השוכר את
הפועל פרק חמישי עבודה זרה סג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
דאמר לה ליהוי גביך. כלומר לא תקני עד שעת ביאה
ליחול עליה איסור אתנן למפרע. שהרי מתחלה ע"מ ביאה נתנו לה:
טו א ב מיי' פ"ד מהל'
א) [צ"ל אלעזר וכן בכל
העמוד], ב) [ב"ק סח: ע"ש
איסורי מזבח הלכ' יא:
קני מעכשיו. קודם ביאה פשיטא דמותר דאע"ג דע"מ ביאה יהביה
והלכך לא הוי פשיטא דליהוי מותר מאחר שגלה בדעתו
טז ג מיי' פ"ו מהלכות
סט: ב"מ ו. חולין קלט.
ניהלה כיון דמקמי ביאה יהביה ניהלה לאו שכר ביאה הוא: ואי
שלא תקנה עד שעת ביאה ומשום אתנן נמי ליכא דהא אמר לה אי
ערכין הל' כב סמג
תמורה ט. כט: ערכין כא.],
או
דלמא השתא מיהא קאי בעיניה.
מצטריך ליך קני מעכשיו. הלכך איצטריך מתני' לאשמועינן דאע"ג
צריכא ליך קני מעכשיו:
ג) [תמורה כט: ע"ש],
עשין קלח [טוש"ע י"ד סי'
ד) קידושין כח: ב"ב קלג:
רנח סעיף ז]:
ואע"פ שאין אתנן חל על המוקדשין
דאמר לה לא ניקני לך עד שעת
יז ד מיי' פ"ד מהלכות
ב"מ ו. [נדרים כט: תמורה
דכתיב לכל נדר פרט לנדור שמא
ביאה כיון דהדר אמר לה אי מצטריך
ליחול עלה איסור אתנן למפרע אמר רבי
כט: תוספ' קידושין פ"א
איסורי מזבח הל' יא:
יח ה מיי' פ"ט מהל'
הכא מאחר דאיתיה בשעת ביאה חל
ליך קני מעכשיו הויה לה מתנת חנם
ה"ז תוספתא ב"ק פ"ד ה"ג
א) (אליעזר) אכשקדמה והקריבתו ה"ד אי
מכירה הלכ' א סמג
תוספ' דערכין פ"ד ה"ב],
כי שקלתיה ואקריבתיה: כיון דאמר
איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה
דאמר לה קני ליך מעכשיו פשיטא דשרי
ה) [תמורה כט:], ו) [תוספ'
עשין פב טוש"ע י"ד סי'
והא
מחסרא
מר. ז) בתוספתא דקידושין בפ"ק
ואז לא היה הקדש:
פ"ח ה"ד ותוספ' דדמאי
רנח סעיף יג [ובהגה]:
דהא ליתיה בשעת ביאה (א) ומתנה בעלמא
יט ו מיי' פ"ד מהלכות
פ"ה הט"ז], ז) [צ"ל
משיכה. פי' ואפי' לר' יוחנן דאמר
(דף כח:): בטלה זה. כל כמה דיהיב
הוא דיהיב לה ואי דלא אמר לה קני ליך
במתני'], ח) [צ"ל לה],
איסורי מזבח הל' יב:
לה הוי אתנן דמהשתא קניתיה:
י) דבר תורה מעות קונות הכא גבי
כ ז ח ט י כ מיי' שם
ט) [ויקרא כה], י) [ב"מ
מעכשיו בהיכי מצי מקרבה 1 ואיש כי יקדיש
בטלה סתם. כי יהיב לה לאחר זמן
אתנן לא קנו כיון שהפקיעו חכמים
מז:], כ) [בכורות יג.],
הלכה יג:
את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו
ל) [ועי' תוס' ב"מ מח. ד"ה
ל [שו"ע ח"מ סי' שלב
דאין קניית מעות קונה ואוקמוה
לאו אתנן הוא דהשתא הוא דקנייה
ב)
❖
נתנה וכו'],
סעיף ד בהגה]:
אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן
ח) ליה: עובד כוכבים לאו בר
ברשותו אף כל ברשותו אלא דאמר לה
ג
ד
כא מ מיי' פי"ג מהל'
אתנן כלל ולא דמי לההיא דפרק
משיכה דכי כתיבא משיכה בישראל
להוי גביך עד שעת ביאה ואי מיצטריך
מאכלות אסורות
הלכ' כו טוש"ע י"ד סי'
כתיבא או קנה מיד עמיתך : הא קנייה
הזהב (ב"מ דף מח.) נתנה לסיטון מעל
ט)
הגהות הב"ח
ליך קני מעכשיו בעי רב הושעיא קדמה
ג)
קלב סעיף ד [טוש"ע א"ח
ח) ליה. מהשתא קודם ביאה והיכי
שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן
❖
(א) גמ' בשעת ביאה
סי' תנ סעיף ו]:
והקדישתו מהו כיון דאמר מר אמירתו
ד)
ה
קרי ליה בא עליה ואח"כ נתן לה:
התורה מי יפקיע המעילה ממעות
(ומתנה בעלמא הוא דיהיב
הקדש: בזונה עובדת כוכבים.
לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דאקריבתיה
לה) תא"מ ונ"ב ס"א אין
ואי לא שקליה. ביום פלוני באתנניך
זה: (ב) שם הא קניא ליה
דמי או דלמא השתא מיהא הא קאי ואיתיה
תורה אור השלם
הלכך בא עליה ואח"כ נתן לה הוא
לא קניא במשיכה וכרשב"ל משני
לא צריכא: (ג) תוס' ד"ה
בעיניה ותפשוט מדרבי אליעזר דא"ר
ומיהו הואיל ומשעת ביאה שוויה
דאמר כ) לעמיתך במשיכה הא לעובד
1 וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת
ואינו וכו' מי הזקיקו לשנות
פירוש
שביעית:
אליעזר שקדמה והקריבתו דוקא הקריבתו
בֵּיתוֹ
קֹדֶשׁ לַיהֹוָה
אפותיקי ועמד בחצירה חייל עליה
כוכבים בכסף דאילו לר' יוחנן אית
(ד) בא"ד המקיפו
וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב
אתנן: מתיב רב ששת. לר' ינאי: לפועליו
ליה לעובד כוכבים במשיכה ומשום
אבל הקדישתו לא דרבי אליעזר גופיה קא
דמשתעבד ליה דכיון
וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ
ולחמריו. עובדי כוכבים או עמי הארץ:
דרב חסדא אית ליה פרק הזהב
דאורחיה לאקופי' קני
אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם:
מיבעיא ליה מאי מיפשט פשיטא ליה
וכו' סמך עליו ח'ו'י
ויקרא כז יד
(ב"מ דף מז:) כר' יוחנן הדר משני
לא
לרבי אליעזר דהקריבתו דוקא אבל הקדישתו
ומשועבד: (ה) בא"ד
שינויא אחרינא דלרבי יוחנן לא
דלא היה לו וכו' מפירות
לא דהא איתיה בשעת ביאה או דלמא הקריבתו פשיטא ליה והקדישתו
כגון
דקאי בחצרה.
שביעית כיון שכבר:
תקשי ל):
מספקא ליה תיקו: בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר: ורמינהי בא
(ו) בא"ד דכיון דאורחיה
ו
ה) ז
וא"ת לישני תרוייהו בטלה זה הא דקאי
לאקופיה
וכו'
עליה ואחר כך נתן לה אפילו מכאן עד שלש שנים אתננה אסור אר"נ בר
בחצירה והא דלא קאי בחצירה וי"ל
דלשיעבוד הדינר קונה
יצחק אמר רב חסדא לא קשיא הא דאמר התבעלי לי בטלה זה הא דאמר
וכו' להקדישו מעתה אלא
דניחא ליה לאוקמה בטלה סתם
ח
❖
שקונה הדינר:
אפילו קאי בחצרה עם טלאים אחרים
לה התבעלי בטלה סתם וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי הא מחסר משיכה
ט
שלו אע"פ שאינו יכול לדחותה לטלה
יבזונה עובדת כוכבים דלא קניא במשיכה ואיבעית אימא לעולם בזונה ישראלית
מן השוק אפילו הכי אין שם אתנן
מוסף רש"י
וכגון דקאי בחצירה אי דקאי בחצירה בא עליה ואח"כ נתן לה הא קניא (ב) לה
כ
חל אפילו למאן דאית ליה ברירה
ליחול עליה איסור
לא צריכא לדשויה ניהלה אפותיקי דאמר לה אי מייתינא ליך זוזי מכאן עד
אלא על המבורר בשעת ביאה:
את'ן למפרע. הואיל
ואינו חושש לא משום שביעית.
יום פלוני מוטב ואי לא שקליה באתנניך מתיב רב ששת אומר אדם
ו) מ
ובשעת ביאה עדיין הטלה
קיים וכיון שהוא בא עליה
לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש
פי' בקונטרס שמא ימסור דמים הללו
ואחר כך נתן לה טלה איכא
לא
למי שחשוד על השביעית ותניא אין
למימר כיון דלא ייחדו
בשעת ביאה לא מיתסר
מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ופריך הכי מדקאסר בצאו ואכלו ואני פורע אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ונקראים דמי
דמתנה בעלמא הוא
שביעית ואע"פ שכבר אכלום הכי נמי דבי ר' ינאי כי קפרעי דמי שביעית הם וקשה מי הזקיקו לשנות (ג) פירות שביעית ממעשר ויין נסך
. כשקדמה
(תמורה כט.)
שהטעם מפני שנראה כמאכיל לפועליו דבר שאינו מעושר או יין נסך ה"נ היה לו לפרש שמאכיל שביעית לפועליו ונמצא פורע חובו מדמי
והקריבתו. קודם ביאה
(שם). ואי מיצטריך ליך
שביעית ועוד תקשי לרב ששת דמפרש טעם הברייתא משום דמי פירות שביעית דלמא אחר הביעור איירי ואיסורא משום דנהנה מפירות
ק'י מעכשיו. הלכך
שביעית בשעת האיסור דומיא דיין נסך דהוי טעמא משום דנהנה מיין נסך אי נמי אפילו קודם הביעור וטעמא משום שפורע חובו
ברשותה הוא ומציא
לאקרוביה וכיון דאמר לה
מפירות שביעית שקונה פירות שביעית ומאכילן לפועליו ולא דמי כלל לדבי ר' ינאי ועוד קשה בסמוך דמסיק בחנוני המקיפו
לא ליקני ליך עד שעת
(ד) דמשעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דכיון דמקיפו לבעל הבית סמך עליו ומשועבד לו בעל הבית לפי שסמך
ביאה איצטריך לאשמעינן
עליו לכך הוי דמי שביעית אבל דבי ר' ינאי לא הוו חנוני המקיפו ולא סמכא דעתייהו כולי האי ולא משעבדי להו דבי ר' ינאי
דמותר אם קדמה
והקריבתו, דסד"א אתנן
מהשתא וכי פרעי להו אחר זמן לאו חליפי שביעית נינהו וקשיא דמדמי לעיל ההיא דר' ינאי לאתנן דבא עליה ואח"כ נתן לה ואוקימנא
הוי (שם). אמירתו
אפילו עשאו לה אפותיקי ועומד בשעת ביאה בחצרה ואע"ג דמשעת ביאה אישתעבד לה ואין להתיר מטעם שאין השיעבוד על טלה זה
לגבוה. ולא מצי למיהדר
אלא על נכסיו וכשיתן לה טלה זה לפצות השיעבוד מנכסיו הוי חליפי אתנן דשרי כדאמרינן פרק כל האסורין (תמורה דף ל.) דא"כ מאי ראיה
כאילו מסרתו להדיוט
(שם). בטלה זה. הואיל
מביא לעיל מאתנן על דבי ר' ינאי שאני התם דחליפין מותרין ואילו חליפי שביעית אסורין אלא ודאי אע"ג דמשתעבד אינו נתפש באיסור
דיהביה בשעת ביאה חייל
אתנן כלל וה"ה לדבי ר' ינאי אע"ג דמשעבדי ועוד לפירושו לשון קנה לה דינר גביה יתור לשון הוא (ה) לא היה לו להזכיר רק
עליה אתנן מיד (שם).
משתעבד ולא משתעבד לכך נראה לרבינו יצחק לפרש ואינו חושש לא משום שביעית שפורע חובו מפירות שביעית שכבר פרע לו
בטלה סתם. דמשדר לה
בתר הכי מתנה בעלמא
הדינר ואין שום חוב מוטל עליו לפרוע אחר שאכלו האיסור אבל אמר ואני פורע חושש משום שביעית שהוא כאילו לקחם בעל הבית
הוא, דאין אתנן אלא
לעצמו ונתנם לפועליו ונמצא פורע חובו מפירות שביעית והשתא אפילו איירי ברייתא לאחר הביעור פריך שפיר אלמא כי קפרע
המיוחד בשעת ביאה (שם).
דמי איסורא קפרע ואי איתא דבעלמא לא חשיב דמי פירות שביעית בכי האי גוונא שפורע אחר שכלו הפירות מן העולם גם בכאן
הא מחסר משיכה. ולא
קניא לה בשעת ביאה ולא
לא היה לנו לחשבם כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו מאחר שהן לוקחין הפירות מבית החנוני והוא פורע המעות
חייל עליה איסור אתנן
(שם
לאחר שאכלום ומסיק תרגמה רב פפא בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה דכיון (ו) דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דמשתעבד
בשע"מ). הא ק'יא לה.
דהואיל וקאי בחצרה קניא
ליה שקונה שיעבוד בנכסיו לאלתר כנגד מה שנותן לפועליו והיינו קני ליה דינר גביה דקאמר לשיעבוד הדינר קונה בנכסיו
ליה בשעת ביאה מיד
שוה דינר ולא קנין גמור שיוכל להקדישו מעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית לאלתר כשהן בעין ונותנו לפועליו הוי ליה מה
ואמאי קרי ליה ואח"כ נתן,
שקונה בנכסי בעל הבית דמי הפירות ולכך חשיב בעל הבית כלוקח הפירות והירק מחנוני ומאכיל לפועליו בשכרן ולבסוף כשיתן
ועוד פשיטא דאסור (שם).
ואי לא שקליה
הדמים לחנוני לפצות השיעבוד מנכסיו יהיו דמי שביעית אחרון אחרון נתפש ואם היו העניים שלווים מהם דבי ר' ינאי ע"י ר' ינאי
באת''יך. הלכך כי מטו
כחנוני המקיפו והיה אומר ר' ינאי לבני ביתו צאו ולוו ואני פורע היה נתפש באיסור שביעית מה שר' ינאי פורע להם מטעם זה
ולא יהיב לה זוזי איגלאי
דפירש אבל הם לא היו כחנוני המקיפו ולהכי לא גמר ומקני להו שיעבוד בנכסיו לאלתר כשנותנין פירות שביעית לבני ביתו דנהי
מילתא דדידה הוי בשעת
ביאה, ומיהו אח"כ הוא,
דבתורת ערבות וקבלנות משתעבד להם לעניים סובר עתה זה המתרץ שאין משתעבד בערבות אף בקבלנות רק גוף הערב והקבלן אבל
דהא לא הוי דידה עד
בנכסיו של ערב אין המלוה קונה כלום לאלתר ואפילו שיעבוד אי נמי היה טועה בזה שאין שיעבוד בנכסי ערב אלא במלוה ולוה אבל
דמטי יום פלוני ואיצטריך
אם היה אומר תן לפלוני מנה או הלוהו ויהא קנוי לו והוא יהא פטור ממך ואני נותן לך או ואני פורע לך שזהו כעין מעשה דר'
לאשמעינן דאסור (שם).
ינאי דהכא אין כאן דין ערבות אע"ג דאמרינן בסוף גט פשוט (ב"ב דף קעד.) תן לו ואני נותן לך אין לו למלוה על הלוה כלום
דמשמע אבל על הערב יש לו מדלא קאמר אין לו על זה ועל זה לא הוה מסיק אדעתיה השתא מההיא כי היכי דלא אסיק
אדעתיה הך דרבא וכי אייתי דרבא חדא מינייהו נקט והתלמוד נושא ונותן לפי טעותו ואמר אבל חנוני שאין מקיפו מאי מותר
כו' ותו חנוני שאין מקיפו מי לא מישתעבד
כלומר וכי אין נכסיו משועבדין ממש
כדין ערב והא
אמר רבא כו' קנה
מדין ערב וכשהוא
תולה