הורה כהן משיח
פרק
שני הוריות
ז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
צבור מוצא מכלל יחיד. דיחיד מביא כשבה או שעירה וצבור מביא פר:
על העלם דבר עם שגגת מעשה אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר
א) [לקמן י.], ב) ת"כ פרשה ויקרא,
ה א מיי' פי"ב מהל' שגגות הלכה ב
ושגגת מעשה: מתני' הורה. כהן משיח בעצמו כגון דמורו בתרי איסורי
ג) [ויקרא ד], ד) [שם ה], ה) [שם],
ג)
סמג עשין רטז:
נשיא מוצא מכלל יחיד. דבכלל אם נפש אחת הוא ומוצא מכללו דיחיד מביא
ו) צ"ל ומשיח, ז) [במדבר טו],
ו ב מיי' שם פט"ו הל' ו סמג שם:
ב"ד בחלב והוא בעבודת כוכבים: נתכפר לו בפני עצמו. דמביא פר בפני
כשבה או שעירה ונשיא מביא שעיר: מה נשיא בשגגת מעשה בלא העלם
ח) [ויקרא ה], ט) [לקמן ח.], י) צ"ל
ז ג מיי' שם הל' א:
דבר וכו': צבור בפר ואין מביאין אשם תלוי. כלל כדאמר לקמן דכתיב
עצמו דאי הורה הוא בפני עצמו ולא הורו ב"ד כלל לא איצטריך למיתני דחייב
כצבור, כ) [לעיל ה.], ל) [לעיל ג:],
ח ד מיי' שם הלכה ד:
❖
מ) [לקמן ט:],
ט ה מיי' שם הל' א:
ד)
להביא פר דמקרא מלא הוא אלא כי
ביה באשם תלוי ואם נפש כי תחטא וגו'
י ו מיי' שם ופי"ד הל' א [ופי"ג]
ולא ידע ואשם וכתיב וכפר עליו הכהן
איצטריך למיתני כגון שהורו בשני
❖
הלכה ב סמג שם:
צבור מוצא מכלל יחיד ומשיח מוצא מכלל
ה)
איסורים: הורה עם הצבור. ב"ד כגון
על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע מי
תורה אור השלם
יחיד מה צבור אין חייבין אלא על העלם
שחטאתו ושגגתו שוה חייב בשגגת
דהורו בחדא איסור הוא בחלב והן
1. אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא
בחלב: נתכפר לו עם הצבור. שהוא רבינו חננאל
מעשה בלא העלם דבר יצא כהן משיח
דבר עם שגגת מעשה אף משיח לא יהא
לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל
מתכפר בשל ב"ד ומפני מה מתכפר
שחטא בהעלם דבר וכ"ש צבור דיצא
כוכבים שעבדו בימי צדקיהו
חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה
חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר
אאאא))))
בזדון הוות ומזיד לאו בר קרבן
בשל בית דין עם הצבור כי הורה עם
מאשם תלוי משום דהעלם דבר בהדיא
תָּמִים לַיְיָ לְחַטָּאת: ויקרא ד ג
או כלך לדרך זו נשיא מוצא מכלל יחיד
2. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן
הוא. ומהדרינן ולטעמ' אילים צ"ו
הצבור לפי שבדברים הרבה שוה משיח
כתיב בהו ואין חטאתו ושגגתו שוה
וכבשים ע"ז שהקריבו מי אשכחנן
בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר
ומשיח מוצא מכלל יחיד מה נשיא מביא
לב"ד שאין ב"ד חייבין קרבן עד שיורו
דבעינן העלם דבר עם שגגת מעשה
להו בכל התורה כולה. פי' חדא
עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג
בשגגת מעשה בלא העלם דבר אף משיח
דאיל וכבש לא אשכחנן דאתי
לבטל מקצת וכן המשיח וכו' והואיל
ועוד דצבור אינו בכלל נפש: נשיא.
וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ:
❖
חטאת בכל התורה כולה. ותו
ויקרא ה יח
והושוה משיח לב"ד הלכך כי הורה עם
ו) משיח מביאין שעירה בעבודת כוכבים
מביא בשגגת מעשה בלא העלם דבר נראה
דטפי מפר ושעיר לא אשכח
דכתיב בפרשת שלח לך אנשים בעבודת
הצבור ועשה עם הצבור מתכפר עם
בעבודת כוכבים אלא הוראת שעה
למי דומה צבור בפר א ואין מביאין אשם
היתה וליכא למיסמך עלה וכל זו
ז)
הצבור. והא דקתני שאין ב"ד חייבין ולא
כוכבים ואם נפש דאחד יחיד ואחד נשיא
תוספות הרא"ש
תלוי ומשיח בפר ואין מביא אשם תלוי מה
השמועה ישנה נמי בתמורה בפרק
ב
ואחד משיח במשמע: ומביא אשם
קתני שאין צבור חייבין סתמא כר"מ
יש בקרבנות היחיד: מתני' הורו
צבור מוצא מכלל יחיד.
צבור אינו חייב אלא על העלם דבר עם
כ)
ודאי. בין נשיא ובין משיח דכתיב
דאמר לעיל בפ"ק ב"ד מביאין על ידיהן
ב"ד של אחד מן השבטים ועשה
דכתיב ואם נפש אחת
ח)
אותו השבט על פיהם אותו שבט
תחטא בשגגה מעם הארץ.
פר והן פטורין: ולא בעבודת כוכבים.
באשם גזילות ובאשם מעילות נפש
שגגת מעשה אף משיח לא יהא חייב אלא
חייב ושאר כל השבטים פטורין.
וצבור שחטאו בשג"מ בכלל
אין חייבין קרבן: גמ' מה נשיא חטא
ומשיח ונשיא בכלל נפש אחת הן וצבור
על העלם דבר עם שגגת מעשה או כלך
דברי ר' יהודה וחכמים אומרים
כדדרשינן לעיל רפ"ק דמייתו
עם הצבור מתכפר לו עם הצבור.
אין מביאין אשם ודאי דאינן בכלל נפש
אין חייבים אלא על הורית ב"ד
כל חד וחד כשבה או שעירה.
לדרך זו נשיא מביא שעירה בעבודת כוכבים
הגדול בלבד שנאמר ואם כל עדת
והוציא הכתוב צבור שעשאו
ט)
משום דבשגגת מעשה בלבד הוא מביא
אחת והא דתנן אין חייבין אלא על דבר
ישראל ולא עדת אותו השבט
(בהוראתו) [בהוראה] מכלל זה
ומביא אשם ודאי ומשיח מביא שעירה
שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכן המשיח
שעירה והואיל וחטאתו בשגגת מעשה
מפורש בספרא עדת ישראל עדה
להביא פר ומשיח נמי בכלל
בעבודת כוכבים ומביא אשם ודאי מה נשיא
הכי משמע דב"ד הוא דאינן חייבין כלל
הוא כיחיד דעלמא הלכך כי חטא ע"פ
המיוחדת בכל ישראל זו סנהדרין
נפש והוציאו מזה הכלל לחייבו
גדולה שבלשכת הגזית אוקימנא
בפר: או כלך לדרך זו נשיא
עד שיורו בדבר שחייבין על זדונו כרת
ב"ד עם הצבור דהוי העלם דבר עם
מביא בשגגת מעשה אף משיח מביא בשגגת
לעיל (דף ה:) דמאן חכמים ר"ש:
מוצא מכלל יחיד. שגם נשיא
ושגגתו חטאת שאם הורו בשחייבין על
שגגת מעשה מתכפר עם הצבור ועוד
מעשה ת"ל 1 לאשמת העם הרי הוא משיח
ת"ר הורו ב"ד. פי' ועשו קהל או
היה בכלל ואם נפש להביא
זדונו כרת ושגגתו אשם פטורין לגמרי
שכן מתכפר לו עם הצבור ביוה"כ
רובו על פיהם וידעו שטעו וחזרו
כשבה או שעירה ויצא לדונו
כצבור מה צבור אינו מביא אלא על העלם
בהן מת אחד מב"ד פטורים אחד
בשעיר. ואית ספרים דגרסי
ועוד דבאשמות אין בהם דין שוגג דעל
לפיכך מתכפר לו עם הצבור אף משיח
מן הצבור חייבים. מאן תנא אמר
נשיא מוצא מכלל צבור ומשיח
דבר עם שגגת מעשה אף משיח אינו מביא
הורה בפני עצמו וכו': ת"ל. דכתיב
זדון הוא מביא אשם וכן המשיח אין
ר' זירא ואמרי לה אמר ר' ירמיה
מוצא מכלל צבור. וה"פ נשיא
בכהן משיח על חטאתו אשר חטא
מביא פר אלא בדבר שחייבין על זדונו
אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה אימא
בר אבא ר"מ היא דאמר ב"ד
[מוצא] מכלל צבור שעשו
מייתו ולא צבור והכין טעמא מת
בשגגת מעשה דמייתו כשבה
כרת ועל שגגתו חטאת אבל במקום
דמשמע דכי חטא בפני עצמו הוא דיביא
מה צבור הורה ועשו אחריו בהוראתו חייבין
אחד מב"ד פטורים מלהביא פר.
או שעירה כל חד מנייהו
בפני עצמו הא אם חטא עם הצבור
אשם ודאי חייב אשם לפי שהוא בכלל
דהויא לה חטאת שמתו בעליה מת
דכתיב מע"ה ואפילו רובא. וגם
אף משיח כשהורה ועשו אחריו בהוראתו יהא
מתכפר לו עם הצבור: ה"ד. דכי
נפש אחת דלהכי הושוה לצבור דאין
אחד מן הצבור חייב' ב"ד להביא
נשיא היה בכלל ויצא לידון
חייב ת"ל והקריב על חטאתו אשר חטא
הפר דהא כולהו ב"ד קיימי.
בשעיר. וגם משיח היה בכלל
הורה משיח בפני עצמו דמורו בתרי
מביאין פר במקום אשם: ומנא ליה.
1
מתקיף לה רב יוסף ממאי דלמא
ויצא לידון בפר. וליכא לפרושי
איסורי דמתכפר בפני עצמו אי דהוא
דאין משיח מביא אשם תלוי: דכתיב.
על מה שחטא הוא מביא ואין מביא על
ר"ש היא דאמר צבור מייתי וב"ד
דנשיא ומשיח היו בכלל אם
מופלא ב"ד והן אינן מופלאין פשיטא
באשם תלוי וכפר הכהן על שגגתו אשר
מייתי והכי קאמר מת אחד מב"ד
מעיני העדה דבהא לא יצא
מה שחטאו אחרים אמר מר משיח בפר
פטור' דהוה ליה חטאת שמתו
נשיא מכלל שגם הוא בהוראת
דמתכפר בפני עצמו דהוראה דידהו
שגג מחטאתו מי שחטאתו ושגגתו שוה
ואין מביא אשם תלוי מנא ליה דאין מביא
בעליה מת אחד מן הצבור חייבין
ב"ד מתכפר עם הצבור:
לאו כלום היא: ובעי איתויי. כל חד
דאינו חייב עד דהוי הכל בשגגת מעשה
שאין הצבור מתין. פי' ב"ד לאו
הורה בפני עצמו (מתכפר עם
אשם תלוי דכתיב וכפר עליו הכהן על
2
וחד מצבור: כשבה או שעירה. דהא
דהיינו יחיד יצא משיח שחטאתו ושגגתו
צבור נינהו אלא שותפין. א"ל
שאחרים אינן) מתכפר בפ"ע.
אביי לא מצית לאוקמא כר"ש
מדקתני מתכפר בפ"ע משמע
שגגתו אשר שגג מי שחטאתו ושגגתו שוה
אין שוה דאינו חייב אלא על העלם
תנן לעיל בפ"ק (דף ד:) או שלא היה
דהא שמעינן ליה דאמר חטאת
שהיה ראוי להתכפר עמהם.
דבר עם שגגת מעשה: לאשמת העם
שם מופלא של ב"ד דלא הויא הוראה
יצא משיח שאין שגגתו וחטאתו שוה דכתיב
השותפין לא אזלא למיתה. דתניא
וה"ד כגון שחטאו גם הצבור
ע"כ לא קאמר ליה. כלומר מלאשמת
שאע"פ שאינו מסנהדרין שאילו היה
פר ושעיר יוה"כ שאבדו והפריש
בהוראת ב"ד ואשמועינן דלא
לאשמת העם הרי הוא משיח כצבור לאשמת
אחרים תחתיהן פי' ולא הספיק
סגי ליה לדידיה פר צבור. דאי
העם קאמר דנפקא ליה דאין חטאתו
מסנהדרין אפי' [אם] קטן שבכולם לא
העם ע"כ לא קאמר ליה אלא אשם כדי
להקריבן עד שנמצאו הראשונים
בדלא הורו צבור כלל מאי
ל)
ושגגתו שוה דמשיח כצבור והא אכתי
היה שם לא הויא הוראה כדאמרינן מאי
ימותו. דברי ר' יהודה דקסבר ר'
מתכפר לו בפ"ע פשיטא אלא
נסבה: מתני' הורה בפני עצמו ועשה
כל עדת דאי איתא לכולה סנהדרין
לא קמה ליה היקש דלאשמת העם
ג
יהודה חטאת צבור מתה. והכי
במאן מתכפר לו. ועוד קרא
מפורש בתוספתא יומא (פ"ג) ר'
במאי מתוקם אם לא בענין
הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה
דעדיין לא הועמד לאשמת העם במקומו
בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו הורה
ד
אלעזר ור' שמעון אומרי' ירעו עד
זה שחטא (כולא) [בלא] צבור.
דהא קאמר אע"ג דאילו לא נאמר
וכשגגת מעשה לחודיה דמי דמייתי כל
עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם
שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן
ובגמ' מוקי לה כגון דאורי
לאשמת העם יכולני ללמוד מן הדין
חד וחד כשבה או שעירה ה"נ כי הוי
לנדבה שאין חטאת צבור מתה.
בתרי אסורי הוא בחלב והן
הצבור שאין ב"ד חייבין עד
שיורו לבטל
פי' הנה הפר של יוה"כ דלאו
בע"ז. הורה עם הצבור דאורו
דמשיח צריך העלם דבר עם שגגת
הוא מופלא והן אינן מופלאין כי הורה
דצבור הוא אלא דשותפי אהרן
תרווייהו בחלב מתכפר לו עם
מקצת ולקיים מקצת הוכן המשיח וולא
בפני עצמו הואיל והוא לא היה שם
מעשה י) בצבור וקאמר נראה למי דומה
וביתו כדכתיב והקריב אהרן את
הצבור. ורישא משנה שאינה
בעבודת כוכבים עד שיורו לבטל מקצת
צבור בפר ואין מביאין אשם תלוי
עמהן פשיטא דמתכפר בפני עצמו
פר החטאת אשר לו וגו' ודינו אצל
צריכה היא דהאיך מתכפר על
ולקיים מקצת: גמ' מנהני מילי דת"ר
ר' שמעון כדין השעיר דהוא
חלב שאכל דחייב עליו פר
דהוראה דידהו לאו כלום היא: ואי הן
ומשיח בפר ואין מביא אשם תלוי בענין
בבבב))))
חטאת צבור דאלמא אם מת אחד
בשעיר שמביאין הצבור בע"ז
מופלאין והוא אינו מופלא. כי הורה
זה הוא דומה משיח לצבור אע"ג דאילו
מן השותפין קרב כדרך שאם מת
אלא אגב סיפא נקטוה דמקרא
הורה עם הצבור ועשה עם הצבור יכול
לא נאמר לאשמת העם והכא קאמר
בפני עצמו אמאי מתכפר בפני עצמו:
אחד מן הצבור קרב. ואמאי קתני
דרשינן ליה בגמרא דסד"א
יביא פר לעצמו ודין הוא נשיא מוצא מכלל
מת אחד מב"ד פטורין אפילו כי
כמו שאינו מתכפר עם הצבור
והא הוראה דידיה לאו כלום היא. דכיון
דמלאשמת העם נפקא ליה דמשיח
מת ליקרב. והא מתניתא איתא
ביוה"כ אלא מביא לעצמו.
