הורו
בית דין פרק
ראשון הוריות
ב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הורו בית דין כו'. כגון שהורו שחלב או דם מותר: והלך היחיד
עצמו בב"ד: רב אמר פטור. דתולה בב"ד הוי ויחיד שעשה בהוראת ב"ד
א) סנהדרין פו:, ב) יבמות פז:,
א א מיי' פי"ב מהל' שגגות הל' א
ג) [סוכה לו. וש"נ], ד) לקמן ד:,
ועשה שוגג על פיהם. מפרש בגמרא: בין שעשו. ב"ד ועשה
סמג עשין ריז:
פטור: ור' יוחנן אמר חייב. הואיל ולא הוי על פיהם ממש כתולה בעצמו הוא
ה) שבת סט. ע"ש לקמן יא. חולין
ב ב מיי' שם פי"ג הל' א והל' ה
וחייב: מעם הארץ בעשותה. ולא כל עם הארץ: פרט למומר ס). דאינו מביא
היחיד עמהם כגון שאכל דם או חלב עמהן: בין שעשו ועשה אחריהן.
ה: יומא פ., ו) [בס"א: למשומד],
סמג שם:
קרבן על שגגתו דאין מקבלין מידו: ר"ש בן יוסי אומר אינו צריך הרי
בזה אחר זה: בין שלא עשו. ב"ד: ועשה. היחיד על פיהן: פטור.
ז) רש"א מ"ז, ח) [שבועות כו:],
ג ג מיי' שם פי"ב הל"ב ופ' יג הל"א
ט) [יבמות יט. גיטין טו: ב"מ לח.],
י)
סמג שם:
הוא אומר אשר לא תעשינה וכו'. ומומר
מלהביא כשבה ושעירה הואיל ותלה
י) [צ"ל או שעירה], כ) [ע"ב],
ד ד מיי' פ"ג מהל' ממרים הל' ו
בב"ד ועשה על פיהם: הורו ב"ד וידע
לא שב מידיעתו הוא לפיכך אינו מביא
ל) [שם], מ) [לקמן ד:], נ) [סנהדרין
סמג לאוין קסג:
ע)
אחד מהם. מב"ד שטעו: או תלמיד
קרבן על שגגתו ואמר לקמן בפ"ב מומר
פו:], ס) בס"א: למשומד, וכן להלן,
ה ה מיי' פי"ג מה' שגגות הל' ה
❖
ע) [דף יא.],
סמג עשין ריז:
שאכל חלב והביא קרבן על הדם איכא
ראוי להוראה והלך. אותו אחד או אותו
הורו
ו ו מיי' שם פ"ג הל' ז ופ"ג מהל'
בינייהו והכא נמי כי הורו ב"ד שחלב
תלמיד ועשה על פיהם שטעה במצוה
מעשה הקרבנות הלכה ד:
מותר ונתחלף לו חלב בשומן לא שב
לשמוע דברי חכמים כדמפרש בגמרא כ):
ז ז ח מיי' פי"ג מהל' שגגות הל' ה
תוספות הרא"ש
❖
סמג עשין ריז:
הרי זה חייב. מפני שלא תלה ממש בב"ד
מידיעתו הוא ולפיכך אינו חייב דהא
הורו ב"ד וידע א' מהן שטעו
הורו ב"ד שחלב מותר וקשיא לר' יוחנן
שהרי יודע שטעו ואמרינן בגמ' ל) העושה
או תלמיד שהוא ראוי
דאמר חייב דתולה בעצמו הוא: אמר
מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור:
להוראה וכו' הרי זה חייב
תורה אור השלם
גמ' לעולם אין ב"ד חייבין. כי עשו
בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות
מפני שלא תלה בב"ד. לא
רב פפא קסבר ר' יוחנן. כיון דאילו הוה
א
1. וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה
זו אף זו קתני לא מיבעיא
הקהל או רובו על פיהם כלומר בין
ידיע לב"ד דטעו הוו הדרי בהו והוא
בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין
ידע אחד מסנהדרין גופייהו
מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת
למ"ד ב"ד מביאין פר בין למ"ד צבור
נמי הוי הדר ביה הלכך שב מידיעתו
דטעו דחייב דלא נגמרה הוראה
יְיָ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם:
שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן
בהסכמת כולן אלא אפי' אחד
מ)
קרינן ביה וחייב קרבן שהרי לא תלה
מביאין פר ולא ב"ד לעולם לא הוי גמר
אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא
בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בב"ד
מן התלמידים הדנים לפניהם
וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִיַרת עִזִּים תְּמִימָה
כ"כ בב"ד שלא עשה על פיהם ממש
הוראה דלחייב קרבן ולגבי יחיד דלהוי
בקרקע וראוי להוראה חייב ולא
נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
❖
הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד
תולה בב"ד: עד שאמרו. ב"ד לצבור
ואמטו להכי קאמר רבי יוחנן דחייב
ב
מיבעי' ראוי להוראה אלא אפי'
ויקרא ד כז-כח
גמיר ולא סביר ונראה לו לפי
מותרין אתם: רב דימי אמר. לעולם
קרבן אבל היכא דעשה על פיהם ממש
והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן בין
מה שלמד שטעו בב"ד חייב
אע"ג דאילו הוי ידיע לב"ד הוו הדרי
לא נגמרה הוראה לחייבן קרבן עד
שעשו ועשה עמהן בין שעשו ועשה אחריהן
דכל שאין דעתו מסכמת לדעת
מוסף רש"י
שיאמרו מותרין אתם לעשות: אף אנן
בהו והוא נמי הוה הדר ביה והוי שב
ב"ד תולה בדעת עצמו דתנן
בין שלא עשו ועשה הרי זה חייב מפני שלא
תו לא מידי. תו ליכא לאקשויי מידי
במתני' לקמן (דף ד:) שוגגין
נ)
מידיעתו אפ"ה פטור מפני שתלה ממש
נמי תנינא. בפרק אלו הן הנחנקין : חזר.
(ערובין קג:) אין להקשות על דבר זה
ועשו מזידין פטורין אלמא
תלה בב"ד זה הכלל התולה בעצמו חייב
בדעת ב"ד: אמר רבא. אע"ג דאמר רב
זקן ממרא לעירו וכו' הורה לעשות
(ע"ז כג. סד.) אין לדון אחר דבר זה
דכיון דנראה לצבור שטעו לא
והתולה בב"ד פטור: גמ' אמר שמואל
דמשמע דקאמר מותרין אתם לעשות
כי נתחלף לו חלב בשומן דהוי יחיד
(סוכה לו:) ליכא לשנויי מידי (סנהדרין
הוי הוראה הה"נ יחידי ואמרינן
סב.) אין להקניט בדבר זה (שם סו:).
נמי זה הכלל התולה בעצמו
דנגמרה הוראתו חייב: הורו לה ב"ד
שעשה בהוראת ב"ד ופטור מודה רב
לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין
הורו ב"ד שחלב מותר. שעל הקרב
חייב לאתויי מבעט בהוראה.
להנשא. על פי עד אחד דאי בשני עדים
שאין אותו יחיד משלים לרוב צבור כגון
ולא שעל הכליות, דלא הוי עוקר כל
אתם רב דימי מנהרדעא אמר געד שיאמרו
מי שרגיל לבעט בהוראה אע"פ
לא צריך ב"ד: והלכה וקלקלה. בזנות
שאמרו ב"ד שחלב מותר והלכו חצי צבור
הגוף (לקמן ד:). מעם הארץ
שעתה הוא מסכים עם ב"ד
להם מותרין אתם לעשות מ"ט לפי שלא
בעשותה פרט למומר. מעם ולא כל
מיקרי תולה בעצמו ולכ"ש כל
ואחר כך בא בעלה: חייבת בקרבן.
ועשו על פיהם ואכלו חלב ממש והלך
עם, וגבי חטאת כתיב שבא על השוגג
אדם שאין דעתו מסכמת עם
נגמרה הוראה אמר אביי אף אנן נמי תנינא
זה ואכל ונתחלף לו חלב בשומן: שאינו
לפי שלא היתה תולה בב"ד. מדקתני
אאאא))))
(חולין ה:). רבי שמעון כו'. מכאן
בית דין:
משלים לרוב צבור. ואין מביאין פר
הורו לה ב"ד להנשא ולא קתני התירוה
אתה למד (שם). אשר לא תעשינה
חזר לעירו שנה ולימד כדרך שלימד פטור
גמ' אין ב"ד חייבין עד שיאמרו
ד
בשגגה ואשם. וסמיך ליה או הודע
להם מותרין אתם. פי'
דבעינן שיהיו כולן ממש שוגגין בשגגה
ב"ד ש"מ דלא נגמרה הוראת' עד שיאמרו
הורה לעשות חייב א"ר אבא אף אנן נמי
אליו חטאתו אשר חטא והביא אשמו,
ששאלו לב"ד מה אנו לאכול
מותרין אתם לעשות: הורו ב"ד לעבור.
אחת ע"פ ב"ד: למה לי למתני כולהו.
דמשמע אשר לא תעשינה אם היה
חלב שע"ג הקיבה ואמרו להם
תנינא הורו לה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה
בבבב))))
במתני' ועשה עמהם ועשה אחריהם
דמשמע הורו ב"ד לעשות דאינה גמורה
יודע שהוא אסור, ושגגה היתה לו
מותרין אתם לאכול לאפוקי
חייבת בקרבן שלא התירו לה אלא להנשא
וחטא ואשם הוא יביא (שם) משמע
אם שנו ולמדו להם בבית
שלא עשו ועשה: בשלמא רישא לא זו
הוראתם עד שיאמרו מותרין אתם
שאילו ידע לא עשה אבל בשגגה עשה
המדרש שמותר דלא הוי
לעשות: והא לא תנן הכי. כולהו מקשו
אף זו קתני. דהכי משמע לא מיבעיא
אמר רבינא אף אנן נמי תנינא הורו ב"ד לעבור
ואשם (יומא פ.). השב מידיעתו.
הוראה. והקשה הרמ"ה ז"ל
לרב דימי: אמר רבא. תרתי קתני
זו דעשה עמהם דהוי ודאי תולה בב"ד
הפורש ונבדל מתחלה ואין עובר אם
מה חלוק יש בין מותרין אתם
על אחת מכל מצות האמורות בתורה תו
גגגג))))
היה יודע שהוא אסור, ובתו"כ גרס
ובין מותרים אתם לעשות.
דפטור אלא אף זו נמי דעשה אחריהם
דמשמע הכי והלך היחיד ועשה או שוגג
לא מידי איכא דאמרי אמר שמואל אין ב"ד
היושב, שאם היה יודע שהוא חלב היה
ופי' דמותרין אתם דקאמר
❖
או על פיהם. שוגג כגון שהורו בית דין
הוי תולה בב"ד ופטור ולא זו בלבד
יושב ומבטל מעבירה זו (חולין ה:).
שמואל לא מיירי ששאלו אם
חייבין עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות
דעשה אחריהם דפטור אלא אף זו דלא
שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו
מותרין לאכול דאם אמרו להם
מותרים אתם היינו מותרין
רב דימי מנהרדעא אמר אפילו מותרים אתם
דפטור אע"ג דלא הוי על פיהם ממש
עשו ב"ד ועשה אפי' הכי תולה בב"ד
אתם לעשות דבשאלת השואל
רבינו חננאל
הוי ופטור: אלא סיפא איפכא מיבעיא
ושלא במתכוין קאכיל ליה אפילו הכי
נגמרה הוראה אמר אביי והא לא תנן הכי
תלויה ההוראה ולא בתשובת
ליה למיתנא. דהכי איבעיא ליה למיתנא
הואיל ואילו מתידע ליה דחלב הוא לא
המורה דכיון ששאלוהו אם
הורו ב"ד. במצות עשה כגון פסח
חזר לעירו ושנה או לימד כדרך שלימד פטור
מותרין לאכול יודע המורה
ומילה או לא תעשה דלית בה
הוה הדר ביה שהרי הורו ב"ד שחלב
הורו ב"ד וידע א' מהן שטעו או תלמיד
הורה לעשות חייב אמר רבי אבא והא לא
כשיאמר מותרין אתם שיאכלו
כרת וחטאת כגון שפיכות דמים
מותר הלכך תולה בב"ד קרינן ביה
וראוי להוראה והלך ועשה על פיהם בין
על פיו וכשאמר להם מותרין
וכיוצא בזה ליכא קרבן כלל. ואם
תנן הכי הורו לה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה
ופטור: על פיהם ממש. כגון שהורו
שלא עשו ועשה ובין שעשה אחריהם ובין
אתם הוי כאילו אמר להם
הורו (בשורת) [בזולת] התנאים
מותרין אתם לעשות אלא מיירי
הנזכרין ועשו מיעוט הקהל על
ב"ד שחלב מותר והלך ועשה על פיהם
שעשה עמהם דלא תלה בב"ד דהוי
חייבת בקרבן שלא התירו לה אלא להנשא
ששאלו להם הוראה [מה]
פיהן והוא הדין ליחיד כל אחד
משמע לא זו בלבד דלא עשו ועשה דלא
לאשמועי' דשוגג על פיהם פטור: ואית
אמר רבינא והא לא תנן הכי הורו ב"ד לעבור
אנו להורות היתר בחלב שעל
מביא קרבן חטאת דקיי"ל כחכמים
דאמרי. חדא קתני להכי איצטריך למיתני
הוי תולה בב"ד דחייב אלא אף זו דעשה
הקיבה ואמרו להם מותרין
שאמרו יחיד שעשה בהוראת ב"ד
על אחת מכל מצות האמורות בתורה תו לא
אתם דאע"ג דלא הורו אותם
חייב. ואם כשהורו עשו הן ולא
שוגג על פיהם דמשמע דבשוגג ממש
אחריהן לא תלה בב"ד וחייב ולא זו
לעשות אלא להורות לאחרים
עשה אחד מן הקהל אין מביאין
מידי: והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם:
על פיהם הוא דפטור דהיינו על פיהן
בלבד דעשה אחריהן חייב אלא אף זו
הוראה הוי. ולא נהירא לן
פר אלא כל אחד ואחד מביא קרבן
וניתני ועשה על פיהם שוגג למה לי אמר רבא
דעשה עמהן דס"ד אמינא הואיל ועשה
ממש דידע דחלב הוא ופטור משום דתלה
דכיון שידע המורה ששאלו כדי
יחיד שנא' ועשו מעשה תלוי
להורות היתר לכל שואל יותר
בקהל והוראה בב"ד ואם הורו
בב"ד ממש: אבל שוגג שלא על פיהן.
עמהם תולה בבית דין קרינא ביה
שוגג לאתויי הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף
ה"ל לדקדק בדבריו (וכ"ש)
ועשה אחד מזיד על פיהן אם ידע
כגון שהורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף
ולהוי פטור אפילו הכי אמרי' הואיל
[וכשהוא] הורה להם היתר
שלא כדת הורו וכי א) אין חכמה
לו חלב בשומן ואכלו פטור על פיהם על
לו חלב בשומן ואכלו חייב שלא תלה
וידע שטעו לא תלה בבית דין וחייב:
כ"ש דהוי הוראה. ונראה לי
נגד ה' פטור מקרבן. ואם טעה
פיהם ממש ואיכא דאמרי אמר רבא שוגג על
לפרש כההיא דקתני בבבא
במצוה לשמוע דברי חכמים חייב
הא
בתרא בפרק יש נוחלין (דף
בקרבן וה"ה לקהל או רובו אם
פיהם הוא דפטור אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב מילתא דפשיטא ליה לרבא קמיבעיא ליה לרמי בר
קל:) ת"ר אין למדין הלכה לא
טעו במצוה לשמוע דברי חכמים
מפי תלמוד ולא מפי מעשה
ב) הפר הקרב ואם חזרו וטעו מה
חמא דבעי רמי בר חמא הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו בשומן ואכלו מהו אמר רבא תא שמע הלך יחיד
דדדד))))
עד שיאמרו הלכה למעשה
שהורו כגון שידעו שהתירו איסור
ועשה שוגג על פיהם כו' שוגג על פיהם למה לי לאו לאתויי הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב
שאל ואמר הלכה למעשה ילך
אבל שכחו מה היה הוא הדין ג) זה
ויעשה. ותו אמרו התם א"ל
הכלל נקוט בידך כל היכא דתשכח
בשומן ואכלו פטור דלמא שוגג על פיהם הוא דפטור אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב איכא דאמרי
ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן
פטור [פטור] ב"ד מזה הפר הוא
אמר רבא ת"ש הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם מאי לאו שוגג על פיהם הוא דפטור אבל נתחלף לו חלב
מר הלכה נעבד. א"ל (דע)
אבל קרבן יחיד איכא. ובזה
[עד] דאמרי לכו הלכה למעשה
שביארנו דיי לפתוח בין תבין.
בשומן ואכלו חייב דלמא או שוגג או על פיהם בפלוגתא הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן
כלו' אפי' אם ישאלו לו אם
ועיקר כל זה (מצוי) [תמצא] בזה
הלכה כך ויאמר להם הלכה כן
הפרק (דף ד:) באותה ששנינו הורו
ואכלו רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב מיתיבי מעם הארץ בעשותה פרט למומר רבי שמעון בן
ה
הההה)))) ו
וווו))))
1
לא יסמכו ע"ז לעשות מעשה
ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל
יוסי אומר משום ר"ש (אינו צריך) הרי הוא אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע השב מידיעתו
עד שישאלו ממנו פעם שנית
שוגגין: אמר שמואל אין ב"ד
זזזז))))
חחחח))))
בשעת מעשה לפי שכשהאיסור
חייבין עד שיאמרו להן מותרים
מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ואם איתא הא לא שב מידיעתו הוא אמר ר"פ
מזומן לו לעשות מיד אז
אתם. פירוש אין ב"ד חייב להביא
מדקדק המורה בדבריו שלא
פר עד שיאמרו לקהל מותרין אתם.
קסבר ר' יוחנן כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינן ביה וחייב אמר
תארע ע"י תקלה וה"פ הכא אם
אבל אם לא אמרו מותרין אתם
רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור מ"ט אמר קרא בשגגה עד שיהו כולן בשגגה אחת: בין שעשו ועשה
שאלו להם ואמרו להם מותרין
אלא שנו כדרכן והלכו הקהל ועשו
ז
ח
אתם אף בשלא בשעת מעשה
הרי כל אחד וא' מביא כשבה או
עמהן כו': למה ליה למיתנא כל הני בשלמא רישא לא זו אף זו קתני אלא סיפא דלחיובא איפכא מיבעי ליה
טטטט))))
קאמר שמואל דהוי הוראה. ורב
שעירה. דקסבר שמואל דבאמירת
דימי דקאמר כההיא דפ' יש
מותרין אתם נגמרה הוראה: רב
תוספות
נוחלין: אמר רבא אף אנן נמי
דימי מנהרדעא אמר אפילו אמרו
תנינא הורוה ב"ד לינשא והלכה
מותרין אתם אין הפר בא דעדיין
אמר המתעסק אלו התוספות כבר היו בדפוס וכ' ע"ג בזה"ל. מצאתי תוס' כת"י על מס' הוריות והעתקתים ולדפוס אצל האשר"י ממס' סוכה. ונקלטו
וקלקלה חייבת שלא התירוה
לא נגמרה הוראה. [עד כו'] יש
ע"י הג"מ אליהו ב"ר אברהם הלוי איטינגען ז"ל בעהמ"ס ברית הלוי ומנחת אליהו. ובהיות שמציאתן נעלם מעין כל ומי יבקש
ב"ד אלא להנשא. דקדק רש"י
שומע מהא דהלכתא כמאן דאמר
ז"ל מדקתני הורוה ב"ד להנשא
דב"ד מביאין פר משלהן דאם
דבר שלא במקומו אשר ע"כ אמרתי להעמידן במקומן:
ולא קתני התירוה ב"ד שלא
איתא דלא. לימא אין הורית ב"ד
הורו ב"ד. הם סנהדרי גדולה כדדרשינן בת"כ עדת ישראל עדה המיוחדת בישראל
פ' יש נוחלין (ב"ב קל:) אין למידין הלכה על פי מעשה. ה"פ התם אם יאמר לך אדם ראיתי
נגמרה הוראה עד שיאמרו
הוריה עד שיאמרו כו' אי נמי לימא
מותרים אתם לעשות. והקשה
אין חייבין אמאי אמרו ב"ד ותו
זו סנהדרי גדולה: בין שעשו ועשה עמהן. צ"ע אם ב"ד עצמן חייבין להביא
מעשה שאירע בכה"ג שהורו כן אין לסמוך על דבריו דשמא לא עיין היטב ושמא אותו
הרמ"ה ז"ל דמה לי הורוה ומה
הא דתנן בפ"ב (לקמן דף ז.) שאין
כשבה או שעירה דנהי דפר אין מביאין אא"כ רוב צבור עשו על פיהן מ"מ קרבן יחיד
מעשה היה קצת משונה. עד שיאמר הלכה למעשה פי' עד שיביא לו מתוך ההלכה
לי התירוה. אידי ואידי חד הוא
ב"ד חייבין ליתני שאין חייבין.
הורו
לייתו או שמא פטורים לגמרי:
לה ב"ד להנשא. האי ב"ד אינו סנהדרין גדולה
דאיתא לאותו דבר מה שאומר כי התלמוד ודברי האמוראין עיקר כדאיתא בירושלמי
דהא רב דימי מנהרדעא דהוא
ובפרקין גופיה (דף ד:) תנן סתמא
שהרי ב"ד יכולין להתירה לינשא. ומ"מ הני נמי אית להו האי דינא שאם עשתה כמו
ריש פיאה אין למידין לא מהלכות ולא מהגדות ולא מן התוספתא אלא מפי התלמוד:
מרי דשמעתתא במותרים אתם
הורו ב"ד שוגגין ועשו כל הקהל
שהורו היתה פטורה כיון שתולה בב"ד: אמר אביי והא אנן לא תנן הכי. הא דלא
ואיכא דאמרי חדא קתני. ואין להקשות דלא ליתני כי אם על פיהם וממילא משמע
לעשות סגיא ליה. ועוד הא
שוגגין מביאין פר ותו מדאוקימנא
פריך ללישנא קמא לשמואל כמו דפריך הכא לרב דימי דללישנא קמא מצינן למימר דרב
דוקא על פיהם. שמא ה"א ה"ה נתחלף לו להכי תנא שוגג למימר באיזה שוגג
בהדיא קתני שלא התירוה אלא
לקמן ההיא דתניא ב"ד מביאין על
דימי אתא לפרושי דברי שמואל: הכא מסקינן לענין קרבן [עד] שיאמרו מותרין לעשות.
דוקא על פיהם: עד שיהיו כולן בשגגה אחת. צ"ע אם רוב צבור עשו בזה הענין
להנשא אלמא לענין נישואין
ידיהן כרבנן. ויש מי שפירש (אמר)
וה"ה בעלמא גבי הוראה דאין לתלמיד לסמוך על דברי רבו עד דא"ל הכי. והא דתניא
שנתחלף להם והוי כולן בשגגה אחת אי מיחייב בית דין:
בהתירוה להנשא סגיא ליה ופי'
[הא דאמר] שמואל אין בית דין
דהכי דייק (דחשי') [דחזינן]
חייבין. בין למ"ד ב"ד מביאין בין
הכא כשהתירוה לינשא הוציאוה מכלל אשת איש לכל דבר ועשאוה פנויה אפ"ה בשקלקלה לא מיקרי תולה בב"ד אלמא לא מיקרי תולה בדעת ב"ד אלא באותה מעשה עצמה שהורו בו היתר ואע"פ שהמעשה
הוא יוצאה מכלל דהוראה זו אמנם (דנראה) [דהוראה אינה] אלא להיותו מותר באותה מעשה עצמה ומזה יש ללמוד דלא מיקריא הוראה עד שפרשו היתר העשיה. ונ"ל לישב לשון רש"י ז"ל מדקתני ברישא הורוה
א) ר"ל דוכן ידע ג"כ שאין חכמה נגד
ב"ד להנשא ולא קתני התירוה ב"ד כדקתני בסיפא ש"מ שבכל מקום (שהשרכה) [שהצריכו] הוראה הוי דוקא עד שיורו לעשות ולהכי תנא ברישא הורוה ב"ד ובסיפא התירוה (שיורו) להנשא לאשמעינן דכל הוראה
ה' ואינו צריך לשמוע להם: ב) אולי צ"ל
במותר לעשות: מעם הארץ פרט. פרש"י ז"ל דמעוט מעם הארץ קא דרשי מע"ה ולא כל עם הארץ והק' הרמ"ה ז"ל אי (עם) [מעם] הארץ מקצת מעם הארץ ממאי דלמעוטי [מומר] לימא למעוטי כולו קהל קא
חייבים בפר הקהל: ג) חסר כאן ועי'
אתי. ותו הא בהדיא אמרינן לקמן דמעם הארץ לרבויי קא אתי ופי' דממעטינן [מומר] מעם הארץ דלאו בכלל עם הארץ הוא כדדרשי' (יבמות כב: וש"מ) גבי נשיא בעמך בעושה מעשה עמך. ולא נהירא כלל
לקמן ד' ה' ע"א:
דהתם מבעמך דריש דמשמע בעמך לאפוקי אבל ע"ה הכל בכלל ועוד דלקמן (דף יא.) דרשינן מע"ה פרט לנשיא פרט למשיח אלא ודאי דמעם הארץ מיעוטא וע"ה משמע כל הקהל או רובו: פרט (וכו') [למומר
וא"ת] תיפוק ליה משום זבח רשעים תועבה וי"ל דמיירי אחר שעשה תשובה: אמר רב פפא קא סבר רבי יוחנן דכי מתיידע להו לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרי' ביה. דמידיעת איסור