ה:
הורו
בית דין פרק ראשון הוריות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ור"ש ור"מ. דדרשי תרי קהל לג"ש ולא אייתר חד להוראה תלויה בבית דין
קהל כגון שחטאו שבעה שבטים דהוו רובן אבל היכא דליכא רובא כיחיד
א) ב"ש כתב שהוא טעות סופר,
מד א מיי' פי"ב מהל' שגגות
ב) [לעיל ג. ע"ש], ג) [עירובין פג.
אם כן הוראה תלויה בבית דין מנא להו: מעיני העדה נעשתה לשגגה.
דמו ופטורים דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור או דלמא כיון דסבירא ליה
הלכה א סמג עשין ריז:
וש"נ], ד) [פסחים פ. מנחות טו.],
מה ב מיי' פ"ג מהל' ביאת מקדש
שתעשה לשגגה על ידי אחרים דהיינו על ידי הוראת ב"ד דהוראה תלויה
דשבט אחד איקרי קהל לא שנא שבט אחד ולא שנא שבעה מביאין פר לכל
ה) [צ"ל בבית ה' לפני החצר,
הלכה ו [ופ"ז מהל' בית
❖
בבית דין: רבא אמר כי לכל העם בשגגה. שיהו כולם תלויין בשגגת
שבט ושבט ופר לב"ד: אלא הכא במאי עסקינן כגון שחטאו ששה וכו'.
ו) פסחים צב: יבמות ז: זבחים לב: ע"ש,
הבחירה הל' יז] סמג לאוין דש:
ז) ת"כ פרשה ויקרא, ח) [ויקרא ד],
דכיון דאיכא רוב רובא כל דהו קאמר
הקהל וב"ד דהוראה תלויה בב"ד ומעשה
❖
ט) בראשית לה, י) [שם],
תלוי בקהל: הוה אמינא אפי' מיעוט.
דמביאין פר ופר לב"ד: אלא לאו רבי
רבינו חננאל
ורבי שמעון ורבי מאיר דהוראה תלויה בבית
חטאו מביאין פר: הוה אמינא בית דין
שמעון. וקתני שבט אחד חייב על
דין ומעשה תלוי בקהל מנא להו אמר אביי
בהדי רובא. ולא יהו מביאין פר עד
הוראת בית דין הגדול אלמא כי אמר
אמר מדבר גופיה נשמעינה
תורה אור השלם
דגמר מדבר דזקן ממרא. דכתיב
שיעשו בית דין עם הצבור דליבעי לבית
שבט אחד איקרי קהל אפי' כי חטא
דאמר קרא והיה אם מעיני העדה נעשתה
1
1. וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה
כי יפלא ממך דבר מה להלן
דין הוראה ועשיה כתב רחמנא והיה
שבט אחד כמרובין דמו ומביאין פר
דבר ולא כל הגוף אף בהוראה
לשגגה רבא אמר 2 מלכל העם בשגגה
לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר
ופר לב"ד והכי סבירא ליה לרבי שמעון
דבר ולא כל הגוף והכי תניא
אם מעיני העדה נעשתה לשגגה שתעשה
אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ וּמִנְחָתוֹ
וצריכא דאי כתב רחמנא והיה אם מעיני
בתוספת' הורו לבטל במקצת
וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד
שגגה על ידי אחרים דהוראה בלבד
דהיכא דאיכא רובא בגברי ורובא
ולקיים מקצת הרי אלו חייבין
במדבר טו כד
לְחַטָּת:
העדה נעשתה לשגגה הוה אמינא אפילו
תלויה בבית דין: ילפינן מעיני מעיני.
בשבטים מביאין פר לכל שבט אבל
2. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
שנא' דבר נאמר כאן דבר ונאמר
מיעוטא להכי כתיב לכל העם בשגגה ואי
להלן דבר מה דבר האמור להלן
ח)
היכא דחטאו ששה והן רובן או שבעה
כתיב הכא מעיני הקהל וכתיב בעבודת
וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם
מקצתו ולא כולו אף האמור כאן
במדבר טו כו
בִּשְׁגָגָה:
כוכבים והיה אם מעיני העדה: אבל חד
ואינן רובן כשבט אחד דמו ומביאין פר
כתב לכל העם בשגגה הוה אמינא עד
3. וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה
מקצתו ולא כולו אתה אומר
ופר לבית דין מדקתני מה הן מביאין
שבט דליכא רובא לא. והוא הדין לשנים או
מקצתו ולא כולו או אינו אלא
וִירוּשָׁלִַם בְּבֵית יְיָ לִפְנֵי הֶחָצֵר
דעבדי בית דין בהדי רובא להכי כתיב
כולו ת"ל בין דם לדם ולא כל
וכו' ולא מתוקמא רישא אלא כרבי
שלשה שבטים: רבי שמעון תמניא בעי.
