ט:
לפני
אידיהן פרק ראשון עבודה זרה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
האי
מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי נטפי חדא שתא כו'.
ארבעים ושמונה עיר. בערי הלוים כתיב: האי מאן דלא ידע בכמה
לד א עי' במיי' פ"י מהל'
א) [צ"ל לרבי], ב) [ערכין
יג.], ג) [ע"א ד"ה כי
שמיטין הלכה ה'
שני בשבוע. קאי למנין סדר שמיטות שהיו ישראל מונין והולכין בפני
מתוך פירוש רש"י משמע שרוצה לפרש דמוצאי שביעית היה
❖
מעיינת], ד) [לא נמצא שם
ובכ"מ שם:
כשחרב הבית בשניה כלומר שנה שמתחלת שמטה לחזור והבית חרב
הבית דקי"ל שביעית בזמן הזה נהגא ואפי' א) לר"מ דאמר בזמן
וע' בערכין לג. ואולי על זה
בשנת ת"ך לבניינו ולפי שכבר יצא רוב
השנה אין התנא המונה שני
שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן נהגא
כוונו תוס' וכן הרא"ש
בסוגיא דהכא סימן ז],
החורבן מונה אותה אלא מתחיל משנה
בפ' השולח גט (גיטין דף לו.) ובמשקין
רבינו חננאל
ה) [צ"ל בפ' בתרא (דף
בית השלחין (מו"ק דף ב:): נטפי
של אחריה שהיא שניה של שמיטה
❖
ארבעים ושמונה עיר ואי טעי ספרא נשייליה
קי:)],
1
הרי צ"ט ואלו הן פרטיו
חדא שתא. על שנין דמחורבן ועד שנה
לפיכך יש להוסיף שנה אחת על מנין
וסימן מ"ח עיר. וכן אם
לתנא כמה קתני וניבצר מינייהו ארבעים
טעה הסופר בפרטותיו
שנות התנא ועוד פירש דבערכין
שהוא עומד בה מהאי טעמא דתניא
ושמונה ומשכח ליה לחומריה וסימניך
ישאל לתנא כמה פרטותיו
תורה אור השלם
(דף יב:) פריך לר' יהודה ביתא כמה
(תענית דף כט.) מגלגלין זכות ליום
יאמר לו צ"ט יפחות מהן
ספרא בצירא תנא תוספאה אמר רב הונא
קם ת"ך פש להו תמני שני לארבע
זכאי וחובה ליום חייב כשחרב הבית
1. כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ
מ"ח נשארו נ"א ואלו
בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה
הן פרטותיו וסימן תנא
א
לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה
מאה משום יובלי שדינהו אעשרים הוו
בראשונה מוצאי שבת היה ומוצאי
תוספאה ספרא חסירה:
עִיר
אֶתְהֶן
וְאֶת
שני בשבוע הוא עומד ניטפי חד שתא
להו כ"ח אשתכח דבשנת שמטה חרב
שביעית היתה ותשעה באב היה וכן
מִגְרְשֵׁיהֶן: במדבר לה ז
וסוגיין דשמעתין הוא כי
ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי
2. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב
ומסיק הנך שית שנין עד דסליק
בשניה אלמא שתא דחורבן אתחלתא
שניהם לא התנא ולא
הסופר אינן טועין לא
בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ
עזרא ומקדיש דלא מני שמיטות לא
דשמטה למהדר הוות ומאן דמני לשני
ונשקל ממאה תרי ונשדי אפרטי ונחשובינהו
באלפים ולא במאות אלא
שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ
קא חשיב אשתכח דבעשרים שנין
חורבן לא מני לההיא שתא בהדי שני
לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע
בפרטים בלבד: אמר רב
וְקָצִיר: בראשית מה ו
❖
הונא בריה דרב יהושע
ותרתין ליובל חריב והיא מוצאי
דחורבן אלא בהדי שני דקם ביתא
וסימניך כי זה שנתים הרעב בקרב
2
מאן דלא ידע כמה שני
שביעית ונראה דאגב חורפיה לא דק
הואיל ונפק ליה רובא בט' באב
הארץ אמר רבי חנינא אחר ארבע מאות
בשבוע לישאליה להאי
הלכך מאן דבעי לממני שמטה לוספה
הוא מה שפירש דבשנת ת"ך חרב
(א)
תנא דסדר עולם דתני
הגהות הב"ח
לחורבן הבית אם יאמר לך אדם קח
בתוספתא בסוף מסכת
לשנת חורבן על מנין שני דבתר
הבית אין זה כי אם תכ"א כדמוכח
(א) תוס' ד"ה האי וכו'
שחיטת קדשים ובתלמוד
שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד לא
חורבן: ונחשב כללי. המאות ביובלי
הסוגיא בהדיא בערכין (שם) ועוד
לא דק הוא דמה:
ארץ ישראל במגילה סוף
תקח במתניתא תנא אחר ארבעת אלפים
קשיא מה שפירש דבערכין פריך לר'
שתי יובלות למאה לקצר מניינו:
(ב) בא"ד דבמוצאי
פ"א משנברא העולם עד
שביעית חרב ואותו
שיצאו ישראל ממצרים
ומאתים ושלשים ואחת שנה לבריאת עולם
ונשקול מכל מאה תרתי ונישדי
יהודה ליתא דלא פריך אלא לרבנן
❖
תירוץ:
אלפים ותמ"ח שנים.
