ו:
הורה כהן משיח
פרק שני
הוריות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא מעתה. דכהנים איקרו קהל לייתו פר בהוראה: וכ"ת הכי נמי טפי
תמורה בפ' יש בקרבנות יחיד (ד' טז:) אמר ר"ש בן לקיש ארבע נתנו להם
א) תמורה טז., ב) [יומא נ. ושם נסמן],
מח א מיי' פי"ג מהל' שגגות הל'
להו שבטים. לר"ש הויין י"ג שבטים ותנן [ה.] רבי שמעון אומר י"ג פרים
ג) תמורה טו., ד) [סוכה נ: יבמות מו.
ב:
דמתות והחמישי' ירעה ויחד ניתנו שיהיו נוהגות במקו' א' ומספק העמידום
מט ב ג ד מיי' פ"ד מהל' פסולי
סא: זבחים צח. מנחות יט. פב. תמורה
פר לכל שבט ושבט ופר לב"ד דלא הוו אלא י"ב שבטים: אלא אמר רב
על חמש שיהיו חמשתן מתות ואי ס"ד דארבע ניתנו להם בצבור הנך כולהו
טז: יח: נדה לז:], ה) ס"א שעשה ב"ש,
מוקדשים ה"א:
אחא בר יעקב שבטו של לוי לא איקרי
קהל. והוא הדין לכהנים דלא
ד' מתות מי איתנהו בצבור הא לא משכחת לה דאפשר בצבור אלא שנים
ו) הוראתי יעב"ץ, ז) ב"ש, ח) ת"כ פ'
א ה מיי' פט"ו מהל' שגגות הלכה
ויקרא, ט) ב"ש מ"ז, י) ולא מיתוקמא
א סמג עשין ריז:
איקרו קהל דכהנים הויין בכלל שבט
ותו לא אלא על כרחך ילמוד סתום מן
כצ"ל ב"ש, כ) [במדבר יב], ל) [תנחומא
ב ו מיי' שם הלכה ב והלכה ג
המפורש. וקא דייקא מהא מתניתא דכי
לוי י) (ואכתי נוקמה) כר' שמעון: ונתתיך
פנחס ו], מ) [במדבר ב], נ) [ויקרא כז],
סמג שם:
אלא מעתה נייתו פר בהוראה וכי תימא הכי
❖
לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת
היכי דאמר ר"ש ה' חטאות מתות ביחיד
ס) [ויקרא ד], ע) ב"ש מ"ז,
ג ז מיי' שם והל' א:
❖
נמי טפי להו שבטים אלא אמר רב אחא
ד ח מיי' שם הל' ב:
ולא בצבור דמההיא דוקיא דייק ר"ש
לזרעך אחריך אחוזת עולם כל שיש לו
דיחיד ולא בשותפין דהיינו ב"ד משום
אחוזה איקרי קהל. וכהנים ולוים אין
ברבי יעקב שבטו של לוי לא איקרו קהל
תורה אור השלם
להם אחוזה: כראובן ושמעון יהיו לי.
דאי אתה יכול לומר ולד חטאת בשותפין
דכתיב 1 הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל
רבינו חננאל
1. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ
דבתרי שבטים חשיב להו כראובן
שאין השותפין מביאין נקבה דפר ושעיר
עמים וגו' כל שיש לו אחוזה איקרי קהל וכל
אמר קרא כי לכל העם בשגגה
וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת
ושמעון: והא כתיב על שם אחיהם
הוא דמביאין ואי אתה יכול לומר תמורת
עד שתיעשה שגגה ע"י אחרים
הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת
שאין לו אחוזה לא איקרי קהל א"כ חסרי להו
יקראו בנחלתם. דלנחלה הוקשו אפרים
חטאת בשותפות שאין תמורה בשותפין
כלומר (מאדם) [מהעם] היתה
בראשית מח ד
עוֹלָם:
י"ב שבטים אמר אביי אפרים ומנשה
2. וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ
המעשה. ועיקר זה אותה
דעלמא וכ"ש בב"ד דה"נ תנן במס'
ומנשה לשאר שבטים שיהיו נוטלים
2
הברייתא השנויה לאחור (לעיל
בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ
תמורה (דף יג.) אין השותפין עושין
בנחלה כשאר שני שבטים ולא לדברים
כראובן ושמעון יהיו לי אמר רבא והא כתיב
דף ג ע"א) יכול הורו ב"ד
מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה
תמורה וילמוד סתום מן המפורש מה
אחרים הוקשו אבל אין מביאין ב' פרים
ועשו הן ב"ד עצמן יהו חייבין
כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:
על שם אחיהם יקראו בנחלתם לנחלה הוקשו
כו': וצריכי תרווייהו. פי' בין
ואכתי חסרי להו מי"ב שבטים אלא
מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת ביחיד
בראשית מח ה
ולא לדבר אחר ולא והא חלוקין בדגלים
3. אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא
לאביי בין לרבא דאי אשמעינן
א
שמעינן מינה דלוי איקרי קהל וכהנים
דברים אמורים ולא בשותפין אף חטאת
נעשתה לשגגה הוה אמינא
לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ
כנחלתן כך חנייתן כדי לחלק כבוד לדגלים
לא איקרי קהל ושותפין נינהו ולא
שמתו בעליה ושכפרו (על) בעליה
אפי' מיעוטא קמ"ל לכל העם
אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיְיָ
❖
ואי אשמעינן לכל העם הוה
מתוקמא כר"ש דקרא הכי משמע
ושעברה שנתה ביחיד ולא בשותפין
ויקרא ד ג
והא חלוקים בנשיאים ההוא לחלוק כבוד
לְחַטָּאת:
אמינא אפי' רובה לא מחייבי
ומולדתך: כנחלתם כך חנייתם. שיעקב
דחטאת שמת אחד מן השותפין קרבה
לנשיאים דתניא שלמה עשה ז' ימי חנוכה
עד דעבדי ב"ד בהדייהו קמ"ל
אבינו חלק להם את הארץ וציום היאך
הלכך הא דקתני מת אחד מב"ד פטור
והיה אם מעיני העדה נעשתה
מוסף רש"י
ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה
כו'. דמשמע אחרים עשו:
כ)
לא מתוקמא אליבא דר"ש:
יחנו לדגליהם וכן מצינו במדרש תנחומא
ילמד סתום. שכיפרה בעליה
אקשינן היכי ילפינן מהני קראי
כדי לחלוק כבוד לנשיאים מאי הוי עלה ת"ש
דיעקב אבינו תקן להם דגלים וחלק
הדרן עלך הורו בית דין
ושעיברה שנתה, דלא ידעינן דאי
לכל מצות והא בעבודת כוכבים
ל)
דתניא ר"ש אומר חמש חטאות מתות
להם הארץ וכן מצינו איש על דגלו
איתנהו בצבור אי לאו, להכי קרי
ב
כתיבי ופרקינן אתיא מעיני
אאאא))))
הורה כהן משיח. הורה שוגג ועשה
סתום, מן המפורש. ולד ותמורה
מעיני פי' כתיב הכא מעיני
מ)
באותות באות אשר צוה להם אביהם
ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו
בבבב))))
ושמתו בעליה, שמפורש לנו דאינן
הקהל וכתי' התם מעיני העדה.
שלאותן רוחות שנחלקו לשאת מטתו
מזיד או שהורה מזיד ועשה
בצבור (תמורה טז.) וכי דנין אפשר
.
בעליה וחטאת שנתכפרו בעליה וחטאת
איבעיא להו שבט אחד לר'
שוגג פטור מקרבן שהוראת כהן משיח
לאותן רוחות חנו לדגליהם והיינו דאמרי'
משאי אפשר. הא דלא איתנהו להנך
יהודה שחטא בהוריית ב"ד
שעברה שנתה ואי
אתה יכול לומר ולד
ג
שלשה בצבור למיתה, משום דלא
הגדול מי מייתו שאר שבטים
כנחלתן כך חנייתן: מאי הוי עלה. אי
לעצמו כהוראת ב"ד לצבור מה הוראת
משכחת להו בצבור, לא לענין מיתה
כל שבט פר אי לא כי שמענא
חטאת בצבור שאין צבור מפרישין נקבה
הוה דוקא הא דאביי דאמר דשמעינן
ב"ד לצבור אין חייבין אלא על העלם
ולא לענין הקרבה, דהא לא מתרמי
ליה לר' יהודה בז' שבטים
דבר עם שגגת מעשה אף הוראת כהן
ליה לר"ש דאמר דחטאת השותפין אינה
ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בצבור
בצבור לעולם (שם טז:).