דברי הימים ב כ ה
הַחֲדָשָׁה:
והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה והא
4. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ
דם בין דין לדין ולא כל דין בין
פר לכל שבט ושבט ופר לבית דין: אי
שמעון בן אלעזר כגון שחטאו ששה וכו'
נגע לנגע וגו' א) וכהאי גוונא
וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת
כי כתיבי הני קראי בעבודת כוכבים הוא
וקאמר רבי שמעון שני פרים פר להו
בהוראת בית דינו רבי שמעון לית ליה.
מפרש בסוף פ' אלו הן הנחנקין
הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת
(פ"ז.): אמר רב יהודה אמר
ופר לבית דין: מדכתיב קהל יהודה
דהא לא מייתר ליה (לא) קהל להוראת
בראשית מח ד
דכתיבי ילפינן מעיני מעיני: הורו ב"ד של
עוֹלָם:
5. וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת
שמואל לעולם אין ב"ד חייבין
אלמא דשבט אחד איקרי קהל: ודלמא
בית דינו: אלא לאו רבי יהודה היא.
אחד וכו': איבעיא להו שבט אחד לרבי
עד שיורו בדבר שאין הצדוקין
בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח
שאני שבט יהודה דהוה עמיה בירושלים
וקתני מה הן מביאין פר אחד אלמא
מודין בו פי' שהוא מדברי
במדבר ח ח
לְחַטָּאת:
יהודה בהוראת ב"ד הגדול מי מייתו שאר
6. וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל
חכמים אבל צדוקין מודין בו
שבט בנימין. ושני שבטים הוא דאקרי
לא מייתו שאר שבטים בהדיה: אמרי
פטור' מאי טעמא זיל קרי בי
שבטים או לא מי אמרינן שבעה שבטים
רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד
קהל אבל שבט אחד לא: אלא מהכא
הכא במאי עסקינן וכו'. ותנא קמא
רב הוא. כלומר אין אלו ראוין
חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַיְיָ לְכַפֵּר
❖
הוא דמייתו שאר שבטים בהדייהו משום
הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים
רבי שמעון בן אלעזר הוא ורבי שמעון
להוראה ושוגגין קרובין למזידין
במדבר ח יב
עַל הַלְוִיִּם:
הן אצל הוראה שהיה להן
ט)
וגו'. והיכא אמר ליה הכי דכתיב
דאמר שני פרים קסבר פר לכל שבט
דאיכא רובא אבל חד שבט דליכא רובא
ללמוד ולא למדו. ואותיבנה
וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן
ושבט דשבט א' איקרי קהל כגון שחטאו
לא או דלמא לא שנא תא שמע מה הן
ממתני' אי נמי מברייתא יש נדה
מוסף רש"י
י)
שבעה שבטים והן רובן של קהל דכי
ארם וגו' וכתיב ויאמר לו אלהים אני
בתור' אבל הבא על שומרת יום
מביאין פר אחד רבי שמעון אומר שני פרים
ויעמד יהושפט. אותו היום נטהרו
(פנויה) [פטור] אמאי והא כתיב
הויא רובא בגברי ורובא בשבטים הוא
אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה
ישראל מטומאה שבידיהם, בדברי
יהיה לה מלמד שהיא [סופרת]
במאי עסקינן אילימא שחטאו שבעה ר"ש
דמביא פר לכל שבט ושבט ופר לב"ד
ממך וגו': מאן הוה אתיליד ליה בההיא
הימים (יבמות ז:). החדשה. הר
אחד לאחד (ת"ל) [דכתי'] כל
אבל היכא דאיכא ששה והן רובא או
שעתא. כלומר מאן הוה עתיד למילד
תמניא בעי אלא דחטא שבט אחד במאי
הבית, וקרי לה חדשה מפני חידוש
ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה
שחידשו והוסיפו על קדושתו בו ביום
וכל הכלי אשר תשב עליו [טמא
שבעה ואינן רובא כיון דלאו רובא
ההיא שעתא בנימין ושמע מינה דקאמר
אי בהוראת בית דינו רבי שמעון לית ליה
ואמרו טבול יום לא יכנס לה (פסחים
יהיה] ותניא בסיפרא (פ"ח) מנין
ליה רחמנא השתא מתיליד לך קהל
בגברי ורובא בשבטים כחד שבט דמו
צב.) או: שחידשו בה בהלכותיה
שהיא משמרת אחד לאחד ת"ל
אלא לאו בהוראת בית דין הגדול ותנא קמא
אחרינא: י"א שבטים לא. בתמיהה
ומביאין פר אחד ופר לב"ד: איבעיא
(זבחים לב:). במחנה לויה. בהר
[טמא] יהיה. יכול כשם שהיא
❖
מני אי נימא רבי מאיר הא רובא בעי אלא
הבית (יבמות ז:).
משמרת אחד לאחד כך תשמר
והא אמרת דשני שבטים איקרו קהל
להו שבט אחד שעשה בהוראת בית דין
שני לשני. ודין הוא מה אם הזב
יהודה ובנימין אלא ודאי הכי קאמר
הגדול לרבי שמעון מי מייתו. פר או
לאו רבי יהודה (וכגון שחטא שבט אחד)
אאאא))))
שאינו סופר אחד לאחד סופר
ליה דהשתא מתיליד לך קהל אחרינא
לא מי אמרינן כי אמר ר' שמעון לחייב
שבעה לב'. זבה שהיא סופרת
תוספות הרא"ש
אמרי הכא במאי עסקינן כגון שחטאו ששה
אחד לאחד אינו דין שתשמר
אלמא שבט בנימין לבדו איקרי קהל:
על כל קהל וקהל דשבט אחד איקרי
שבטים והן רובן של קהל ורבי שמעון בן
שני לשני ת"ל יהיה לה אין
אמר אביי אמר קרא [והיה אם
הכל
לה אלא יום אחד. ודחינן מתני'
מעיני העדה] נעשתה
אלעזר היא דתניא ר"ש בן אלעזר אומר
בבבב))))
כגון דהורו דכדרכה אסירא
לשגגה עד שתעשה שגגה על ידי
השומר' יום כנגד יום שלא
אחרים דפשטי' דקרא מעיני העדה
משמו חטאו ששה והן רובו של קהל או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל מביאין פר תא שמע רבי יהודה
כדרכה שרי' ואקשינן דשלא
לא קאי אב"ד מדלא כתיב ונעלם
אומר שבט שעשה בהוראת בית דינו אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין ובהוראת ב"ד הגדול
כדרכה נמי בהדיא כתב משכבי
מעיני העדה אלמא משמע
אשה דאלמא תרוייהו שוו
דאציבורא קאי. ומ"מ מדכתיב
אפילו שאר שבטים חייבים שמע מינה אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני ועשה אותו השבט על
ופרקינן כגון דאמר' גמר ביאה
נעשתה לשגגה ולא כתיב ועשו
פיהם אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין למה לי למיתנא ושאר שבטים פטורים הא תנא אותו השבט
הוא דאסיר בשומרת יום כנגד
העדה בשגגה. אלמא משמע
יום אבל העראה שריא ודחינן
שנעשתה שגגה על ידי אחרים
חייב וכיון דתנא אותו השבט חייב ממילא ידענא שאר שבטים פטורין אלא הא קמשמע לן דבהוראת בית
[האי] סברא דהעראה בהדיא
שהורו להם היתר. ורבא אמר אמר
כתיב בה את מקורה הערה.
קרא כי לכל העם בשגגה. דמשמע
דינו הוא דשאר שבטים פטורים אבל בהוראת ב"ד הגדול אפילו שאר שבטים חייבין שמע מינה איבעיא להו
והדרינן למימר כגון דאמר'
שכל ישראל שגו בדבר וב"ד
שבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול לרבי שמעון מי מייתי או לא תא שמע מה הן מביאין פר אחד רבי
העראה בשומרת יום כדרכ'
בכלל כל העם הם ובשגגת מעשה
אסירא בשלא כדרכה שריא.
אי אפשר לכלול בית דין עם
שמעון אומר שני פרים (במאי עסקינן אילימא שחטאו שבעה) שני פרים שמנה פרים בעי אלא דחטא שבט
אקשינן אי הכי נדה נמי כלומר
הצבור דהא אמרי' בסמוך מדכתיב
אמאי נקטת שומרת יום בנדה
נעשתה לשגגה מפקי ב"ד משגגת
אחד ובמאי אילימא בהוראת בית דינו רבי שמעון לית ליה אלא בהוראת בית דין הגדול ותסברא תנא קמא
גופה יכולין לומר כדרכה הוא
מעשה אלא ע"כ שגגת מעשה
מני אי רבי מאיר הא רובא בעי אי רבי יהודה שאר שבטים נמי מייתו (אלא) הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא
דאסירא דכתיב מקורה. ופרקי'
דכתיב בב"ד בשגגת הוראה
דאמר' כי כתיב העראה באשה
איירי: ה"ג כי שמעינא ליה לר'
וכדתניא תא שמע וחכמים אומרים לעולם אינו חייב אלא על הוראת בית דין הגדול מאן חכמים אילימא
גגגג))))
דוה כתיב פי' דכתיב ואיש אשר
יהודה ז' שבטים ולא כמו שכתוב
ישכב את אשה דוה וגלה את
במקצת ספרים כי שמעי' ליה
רבי מאיר רובא בעי אלא לאו רבי שמעון היא שמע מינה ורבי יהודה ורבי שמעון שבט אחד דאקרי
דדדד)))) א
ערותה את מקורה הערה וגו'
לרבי יהודה ב' שבטים דאף
קהל מנא להו אמרי דכתיב ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים (נכח חצר בית ה') החדשה מאי חדשה
אבל בשומרת יום כנגד יום לא
אששה מבעיא ליה משום דלא תני
הההה))))
וווו))))
3
ומותר להערות בה אפי' כדרכה.
ר' יהודה לעיל גריר' אלא בז'
א"ר יוחנן שחידשו דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה מתקיף לה רב אחא בר יעקב ממאי דלמא
ב
אי בעית תימא לעולם דשרו
שבטים ומסתבר למימר דדוקא
גמר ביאה כדרכה בשומרת יום
רובא הוא דגררי למעוט' ומשום
שאני ירושלים דהוה נמי בנימין אלא אמר רב אחא בר יעקב דכתיב 4 ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך
ודקאמרת הא כתיב יהיה לה
דמבעיא ליה אך בשבט א' טעו
לקהל עמים וגו' מאן אתיליד ליה ההיא שעתא בנימין ש"מ ה"ק רחמנא מתיליד לך השתא קהל אחרינא א"ל
לא פליגי עליה (מאי הוא)
לכתוב ב' שבטים וליתא דמשבט
[מיהו] אמרי זבה אינה אסורה
א' עד ז' שבטים קא איבעי: ובמאי
רב שבא לרב כהנא דלמא הכי קא"ל רחמנא לכי מתיליד לך בנימין הוא דהוו י"ב שבטים דמתקריית קהל א"ל
אלא ביום דכתיב כל ימי זוב
אי בהוראת בית דינו ר"ש ל"ל.
אלא שנים עשר שבטים איקרו קהל אחד עשר שבטים לא איקרו קהל זז)) תניא ר"ש אומר מה תלמוד לומר
טומאתה אבל בלילות שריא.
פרש"י ז"ל דהא לא מייתר ליה
זז))
פי' קי"ל דלא מקבעא זבה אלא
קרא לעיל להוראת ב"ד והא לאו
ופר שני בן בקר תקח לחטאת אם ללמד שהם שנים והלא כבר נאמר ועשה את האחד חטאת ואת
5
6
סמוך לנדתה דכתיב על נדתה.
ראיה היא דתלמודא קא דרשי
השתא כיון דחזת דם יום ח'
לעיל הני קהלי אליבא דאינהו
האחד עולה לה' [אלא] יכול [תהא] נאכלת חטאת ללוים ת"ל ופר שני שני לעולה מה עולה לא נאכלת
דבעיא לנטורי ט' וקשרו לה
דתנאי ודריש לכל תנא ותנא לפום
אף
ליל ט' דהוא פלג יומו בההוא
מאי דשמעי' ליה בקרא ההוא תנא
תוספות
טעמא דאמינא. והיינו דקתני
ואי לאו דשמיע ליה בהדיא דר'
ה"א עד דעבדי בית דין בהדי רובא כו'. תימה השתא אע"פ שמיעוט נשארו מצבור
מיבעי ליה דאיירי בז' שבטים: כגון שחטאו ששה שבטים והן רובן כו'. תימה א"כ מ"ט
תנא שומרת יום. ואי קשיא לך
שמעון פטר שבט שעשאו
לא חיישינן כ"ש דלא ניחוש לבית דין כיון דרובא נינהו בשלמא אי הוי בעינן
דרבי שמעון דלא מחייב אלא פר אחד הא לא אשכחן דפליג אר' יהודה אלא דבעי נמי
אי הכי אפי' זבה (הם) [אין] הכי
בהוראת ב"ד הוי מצי למימר
פר לבית דין אבל מודה מיהו לרבי יהודה דשבט אחד איקרי קהל: הנני מפרך
כולהו ניחא דליבעי בית דין בהדייהו: שבעה שבטים הוא דמייתו כו'. לר' יהודה
נמי (מאי הוא) [מיהו] כיון דתני
דר"ש סבר כר' יהודה דדריש חד
דקאמר בברייתא לעיל אפילו שני שבטים ה"מ למיבעי אבל בב' שבטים לא אלא אמתני'
והרביתיך וגו'. תימה דשביק קרא דאמר הקב"ה ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך:
יש נדה בתורה נקיט איסורא
לדרשא זו כי היכי דדריש ליה ר'
דסמיך לנדה ואילו קביעת זבה
יהודה אלא ודאי אהא קא סמוך
בתר הכי אתי: תא שמע יש שבת
דקתני במתניתין וחכ"א אינם
בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור ואמאי והא כתיבא פי' ויצו משה ויעבירו קול במחנה. וגרסינן בפ' הזורק
חייבין אלא על הוראת ב"ד הגדול בלבד ומדקתני חכמים מסתמא מכלל רבנן בני פלוגתייהו דר' יהודה ר"ש בכלל ולקמן מוכח
בשבת מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא. א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו וגו' משה היכא קאי
דדוקא ר"ש היא ולא ר"מ: ואימא עד דאיכא שני שבטים דהתם שבט יהודה ובנימין הוה וכן מוכח קרא (דתני) [דכתיב] בקהל יהוד'
במחנה לויה וכו' וממאי דבשבת קאי גמר העברה [העברה] מיום הכפורים וכו' ב) (וי"ל והא) [וקרי' בה] לא תעשה כל מלאכה.
וירושלי' [וירושלים] היינו שבט בנימין שהיתה העיר בחלק בנימין כדמוכח בפ' איזהו מקומן (דף נד): אלא אמר רב אחא בר יעקב
מהכא הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. תימה דמייתי האי קרא דליכא למשמע מניה וה"ל לאתויי מההוא קרא דכתיב גוי
וגרסי' [בתלמוד] בני מערבא בתחלת שבועות ומנין שהוצאה קרויה מלאכה ר' שמואל בשם ר' יוחנן ויצו משה וגו' נמנעו מלהוציא
מבתיהם לתת לגזברין ומלהוציא מידן להכניס ללשכה ר' חזקיה בשם ר' אחא שמע לה מהדא ולא תוציאו משא מבתיכם ביום
וקהל גוים יהיה ממך כי זה הפסוק נאמר על לידת בנימין לבד ומהאי קרא מייתי בירושלמי כל שבט ושבט קרי קהל שנאמר גוי
וקהל גוים יהיה ממך ועדיין לא נולד בנימין ומה שפי' רש"י בויחי יעקב ונתתיך לקהל עמים בשרני שעתיד לצאת ממני קהל ועמים
השבת וכל מלאכה לא תעשו. וראיתי ספרים שכתוב בהן אמאי והא כתיבא אל יצא איש ממקומו והא שבושא דספרי הוא דהך
לפי שאמר [לי] גוי וקהל גוים על מי אמר גוי לא על בנימין כשהוא אומר וקהל גוים הרי שנים אמור לבד מבנימין ושוב לא נולד
