השוכר את
הפועל פרק
חמישי עבודה זרה סז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
רב יהודה אמר שמואל הכי הלכתא. ה"ג בספרים וכן נראה
דברי הכל אסורה. דודאי עייל בה ריחא: והאי דידי. האי בת
סא א טוש"ע י"ד סימן
א) [צ"ל ולוקין], ב) [לתלות
רש"ש], ג) בס"א: כזית
קלד סעיף יב:
תיהא דאסרנא כפת חמה וחבית פתוחה דמי: הכי הלכתא. דנותן
מדאמר בסמוך מדברי כולן נלמוד נותן טעם לפגם מותר
סב ב מיי' פט"ו מהל'
איסור, ד) [רש"ש מח"ז],
טעם לפגם מותר: חומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח את הצונן:
ומאי מדברי כולן וכי משום דמפרשינן למתני' ליהוו סברי לה אלא מאכלות אסורות
ה) [תו"כ מצורע פרשה ז],
והרתיחן. על האור אחר שנפל החומץ
לתוכן: וכן היו עושין. נותנין
מדגר' הכי הלכתא נימא (ג) מדר' יהודה שמעי' בהדיא וכן מדר' יוחנן
ו) [צ"ל דימי], ז) [דף ל: ושם
הלכה כח סמג לאוין קמא
ד"ה השחלים], ח) [צ"ל
טוש"ע י"ד סימן קג סעיף
חומץ לתוך הגריסין צונן והיה משביחן.
בהדיא בסמוך דקאמר אם ריבה נותן
שחלים], ט) מן מדקאמר
ב:
ורב דימי קאמר לה: לא שיאמרו כו'.
טעם לפגם מותר ומסתמא רבה בר
דברי הכל אסורה בפת צוננת וחבית מגופה
סג ג טור ש"ע שם סעיף
אביי עד הוי דאורייתא שייך
חומרא היא כלומר לא שיוכלו לתת ב)
בר חנה ורב ו) (אידי) נמי שבאו לפרש
ג:
קודם ועוד דהאוכל וכו'.
דברי
הכל מותרת לא נחלקו אלא בפת
סד ד מיי' שם הלכה ב
רש"א, י) צ"ל אמור רבנן
המשנה כמו כן אזלי בשיטתייהו:
פגם בתבשיל מחמת דבר אחר כגון
חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית
בטעמא ואמור רבנן ברובא
והלכה ג:
נעשה כמי שהשביח כו'. תימה
שתהא חסירה מלח או יתירה דאם
וכו' וכן איתא התם, כ) [ד"ה
פתוחה והא דידי נמי כפת חמה וחבית
❖
גלי רחמנא], נפגם מחמת דבר אחר אין תולין הפגם
אמאי נקט האי לישנא
פתוחה דמי: זה הכלל כל שבהנאתו בנותן
באיסור ואסור: אלא. איזהו טעם
דהא ודאי משביח הוא וי"ל לפי שעיקר
טעם כו': אמר רב יהודה אמר שמואל הכי
לפגם שמותר: כל שאינה חסירה.
השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו
הגהות הב"ח
ויצננו: וקוראין אותו שחליים.
הלכתא ואמר רב יהודה אמר שמואל לא
שום תקון ואינה נאכלת מפני זה כלומר
(א) גמרא ולבסוף פוגם
ואיסור זה פוגם טעמה. ואינה נאכלת
לפי שהיו רגילין להניח בו חומץ
שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל
א
ואסור: (ב) רש"י ד"ה כל
לאו דוקא דכיון דפגימתה פורתא קרי
כמו בשחליים כדאמרינן לעיל ז) גבי
שטעמו וממשו אסור
נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי
ולוקין וכו' יותר מבכדי:
לה אינה נאכלת: ואיכא דאמרי. הא
(תחלי) אי איכא בהו חלא מיגרי
ח)
שהשביח ולבסוף פגם ואסור וכן כי אתא
ב
(ג) תוס' ד"ה אמר וכו'
דריש לקיש לקולא: נותן טעם לפגם
בהו ואשמעינן רב דימי שהיה משביח
נימא דמדר' יהודה וכו'
רבין אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא
אמר
ריש לקיש נ"ט
שאמרו אין אומר כו'. כלומר אין תולין
מן החומץ:
שמעי'ן
מדרבי יוחנן
שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל
בהדיא: (ד) ד"ה אמר ריש
לפגם. (ד) לא שיוכל לומר שהקדירה
הפגם בדבר אחר לומר חסירה היא
לקיש וכו' לפגם שאמרו
נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי
מלח ואילו היתה כתיקונה לא היה זה
נפגמת מחמת דבר אחר כו' להאי
לא שיוכלו וכו' מה שהתירו
שהשביח ולבסוף פגם ואסור וכן כי אתא
האיסור פוגמה שהמלח היה מבטל
לישנא קמא הוי לחומרא וה"ק מה
(א)
חכמים '"ט לפגם לא
מיירי וכו' לא התירו כיון
רב דימי כו' וכך היו עושין בערבי שבתות
את פגימת טעם האיסור ומתקנו אלא
שהתירו חכמים פגם לא מיירי בפגם
שאילו היתה: (ה) ד"ה
שיש לתלותו בדבר אחר כגון בחסרון
כיון דטעם האיסור פוגמה עכשיו כמות
בציפורי וקוראין אותם שחליים אמר ריש
א"ר יוחנן וכו' כגון ח»לב
שהיא הוי פגם ומותר: כל שטעמו וממשו
מלח או ביתרון כי אותו פגם ודאי
שנפל לתוך בשר או ח≈לב
לקיש נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו
'ימוח ש'פל שאין
(ב) לוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת
לא התירו כמו שאילו היתה כתקונה
קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה
ממשו: (ו) בא"ד כדאמר
פרס. ועל כגון זה נאמר שיעור כזית
ממלח ותבלין היה האיסור נותן בהם
פרק כל הבשר דקאמר
תבלין יתירה תבלין אלא כל שאין חסירה
בכדי אכילת פרס הלכה למשה מסיני
טעם לשבח אלא איזהו פגם שמותר
אביי שמע מינה וכו' אי
כלום ואינה נאכלת מפני זה ואיכא דאמרי
חדוש הוא אע"ג וכו' בשר
שאם יש בכשיעור פרס של תבשיל כזית
כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת
בחלב הוי דאורייתא אלא
אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו
מן האיסור לוקין עליו אע"פ שאין כזית
מפני זה פירוש שהאיסור פוגמה ואינה
צריך לומר כגון ≈ח∆לב וכו'
אין אומרין קדירה זו חסירה מלח יתירה
וטעם לאו דאורייתא והכי
של איסור נאכל בבת אחת כיון דאינו
נאכלת לאו דוקא שאינה נאכלת כלל
הלכתא כר' יוחנן כצ"ל:
שוהה באכילתו משהתחיל לאוכלו עד
אלא כלומר שנפגמת ואיכא דאמרי
מלח חסירה תבלין יתירה תבלין אלא
(ז) בא"ד גבי זרוע בשלה
שגמרו אלא כדי אכילת פרס מצטרפת
אמר ר"ל נותן טעם לפגם שאמרו אין
דאיל נזיר זהו היתר מכלל
השתא מיהא הא פגמה אמר ר' אבהו אמר
ג
איסור דאיסור כזה
אכילתו ולוקה אבל אם אין בכדי
אומר קדירה זו דלקולא קאמר וה"ק
רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור (לוקין)
ד
א)
דבעלמא אסור כה"ג
אכילת פרס של תבשיל איסורג) הואיל
אין תולין הפגם בדבר אחר כדי
שהתיר הכתוב לבשל וכו'
עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס
ושוהה באכילתו כזית ד) יותר מכדי
לאסור שיאמרו אין הפגם מחמת
דבקדשים אסור וכו'
טעמו
אע"ג דבפרק אלו עוברין:
אכילת פרס הוו להו כשתי אכילות של
האיסור אלא מחמת יתרון או חסרון
(ח) בא"ד דקאמר רבא לא
שני ימים ואין לוקין דקים להו לרבנן דאכילת פרס הוי שיעור
מלח ואילו היתה כתקונה לא היה האיסור פוגמה ואסור אין אומרין
נצרכא וכו' הכי גרסינן לא
שהיית אכילה. ופרס היא חצי ככר של עירובי תחומין ושיערו
כך אלא כיון שהיא פוגמת עכשיו כמו שהיא בין שתהא חסירה או
נצרכא אלא להיתר:
יתירה מלח מותר: א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו
(ט) בא"ד והיי'ו משום
חכמים ככר מג' לקב חציה לבית המנוגע שנאמר בה [ויקרא יד] והאוכל
הוה
וכו' טעם כעיקר
טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. פי' רש"י בפרק גיד הנשה
בבית יכבס בגדיו פרשוהו חכמים לשוהה בה שיעור אכילה
אוקימ'א:
כדתניא ה) והאוכל בבית והשוכב בבית אין לי אלא שוכב ואוכל
(חולין דף צח:) מכאן דטעם כעיקר לאו דאורייתא ופי' כגון (ה) חלב
לא אוכל ולא שוכב מנין תלמוד לומר יכבס את בגדיו ריבה
שנפל לתוך בשר או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין ואין נראה
אם כן מה תלמוד לומר האוכל והשוכב ליתן שיעור לשוכב כדי
מה שפי' רש"י חלב שנפל לתוך בשר דאפילו לפירוש רש"י דטעם
אכילה וכמה היא אכילה כדי אכילת פרס והוא ארבע ביצים:
כעיקר לאו דאורייתא מודה בבשר בחלב דהוי דאורייתא דדרך
בישול אסרה תורה כדאמר בשמעתתא דטיפת חלב כו' פ' כל הבשר
טעמו
(שם דף קח.) ועוד דהאוכל בשר בחלב אוכל ממשו של איסור כשאוכל הבשר כדאמר פרק כל הבשר (שם) (ו) אלא צריך לומר כגון חלב