דאיכא למימר על כן חייב
❖
הדרן עלך הורו בית דין
השאר הואיל וז' הן רוב הכל
מתה או לאו דוקא: ת"ש דתניא ר"ש
משיח לעצמו אינו חייב אלא על העלם
שאין תמורה בצבור ואי אתה יכול לומר
וקיי"ל דרובא ככולה וכאילו
אומר וכו': שאין צבור מפרישין נקבה.
דבר עם שגגת מעשה כדמפרש בגמרא
הן נמי עשו. אבל שבט אחד
חטאת שמתו בעליה בצבור שאין צבור
לאשמת העם הרי משיח כצבור וכי
שאין אתה מוצא קרבן צבור שהיתה
לא מייתו הנך דלא עבוד על
תוספות הרא"ש
מתים שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה לא
ידיה או דלמא לא שנא. ואתאן
הורו בית דין מזידין ועשו קהל שוגגין
באה נקבה: שאין תמורה בצבור.
למפשט דשבט א' לר' יהודה
[א"ל אביי] א"כ כשחטאו
לא הוי הוראה והוי שגגת מעשה
דכתיב נ) לא יחליפנו ולא ימיר דלשון יחיד
שמענו יכול ימותו אמרת ילמוד סתום מן
לא מייתו עליה מהא דתניא
בהוראת ב"ד עם הצבור
הוא ולא צבור ושותפין והכי מפרש
לחודיה והוו יחידין ומייתו כל חד
סתמא מה הן מביאין פר. ר'
יביאו פר לעצמן. וכ"ת ה"נ נפישי
המפורש מה מצינו בולד חטאת ותמורת
גגגג))))
שמעון אומר שני פרים. במאי
להו פרים דשבט לוי יביאו ב'
בפ"ק דמס' תמורה (דף יג.): שנתכפרו
וחד כשבה או שעירה אבל כהן משיח
חטאת ושמתו בעליה ביחיד דברים אמורים
עסקינן אילימא בשחטאו ז'
פרים: א) אמר רב אחא שבט לוי
בעליה ושעברה שנתה לא שמענו. אם
כי הורה מזיד ועשה שוגג לא דיניה
שבטים ר"ש ח' פרים בעי
אינו קרוי קהל דכל אותן שלא
ולא בצבור אף שנתכפרו בעליה ושעברה
ד
מתים בצבור אי לא: וכי דנין אפשר
כיחיד ופטור לגמרי דהכי אמרינן בפרק
במתני' אלא שבט א' (ומאי
נטלו חלק בארץ אינם קרוים קהל.
היא) [ובמאי אי] בהוריית בית
מיהו כהנים (נינהו) [נהי] דלא
שנתה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור וכי
ס)
משאי אפשר. הא ולד חטאת ותמורת
בתרא (דף יא.) מעם הארץ פרט למשיח
דדדד))))
דינו ר"ש לית ליה אלא לאו
מקרי קהל מ"מ הכתוב קראם עם
דאינו מביא קרבן בשגגת מעשה:
חטאת ושמתו בעליה אי אפשר בצבור
דנין אפשר משאי אפש' ר"ש בחד מקום גמיר:
בהוריית ב"ד הגדול. מאן תנא
בפ"ע ושקולים עם הקהל וכצבור
גמ'
שוגג ועשה שוגג מביא פר פשיטא.
וקא אמר מה מצינו: הא לא קשיא
קמא אי ר"מ רוב כל ישראל
דמו ואין חטאתם מתה אבל חטאת
דלא הוי דנין אפשר משאי אפשר משום הדרן עלך הורו בית דין: דכי הורה בשוגג ועשה שוגג דהוי
בעי אלא לאו ר' יהודה פי'
שותפים ס"ל לר"ש דמתה
וקתני פר א' ש"מ. ודחינן לא
ומתוקמא שפיר כר"ש: א"ה בצרי
דר"ש בחד מקום גמיר להו דכי נצטוו
שוגג מעליא ומביא פר קרבן: מהו
הכא במאי עסקינן כגון שחטאו
להו. האי א"ה לא קאי אמלתיה
הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג
ישראל על ד' חטאות בחד מקום גמיר
דתימא כיון דאי מתידע ליה. מאיזה טעם
ה
ו' שבטים והן רובו של קהל
דרב יוסף דהא שני שפיר דאע"ג
או ז' אע"פ שהן מיעוטו ומאן
דכהנים לא אקרי קהל אקרו עם
להו הלכה למשה מסיני שיהיו נהוגות
הורה שמא היה חוזר בו מאותו טעם
מביא פר שוגג ועשה מזיד מזיד
ו
תנא קמא ר' שמעון בן אלעזר.
וקרבנם כקרבן צבור דמי. אלא
יחד במקום אחד או ביחיד או בצבור
וכי שכח ההוא טעמא ואף על פי כן
ועשה שוגג פטור שהוראת כהן משיח
ואי קשיא לך היכי מוקמינן
פריך אהא דקאמר דשבט לוי לא
ז
הוא עושה ותולה בהוראתו ראשונה
וקא דייק ר"ש אי ס"ד בצבור הנך כולהו
לעצמו כהוראת ב"ד לצבור: גמ' שוגג
לה בו' שבטים והא ב' פרים
אקרי קהל א"כ לא הוי אלא י"א
תני ר"ש כאן ושמעינן לר"ש
פרים לקהל. ומשני אפרים ומנשה
אימא כמזיד דמי ולא מחייב קרבן
מי איתנהו יחד בצבור אלא ש"מ דביחיד
במתני' דבעי פר פר לכל שבט.
מביאין שני פרים. הדר פריך והא
ועשה שוגג מביא פר פשיטא אמר אביי
אמורה ולא בצבור דכי היכי שמתו
קא משמע לן: ע) (שיכול. לגמור מדין
הני מילי בז' (דנינהו) [דאינהו]
כתיב על שם אחיהם יקראו
הכא במאי עסקינן כגון שהורה ושכח מאיזה
קל וחומר שמשיח כצבור ולא צריך
בעליה ולד חטאת ותמורת חטאת ליתנהו
רובה דגברי ועד השתא לא
בנחלתם. לנחלה הוקשו ולא
ח
פשיטא לן שבט א' לר' שמעון
לד"א. וה"פ דקרא ומולדתך אשר
בצבור ה"נ שכיפרו בעליה ושעברה
למכתב לאשמת העם אע"ג דאילו לא
טעם הורה ובשעה שטעה אמר הריני עושה
הההה))))
אי [מייתי אי] לא ובעיא לקמן:
הולדת אחריהם. פי' כשיבואו לידי
שנתה ליתנהו בצבור דעל כרחין ילמוד
נאמר לאשמת העם הייתי למד מן הדין):
ת"ש דאית ליה בשבט א' דתניא
חלוקת הארץ בנים אשר הולדת אז
על דעת הוראתו דמהו דתימא כיון דאילו
וווו))))
סתום מן המפורש והכי אמרינן במס'
ר' יהודה אומר שבט שעשה
ע"ש אחיהם (יקראו) אפרים
צבור
מתידע ליה [שמא] הדר ביה כמזיד דמי ולא
בהוריית בית דינו אותו השבט
ומנשה [יקראו] בנחלתם. כי לא
זזזז))))
חייב ושאר כל השבטים פטורין
יקראו שבטים ליטול נחלה לבדם
לחייב קמ"ל: מזיד ועשה שוגג כו': מנא ה"מ דתנו רבנן לאשמת העם הרי משיח כצבור (שיכול) והלא דין הוא
חחחח))))
טטטט))))
3
בהוריית ב"ד הגדול מביאין כל
כאפרים ומנשה שאותם לבדם
השבטים על ידו: אמר רב אשי
עשיתי שבטים לנחלה. אלמא
צבור
תוספות
מתני' נמי דיקא דתנן בסוף
משמע לענין נחלה דוקא הוקשו
מזיד ועשה שוגג. תימה היכא הוי שוגג בלא הוראה אי אכיל בשתיקה ולא מיקרי משום דשוו פר כהן משיח וצבור להדדי: שוגג ועשה שוגג פשיטא. לעיל בפ"ק (ד:)
(פרק) [פרקין] הורו ב"ד של
לראובן ושמעון ולא לד"א. והכי
א' מן השבטים ועשה אותו
מסקי' דאפרים ומנשה לא אקרו
הוראה הא מאחר שאינו מורה לאחרים כי אם לעצמו מה לי בשתיקה מה לי
דקתני שוגגין ועשו שוגגין לא פריך נמי פשיטא וצריך לומר אגב דתנא הכא דהתם
שבט על פיהם הוא חייב ושאר
שבטים לענין פר אלא שבט יוסף
בדיבור: (אין) [כהוראת] בית דין כו'. כמה עניינים שונה הכא מה שכבר שנה בפרק
ליכא לשנויי כדהכא דהיכי סלקא דעתך למימר דכולהו סנהדרין שכחו מאיזה טעם הורו:
שבטים פטורין דברי ר' יהודה
מייתי פר אחד ושבט לוי אקרי
קמא אלא משום דאתי לפרושי רישא אמאי שוה להוראת צבור לענין שוגג ועשה כו'
שאר שבטים פטורין למה לי
קהל ומייתי פר. אבל כהנים נהי
כיון דתנא אותו שבט חייב
דעם אקרי קהל מיהו (קהל) לא
פשיטא דשאר שבטים לאו [אלא] לאשמעינן דבהוראת בית דינו שאר שבטים פטורין. אבל בהוריית ב"ד הגדול אפי' שאר
איקרי. וקבעי תלמודא מאי הוה עלה משום דמתוקמא דברי רב יוסף קבעי תלמודא הי מנייהו עיקר דברי אביי או דברי ר"י. ומסיק
שבטים חייבין ש"מ: איבעיא להו שבט א' לר"ש בהוריית ב"ד הגדול מי מייתי הוא ומייתי ב"ד עליה אי לא מייתי חד מינייהו.
דדברי אביי עיקר דכי היכי דגבי צבור אר"ש ילמוד סתום מהמפורש ה"נ גבי חטאת השותפין דאין נקבה ותמורה בחטאת השותפין.
כי שמענא ליה לר"ש ז' משום דהוו רובא אבל א' לא מייתי או דלמא לא שנא. ת"ש מה הן מביאין פר אחד ר"ש אומר ב' פרים
ולשיטת רש"י ז"ל (ניחא) [נדחו] דברי ר"י דע"כ כהנים לא אקרי קהל דא"כ נפישי להו פרים נמצא דסבר ר"ש דאין חטאת שותפין
מתה. וא"כ מאי בעי תלמודא מאי הוי עלה: הדרן עלך הורו בית דין
במאי עסקינן אילימא דחטאו ז' ר"ש ח' בעי אלא בשבט א' ובמאי אי בהוריית בית דינו ר"ש לית ליה אלא בהוראת ב"ד הגדול.
וש"מ דשבט א' נמי מייתי ודחינן ותסברא דבשבט אחד מיירי מאן תנא קמא אי רבי מאיר רובה בעי. אי רבי יהודה שאר שבטים
פ"ב שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור. הקשה הרמ"ה ז"ל למאי אצטריך ליה השתא האי הקישא דמשיח לצבור. אי
לייתו אלא הא מני (רבי שמעון) [רשב"א] הכא במאי עסקינן כשחטאו ו' שבטים והן רובא בגברי או ז' אע"ג דהן מיעוט ומאן
להורה שוגג ועשה מזיד תיפוק ליה משום דמזיד לאו בר קרבן הוא. וכן בכהן משיח גופיה ב) שוגג כתיב. ואי להורה מזיד
תנא קמא רשב"א פי' ומדסגי לר"ש בתרי ש"מ דכי מחייב כל שבט ושבט בדאינון רובה דגברי ורובה במנין שבטים דפר אחד
ועשה שוגג תיפוק ליה כיון דהורה במזיד וגמר בדעתו לאכלה באיסור לא שב מידיעתו הוא. ותירץ דאצטריך כגון שהורה במזיד
מביאין וב"ד פר אבל חד שבטא לא: ת"ש דתנן בסוף (פרק) [פרקין] וחכ"א אינו חייב אלא על הוראת ב"ד הגדול מאן חכמים
מטעם שאינו נכון וכשבא מעשה לידו שכח זדונו וסבר שמטעם נכון הורה ואכלו בחזקת היתר שאילו נודע לו שהיה איסור לא היה
אי ר"מ רובא בעי אלא ר"ש ש"מ דמחייב ר"ש כל שבט אחד להביא פר ופר ב"ד ש"מ. פי' וההיא מתניתא אוקימנא וסברא
אוכלו ושב מידיעתו הוא. וכה"ג גבי שוגג ועשה שוגג מחייב כדמפרש בגמרא. ונ"ל דבחנם דחק דהא דקתני שהוראת כהן המשיח
דר"ש (דרבין) [דדין] חד רובא ודין שבט א' שוו דפר אחד מביאין וב"ד פר. אבל היכא דאיכא תרי רובי כל שבט ושבט מביא
לעצמו כהוראת ב"ד לצבור אחיובא קאי ולא אפטור לאשמועינן דלא מחייב כהן משיח אם לא שהורה היתר מתחלה. וכן משמע
פר וב"ד מביאין פר א' על כולן: אקשינן ור' יהודה ור"ש שבט אחד דאיקרי קהל מנא להו א"ר יוחנן א) דאמר קרא בדברי
מתוך פרש"י ז"ל דלפטור לא צריך להיקשא כיון דלאו הוראה היא ממילא ידענא דמיפטר דתניא לקמן דכהן משיח לא מחייב על
שגגת מעשה: דת"ר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. וליכא לפרושי שחטא כהן בהוראה (והאנשים כגון) [לאשמת העם]
הימים ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלם וגו' הנה קרא יהודה קהל: מתקיף לה רב אחא בר יעקב אם משם לא מיקרי קהל
שחטאו עם הוראתו. דהא מעיקרא נפש כי תחטא בשגגה ועשה מאחת מהנה כתיב ועלה כתיב אם הכהן המשיח: שיכול. פרש"י
אלא ב' שבטים דהתם שבט יהודה ובנימין הוו. פי' הנותרים לרחבעם. אלא אמר רב אחא בר יעקב מהתם ב) אני אל שדי פרה
ז"ל שיכולני ללמוד שמשיח כצבור מדין ק"ו. ולאו דוקא ק"ו אלא מבנין אב קאמר. וה"פ שיכולני ללמוד דבר זה מבנין אב. והלא
ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך מאן אתיליד ליה ההיא שעתא בנימין ש"מ הכי קאמר ליה רחמנא השתא מתייליד לך קהל. א"ל
רב בר שבא לרב כהנא אימא הכי קאמר ליה כשיהיה שבט בנימין אז יקראו כל השבטים קהל א"ל רב כהנא י"ב אקרו קהל
דין הוא אף בלא פסוק וא"כ קרא ל"ל. ומיהו לשון שיכול אינו מיושב דמשמע להכי צריך קרא שיכול הייתי לומר בענין אחר אם
לא היה פסוק. וי"מ שיכול קאי אדינא בתרא (והכא) [וה"ק] שיכול הייתי לומר שיתחייב משיח בשגגת מעשה בלא העלם דבר
י"א לא אקרו קהל. פי' ויעמוד יהושפט וגו' י"ב שבטים מבעיא: הכי תניא בספרא בפרשת כהן משיח והקריב על חטאתו אשר
(כדמשמע) [כדמסיק] בתר הכי ולהכי מצטריך קרא. וקודם שסיים דבריו קאמר אדרבה והלא דין הוא אף בלא פסוק:
חטא פר בן בקר. פר יכול זקן ת"ל בן כו' עד ר"ש אומר מה ת"ל ופר שני בן בקר אם ללמד שהן ב' והלא כבר נאמר ועשה
את האחד וגו' [יכול] נאכל' חטאת ללוים ת"ל ופר שני בן בקר וגו' שני לעולה מה עולה לא נאכלה (שייך לדף ו' ע"א) אף
חטאת לא נאכלה כיוצא בו אמר ר' יוסי הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עולות לאלהי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל
א) בפר"ח ג"כ לא גרס מלת אלא: ב) עי' בסמוך סד"ה דת"ר:
אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה לה'. אפשר חטאת עולה. פי' דקאמר צפירי חטאת
הדר אמר הכל עולה לה' אלא הכל כעולה מה עולה אינה נאכלת אף אלו לא נאכלו. פי' דפר ושעירי עבודת כוכבים נשרפין וחטאת נקראין וכן היה ר' יהודה אומר על עבודת כוכבים הקריבום פי' כדכתיב וכי תשגו ולא תעשו וגו'. ואמר רב יהודה אמר שמואל
על עבודת כוכבים שעבדו בימי צדקיהו: בשלמא לר' יהודה משכחת לה דחטאו כולהו שבטים א"נ מקצת ג) ואינך בגרירה לר"ש דאמר צבור מייתו משכחת לה כגון שחטאו י"א שבטים והפר הי"ב בשביל ב"ד. אלא לר"מ פי' דאמר ב"ד מביאין פר א' ולא
צבור י"ב היכי משכחת לה [ומשני כגון כו'] אקשינן אברייתא אמאי הקריבום. והא מתים היו אותם שעבדו עבודת כוכבים כי הרגום נבוכדנאצר בכובשו ירושלים וקי"ל דאין כפרה למתים. אמר רב פפא כי אין כפרה לחד. אבל לצבור אע"ג דמייתו אית להו
כפרה. אקשינן מנא ליה לרב פפא הא אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך וגו' אי הכי אפי' יחיד נמי אלא דוקייא דרב פפא משעירי ראשי חדשים. פי' לכפר על הדברים המפורשים בשבועות פ"א וקאמר רחמנא ניתו מתרומת הלשכה כדמפרש בשקלים
(ממאי) [אמאי] והא מייתו להו אותן ששקלו השקלים הנך דפיישי היכי מייתו כפרה מדידהו. אלא ש"מ חטאת שמתו בעליה צבור קרבה. פי' וש"מ שיש כפרה לצבור מתים. ודחינן האי סברא מי דמי התם בשעירי ראשי חדשים ספיקא הוא שמא מת מהצבור
ושמא לא אבל הכא ודאי מתו. אלא דוקייא דרב פפא מדכתיב גבי עגלה ערופה כפר לעמך ישראל וגו' שאין ת"ל ונכפר להם הדם מה ת"ל ונכפר להם הדם ראויה כפרה זו שתהא מכפרת על יוצאי מצרים. פי' בכי האי גוונא דכתיב אשר פדית. ודחינן ממאי
דלמא גבי עגלה ערופה מגו דאיכפר להני חיים שהביאוה איכפר למתים אבל התם לא היה שם אחד מן העושים. ומהדרינן התם נמי מיהוה הוו דכתיב ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים וכו' אקשינן ומנא לן דרובא הוו. פי' אותן העושים דלמא
מעוטא הוו והנך דלא עבדי לאו בני פר נינהו. ופשטנא מדכתיב ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם וגו' פי' בוכין מאן הוו הנך דבית ראשון והא עדיף בכייהו דאלמא רובא הוו. אקשינן אמאי אצטריכי הני חטאות והא מזידין הוו פי' עבודת
א) כ"ה גי' רבינו בגמ': ב) גי' רבינו נכונה מאד ועל גי' שלנו תמהו הראשונים: ג) גי' רבינו נכונה דהמסקנא לעיל דאף בשבט א' בהוראת ב"ד הגדול חייבים השאר בגרירה: