לז:
אין
מעמידין פרק
שני עבודה
זרה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בראשו
ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסור. קשה דאמרינן
סוסביל. אין ראשו ארוך אבל אין כנפיו חופין את רובו לראות
קמד א מיי' פ"י מהל'
א) [פסחים טז.], ב) [עי'
טומאת אוכלין
תוס' ב"מ קה: ד"ה על אדם
לעינים אלא בצמצום ע"י מדידה: ה"ג בכנפיו חופין את רובו ע"י
באלו טריפות (חולין דף סו.) תנא דבי ר' ישמעאל ראשו
הלכה טז:
ותוס' שבת יז. ד"ה ששמע],
הדחק קמיפלגי ולא גרסינן וקרסולין דהני קרסוליים לא חפו מידי
ארוך מותר ומתני' נמי דהתם משמע דראשו ארוך מותר מדלא
קמה ב ג מיי' פ"ז מהל'
ג) [ב"ב ז. וש"נ], ד) חולין
קחשיב ליה בהדי סימני טהרה אין ראשו ארוך ובסוף פרק ר"ע
שהן ב' רגלים ארוכין מן הארבעה ובהן הוא מדלג והיינו כרעים
ט: (סוטה כח), ה) [סוטה
אבות הטומאה
טו:], ו) [במדבר ה],
הלכה א:
ממעל לרגליו לנתר וגו' [ויקרא יא]: רובא
(שבת דף צ:) אמר נמי דשושיבא
❖
קמו ד מיי' פ"א מהל'
ז) [סוטה כח.],
דמינכר. רוב הנראה לעינים: טומאת
מותר דהא חזייה רב לרב כהנא דהוה
סוסביל בראשו ארוך
כ"ע לא פליגי דאסור
טומאת מת הל' א:
קמז ה מיי' שם פ"ה
משקין דרבנן. ובמסכת פסחים
מיעבר שושיבא אפומיה א"ל רב
והכא בכנפיו חופין את רובו על ידי הדחק
הלכה ב סמג עשין
שקליה דלמא קאכיל ליה חי ועבר
(דף טז.) פרכינן והכתיב וכל משקה
תורה אור השלם
קמיפלגי מר סבר רובא כל דהו בעינן ומר
רלא וע"ש בכ"מ:
משום בל תשקצו משמע דדוקא חי
אשר ישתה וגו' [ויקרא יא] ומשני מאי יטמא
קמח ו מיי' פט"ו מהל'
1. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי
סבר רובא דמנכר בעינן: ועל משקה בי
הכשר: לטמא אחרים. אבל טומאת
אסור אבל מת שרי לכן נראה לר"ת
אבות הטומאה
הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ
מטבחיא דכן: מאי דכן רב אמר דכן
הלכה ח:
א)
א
בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ
דגרסינן הכא ראשו ארוך דכ"ע לא
עצמן מדאורייתא רמיא עלייהו אם
ז [מיי' שם הלכה ט]:
בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת
ממש ושמואל אמר דכן מלטמא אחרים
נטמא: ואתו אינהו גזור על דיקרב
פליגי דמותר וגירסא זו נמצאת
קמט ח מיי' פי"ז מהל'
יָמִים: במדבר יט טז
אבל טומאת עצמן יש בהן רב אמר דכן
2. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ
מאכלות אסורות
בדיקרב ואתא איהו. יוסף ואסהיד
בפר"ח [בחולין סה. ד"ה אלו כתבו וכן
מצא בס' ישן]: דיקרב בדיקרב
הלכה ט סמג לאוין קמב
הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ
על דיקרב למיתא מסאב דהא
ממש קסבר טומאת משקין דרבנן וכי גזור
טוש"ע י"ד סי' קיג סעי'
הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד
בחיבורין. פי' כגון ראובן שנגע
דאורייתא היא אבל דיקרב בדיקרב
רבנן טומאה במשקין דעלמא אבל במשקה
א:
הָעָרֶב: במדבר יט כב
קנ ט מיי' שם הלכה (טו)
3. הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ
לא גזרינן עליה והיינו יוסף שריא:
במת ובא שמעון ונגע בו בעודו נוגע
בי מטבחיא לא גזרו רבנן ושמואל אמר דכן
[יז] טוש"ע שם סעי'
אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת
ואתא איהו ואוקמיה אדאורייתא.
במת וטומאה בחיבורין ודאי הוה
❖
ב [בהגה]:
מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן
במדבר יט יא
יָמִים:
דאורייתא והא דאמר רבא לא תתלו
והכי קאמר על דיקרב למיתא מסאב
4. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי
קסבר טומאת משקין דאורייתא לטמא
ב
ג
ביה בוקי סריקי ברב נחמן לאו משום
טומאת שבעה אבל דיקרב בדיקרב
וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן
אחרים דרבנן וכי גזרו רבנן במשקין דעלמא
לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה
רבינו חננאל
(א) לא מסאב אלא טומאת ערב: וכל
דאית ליה טומאה בחיבורין לאו
❖
דברים ב כח
בְרַגְלָי:
במשקין בי מטבחיא לא גזרו: ועל דיקרב
אשר יגע בו הטמא יטמא. אותו
דאורייתא אלא משום דקסבר דיוסף
והוא אייל קמצייא. ת"ק
סבר בעינן קרסולים
למיתא מסאב וקרו ליה יוסף שריא: יוסף
בן יועזר לא איירי בהכי וכן משמע
שנגע במת קרי טמא וקאמר כל מי
א)
וכנפיו
חופין רובו
גליון הש"ס
שיגע בו אותו טמא יטמא: בחיבורין.
בנזיר פרק שלשה מינין (מב: ושם ד"ה
אסרא מיבעי ליה ועוד דאורייתא היא
ד
אע"ג דלא מינכר אלא
הא
בחבורי): הלכתא מסוטה גמרינן
גמ' הא מיא בשיקעתא.
בשעה שהיה זה נוגע במת בא חבירו
בכל דהו שרי. ועל
דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל
1
עיין טהרות רפ"ה ובהר"ש
משקי בית מטבחיא דכן.
לה. לאו דוקא מסוטה גמרינן דספק
ונגע בו: שלא בחיבורין. לאחר
❖
חרב או במת וגו' דאורייתא דיקרב טמא
שם:
חלקו רב ושמואל. רב
טומאה ברה"ר היכא דאיכא חזקת
שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו:
סבר דכן ממש קסבר
דיקרב בדיקרב טהור ואתו אינהו וגזור אפילו
כל אשר יגע בו הטמא יטמא.
טהרה לא הוצרכנו ללמוד מסוטה
אין טומאה למשקין מן
דיקרב בדיקרב ואתא איהו ואוקמה
התורה כלל. ורבנן הוא
אלא אמרינן העמד דבר על חזקתו
משמע שבעת ימים כסתם טומאת
הגהות הב"ח
דגזרו בהו טומאה. וכי
אדאורייתא דיקרב בדיקרב נמי דאורייתא
מת: בוקי סריקי. כדים ריקים.
ולא גמרינן מסוטה אלא לומר
(א) רש"י ד"ה ואתא וכו'
גזור במשקין דעלמא אבל
הוא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא
דיקרב בדיקרב שלא
כלומר דברים שאינן טעם: ספק
דברה"י ספיקו טמא דבסוטה נמי
במשקי בית מטבחיא לא
2
❖
בחבורין לא מסאב אלא:
גזור כלל. ושמואל סבר
טומאה ברה"ר התיר להם. שאינם
הוי ספק טומאה ברה"י:
אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דמר זוטרא
דכן מלטמא אחרים אבל
והשלקות
מנהני מילי. אומר
נוהגין בה איסור וה"ק ועל דיקרב
בריה דרב נחמן דאמר משמיה דרב נחמן
הן עצמן מיטמאין כו'.
כבר פירשנוהו בפסחים:
ודאי למיתא מסאב אבל מספק לא:
ר"ת דמדבעי תלמודא
מוסף רש"י
דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין טומאת
ב) ה
ועל דיקרב למיתא מסאב
הא הלכתא גמירי לה מסוטה. דטהור
בשלקות וקסבר מדאורייתא היא
דכן ממש. קאמר יוסף
אתינן לאוקמה התיר
שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב ואתו
שמא גזירה קדמונית היא ולא נגזרה
דכל איסור ספק טומאה מהתם
בן יועזר ואפילו מטומאת
הנוגע בנוגע מת כיצד
אינהו וגזור אפילו שלא בחיבורין טומאת
עצמן (פסחים טז.). קסבר.
מן התורה הנוגע במת
עם הפת ושלקות היא עניני תבשיל
נפקא דאפיק לה קרא בלשון טומאה
יוסף בן יועזר, טומאת
(בנוגע) הוא טמא בלבד
שבעה ואתא איהו ואוקמה אדאורייתא
כדמשמע בהך שמעתא ומתחלה
ונסתרה והיא נטמאהו) מגיד לך הכתוב
משקין. אפילו לטומאת
והנוגע בנוגע מן התורה
דאורייתא מאי היא דכתיב הנוגע במת
שעל הספק אסור מכאן אתה דן
גזרו עליה מטעם חתנות ועל הפת
עצמן דרבנן (שם). טומאת
3
טהור הוא וגזרו רבנן
משקין דאורייתא.
עליה טומאה בא הוא
לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים וכתיב
לשרץ לטמא מספק ז): ומה סוטה
לא גזרו משום דלא שייך ביה חתנות
לעצמן מן וכל משקה אשר
וטיהרו והעמידו בשל
רה"י. שהרי אין סתירה ברה"ר אף
כ"כ עד שבאו שמאי והלל וגזרו בי"ח
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וכתיב והנפש
ישתה, אבל לטמא אחרים
תורה. ודחינן לה ואמרינן
טומאת ספק בשרץ אינה אלא ברה"י
דברים גם על הפת ואע"ג דבמתניתין
דרבנן, וכי גזור רבנן לטמא
נוגע בנוגע נמי טמא הוא
הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן
אחרים במשקין בעלמא
מן התורה שנאמר וכל
במסכת סוטה (דף כח:): הלכה.
תני פת מקמי שלקות מ"מ שלקות
בחיבורין כאן שלא בחיבורין אמר להו רבא
אבל משקין בית מטבחיא
אשר יגע בו הטמא יטמא
דבספק טומאה ברה"ר טהור: ואין
גזירה קדמונית יותר היתה וכשהתירו
לא גזור לטמא אחרים, אבל
ומוקמינן לה הכי מן
ג)לאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי
מורין. ברבים כן דלא ליזלזלו בה
טומאת עצמן יש בהן, דהא
את הפת לא התירו שלקות מהאי
התורה טומאה בחיבורין
ברב נחמן הכי אמר רב נחמן ספק טומאה
מדאורייתא רמיא עלייהו
שבעה ימים. פי' כגון
ו
טפי: קורות נעץ להן. לסימנין בין
טעמא דפת ושלקות תרי מילי נינהו
ולא מצו רבנן למשקליה
אדם ידו ב) אחת נוגעת
ברשות הרבים התיר להן ד) והא הלכתא
רה"ר ובין שדות של בקעה שהן רה"י
ואור"ת נמי דצריך לערב עירובי
(שם). בוקי סריקי. כדים
במת ועודנה במת נגע
מסוטה גמרינן לה מה סוטה רשות היחיד
ריקים כלומר דברים שאינן
דברים אחרים הכל טמאין
לטומאה שבעל השדה מקפיד בדריסת
תבשילין בפת ושלקות ומביא ראיה
(חולין נ:). מה סוטה
טומאת שבעה שנאמר
הרגל ועוד דאמרינן בהשותפין (ב"ב
מדאמרינן בפ"ב דביצה (דף טו:) ר"א
אף טומאה רשות היחיד הא א"ר יוחנן הלכה
רשות היחיד. שקינא לה
הנוגע במת לכל נפש
אומר אין אופין אלא על האפוי ואין
יב.) ד' אמות הסמוכות לרה"ר כגון
בעלה אל תסתרי עם פלוני
ואין מורין כן ואתא איהו ואורי ליה אורויי
אדם יטמא שבעת ימים.
ונסתרה, כתיב ונטמאה ב'
אבל הנוגע במת ונתפרד
מבשלין אלא על המבושל שנאמר
מקום פנוי הסמוך לרה"ר והוא ארוך
תניא נמי הכי ר' יהודה אומר קורות נעץ להם
פעמים אחד לבעל כו',
ממנו הטמא יטמא והנפש
את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו
הרבה לד' אמות הראשונות רה"ר
שנאסרת עליו בסתירה זו
הנוגעת תטמא עד הערב.
ואמר עד כאן רשות הרבים עד כאן רשות
בשלו וכן פי' בה"ג אכן ר"י אומר
לטומאה ובאותן מקומות נעץ להן
עד שיבדקוה המים, וכל
כיצד יתקיימו מקראות
היחיד כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו
סתירה אינה אלא ברה"י,
הללו. ופרקינן בחיבורין
קורות: כי אתו לקמיה דרבי
דבעירובי תבשילין סגי בחד או בפת
והתם הוא דאסר רחמנא
טומאת שבעה. שלא
$הא מיא בשיקעתא זדבנהרא זילו טבולו:
ינאי. מי שאירע בו ספק טומאה
או בתבשיל ולית הלכתא כההיא
מספיקא אבל ברה"ר שריא
בחיבורין טומאת ערב.
והשלקות: מנהני מילי א"ר חייא בר אבא
ברה"ר: מנהני מילי. דבישולי עובדי
דר"א דשמותי הוא וגם הולך בשיטת
ח
דלאו סתירה היא וטומאה
ובא רב נחמן ודחה
מהתם גמרינן דטומאה
הכל ואמר ספק טומאה
כוכבים אסירי: קליות. יבשו בתנור:
אמר רבי יוחנן אמר קרא אוכל בכסף
חנניה אליבא דב"ש דבעי פת ותבשיל
4
קרייה רחמנא (חולין ט:)
ברשות הרבים התיר להן
וחמין טמונין וב"ה מתירין ובירושלמי
מדרבנן מה סוטה הא דטמאה
תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי
ואף על גב דהלכתא
מספק ברה"י הוא מקום
דביצה פליג ר' יהושע בהדיא עליה
גמירי לה מסוטה מה
כמים מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה אלא מעתה חטין ועשאן
הראוי ליסתר, אף טומאה
סוטה ספק טומאה ברה"י
דר' אליעזר והכי איתא התם את
קליות ה"נ דאסורין וכי תימא ה"נ והתניא ט חיטין ועשאן קליות מותרין
ברה"י ספיקו טמא אבל
היא וכתיב ונסתרה והיא
אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו
ברה"ר טהור (סוטה כח:).
נטמאה מכלל דספק
אלא כמים ה)מה מים שלא נשתנו מברייתן אף אוכל שלא נשתנה מברייתו
בשלו ר' אליעזר אומר אופין על
טומאה ברה"ר טהורה מן
אלא מעתה חיטין וטחנן ה"נ דאסורין וכי תימא ה"נ והתניא חיטין ועשאן
התורה. א"ר יוחנן גמירי
האפוי ומבשלין על המבושל רבי
לה הכי אבל אין מורין
קליות הקמחים והסלתות שלהן מותרין אלא כמים מה מים שלא נשתנו
יהושע אומר אופין ומבשלין על
אותה [ואתא] יוסי בן
מברייתן ע"י האור אף אוכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור מידי אור כתיב
יועזר ואורי להו ספק
המבושל ואמרינן בשל סופרים
טומאה ברה"ר טהור:
אלא
הלך אחר המיקל ורבי יהושע מיקל
תניא כוותיה דרב נחמן
הוא ועוד דבתלמוד שלנו חנניה אליבא דבית הלל לא מצרכו אלא חד ומיהו העולם נהגו לערב בפת ותבשיל הואיל ויצא
קורות נעץ להם עד כאן
רשות היחיד וספיקו טמא
דבר מפי ה"ג ור"ת [וע"ע תוס' ביצה יז: ד"ה אמר רבא]:
ע"כ רה"ר וספיקו טהור.
אלא
כי אתו לקמיה דר' ינאי
הוה מחמיר ואמר להו זילו טבולו בנהר: והשלקות של עובדי כוכבים רבנן גזרו בהו איסור. והאי קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי אסמכתא בעלמא. אבל החמין והקליות שלהן והקמחין והסלתות שלהן כולן מותרין
א) נראה דצ"ל ת"ק סבר בעינן קרסולים וכנפיו חופין את רובו ברובא דמנכר ויוסף בן יועזר סבר אע"ג דלא מנכר אלא בכל דהו שרי. ב) נראה דצ"ל כגון אדם ידו אחת נוגעת במת ועודנה נוגעת בו נגע בידו השנית בדברים אחרים הכל טמאין טומאת שבעה אבל הנוגע במת
ונתפרד ממנו וחזר ונגע בדברים אחרים אין טמאין אלא טומאת ערב שנאמר הנוגע במת וגו' יטמא שבעת ימים וכל אשר יגע בו הטמא יטמא כתיב והנפש הנוגעת וכו'.