סב: השוכר את הפועל פרק חמישי עבודה זרה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
העלה
לי פירות לירושלים לחלק. דהוי כמוכר מעשר שני ואסור
לחלק. שתטול שם חלק בהם דאסור לפרוע חובו ממעשר שני
יא
א) [צ"ל בי קברי], ב) [צ"ל
א מיי' פ"ו מהל'
תניא], ג) סנהדרין מה:,
שמיטין הלכ' יג:
ואע"ג שגם זה אוכלו בירושלים: ומתני'. דיין נסך דקניס נמי פועל
למכור מעשר שני והרבה משניות מוכיחות במסכת מעשר
יב
ד) קברינהו. יעב"ץ,
ב מיי' פי"ג מהל'
דלא נפיש אגריה חומרא דיין נסך שאני: דאיסוריה חמור.
מאכלות אסורות שני דאסור לעשות סחורה במעשר שני ומסתבר דכל מידי דאין
ה) [תמורה כט. כל הענין],
דאסור בהנאה כיין נסך ממש: דטומאתן קיל. כדאמרינן באין
הלכה טז טור ש"ע י"ד סי' מתחלל עליו זהו סחורה האסורה בו
ואינו מתחלל אלא על דבר
ו) [דברים כא], ז) [סנהדרין
מו:], ח) ופורש. יעב"ץ,
קלג סעיף א:
אכילה ושתיה כדתנן (מע"ש פ"ב מ"א)
מעמידין (לעיל דף ל:) שלש יינות הן יין
❖
יג ג מיי' פט"ו מהל'
ט) רש"א מ"ז,
נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה
סנהדרין הלכה ט: מעשר שני ניתן לאכילה שתיה וסיכה
העלה לי פירות הללו
לירושלים לחלק אבל
יד
חמורה בכזית סתם יינן אסור בהנאה
וקשה דהא תנן בסוף פ"ק דמעשר
ד מיי' פ"ח מהל'
אומר לו העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים
שמיטה הלכה כ:
ומטמא טומאת משקין ברביעית:
שני אין לוקחין ממעות מעשר שני
הגהות הב"ח
ונותנין זה לזה מתנה של חנם ורבא אמר
ארביה. ספינתו: בי קיברי. בית
בהמה טמאה (ומעשר) כו' משמע
(א) תוס' ד"ה חמרין וכו'
לעולם דקדוש בקדושת שביעית ודקא קשיא
פי' דרווחי: (ב) ד"ה
הקברות: ליבדרינהו. יפזרם כמות
הא מלבושין מותרין ועוד תנן התם
לך פועל פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו
אתי לזבולי וכו' מותר
א
שהם ל"ל לשרפן: אתו בהו. אינשי
(פ"ה מי"ב) ולא נתתי ממנו למת ליקח
בנביה. נ"ב נקט נביה לומר
רבנן חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן בהו
לו ארון ותכריכין הא (לאו) [לחי]
לידי תקלה דהדרי ומלקטי להו:
דאע"ג דהוי זבל גמור
ומתני' חומרא דיין נסך שאני: איבעיא להו
שהעלין הנושרין [נעשין
ולקברינהו. הכי בעינייהו: כולן
דומיא דמת מותר ויש לומר דכל
זבל] שרי לרבי יוסי
נקברין עמו. דכתיב ו) לא תלין נבלתו
אותם משניות המתירות היינו מן
שכרו לסתם יינן מהו מי אמרי' כיון דאיסורא
ומתרצים [שיש לחוש בדברי
התורה אבל רבנן אסרו כל עניני
על העץ כי קבור תקברנו אף העץ
חמור כדיין נסך שכרו נמי אסור או דלמא
רבנן] דלרבנן אף בשוחק
וזורה לרוח שהוא דבר
סחורה לפי שמצוה לעשות ממנו
במשמע והכי אמרינן בפרק נגמר
הואיל וטומאתו קיל אף שכרו נמי קיל תא
מועט ולא אתו לזבל בו נמי
שלמים ואסרו גם לפרוע בו שכר
הדין ז) עץ שומע אני בין תלוש בין
יש לחוש: (ג) ד"ה
שמע דההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינן
מחובר ת"ל כי קבור תקברנו מי
הפועלים והא דאיתא בירושלמי שאסור
ולקברינהו וכו' איניש גנב
יהבו ליה חיטי באגרא אתא לקמיה דרב
ואייתי וקברם הכא וכן
ג"כ לחי דומיא דמת ומפיק לה
שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה
דרך עתה לקבור בבורות
חסדא א"ל ב זיל קלינהו וקברינהו א) (בקברי)
מקרא
אסמכתא בעלמא הוא ור'
שמחוסר קבורה ותלישה. אלמא עץ
ולאחר שנעשו עפרא אין
ולימא ליה בדרינהו אתו בהו לידי תקלה
יהודה
היה מקשה על זה דאמרינן
גופיה איסורי הנאה וקברי ליה
לחוש שמא יקחום לזבל
בהם דאין דרך לחטט אחר
וליקלינהו וליבדרינהו דלמא מזבלי בהו
בעיניה ולא חיישינן לתקלה: שאני
בפרק בכל מערבין (עירובין דף כז:)
הקברים משום זבל ונראה
התם כיון דקברי בבי דינא. בבית
מקרא
דונתתה הכסף דדריש כללי
ולקברינהו בעינייהו מי לא תנן אחד אבן
ב)
ג) ג
שצריך לקברן מעט בעומק
ופרטי
ולא מרבינן אלא פרי מפרי
הקברות המתוקנים בבית דין מוכחא
פן יבא לחטט אחריהם
שנסקל בה ואחד עץ שנתלה עליו ואחד
הס"ד וכצ"ל ועל תיבות וכן
וגדולי קרקע לאכילה אבל דבר שאינו
מילתא לכל מאן דמשכח להו התם
סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו כולם
דרך עתה נ"ב כלומר כיון
ידע דמהרוגי ב"ד הוו ח) ופירש: יזפי
של אכילה לא אשכחן דאיתרבי לכן
שגם עתה רגילות הוא
נקברים עמו התם דקא קברי בבי דינא
פירי שביעית. קודם זמן הביעור:
נראה לפרש דכל מקום שמצינו היתר
שמטמינין וקוברין חטין
מוכחא מילתא דהרוגי בית דין נינהו הכא
ושאר תבואה בבורות
ופרעו להו בשמינית. אשתכח דאכלי
ליקח ממנו שום דבר היינו להיות
משא"כ בשר ושער א"כ
לא מוכחא מילתא אימר אינש גנב ואייתי
מעות בקדושת מעשר ביד הלוקח
עניים בשמינית אחר הביעור חליפי
שפיר קאמר תלמודא
קברא הכא דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית
דבחיטי לא מוכחא מילתא
פירות שביעית: יאות הן עבדין.
כמו גבי שביעית פ' לולב הגזול
ד)
אח"כ הקשו התוספות
(סוכה דף מא.) מי שיש לו סלע של
כיון דההיא שעתא לא הוו הנך בעין
מעניים ופרעו להו בשמינית אתו אמרו ליה
דמה מועיל דקלינהו
שביעית כו' דבעינן שתהא שביעית
ולא איחלופי הני בהני לאו חליפין
וקברינהו אכתי איכא
לרבי יוחנן אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן
ד
למיחש שמא יקחום לזבל
ביד הלוקח וכ"מ שמצינו איסור מקח
נינהו ולא חיילא קדושת שביעית
באתנן מותר דתניא נתן לה ולא בא עליה
ה)
בהם ומיישבין ג"כ דאין
עלייהו: וכנגדו באתנן. בא עליה
במעשר היינו דרך חילול להיות
דרך לחטט וכו' אח"כ
בא עליה ולא נתן לה אתננה מותר נתן לה
המעות חולין ביד הלוקח:
ואח"כ נתן לה אתננה מותר להקרבה
כתבו ונראה וכו' כלומר
חמרין דנפיש אגרייהו. פי'
ולא בא עליה פשיטא כיון דלא בא עליה
דנראה להחמיר שמא יבואו
דכיון דלאו בשעת ביאה יהביה
לחטט אחריהם ולכך צריך
מתנה בעלמא הוא דיהיב לה ותו בא עליה
(א) ורווחי טפי ודמו טפי
ניהלה כי הדר יהב לה ההוא טלה
לקברן בעומק מעט ואפשר
שכרו
ולא נתן לה הא לא יהיב לה ולא מידי
לסתם יינן מהו.
מתנה בעלמא הוא: נתן לה ולא
לסחורה:
דה"ה בבשר ושער יש
להחמיר פן יבואו לחטט
וכיון דלא נתן לה מאי אתננה מותר אלא
בא עליה כו'. מפרש ואזיל: אלא ה"ק
לכתחלה ודאי אסור להשתכר בסתם
לאחר שנעשו זבל: (ד) ד"ה
נתן לה. ולא בא
יינם כדאמרינן לעיל (דף נו:) דלא
עליה עכשיו אלא
הכי קאמר נתן לה ואחר כך בא עליה או בא
יזפי וכו' בשמינית פרש"י
אישתכח: (ה) ד"ה יאות
לאחר זמן: או
בא עליה. ולא
שרי לדרוך עם העובד כוכבים בגת
עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר
הן עבדין פרש"י דכיון
אי לא ציירי לידיה אלא מיבעיא
נתן לה עכשיו אלא לאחר זמן:
נתן לה ואחר כך בא עליה לכי בא עליה
וכו' ואח"כ נתן לה
ליחול את''ה דאתננה מותר כיון
ליה אם השכר מותר בדיעבד או לא:
ליחול
דאגר לארביה לסתם יינן. תימה
שלא וכו' לא היה לו
❖
לאסור:
מאי ראיה מביא מארבא לפועל שאני התם דנפיש אגריה ודמי לחמרין י"ל כי לא היה השכר כי אם מעט לעבור נהר קטן והוי כפועל:
ליקלינהו וליבדרינהו. פי' בלא בי קברי ומשני אתי לזבלו והא דלא הדר פריך וליקלינהו וליבדרינהו בי קברי דהתם לא שייך אתי
לזבולי כדכתיב (מלכים ב כג) וישלך את עפרה על קבר בני העם וי"ל דההיא בקבר בנין שאסור בהנאה אבל הכא בי קברי
הגהות מהר"ב
קרקע עולם שאינו נאסר וכן משמע בסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מז:) קבריה דרב דהוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא:
רנשבורג
אתי
לזבולי. וא"ת ומה בכך הא פסקינן לעיל (דף מט.) כר' יוסי דאמר זה וזה גורם (ב) מותר ט) (בנביה) דהוי זבל דאיסור וקרקע דהיתר
א] תוס' ד"ה יזפי פירות
ויש לומר שלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן שחולקין עליו דאמרי אף הוא נעשה זבל: ולקברינהו בעינייהו. ומסיק לא מוכחא
שביעית וכו' יכולין עניים
לאכול לכ"ע כדתניא
מילתא ואסור וא"ת מאי שנא מכל הנקברין דחשיב פ"ב דתמורה (דף לג:) שור הנסקל ועגלה ערופה ושער נזיר וכל דקברי בעינייהו
בתוספתא. נ"ב תימה
אף בלא בי קיברי וי"ל כיון שאין דרך לקבור בשר ושער מוכחא מילתא אבל חיטי אין קבורתן מוכחת דאיכא למימר איניש גנב (ג) וקבר
דמשנה שלימה היא במס'
שביעית פ"ט מ"ח ויעו"ש
ואייתי הכא וכן דרך עתה לקבור בכורות ונראה שצריך לקברן מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם ולאחר שנעשו עפרא אין לחוש שמא
בתוי"ט ד"ה ר"י
יזפי
פירות שביעית מעניים ופרעי להם בשמינית. (ד) אישתכח דאכלי
יקחום לזבל בהם דאין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל:
דהרמב"ם גריס אין אוכלין
עניים בשמינית לאחר הביעור חליפי פירות שביעית צריך לפרש שהאיסור היה מה שהיו אוכלים אותם בחזקת שלהם דאילו בתורת שביעית
בדרבי יוסי אבל התוס' לא
גרסי הכי דא"כ איך אמרו
אפילו הפירות עצמן א] יכולין עניים לאכול לכ"ע כדתניא בתוספתא (פ"ח דשביעית) הגיע שעת הביעור עניים אוכלים אחר הביעור ולא
לכ"ע אוכלין נגד המשנה
עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים אחד עשירים אוכלים אחר הביעור אי נמי העניים היו עושים מהם מלוגמא או סחורה
ומה גם שהתוס' בפסחים
ולפיכך הקפידו עליהם אותם שבאו ואמרו לרבי יוחנן: יאות הן עבדין. דכיון דבההיא שעתא לא הוו הנך בעין לא חליפין נינהו ולא
נב ע"ב ד"ה מתבערין
(ה)
גורסין כגירסתינו ע"ש
חייל עלייהו קדושת שביעית ולפי זה אפילו בשביעית עצמה היו יכולין לפרוע אם כבר אכלו פירות שביעית וההיא דאמרינן בלולב הגזול
וצ"ע:
(סוכה דף לט.) דמבליע דמי אתרוג בלולב ה"ה בלא הבלעה אם היה עם הארץ רוצה להקיף עד שיכלה האתרוג ולא היה כאן דמי
שביעית ומכאן דקדק הרב רבי אלחנן הלכה למעשה שאם יש ביד ישראל יין נסך ועבודת כוכבים ודברים האסורים ומכרן לעובד כוכבים
בהקפה ומכרם העובד כוכבים לאחר קודם שיתן לזה הישראל הדמים שהדמים מותרין בדיעבד ואע"פ שהאיסור עדיין ישנו בעולם
ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפי' לא מכרם העובד כוכבים אלא כיון שמשכם אצלו קודם שיתן הדמים דקי"ל (לקמן עא.) משיכת עובד כוכבים קונה
והוי כמו בא עליה ואח"כ נתן דאתננה מותר כיון שלא היה ברשותה בשעת הביאה וה"נ לא היתה עבודת כוכבים ברשותו בשעת פריעת המעות
ומטעם רבית לא היה לאסור דאותן דבי רבי ינאי היה להם תבואה בביתם וסאה בסאה מותר ביש לו: אלא ה"ק נתן לה ואח"כ
בא עליה אתננה מותר. פי' דכגון דאמר לה הילך טלה מעכשיו ובשעת ביאה תהא נגמרת מתנתה ופריך וליחול עלה איסור
אתנן למפרע משעה דיהיב לה ומסיק כשקדמה והקריבתו קודם הביאה ופריך היכי דמי בשאמר
לה הילך טלה מעכשיו איזה
לשון אמר לה אי דאמר לה קני מעכשיו פשיטא דמותר דהא ליתיה בשעת ביאה אבל לשון
גירסת הספרים מתנה הוא
דיהיב
לה קשה קצת דהא לא מתנה הוא שהרי אמר לה
לכשתבעל תהא נגמרת כדפרישית
ובתמורה (דף כט.) נמי אינו
בספרים
ואי גרסינן
ליה נפרש כן
כמו מתנה הוא כיון שהקריבתו
כבר:
אלא