נימוח שנפל ונבלע לתוך הבשר דליכא רק טעם בעלמא וטעם לאו דאורייתא ט) מדקאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא
דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב אמאי לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש אע"ג דליכא טעמא נמי משמע דכי נמי ליתא
בעלמא אלא מדרבנן גבי בשר בחלב הוי דאורייתא והכי הלכתא כר' יוחנן וכן משמע בפרק כל הבשר בשמעתא דטיפת חלב דאמר אביי טעמו
ולא ממשו דאורייתא דאי מדרבנן וכו' ורבא אמר דרך בישול אסרה תורה משמע דסבר רבא טעמו ולא ממשו דהיינו טעם כעיקר לאו
דאורייתא והלכתא כרבא לגבי אביי ועוד ראיה מפרק גיד הנשה דקאמר גבי זרוע בשלה דאיל נזיר (ז) והוא היתר מכלל איסור כזה שהתיר
הכתוב לבשל הזרוע עם האיל ואמר רבא לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור מכל אשר יגע בבשרה יקדש וגבי זרוע בשלה שרי
מדנקט רבא טעם כעיקר בקדשים אסור משמע הא בחולין שרי וקרא דגיעולי עובדי כוכבים שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין אע"פ שלא
היה בהם רק טעם מיניה לא גמרינן דחידוש הוא דהא אפי' קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא ואפ"ה אסרה רחמנא אלמא חידוש
הוא אלא לא גמרינן מיניה ואע"פ דבפרק אלו עוברין בפסחים (דף מד:) מייתי קרא דמשרת ענבים גבי טעם כעיקר לאו דרשא גמורה
מדאורייתא היא אלא אסמכתא בעלמא ולעולם טעם כעיקר לאו דאורייתא כך שיטת רש"י ולא נראה לר"ת דהא ר' יוחנן אית ליה דר"ע פרק
אלו עוברין (שם דף מד:) דיליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים ואין לומר דאסמכתא בעלמא היא דהא פריך התם והאי משרת להיתר
מצטרף לאיסור הוא דאתא האי מיבעי ליה לטעם כעיקר מדפריך הכי בהדיא אלמא דרשא גמורה היא דהא ר"ע מוכח מיניה היתר מצטרף
לאיסור לחייב מלקות לנזיר ששרה פתו ביין ויש בו להצטרף מפת ומיין ורבנן מוכחים מיניה טעם כעיקר וכי היכי דלר"ע הוי דרשא גמורה
גבי היתר מצטרף לאיסור מדחייב עליה מלקות ה"נ לרבנן הוי דרשא גמורה מדאורייתא דטעם כעיקר דאורייתא וההיא דפרק כל הבשר
(חולין דף קח.) דאמר רבא דרך בישול אסרה תורה דמשמע דפליג על אביי ויסבור דטעם כעיקר לאו דאורייתא כדפרישית לפי שיטת רש"י
לא היא אלא ודאי גם רבא ס"ל דטעם כעיקר דאורייתא דבפרק התערובות (זבחים דף עט.) קאמר רבא י) אימור דאמרי רבנן רובא ובטעמא
וכי היכי דברובא הוי דאורייתא מאחרי רבים להטות ה"נ בטעמא והתם בפרק כל הבשר ה"ק רבא לאביי מבשר בחלב לא תוכל להוכיח דטעמו
ולא ממשו דאורייתא דהיינו טעם כעיקר משום דבשר בחלב דרך בישול אסרה תורה ודחויא בעלמא הוא אבל ודאי טעם כעיקר
דאורייתא כדאמר ליה בפסחים (דף מד:) ממשרת ענבים וההיא דפרק גיד הנשה (חולין דף צח:) דגבי זרוע בשלה דקאמר רבא (ח) גרסינן
לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור מכל אשר יגע בבשרה יקדש והכא שרי כגון שמקצת בשר הכתף עם כל הזרוע
חוץ לרוטב ובולע האיל מן הזרוע חצי שיעור כדפי' פרק גיד הנשה (שם דף צט.) כ) אבל חולין אין היתר מצטרף לאיסור דחולין
מקדשים לא גמרינן ועוד יש ליישב גירסת הספרים והכי פירושו דבקדשים אסור וה"ה בחולין ונקט קדשים משום דאיירי בהו קרא
דכל אשר יגע בבשרה יקדש (ט) היינו משום דאי לא אשכחנא קרא אחרינא לאשמעינן טעם כעיקר ואוקימנא קרא דחטאת לטעם
כעיקר קודם מלהיתר מצטרף לאיסור אבל בתר דחזינן טעם כעיקר ממקום אחר ודאי אוקמינן לקרא דחטאת להיתר מצטרף
לאיסור ומכל מקום מייתי ליה לטעם כעיקר משום דהדרשא פשוטה יותר כי כן רגיל התלמוד גבי מילה לדחות שבת מיום השמיני
ובפרק ר"א דמילה
(שבת דף קלב.) דריש
לה
מבן
שמונת ימים וכן
למול
במקום נגע והכי מוכח
דטעם כעיקר שרי גבי איל נזיר כגון
שמבשל