26/149

עו: השוכר את הפועל פרק חמישי עבודה זרה

עין

משפט

מסורת הש"ס

נר

מצוה

הסכין

שפה. ונועצה עשר פעמים בקרקע בירושלמי קאמר

גדנפא דלישא. שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה

קסח א ב ג ד ה מיי'

א) [גר' רי"ף ורא"ש אמר

רבא ובמקום קשה], ב) [צ"ל

פי"ז מהלכות

ויעברו הרותחין על שפתה: כבולעו. כענין שבלעו שפת הדוד

שלש פעמים משמע דהכא לאו דוקא עשר פעמים מיהו

אחר ד"ה שבור], ג) [ושם

מאכלות אסורות הלכ' ז

את האיסור יפליטהו: מה בולעו בניצוצות. לאו בולעו אלא ע"י

סמג לאוין קמח טוש"ע מדקאמרינן לקמן דצה עשר פעמים בקרקע משמע דדוקא קאמר

ד"ה והלכתא], ד) בדפו"י

אמר

י"ד סי' קכא סעיף ז: ויש להחמיר:

רב הונא בריה דרב יהושע ולאכול בה צונן.

ניצוצות שניתז הרתיחות שם

ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת

דקאי, ה) [וע"ע תוספות

חולין ח. ד"ה שלבנה],

פרש"י אבל לאכול בה רותח בעי

בליעת האיסור: כך בשעת פליטה

ו) [וע"ע תוספות נדה מז.

הגעלה וכן משמע בפסחים (דף ל:)

אע"פ שלא הכניסה לתוך יורה אחרת ד"ה מסר להו],

❖

גדנפא דלישא אפומא

ומליוה מיא וארתחה

הואיל ונתמלאת יפה יפה ומעלה

דקאמר גבי סכיני דפסחא והלכתא

אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא

ניצוצות על שפתה ופולט. ומיהו גדנפא

אידי ואידי ברותחין פירוש קתייהו

אי לאו רב עקביה דגברא רבא הוא קסבר

הגהות הב"ח

בעינן משום דאי לאו הכי דלמא לא

ופרזלייהו אבל קשה דבפ"ק דחולין

כבולעו כך פולטו מה בולעו בנצוצות אף

(א) תוס' ד"ה אידכר וכו'

הוה מסקא ניצוצות על השפה בהא

ג) קאמר גבי סכין של

(דף ח: ע"ש)

פולטו בנצוצות: הסכין שפה והיא טהורה:

עבד קצת. נ"ב ועבד מותר

זימנא אבל איסור הנתבשל בה פעמים

עובדי כוכבים מלבנה באור משמע

בעובדת כוכבים כדאיתא

אמר רב עוקבא בר חמא בונועצה עשרה

הרבה אם לא העלה ניצוצות כל שעה

דצריכה ליבון וכן בתוספתא (פ"ט)

פ' יוצא דופן בדף מ"ז:

פעמים בקרקע אמר רב הונא בריה דרב

העלה פעם אחת: ונועצה. אע"פ

תניא הסכין והשפודין ואסכלא ילבנן

א)

באור לכך נראה בודאי לחתוך בה

ששפה. וי"א משפשפה בבגד צמר

יהושע ובקרקע שאינה עבודה א"ר כהנא

רותח צריכה ליבון והא דפסחים

שאינה חלק ומעביר שמנוניתה:

דובסכין יפה שאין בה גומות תניא נמי הכי

שאין בה גומות. בעובי רחבה שלא

דמשמע דסגי ברותחין היינו לפי

סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשרה

תהא שמנונית בגומא: ולאכול בה

שבלע היתירא אבל בסכינים של

פעמים בקרקע אמר רב הונא בריה דרב

צונן. אבל דבר רותח אסור לחתוך

עובדי כוכבים דבלעי איסורא בעו

יהושע הלאכול בה צונן כי הא דמר יהודה

ליבון וכן משמע קצת דיש חילוק בין

בה עד שיגעילנה ברותחין וכלי ראשון

ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא

בלע היתירא לבלע איסורא ואומר

כדאמרינן בכל שעה (פסחים ל:) לענין

אייתו לקמייהו אתרוגא פסק אכל פסק והב

חמץ בפסח: ב) דצה. נעצה: שבור

ר"ת דהא דקי"ל דסכין בעי ליבון

ליה לבאטי בר טובי הדר דצה עשרה זימני

מלכא. עובד כוכבים היה: מר קים

היכא דאיסורא בלע היינו דוקא

לי בגויה. רב יהודה מכיר אני בו

באיסור דסכין גדולה שדרך לצלות

בארעא פסק הב ליה למר יהודה א"ל באטי

בה בשר דיקא נמי דקתני בתוספתא

שהוא פרוש ולא יאכל דבר איסור

בר טובי

וההוא גברא לאו בר ישראל

הסכינין והשפודין כו' סכינין דומיא

אבל בך איני מוחזק שתהא פרוש כל

הוא א"ל

מר קים לי בגויה ומר לא קים

כך: מאי עבדת באורתא. דרך

דשפודין ואסכלא אבל סכינים קטנים

לי בגויה

איכא דאמרי א"ל אידכר מאי

שאין דרך לצלות בהם בשר ודאי סגי

פרסיים למסור נשים לאכסנאים

עבדת באורתא:

להו בהגעלה אף בשל עובדי כוכבים

וכששיגרן להם בלילה שעבר קיבל

הדרן

עלך השוכר את הפועל

וריב"א מצריך ליבון גם בסכינין

באטי ורב יהודה לא קיבל:

קטנים לפי שפעמים דרך להפוך

הדרן עלך השוכר את הפועל

וסליקא לה מסכת עבודה זרה

בהם בשר על גבי גחלים ור"ת אומר

וסליקא לה מסכת עבודה זרה

דזה אינו קרוי תשמישו על יד האור

כיון דאין תשמיש קבוע ע"י האור סגי בהגעלה וכן בירושלמי דאמר הדא דתימא בסכין קטן אבל בגדול בעי ליבון ויש לדחות אותה ראיה ד) דקאמר

התם מהא דקאמר הסכין שפה והיא טהורה כו' אלמא משמע דאיירי בצונן ובצונן ליכא חילוק בין תשמישו ע"י האור בין אין תשמישו ע"י האור

ומפרש הר"ר אלחנן הירושלמי כן הוא הדא דתימא בסכין קטן שאין רגילות להיות בה גומות ואין בלוע בגומות וסגי בנעיצת קרקע אבל

סכין גדול שדרך להיות בה גומות צריכה ליבון דבנועצה בקרקע אינו מועיל לשפשף ולהעביר האיסור הנדבק בגומות הלכך אפילו

לחתוך בה צונן צריכה ליבון ולא סגי בהגעלה אפילו לצונן משום דלא מהניא הגעלה אלא להפליט האיסור הבלוע בתוך הסכין אבל

לא מהני להעביר איסור הנדבק והשפשוף בקרקע מהני להעביר איסור הנדבק וכיון שיש גומות אין תקנה להעביר איסור הנדבק רק

ע"י ליבון ומ"מ נדחית הראיה דר"ת מן הירושלמי דלא מיירי כלל בתשמישו על ידי האור ורבינו ברוך מיישב הראיה והכי פירושו הדא

דתימא בסכין קטן שאין תשמישו ע"י האור וסגי בנעיצת קרקע אפילו לחתוך בה רותח ויש ליתן טעם משום דסתם סכין קטן אין

תשמישו רק בצונן ואינו בלוע כלל בתוכו רק נדבק בו מבחוץ אבל גדול תשמישו ברותחין וגם תשמישו ע"י האור הלכך בעי ליבון

לחתוך בה רותח כך נראה למורי ליישב פירוש רבינו ברוך ואומר מורי דהא דקאמר הכא נועצה עשר פעמים בקרקע היינו דוקא

בקרקע קשה שהיא מעברת השומן ושפה אבל לא רכה שאינה מעברת השומן וגם לא קרקע קשה יותר מדאי ודוקא נקט קרקע

אידכר

מה דעבדת באורתא. פ"ה ששיגר להם שתי שפחות רב יהודה לא קבלה

ולא אבן ולא אפר ולא קרקע רכה ה):

ובאטי קבלה ונראה דלא חטא בזה שעדיין היה עבד קצת (א) שמעוכב גט שחרור כדאמרינן פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע:)

באטי בר טובי ברמות רוחיה לא שקיל גיטא דחירותא ו): הדרן עלך השוכר את הפועל וסליקא לה מסכת עבודה זרה

*) הַדְרָן

עֲלָךְ מַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה וְהַדְרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה וְלֹא תִתְנְשֵׁי

מִינָן לֹא בְּעָלְמָא

הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי:

יאמר כן שלשה פעמים ואחר כך יאמר:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. **) חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי בַּר פָּפָּא נַחְמָן בַּר פָּפָּא אַחָאי

בַּר פָּפָּא אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא רַפְרָם בַּר פָּפָּא רָכִישׁ בַּר פָּפָּא סוּרְחָב בַּר פָּפָּא אַדָּא בַּר פָּפָּא דָּרוּ בַּר פָּפָּא:

הַעֲרֵב נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִהְיֶה כֻּלָּנוּ אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי

תוֹרָתֶךָ: מֵאוֹיְבָי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי

חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אָנוּ

מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָן מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם

רָצִים. אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת. שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה כֵּן תַּעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת

וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי שֶׁלֹּא תַמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי

עַד עוֹלָם. וְתִתְקַיֵּם בִּי בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים: אוֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ

בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד: יְיָ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדָּתָא, וּלְאַחְיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עַלְמָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכָלֵיהּ בְּגַּוֵהּ, וּלְמֶעְקַר

פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵיהּ וִיקָרֵיהּ, [וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ]. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן

וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר

וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן, וְעַל

תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא, דִּי בְאַתְרָא (קַדִּישָׁא) הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא

וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא מִן ק¢ דָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל

יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:

*) פי' הגון על זה תמצא בספר החיים שחיבר אחי הגאון מהר"ל מפראג בספר זכיות ח"א פ"ג, **) בסיומא וסוף תשובת הרמ"א ז"ל וכן בסוף יש"ש בב"ק כתוב רמזים על הזכרת שמות הללו.