (בסופו) מסתבר
לקוט לי ירק היום שכרו מותר א"ר אבהו
מתנת חנם: כדתנן. גבי מעשר שני:
אטו הגוף ומשני אלא הואיל ותופס
דלא קנסו. תמוה לי במה
תורה אור השלם
דמיו כעבודת כוכבים כלומר שכר
לחלק
א"ר יוחנן קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין
ז
נסתפקו בזה הא פשיטא
בגוף לא מיחליף אבל שכר בדמים
1. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ
דאין ללמוד שאר איסורין
וביין נסך יין נסך הא דאמרן חמרין מאי היא דתניא החמרין שהיו עושין
ח
מיין נסך דהרי קתני מכרן
לָכֶם
לְאָכְלָה
לְךָ
מיחליף ופריך והרי שביעית
מלאכה בפירות שביעית שכרן שביעית מאי שכרן שביעית אילימא דיהבינן
וקידש בדמיהן מקודשת
וּלְעַבְדְּךָ
וְלַאֲמָתֶךָ
דתופסת דמיה $ וקאמר שכרו מותר
הרי דהחליפין מותר
וְלִשְׂכִירְךָ
וּלְתוֹשָׁבְךָ
להו שכר מפירות שביעית נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה
דמשמע לגמרי ולא (ד) נתפס
לאחרים מכ"ש שכרו וצ"ע:
הַגָּרִים עִמָּךְ:
❖
אמרה לאכלה ולא לסחורה ואלא דקדוש שכרן בקדושת שביעית
ד"ה נמצא וכו' דמשום
ויקרא כה ו
ד) ט
י
1
בקדושת שביעית ולא גזרינן שכר
פריה ורביה אקילו. להדיא
ומי קדוש ה) והתניא האומר לפועל הילך דינר זה ולקוט לי
ירק (א) היום
שביעית אטו דמי שביעית ואין
איתא בירושלמי ספ"ח
שכרו מותר לקוט לי ירק בו היום שכרו אסור אמר
אביי לעולם
משביעית אר"י זאת אומרת
לומר דשאני יין נסך דאית ביה תרי
ו)
מוסף רש"י
שאסור ליקח אשה מדמי
חומרי איסור הנאה ותופס דמיו
שביעית וצ"ע: יהבינן ליה שכר מפירות שביעית ודקא
קשיא לך
לאכלה ולא
❖
מכרן וקידש בדמיהן
דלא מיחליף שכר בדמים בתרי חומרי
מקודשת. דאין הדמים
לסחורה דיהביה ניהליה בצד היתר כדתנן לא יאמר
אדם לחבירו
ז) כ
נתפסין באיסור (קדושין
יותר מבחומרא אחת ומסיק א"ר
העלה
נו:).
הגהות הב"ח
אבהו א"ר יוחנן קנס הוא שקנסו בו
ודאי משום גזרה לא שייך למיגזר כדפרי' דאי מטעם מיחליף הוא לא היה לנו לחלק בין פועל
דיין נסך לפועל דשביעית וכן בשביעית
(א) גמ' והתניא האומר
לפועל הילך דינר זה ולקוט
גופיה לא היה לחלק בין חמרים לפועל אלא מטעם קנס הוא וחכמים שקנסו ראו לקנוס בחמרים יותר משום דנפיש אגרייהו וכן פועל
לי ירק בו היום שכרו
דיין נסך משום חומרא דיין נסך כדמסיק רבא בסמוך ודוקא בשנים אלו החמירו יין נסך ושביעית לפי שתופסין דמיהן ראוי לקנוס
אסור לקוט לי ירק
והתנן
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת.
בשכר דהוי קצת כעין דמים אבל בשאר איסורי הנאה שאין תופסין דמיהם $מסתבר דלא קנסו:
היום שכרו מותר אמר
אביי כצ"ל: (ב) רש"י ד"ה
תימה לפי מה שפירש בקונטרס לעיל בפרק ר' ישמעאל (דף נד:) דדוקא לקדש אשה התירו אבל לאיתהנויי מינייהו אסור מדרבנן (ה) אבל
השוכר וכו' בגמרא. נ"ב
לאיניש אחרינא שרו אותן מעות וה"נ גבי שביעית המעות אינם אסורין לאחרים ח) כדאמר לעיל פרק רבי ישמעאל (שם) מאי קא פריך
בדף זה ע"ב: (ג) ד"ה
הא דקאמר אסור במתני' היינו דוקא לפועל שאסורין הן כמו למוכר דוקא וי"ל דאסור דמתני' משמע לכ"ע מיהו תימה מאי קפריך שאני
שכרו וכו' ובגמרא מפרש.