קרא בתחומי שבת מיירי. ופרקינן דאמר הוצאה אסירא הכנסה שריא. פי' דאנן מסברא ילפינן הכנסה: איבעית תימא דאמר הוצאה
לי בן אלא שעתיד א' משבטי ליחלק ומעתה אותה מתנה אני נותן לך. מה שכתוב כשהוא אומר וקהל גוים הרי שנים דמשמע דיש
והכנסה אסירא. זריקה והושטה מרשות לרשות שריא: ת"ש יש עבודת כוכבים בתורה אבל המשתחוה פטור אמאי והא כתיב לא
ב' אחרים לבד מבנימין לא מוקהל קדריש דע"כ אבנימין קאי דהא מוכח מיני' רבא דשבט א' איקרי קהל אלא מגוים (קאי) קדריש:
תשתחוה לאל אחר ופרקינן דאמר כדרכה אסורה. פי' כגון פעירה לפעור וזריקה למרקוליס שלא כדרכה שריא. פי' דקטעו בהא
[קרא] איכה יעבדו הגוים האלה. ומפורש בפרק ד' מיתות (דף ס' ס"א): איבעית תימא דאמר' השתחויה גופה דאסירא שיש בה
פישוט ידים ורגלים הא השתחויה שאין בה [פיו"ר] שרייא. וקיי"ל כדאמר רב יהודה אמר שמואל: (שייך לדף ד ע"ב) בעי רב יוסף היכא דהורו ב"ד אין חרישה בשבת פירוש איסורה מהו כיון דקא מודו בשאר מלאכות דאסור בשבת כביטול מקצת וקיום מקצת דמי
והויא הוראה או דלמא כיון דעקרי לה לחרישה לגמרי כלעקור את כל הגוף דמי ואינה הוראה. ואתן למפשט דהוריה היא מדתנינן יש נדה בתורה אמאי והא עקרי דין שומרת יום כנגד יום לגמרי וש"מ. ודחינן דאמר' כדרכה אסירא וכו' כי רישא ולעולם לא עקרי לגמרי.
ת"ש יש שבת בתורה כו'. ואמאי והא עקרי ליה לגמרי ודחינן דאמר' הוצאה אסירא כו' כי רישא ולעולם לא עקרי לגמרי. ת"ש יש עבודת כוכבים וכו' ולא אפשיטא בעיא דרב יוסף בהדיא: בעי ר' זירא היכא דהורו כי החרישה והקצירה מותרות בשבתות של שנה
השביעית במאי טעו בהך קרא דכתיב וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות בזמן שהחרישה והקצירה מותרות בו אז נוהג איסורן [בשבת] אבל בשביעית דכתיב שדך לא תזרע וכו' לא אסירי מהו [הא] דקא מודו בשאר שני שבוע כביטול מקצת וקיום מקצת
דמי והוי הוראה. או דלמא כיון דקא עקרי לה לשביעית פי' לשבתות דשביעית לגמרי כלעקור את הגוף דמי וליתא הוראה. ופשיט רבינא דהוראה היא מהא דתניא בתוספתא [סוף] סנהדרין המתנבא לעקור דבר מן התורה חייב. לבטל מקצת ולקיים מקצת ר' שמעון
פוטר ובעבודת כוכבים אפי' אמר היום קיימת ומחר בטילה חייב. דאלמא כי האי גוונא כביטול מקצת וקיום מקצת דמי ש"מ. והא מתניתא מתרצתא בסוף אלו הן הנחנקין: מתני' הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו ואמר להן טועים אתם. פי' ולא האזינו אליו. או שלא
היה מופלא של ב"ד שם פי' בשעת הוראה ואע"ג דמניינם שלם דאי בו משתלם מניינם מאי איריא מופלא אפי' כל דהו דכל עדת אמר רחמנא אלא כגון שהיו יותר מע"א או שהיה אחד מהע"א גר או ממזר או נתין או זקן או שלא ראה לו בנים. פטורין כלומר אין
הורייתן הוריות דכל אלו אינן ראוים להיות מכלל אלו המורים שנאמר כאן ואם כל עדת ישראל ישגו ונאמר להלן ושפטו העדה מה להלן בעינן שיהו כולן ראויין להוראה דכתיב בהו והקל מעליך ונשאו אתך דבבתי דינין מרובין מיירי כדמפרש (בע"א סנהדרין) [ספ"א
דסנהדרין] אף הני דליהוו כולהו ראויין להורייה. והא דתנן זקן תרגומה שאין לו כבר תוחלת בנשים שכבר נסתבל החגב והופרה האביונה ומשום הכי לא חזי דהא בצירה ליה מאורייתא מצות פריה ורביה דלא קיים. ויש מפרשים מפני שאינו רחמני דלא מרחם אלא
א) ור"ל דשם נמי מייתי הך ג"ש דדבר דבר לענין מלתא אחריתא. ב) עי' בפר"ח בשבת שם.