יחיד ומשיח מוצא מכלל יחיד מה נשיא
אין חטאתו ושגגתו שוה דאין מביאין
דאינו מופלא לא ידע מאי קא מורה ולא
ביומא בפ' הוציאו לו. והכי תניא
הה"נ אם חטא עם הצבור
הוה הוראה מעליא וכשגגת מעשה
אשם תלוי והלא בלא אשמת העם הוא
בתוספתא תמורה (פ"ב) המפריש
בהוראה יביא פר לעצמו:
חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו חטא עם
חטאתו ואבדה והפריש אחרת
שאין ב"ד חייבין עד שיורו
לחודיה דמי ואשכחן משיח בשגגת
דן ולמד: אלא אשם כדי נסבה. אלא
הצבור מתכפר לו עם הצבור אף משיח חטא
תחתיה ולא הספיק להקריבה עד
לבטל כו'. ופרש"י ז"ל
מעשה גרידתא פטור לגמרי כדאמרינן
עיקר הדין שהוא דן כך הוא צבור בפר
שנמצאת הראשונה והרי שתיהן
שבא לפרש הטעם למה מתכפר
בפני עצמו מביא בפני עצמו חטא עם הצבור
ומשיח בפר מה צבור אינו חייב אלא
מ)
בסוף פירקא שאין חטאתו שוה ליחידים:
עומדות יביא איזו מהן שירצה
עם הצבור דהואיל ושוה משיח
מתכפר לו עם הצבור לא אם אמרת בנשיא
והשניה תרעה עד שתסתאב וימכר
לצבור שאינו חייב אלא על
אמר
ויפלו דמיה לנדבה. ר' אומר תמות
שגגת מעשה עם העלם דבר
שכן מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים
ומודים חכמים לר' במפריש
מתכפר נמי עמהם כשהורה
חטאתו ואבדה והפריש אחרת
ועשה (מהם) [עמהם]. ולא
תאמר במשיח שאין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים הואיל ואין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים
תחתיה והקריבה ואח"כ נמצאת
נהירא דאין צריך טעם לזה
יכול יביא פר לעצמו ת"ל על חטאתו אשר חטא הא כיצד חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו
הראשונה שתמות. ות"ר בספרא
דהאי קרא דריש בגמרא. ועוד
1
פרשת יחיד ואם כבש יביא קרבנו
מדכליל בהדייהו ולא בע"ז
חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור היכי דמי אילימא דהוא מופלא והם אינן מופלאין פשיטא
ומנין את אומר המפריש חטאתו
(וליתא) [וליכא] לפרושי דאף
ואבדה והפריש אחרת תחתיה
אם הורה ועשה משיח עם
דמתכפר לו בפני עצמו הוראה דלהון ולא כלום ובעי אתויי כשבה או שעירה כל חד וחד ואי
ואח"כ נמצאת הראשונה והרי
הצבור בע"ז מתכפר עמהם
דאינון מופלאין והוא לאו מופלא אמאי מתכפר לו בפני עצמו הא הוראה דידיה ולא כלום היא
שתיהן עומדות שיביא איזה מהן
דהא משיח בעבודת כוכבים
שירצה ת"ל יביא יכול יביא
כיחיד. ונראה לפרש שאין ב"ד
אמר
תוספות
שתיהן ת"ל יביאנה אחת הוא
חייבין כו' תחילת דבור הוא.
מביא ואינו מביא שתים. ואמרי
ואע"ג (תני ושאין) [דתני שאין]
מה צבור הורו ועשו אחריהן בהוראתן כו'. תימה היאך שייך לדמותו לב"ד דהכתיב
אין מביא בהוראה אלא דאלימא פריך שמתכפר בצבור: ואי דאינהו (כו') מופלאים
עלה בתמורה פרק יש בקרבנות
כה"ג תנן ברפ"ק דמסכת יו"ט
לאשמת העם וטפי מסתבר לומר מה צבור אין חייבין עד שיורו הן אחרים אף
הוראה דידיה כו'. דהא איתקש לאשמת העם ותנן לעיל כו' כדפרש"י:
היחיד (דף טו) והא חטאת
שאפר כירה מוכן הוא ותחילת
משיח לא יהיה חייב כו': לא אם אמרת בנשיא שכן מכפר לו ביוה"כ. המ"ל שכן נשיא
דפיישא מה תהא עלה. אמר רב
הדבור [הוא] כאילו תנא ואפר
המנונא תנא ר' יהודה אומר רועה
כירה מוכן הוא: שאין ב"ד
ר' שמעון אומר מתה. ושקלינן וטרינן בה טובא. ואסיקנא דר' יהודה אליבא דרבנן דפליגי על ר' בתוספתא אמרה ודתנן התם
חייבין. פרש"י ז"ל סתמא כר"מ דאמר בפירקא דלעיל ב"ד מביאין על ידיהן והן פטורין. ותימה דבריש מכילתין פירש
חטאות יחיד שכפרו בעלים [מתה] ושל צבור אין מתות. ר' יהודה אומר [ימותו] אוקימנא באבודה ונמצאת בשעת הפרשה ור'
אהא דאמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרים. כלומר כשעושין קהל או רובן עבירה ע"פ של ב"ד בין
יהודה אליבא דר': אמר ליה רב יוסף כהנים קא אמרת כהנים עם לעצמם שנאמר על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. פי' דינם
למ"ד לקמן ב"ד מביאין פר ובין למ"ד צבור מביאין. וי"ל משום דקתני (הכי) [הכא] וכן המשיח משמע אין ב"ד חייבין
כדין צבור ולא כשותפין. ולענין חטאת שותפין לר' שמעון מתה. א"ל אביי (שייך לדף ו ע"ב) אלא מעתה נייתי פר בהוראה. וכי
על הבאת קרבן קאי דומיא דמשיח: ת"ר משיח שהורה עם הצבור ועשה עם הצבור יביא פר לעצמו ודין הוא. פי' ודין
תימא הכי נמי טפי להו שבטים. [ס"א נפישו להו פרים] פירוש למאן דאמר כל שבט ושבט מייתי י"ג פרים בעי ולר' שמעון י"ד:
הוא שלא יביא ושקלי וטרי עד דסתר האי דינא. וראוי הוא שיביא לעצמו. אלא דיליף לה מקרא שמתכפר עם הצבור:
אמר רב אחא בר יעקב לא מייתי בהוראה אלא מאן דאקרי קהל ושבטו של לוי לא אקרי קהל שנאמר ויאמר אלי הנני מפרך
ה"ד הא דקאמרת הורה בפ"ע מתכפר בפ"ע. דע"כ בדאיתא תרי הוראות כדפרישית. והיכי משכחת לה דהורה כהן משיח
והרבתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם כל שיש לו אחוזה קרוי קהל וכל שאין לו אחוזה
וגם הורו ב"ד. ומוקי לה ר"פ בשוין שכולן מופלאים ולא בררי לי שפיר מאי הפי' מופלא דראוי להוראה היינו דגמיר
אינו קרוי קהל. פי' ולוים לית להו אחוזה. אקשי' אי הכי בצרי להו. פירוש י"א הוו ופרקינן משמיה דאביי אפרים ומנשה כראובן
כולי תלמודא כשמעון בן עזאי וגמיר וסביר ומאי חסיר ליה להיותו נקרא מופלא. ואפשר דמושיבין בסנהדרין אע"פ שאינו
ושמעון יהיו לי. א"ל רבא והא כתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם. לנחלה הקשתים לראובן ושמעון ולא לדבר אחר אהדר ליה
ראוי להוראה אי לא משכח ראוי להוראה. ואותן הראוים להוראה נקראים מופלאים. והכא מיירי שכולן ראויים להוראה:
אביי ולא והא חלוקין בדגלים. פירוש דכתיב דגל מחנה אפרים וגו' ועליו מטה מנשה. ופרקינן כדי לחלוק כבוד לדגלים. פירוש
כי כל דגל היו לו ג' נשיאים ואילו לא נחלק שבט יוסף היה נשאר דגל אחד בב' נשיאים בלבד כי שבט לוי לא פוקד דכתיב והלוים לא התפקדו וגו' ס"א והא חלוקין בדגלים כנחלתם כך חנייתם. פירוש הכי קאמר ליה יעקב ליוסף על שם אחיהם יקראו בנחלתם
והמחנות נמי מעין נחלה היתה שהן חולקין הרוחות הלכך נחלקו. וראינו במקצת פי' חכמים א) כנחלתם כך חנייתם שיעקב חלק להם את הארץ. וצום היאך יחנו לדגליהם. וכך מצינו במדרש ר' תנחומא איש על דגלו באותות לאות שצוה להם אביהם שלרוחות
שנחלקו לשאת מטתו להן
נחלקו לדגלים ואקשינן
והא חלוקין בנשיאים דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים
אלישמע
בן עמיהוד. ביום השמיני נשיא לבני מנשה
גמליאל בן פדהצור ופרקינן כדי לחלוק כבוד לנשיאים.
א) כ"ה בפרש"י.