נ"ב דף סה סוף ע"א:
התם דהיינו בדיעבד כדמוכח בנדרים פרק השותפין (דף מז:) אבל לכתחלה אסור ומתני' לכתחלה איירי יש לומר דאסור דמתני' משמע
(ד) תוס' ד"ה מ"ט שכרו
בדמיהן
מקודשת. משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום
ליה אפילו בדיעבד [וע"ע תוס' חולין ד: ד"ה מותר מיד]:
וכו' דמשמע לגמרי ולא
בעי'ן ד'ה'ה בקדושת
דלית ביה שוה פרוטה וקשה בגופה נמי איכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן או באפרן כדתנן (תמורה דף לד.) כל הנשרפין אפרן
(ו)
שביעית וכו' בשביעית
מותר וי"ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוי (ז) כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה
גופיה לא היה ל'ו לחלק:
כשמקדש את האשה דגמרינן (קידושין דף ב.) קיחה קיחה משדה עפרון וזה לא דמי לקיחה דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או לשאר
(ה) ד"ה והתנן וכו' אסור
הנאות: לקוט לי ירק היום שכרו מותר. פירוש דהוי כמו שכרו ללקוט מציאות שאין אלו דמי פירות שביעית וא"ת הניחא למ"ד
מדרבנן אלמא לאיניש
אחרינא שרו אותן מעות
(ב"מ דף ח.) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אלא למ"ד דלא קנה חבירו א"כ זה המלקט קנאם וכשנותנם לבעל הבית בדינר זה
וה"נ גבי שביעית המעות
נמצא מוכר לו פירות שביעית י"ל דלא חשיב מוכר דיד פועל כיד בעה"ב דמי ועי"ל דשאני התם דאמר לא קנה חבירו עד שתבא מציאה לידו
וכו' פרק רבי ישמעאל
א"כ מאי קא פריך ליש'י
ואם ירצה המגביה יכול לזכות בה קודם שתבא לידי חבירו אבל הכא שאין המלקט מתכוין לזכות כלל לא בתחלה ולא בסוף וכשנותן
הא דקאמר. נ"ב פי' האי
לבעל הבית אז זכה בעל הבית וכי האי גוונא פי' ר"ת שילהי משילין (ביצה דף לט: בד"ה הכא) גבי מילאן ונותן לחבירו דאמר רב נחמן כרגלי
שכרו אסור דשביעית אינו
נמצא
זה פורע
מי שנתמלאו לו ואע"ג דאית ליה לרב נחמן דלא קנה חבירו כיון שלא נתכוין לזכות הוא וכשנתנה לחבירו זכה חבירו:
אלא לומר דאסור לו
להחזיק בשכרו כשיגיע זמן
חובו מפירות שביעית. אומר רבינו יצחק דהסחורה שהיא אסורה בפירות שביעית היינו לקנות הרבה ביחד להוליך ממקום הזול למקום
הביעור אלא צריך לאכלו
היוקר וכמו שהיו עושין אוספי שביעית שפסולין לעדות בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) מטעם סחורה וכן פורע חובו מפירות שביעית שזה
קודם זמן הביעור דהיינו
משתכר בפירות שביעית ולאו לאכלה קרינא ביה אבל אם הוא לוקט למכור על יד לקנות בו דבר אכילה אין דבר זו סחורה וכן שנינו
קודם שיכלה לחיה מן
השדה אותו המין שהגיע
פרק לולב הגזול (סוכה דף לט. ושם ד"ה וליתב) מבליע דמי אתרוג בלולב ובלא הבלעה נמי היה מותר אילמלא טעמא דאין מוסרין דמי
לו השכר ממנו וכשיגיע זמן
פירות שביעית לעם הארץ אלמא מותר למכור ועוד תנן במסכת שביעית (פ"ז מ"ג) לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל לוקט ובנו
הביעור חייב לבערו מן
הבית והוא שיוציאנו מביתו
מוכר על ידו משמע דאפילו לכתחלה וא"ת תיקשי רישא לסיפא רישא אסרה לוקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפילו בשוק
(ח)
להפקירו לכל ודרך הפקר
והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרס בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגירסא
מותר לאכול וזהו ביעור
ואשמעינן דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה"ה לוקט וסיפא לוקט וה"ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור
פירות שביעית שאמרו
חכמים בכל מקום והיינו
יותר בשוק שכשמעמיד חנות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואע"פ שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו
דכתבו תוס' דגבי שביעית
לאכלה הוא מ"מ לקדש אשה מותר אע"ג דלאו לאכלה הוא כדאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין דף נב.) מעשה באחד שקידש חמש נשים
המעות אינם אסורים
בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות הא אחרות מקודשות וטעמא $דמשום פריה ורביה אקילו ביה רבנן ומיהו יש
לאחרים כלומר אין דין
לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור: דיהיב ניהליה בצד היתר. וא"ת כיון דיהיב ליה בצד היתר מאי איריא דפועלים עושין בפירות
איסור שביעית לאחר
שהגיע זמן הביעור לאסרו
שביעית הללו אפילו היו עושין מלאכה אחרת יהיו מותרין לפרען מפירות שביעית וי"ל דוקא כשעושין המלאכה בפירות שביעית עצמן אז
לגמרי אף לאחרים
אינו נראה כנותן שכר מה שפורען מפירות שביעית ומשום הכי נקט עושה מלאכה בפירות שביעית והעלם לאכלם דוקא דדומה
ולהטעינן שרפה או פירור
וזורה לרוח כדעת הרמב"ם
שהם של שניהם יחד לאכלה אבל עושה במלאכה אחרת יכול להיות שהוא אסור דדומה שפיר שכר מלאכה:
בפ"ז מהל' שמיטה דכבר
העלה
השיגו הראב"ד אלא
מותרין לאחרים אלא דלו אסורין להחזיק בהן והוא דחייב לכלותן מן הבית ולהפקירן והוא דעת התוס' וכ"כ הרמב"ן בסדר בהר וכן פסק בסמג בעשה קמ"ז ומ"ש התוס' כדאמר לעיל פרק רבי ישמעאל היינו לפי פירושם בהא
דליתני להא [והשאר חסר]: (ו) ד"ה בדמיהן וכו' שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן. נ"ב לשון תוספות בקידושין דף נ"ו ע"ב דמיירי דליכא ש"פ אלא כדרך הנאתן א"נ י"ל דאיכא ש"פ אף שלא כדרך הנאתן מ"מ כיון שהאשה
סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות: (ז) בא"ד אסור לקדש בו אשה דהוי חשובה כמו מכירה דיש בו: (ח) ד"ה נמצא וכו' רישא אסרה ללוקח וכו' ואפי' למכור בשוק והדר: