מו:
כל הצלמים
פרק
שלישי עבודה זרה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
יש
נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר. נ"ל
ואם תמצי לומר יש נעבד אצל גבוה. אכתי
מיבעיא ליה הכי
נו א מיי' פ"ד מהל'
א) [תוספ' דפרה פ"ב ה"א
תמורה ל:], ב) [יבמות ח.
איסורי מזבח הל' ט:
דהמדקדק בלשון בעיא זו דאמר דרמי בר חמא
דקמיבעיא
האי נעבד דלאו לקרבן גופיה קא בעי לה אלא לבנין מזבח
נז ב מיי' שם הלכה ז:
קדושין סח.], ג) פסחים סו.,
ליה סבר דאיכא לחלק בין בעלי חיים בין מחובר ולכך היה
דמכשירי קרבן מי אמרינן כקרבן דמי ונעבד אסור בהן או לא:
נח ג מיי' שם הלכה יח:
ד) [שם סט.], ה) [תמורה
אסור במחובר לגבוה. ואפי' למכשירי קרבן דכתיב בית ה' ח) דמשמע
נט ד מיי' פ"ו מהלכות
מסופק אם יש נעבד במחובר והא
דבעי במכשיריו אם תמצי
ל:], ו) [שם], ז) [עיין רש"י
קרבן פסח הלכה ו:
ובתמורה אי' אמר רבא
לומר קאמר דאי פשטינן דשרי כ"ש
אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן
ס ה מיי' פ"ג מהלכות
מחלוקת], ח) [דברים כג],
סתמא לא שנא תלוש כו': או חילוף.
מכשיריו אבל אי פשטינן דאסור
יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד
ט) [במדבר יט], י) [פ"ד
איסורי מזבח הלכה יד:
ואי
❖
סא ו מיי' שם הל' יב:
מכשיריו מאי: משום בית ה'.
כיון דלא משכחת קרא בהדיא דאסר
מ"ד], כ) בס"א ליתא, ל) צ"ל
במחובר אצל גבוה את"ל יש נעבד במחובר
❖
פרה,
אתנן במחובר לגבוה אלא משום
ובעית למימר דבית (ג) הוי מחובר
אצל גבוה מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא
דקרא סתמא כתיב אסרת ליה
וקאסר ודרשת ליה הכי לא תביא
אמר רבא ק"ו ומה אתנן שמותר בתלוש
רבינו חננאל
במחובר והדר ילפת נעבד מיניה
אתנן של בית שאם נתן לה בית
תורה אור השלם
להדיוט אסור במחובר לגבוה דכתיב לא
יש נעבד אסור במחובר
א
1
לאיסורא אימא איפכא דהא קרא
באתננה אסור להקדישו לצורך בנין
1. לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה
אי לא. מכשירי קרבן כגון
תביא אתנן זונה ומחיר כלב לא שנא
סתמא שרי נעבד במחובר: דכתיב
בית המקדש לשון רש"י והוא שינה
[אבני] המזבח כקרבן
וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְיָ
תלוש ולא שנא במחובר נעבד שאסור
[אלהיהם על ההרים] ולא ההרים
לשונו ממה שפירש למעלה גבי מילתיה
הן. וכשם שהנעבד פסול
אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי
לקרבן כך פסול למכשירי
תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ גַּם
אלהיהם. אימא אפי' לגבוה שריא
דרבא שכן פירש לעיל אסור במחובר
בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר
ב
קרבן אי לא. א"ל רבא
שְׁנֵיהֶם: דברים כג יט
לגבוה ואפי' למכשירי
קרבן דכתיב
והדר נילף אתנן מיניה למשרייה
2. אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל
לגבוה א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא
ק"ו ומה אתנן זונה
שמותר בתלוש להדיוט.
במחובר: ואי משום בית ה'. ובעית
בית דמשמע אפילו
לבנין הבית
הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם
או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש אצל
אסור לגבוה אפי' במחובר
הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים
ונראה דיפה דקדק לפי שיטת
למימר דבית הוי מחובר וקאסר
הדיוט מותר במחובר לגבוה שנא' 2אלהיהם
שנאמר לא תביא אתנן
אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל
התלמוד וק"ל מיהו
מה שפירש
ודרשת ליה הכי לא תביא אתנן של
זונה ומחיר כלב בית
הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל
על ההרים ולא ההרים אלהיהם לא שנא
ה' וגו' סתם אתנן כתיב
הכא דאתנן דבית קרי
מחובר קשיא
בית שאם נתן לה בית באתננה
הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ
❖
לא שנא תלוש ולא
דברים יב ב
להדיוט ולא שנא לגבוה אתנן שמותר
רַעֲנָן:
דהא לקמן בשמעתין חשיב רב יהודה
אסור להקדישו לצורך בנין הבית:
שנא מחובר אסירי. נעבד
בתלוש להדיוט אינו דין שמותר במחובר
ההוא מיבעי ליה כו' פרה אדומה
בית תלוש משום דהוי תלוש ולבסוף
שאסור בתלוש. פי' כיון
שיש בו תפיסת ידי אדם
לגבוה ואי משום בית ה' אלהיך מיבעי ליה
שאינה באה לבית. ששחיטתה בהר
חברו לכן נראה לפרש ואי משום
הגהות הב"ח
אסירי אפילו להדיוט.
בית דתדרוש שנתן לה עצים
הזיתים דכתיבט) והוציא אותה אל מחוץ
לכדתניא בית ה' אלהיך פרט לפרה שאינה
(א) גמ' מה הן למנחות:
א)
אינו דין שיהא אסור
למחנה: רקועים. טסי זהב שעושין
(ב) רש"י ד"ה או אין וכו'
ואבנים לבנות בית ויהיה אסור
במחובר לגבוה: ופשט
באה לבית דברי ר"א וחכ"א לרבות את
ג
דכל הנעשה: (ג) תוס'
ליה שאסורין. א"ל רב
להקדישן וסתם עצים ואבנים שבונין
ציפוי לכותל היכל לבית קדשי הקדשים
הריקועים א"ל אנא קאמינא לחומרא ואת
ד"ה ואי וכו' דבית דהוי
הונא בריה דרב יהושע
מהם רגילים להיות מחוברים במקומן
כדאמרינן בשקלים בפרק התרומה י)
מחובר קאסר וכו' בית ה'
לרבא ואימא חילוף ומה
אמרת לקולא ב)קולא וחומרא לחומרא פרכינן
דכיון דנוי הוא מיתסר: פרכינן.
דמשמע וכו' בית ה'
אי נמי יש ליישב פרש"י דכתב
נעבד שמותר במחובר
א"ל רב פפא לרבא וכל היכא דאיכא קולא
דתדרוש וכו' בית ה' ולא
לגבוה דכתיב אלהיהם על
רחמנא בית ולא חלק בין בית
דיינינן וכל דין ק"ו קרי ליה פירכא
חלק: (ד) ד"ה יש וכו'
ההרים הרמים ולא ההרים
וחומרא לקולא לא פרכינן והא הזאה דפסח
משום דבלשון תימה אתי: הזאה
של בנין לבית חצוב במערה שלא
תימה מהיכא יליף 'עבד
אלהיהם סתם כתיב. לא
היה שם תלוש מעולם: יש שינוי
דפליגי ר' אליעזר ור"ע דר' אליעזר סבר
במחובר לאיסור מאתנן:
דפסח. טמא מת שחל שביעי שלו
שנא לגבוה ולא שנא
(ה) בא"ד דקא מיבעי ליה
להדיוט. ותרוייהו שרו
בנעבד כו'. תימה (ד) במחובר מהיכא
להיות בשבת בערב הפסח: דר"א.
לחומרא וקא מחייב ליה לגברא ור"ע לקולא
דמשום חומרא דעבודת
אסור בתלוש להדיוט.
יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מן
דן ק"ו לחומרא דקתני א"ר אליעזר
כוכבים יש לאסור: (ו) ד"ה
ופטר וקא פריך ר"ע לקולא דתנן השיב
אתנן שאסור בתלוש
ג)
כל האסורין וכו' שינוי
כו'. ופשט ליה להיתרא
הדין להיות כנדון דבאתנן פשיטא דיש
ועליה אני דן ומה שחיטה שהיא
ר"ע או חילוף ומה הזאה שהיא משום
קונה ת'יא פ' הגוזל דף
ולא אשכח רבא תשובה
שינוי כדדרשינן במרובה (ב"ק דף סה:)
משום מלאכה דוחה את השבת זו
צ"ה גזל רחל וגזזה וילדה
למידחה ואמר ליה אנא
שבות אינה דוחה השבת שחיטה שהיא
הם ולא שינוייהם וי"ל דמדאורייתא
שמשום שבות אינו דין שתדחה ויזה
גזילה חוזרת בעיניה ואינו
מחמיר בשל תורה ואנת
דאורייתא לא כ"ש התם ר' אליעזר גמריה
משלם אלא דמי רחל
מיקל קולא וחומרא
ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד
עליו ויתחייב בפסח. ור"ע פריך
❖
אלמא מהני:
פרכינן לקולא מקמי
ואייקר ליה תלמודא ואתא ר"ע לאדכוריה
כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא
לקולא ופטר מפסח דקתני אמר לו
חומרא: א"ל רב פפא
והיינו דא"ל רבי אל תכפירני בשעת הדין
מיבעי ליה משום דעבודת כוכבים
ר"ע או חילוף מה הזאה דמשום שבות
ד)
(ה)
לרבא איני והא הזאה
דפסח דר' אליעזר מחמיר
כך מקובל
אני ממך הזאה שבות ואינה
יש לאסור אע"ג שנשתנה:
אינה דוחה שבת שחיטה דמשום מלאכה
מוסף רש"י
ד
ומחייב ליה בפסח ור'
כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן
היא אינו דין שלא תדחה אלמא ק"ו
דוחה את השבת בעי רמי בר חמא
או חילוף. או אני אחליף
עקיבא מיקל דקא פטר
מותרין. משמע הכא דשינוי
לקולא פריך: דתנן השיב ר"ע כו'.
הדין, דפשיטא לי דהזאה
ליה מלעשות פסח. והוא
המשתחוה
לקמת חטים מהו למנחות
(א)
מעכבא וילפינן בק"ו מינה
של תורה. ופריך רבי
אינו מועיל כלום לגבי אם וגבי שינוי
משום אתקפתיהכ) דרישא דמילתא נקט
יש
שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד
לשחיטה שתעכב (פסחים
ה
עקיבא הדין שדן רבי
קונה (ב"ק דף צג:) למאן דאית ליה
ואייתי לה הכא ומיהו אתקפתיה
סו.). אל תכפיר'י. אל
אליעזר לחומרא. דתנן
אמר
מר זוטרא בריה דרב נחמן ת"ש
תכפור במה שלימדתני
שינוי קונה (ו) תנן גזל ל) רחל
דרב פפא מאו חילוף דר"ע קאתי
השיב ר' עקיבא הזאה
כל
האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרים
הזאה אע"פ שהיא שבות
תוכיח שהיא מצוה כו'.
ה) ו
וילדה גזילה חוזרת בעיניה ואינו
ולסיועי לרב הונא באו חילוף דידיה:
אינה דוחה, ולכך דנתי ק"ו
ודחינן התם לא אתא
ותני
עלה רבי אליעזר אוסר ו) ולאו אתמר
התם. ההוא או חילוף דר"ע לא
משלם אלא דמי הפרה אלמא
זה לפניך אע"פ שאינו
ר' עקיבא לדחות הדין
עלה
אמר רב נחמן אמר רבה בר
כדאי אלא כדי שתשים אל
של ר' אליעזר. אלא ר'
מהני שינוי לגבי אם ויש לחלק לגבי
סלקא אדעתא דר"ע למדייניה ולמימר
ז)
לבך אחרי שבא זה לדון
אליעזר שכח גמריה דהוה
תקנת השבים דוקא מהני ולא לגבי
לא תדחייה שחיטה את השבת אלא
אבוה
מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו
שחיטה מהזאה מכלל
גמיר דהזאה אע"פ שהיא
מזבח: כשנרבעו ולבסוף
משום דר"ע היה מקובל ובא מר"א
אבל
דבהזאה פשיטא ליה דלא
מצוה והיא משום שבות
דחיא, מתוך כך תזכור מה
אינה דוחה את השבת.
עיברו. וגבול יש לה כדאמרינן לעיל
מעמידין (דף כד:): עצמו שהיה רבו שהזאה אינה דוחה שבת: ואייקר ליה תלמודא.
פרק אין
שלימדתני דלא דחיא
ואתא ר' עקיבא לאדכוריה
דר"א נשתכח הימנו הלכה ובעי למידן מק"ו הזאה משחיטה דדחייא
הכא
ותחזור בך ממה שאתה
גמריה והיינו דקאמר ליה
ואתי ר"ע לאדכוריה גמריה ואמרה למילתא בלשון או חילוף ודאין ק"ו שחיטה מהזאה דלא תדחה אע"פ שאי אפשר דהא ודאי שחיטה דחייא
אומר ועליה אני דן (פסחים
כך אני מקובל ממך
סט.). בשעת הדין. בשעה
הזאה שבות ואינה דוחה
דכתיב במועדו [במדבר ט] ואפילו בשבת אלא כי היכי דניתיב לר"א לליביה למימר כיון דקא יליף האי שחיטה מהזאה דלא תדחה ודאי פשיטא ליה
זו שאנו דנין עליה (שם).
שבת: בעא רמי בר חמא
בהזאה דלא דחייא ומיהו לא איסתייעא מילתיה ולא אידכר אלא הכי אהדר ליה עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה בין הערבים במועדו ואפי'
המשתחוה לחטים קמחא
בשבת אמר לו ר"ע הבא לי מועד לאלו להזאה ולהבאתו מחוץ לתחום כמועד לשחיטה. ונימא ליה מימר כך מקובלני ממך הזאה אינה
מהו למנחות יש שנוי
בנעבד כמו שיש שנוי
דוחה לאו אורח ארעא דכסיפא ליה מילתא לומר ששכח תלמודו: והיינו דקאמר ליה אל תכפירני בשעת הדין. כשאמר לו ר"ע הבא לי מועד
באתנן דאמרינן הן ולא
לאלו כמועד לשחיטה כעס ר"א ואמר לו עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך ואמר לו ר"ע אל תכפירני בשעת דין זה שאנו חלוקין
שנוייהן אי לא. ת"ש
ודנין זה כנגד זה אל תכחד דבריך ראשונים וזכור מה שלמדתני הזאה שבות כו' אלמא מיניה גמר ליה: המשתחוה לקמת חטים מה הן
כל האסורין לגבי מזבח
ולדותיהן מותרין ותני
למנחות. להדיוט מישרא שרי דאין מחובר נאסר להדיוט וכי קמיבעיא ליה לגבוה אם תמצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא מאי כיון
עלה ר' אליעזר אוסר.
דהדר טחין להו יש שינוי בנעבד דלא מיתסר לגבוה אלא בעיניה אבל היכא דאישתני שפיר דמי: או אין שינוי בנעבד. ואסיר דלא מהני
ואמר רב נחמן מחלוקת
ליה שינוי. אית דגרס המשתחוה לחטין קמחן מהו למנחות וא"א לומר כן דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנאה להדיוט אפילו למאן דבעי
ר' אליעזר ותנא דמתני'
בנרבעו ולבסוף עיברו.
תפיסת ידי אדם בתלוש דהא איכא תפיסה טובא קצירה ועימור ודישה וכ"ש לגבוה דאסור וכיון דנעשה עבודת כוכבים תו מאי מהני
להו שינוי לא מיבעיא עבודת כוכבים דכתיב [דברים ז] והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אלא אפילו כל איסורי הנאה
כן (ב) וכל הנעשה מהן נאסר דהא הנאה היא: כל האסורין. כגון מוקצה ונעבד: ור"א אוסר. וקס"ד השתא דבבהמה מעוברת
שרבעה או השתחוה לה עסקינן וביש שינוי בנעבד קמיפלגי דת"ק סבר יש שינוי בנעבד הלכך ולדותיהן מותרין דמעיקרא עובר והשתא
ולאו מי אתמר עלה אמר רבא אמר רב נחמן
מחלוקת כשנרבעו
בהמה ור"א סבר אין שינוי בנעבד אלמא
פלוגתא
היא: ה"ג
ולבסוף עיברו. וכדמפרש בתמורה בפ' כל
האסורין
[ל:] דת"ק
סבר זה וזה גורם
מותר
ורבי
אליעזר סבר זה
וזה גורם אסור:
אבל