אפרטי. כר' יהודה דאמר (ר"ה דף ט.)
ואילו לר' יהודה ניחא והכי איתא
אם יאמר לך אדם קח לך שדה שוה אלף
ומאהל מועד שבמדבר
התם בפ' שני דערכין מוצאי שביעית
שנת חמשים עולה לכאן ולכאן היא
ארבעים שנה חסר אחת
דינרים בדינר אחד אל תקח מאי בינייהו
ושבגלגל י"ד שנה בשילה
בשניה מי משכחת לה מכדי ביתא
שנת יובל והיא שנת תחלת השמטה
רבינוחננאל (המשך)
איכא בינייהו תלת שנין דמתניתא טפיא
ש"ע שנה חסר אחת
כמה קם ת"ך פירוש מלבד שנת
הבאה ונמנית לראש יובל הבא דאי
מה שבידו מן השנתים
בנוב וגבעון נ"ב שנה
תלת שני ההוא שטרא דהוה כתיב ביה
כרבנן הא אמרי שנת חמשים היא
החורבן ארבע מאה תמניא יובלי פירוש
של כל מאה ויוציא
בבית העולמים ת"י שנה
שית
בשבועות והנותרות שלא
לבית ראשון ות"כ שנה
כדרבנן ועשרים שנין אשתכח בשנת
שנת יובל היא שנת חמשים ובחמשים
שלמו לשבוע הן שני
לבית האחרון ויש אומרים
שמטה חריב פי' בשנת עשרים ואחת ואית ספרים דגרסי בשית
ואחת מתחיל מנין יובל הבא נמצאת שנה מתוספת על סדר השמטה
השבוע של שמיטה וזה
דהאי תנא הוא דסדר
בשבוע חריב וקאי אשנת ת"ך דאיירי ביה ומשני הא מני רבי
לכל יובל ולרבי יהודה משהתחילו למנות השמיטין לא זז הסדר משבע
שאומר לישאליה לתנא
עולם דתני במס' קדושין
דסדר עולם וליפוק כללי
בסוף פ"א (דף מ ע"ב)
שנים לז' שנים: וסימן. דלא תעביד כרבנן אלא כר' יהודה למשקל תרתי
יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן פש תמניא מתמניא
ביובלי ופרטי בשבועי
בשנת ס"א ליציאת מצרים
יובלי וכ' שנין הרי עשרים ושמנה ובשנת תכ"א חרב הבית אשתכח
שני מכל מאה כי זה שנתים. ובמסכת ערכין (דף יב:) פרכינן לר' יהודה
וידע כמה בשבוע א) ויש
עשו שמיטה ובשנת ק"ג
עוד חשבון אחר קרובי
עשו יובל ותני בהדיא
דבמוצאי שביעית חרב ולאותו תירוץ דעזרא דשית שנין שפ"ה שנויא
חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכחת ליה מכדי בית שני
(ב)
לישייליה לספרא כמה
בתלמוד ערכין (דף יב
אחרינא הוא דמסיק רב אשי ליישב אף לרבנן דשית שנין עד דסליק
כמה קם ארבע מאות ועשרים פש ליה תמני שני לארבע מאה דיובלי
שנין קא חשיב וליבציר
י"ז יובלות מנו
ע"ב)
עזרא לא קא חשיב אם כן הוו להו תמני יובלי וארבע עשרה שנה
שדינהו אעשרים הרי עשרים ושמונה אשתכח דבשנת השמטה חרב
מינייהו תרתי שנין או
ישראל משנכנסו לארץ
יוסיף חמש שנין עלייהו.
עד שיצאו הרי תת"נ וז'
ושנת ארבע מאות ועשרים ואחת שאחריה חרב הבית אשתכח
ומשנינןב) הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדיש לא מנו שמיטין הלכך
וליפקינן בשבועי וידע
שכיבשו וז' שחלקו ומ'
דבמוצאי שביעית חרב אלמא מוכח בהדיא דבשנת ארבע מאות
דל מנייהו שית שני קמייתא אשתכח דבעשרין ותרתי ליובל חרב
בכמה שני בשבוע קאי
במדבר ואלפיים ותמ"ח
והיא מוצאי שביעית: אל תקח. שהיא קץ הגאולה ותקבץ להר
ועשרים ואחת חרב הבית לכך נראה שחזר בו רש"י ממה שפירש
וסימן כי זה שנתים הרעב
נמצא משנברא העולם עד
כבר יצאו סימן לפחיתה
שחרב הבית בראשונה
הקודש לנחלת אבותיך ולמה תפסיד הדינר: דמתניתא טפיא תלת
כאן בפירושיו מלשם בערכין כמו שפירשתי וגם רשב"ם אומר דודאי
נגלו ישראל שלשת אלפים
ועוד חמש שנים למוסיף:
שנין. לחשבון הברייתא מושך הגלות שלש שנים יותר דאמרינן לעיל ג)
בשנת תכ"א חרב הבית והאי דקאמר נטפי חדא שתא היינו לפי
אמר ר' חנינא אחר ת'
ושנ"ב שנה ויש מי
שאין התנא מונה שנת כ"א עם שנות חורבן אלא בהדי דקם ביתא
אחר קע"ב שנים לאחר חורבן נשלמו ארבע אלפים הוסיף עליהם
שנה לחרבן הבית השני
שאומר כי שבע שכיבשו
וז' שחלקו בכלל תת"נ
כו'. דע שחרב הבית השני
ולפי זה מתישבת הסוגיא בערכין כמו שפירש אכן קשיא שמונה
רל"א דקתני בברייתא הרי הקץ לאחר ת"ג לחורבן ורבי חנינא
בשנת ד' אלפים ליצירה
שנה הן דקיי"ל ג'
שנת תכ"א משנות בנין ובכל דוכתא לא מנינן אלא ת"כ והכי
ת' קאמר. כשאמר רבי חנינא למילתיה עדיין לא עברו ת' לחורבן:
(נ"ב חסר) קע"ב שתבוא
של"ח חרב הבית ולא
נמי אמר לעיל מלכות פרס ל"ד מלכות יון ק"פ מלכות בית
משכחת לה אלא אם
שית
שנת ת' שנה לחרבן
הבית היא שנת ד' אלפים
תחשוב ז' שכיבשו וז'
חשמונאי ק"ג מלכות בית הורדוס ק"ג והם שלמו לשנת ת"כ אבל שנת תכ"א היא משני החורבן ועוד קשיא כי לפי זה יהיה שקר מה
ורכ"ח לבריאת עולם וזו
שחלקו מכלל תת"נ שנה
שנהוג בפי העולם לומר קע"ב אחר החורבן נשלמו ארבעת אלפים ולא היה להם לומר אלא קע"א למנין התנא שמונה תכ"א בבנין
הברייתא דתני ד' אלפים
שהן י"ז יובלות יפילם
ורל"א לבריאת עולם הנה
משני הבריאה והשנים
ועוד דכל סוגי' ההלכה לעיל ניטפי ארבעין ותמני הכל לפי אותו דרך שבתחלת המנין לא נמנה כי אם ת"ך וכן בסמוך דקאמר מתני'
שלש שנים בין רכ"ח
הנותרו' עד שנה שהוא
טפיא שלש שנים ואם קם תכ"א לא טפיא אלא שתי שנים ועוד הקשה ר"ת בין לפירוש זה בין לפירוש ראשון דקאמר וסימניך כי זה
לרל"א ופשוטה היא:
עומד בה יטול שנתים
שנתים דקאי אנשקול מכל מאה תרתי ונותן סימן לעשות כרבי יהודה ולא כרבנן ואין זה כשאר סימני ההלכה דקיימי אנטפי ואניבצר
מכל מאה והשנים שאינן
א) עי' בתוס' כאן ד"ה האי
עולות למאה יוסיף עליהן
ולא היה לו להניח סימן כי אם אנטפי חדא שתא וה"מ לאתויי נקי יהיה לביתו שנה אחת (דברים כד) לכך נראה לר"ת כגי' ר"ח האי
שהביאו ג"כ לגי' רבינו.
מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע ניבצר תרתין שנין או ניטפי חמש שנין ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי וסימניך כי זה שנתים
הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר ולא קאי כלל אשנים דאחר חורבן אלא אמנין מלכות יונים שהתחלת
מלכותם לפשוט בעולם בשנת מ"א לבנין הבית שהרי מלכות פרס ל"ד בפני הבית ויונים מלכו שש שנים שלא פשטה מלכותם
דלא חשיב הרי ארבעים ובשנת מ"א התחילו למנות למלכותם ואם כן שנה שלישית למלכותם היא שנת ארבעים ושלש לבנין בית
וההיא שנה ראשונה של שמטה לרבי יהודה דבתחלת הבנין התחילו למנות השמיטין ולה"ק דהבא לידע שנות השמטה יפחות ממניינם
שתי שנים ומתחיל שמטה למנות או תוסיף חמש שנים על מניינם ויהיה הדבר מכוון והשתא ניחא שכל הפסוק הוא סימן לתוספת
ולפחת ופסק רבינו ברוך בספר התרומה דהלכה כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ואע"ג ד) דבערכין (דף יב)
ובפ"ק דראש השנה (דף ט. ושם) קאמר לאפוקי מדרבי יהודה מ"מ כך הלכה דכה"ג אשכחנא ה) פ"ק דכתובות (דף י) דקאמר
לאפוקי מדרשב"ג דאמר כתובה דאורייתא אע"ג דהלכה דכתובה דאורייתא ובפ"ק דכתובות הארכתי ובתוספות רבינו יהודה נמי
משמע דהלכה כרבי יהודה שמחשב בהם שנת שמטה שבזמן הזה מ"ט שנה לכל יובל וכך פירש לפרש"י בשמעתין שבשנת ת"ך
התחילה שמטה לחזור וקע"ב לאחר חורבן נשלמו ד' אלפים והוסיף עליהם שנת ת"ך והרי קע"ג ואלף חמישי כולו וט"ו של ששי הרי אלף
וקפ"ח הוצא האלף וק"נ ביובלי ונשקול מכל מאה תרתי הרי כ"ג שנים שעלה יתרון היובלות שיהא על ל"ח שנה שנשארו מן האלף וק"נ
ועולה ס"א הנ"ו הם ז' ז' נשארו ה' שנים הרי לפי זה שנת י"א לאלף ששי התחלת שמטה לחזור ולפי' רשב"ם שפירש דבשנת תכ"א חרב
הבית והיא היתה תחלת שמטה לא התחילה שמטה לחזור עד שנת י"ב לפרט וכן לפר"ת וצא וחשוב ג' מאות ופ' שנה בפני הבית התחילה מלכות
יונים וקע"ב לאחר חורבן נשלמו ארבעת אלפים הרי תקנ"ב פחות מהם ב' שנים כדקאמר בציר תרי שני והיו תק"נ וכל אלף חמישי וט"ו
שנים מן הששי הרי ט"ו מאות וששים וחמש שנים הי"ד מאות הולכים בז' ז' נשארו קס"ה הק"מ הולכים בז' ז' ונשארו כ"ה והם ד' שנים אחר
שביעיות הרי בשנת שתים עשרה לאלף ששי התחילה שמטה: לאחר ארבעת אלפים ורל"א. היינו דאמר בחלק (סנהדרין דף צז:) אמר ליה
אליהו לרב יהודה לא פחות עלמא מפ"ה יובלות וביובל אחרון בן דוד בא א"ל בתחילתו או בסופו אמר ליה איני יודע וארבע אלפים
ומאתים הם פ"ד
יובלות וקאמר הכא
כשיעבור רוב יובל אחרון יבא והתם מסיק רב אשי עד הכא לא תסכי ליה מכאן ואילך סכי ליה:
ספרא