ב:
כל
הזבחים פרק ראשון זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואם לאו יהא נדבה. אע"ג דבפ"ק דר"ה (דף ו.) דריש ליה לענין
נדר הוא. דהא כאשר נדרת כתיב ויש חילוק בין
ג א מיי' פ"ד מהל' מעה"ק
נדר לנדבה י) נדר
א) ב"ק כ. ב"ב נא., ב) גיטין
כד., ג) לקמן יג. פסחים נט:,
הלכה י ועיין רש"ק:
דאמר הרי עלי ונדבה הרי זו: אם כמה שנדרת עשית. שעבד
בל תאחר דלא שייך לאחר שחיטה הכא דריש מפשטיה דקרא
ד ב ג ד מיי' פ"ג מהל' גירושין
ד) מנחות טז.,
ה) [גיטין סו.
דמשמע דקרי ליה לנדר נדבה: זבחים בסתם לשמן הן עומדין.
עבודותיה לשמה: יהא נדר. ויעלה זה לנדרך: ואם לאו יהא
הל"א סמ"ג עשין נ טוש"ע
נדרים מח. חולין לט:] ב"ב קלח.,
❖
ו) לקמן מו:, ז) גיטין דף כד.,
אה"ע סי' קלא סעיף א:
לנדבה. כאילו התנדבת לזה
ואינו פסול עד שיכוין שלא לשמן [וא"ת בפ"ק דחולין (דף יב:) בעי
נדבה אחרת ולא לשם הראשונה:
ח) [שם:], ט) עי' ירוש' גיטין
ונדבה מי שרי לשנויי בה. וכיון
ר"י אי קטן יש לו מחשבה וכו' ופי'
פ"ג ה"א, י) קנים פ"א מ"א,
כ) גיטין כ., ל) עי' תוס' מנחות
דרחמנא קרייה נדבה מי שרי לשנויי
בקונטרס כגון בשחיטת קדשים דיליף
נדר הוא אלא אם כמה שנדרת עשית יהא
מוסף רש"י
מב. ד"ה ואל, מ) עי' צ"ק,
❖
בה הא אמרינן בפ' שני (לקמן ד' כט:)
בריש זבחים דבעי לשמה ושחט קטן
נדר ואם לא נדבה יהא ונדבה מי שרי לשנויי
נ) עי' רש"ק.
יהא נדר. כלומר יצאת ידי
עולה לשמה מי הוי כוונה או לא הא
אסור לחשב בקדשים ויליף מקרא
נדרך ואם לא נדבה יהא. ויביא
בה אמר ליה רבינא לרב פפא א)לא הוית גבן
אחרת לנדרו ונדבה מי שרי
משמע הכא דמסתמא נמי כשר ואינו
דלא יחשב והכי מידרש קרא אם מוצא
לשנויי בה. והכתיב אם זבח
באורתא בתחומא בי חרמך דרמי רבא מילי
הגהות הב"ח
פסול עד שיכוין שלא לשמן] וי"ל
שפתיך תשמור ועשית אז יהיה נדר
שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם
מעלייתא אהדדי ושני להו מאי מילי מעלייתא
(א) גמ' אלא מהא כיצד לשמן.
שלמים (מנחות ב. ב:) לא הוית
דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת
אשר ד] נדרת ואם לאו נדבה. (מפי
כצ"ל ותיבת דתנן נמחק: (ב) שם
גבן בתחומא. לא היית קרוב
תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו' טעמא
השמועה במנחות עד כאן): לא הוית
להבין שהן קדשים וסבור שהן חולין
לשם השם: (ג) שם ושמע קול
אצלנו שתוכל לבא. לישנא אחרינא
דשלא לשמן הא סתמא עלו נמי לבעלים
בתחומא בבית המדרש. ראשון
סופרים מקרין איש פלוני מגרש
גבן באורתא בתחומא. כלומר חבל
והוה ליה מתעסק ופסול כדאמר
א
את פלונית: (ד) רש"י ד"ה לשם
שמעתי (ב"ק כ.). וברשב"ם ב"ב
לשם חובה אלמא סתמא נמי כלשמן דמי
על שלא היית אמש בשבת אצלנו
בפרק בית שמאי (לקמן דף מו:) לשם
נא. פי' בתחומא. בתי מדרשות
השם לנחת רוח להקב"ה
שאמר ונעשה רצונו. נ"ב לאו
שלהן בסוף התחום היו כדי שיוכלו
בתוך התחום שתוכל לבא לבית
חולין כשירין ט] משום חולין פסולה
ורמינהי כל הגט שנכתב שלא לשם אשה
ב) ב
היינו לשם ניחוח וכן מבואר לקמן
לבא שם בשבת מן העיירות
המדרש ולשמוע: בי חרמך. שם
והאי קטן אפילו אומר יודע אני שהן
פסול וסתמא נמי פסול ושני זבחים בסתם
שמסביב: לשם זבח. לאפוקי
דף מו ע"ב ור"ל שהוא שוחט
ג
מקום: ושני להו. ופירקן: שלא
קדשים ולשמן אני מתכוין מיבעיא לן
לשם הקב"ה וממילא הוא נחת
שנוי קדש, כגון לשם זבח
לשמן עומדין אשה בסתמא לאו לגירושין
אחר לשם זובח. לאפוקי שנוי
רוח כו' מה שא"כ לשם ניחוח
לשמן. משמע דעקר שמייהו בהדיא:
אי כוונתו כוונה או דילמא לא מהני
שצריך לשחוט עבור נחת רוח
בעלים, והא ילפינן להו
עומדת וזבחים בסתמא כשירין מנלן אילימא
❖
אם אין מעשיו מוכיחין: סתם אשה
שלא לשם אשה. האשה הזאת שנכתב
מקראי לשם חטא. לשם חטאו
וק"ל:
מהא דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן
שהוא מביאו עליו (לקמן
לאו לגירושין עומדת. ואפי' זינתה
לשום אחרת ששמה כשם זו פסול
מו:) סופרים.
כותבי
כו' ולא קתני שלא נזבחו לשמן גבי גט נמי
דכתיב וכתב לה כ) לשמה: וסתמא נמי
תחת בעלה מכל מקום לאו להתגרש
גיטין להתלמד. לכתוב גיטין
גליון הש"ס
❖
:
הקתני כל הגט שנכתב שלא לשם אשה
פסול. כגון אם כתבו הסופר [סתם]
בגט זה עומדת וגם אם לא ירצה הבעל
(גיטין כד. כד:)
גמ' כל העושה על דעת
לשם לאה שיהא מזומן לכשיבא אדם
לא יגרשנה $ אלא שלא תשמשנו י] ומתוך
פסול ולא קתני שלא נכתב לשם אשה פסול
ראשונה. לקמן דף מא ע"ב שבת
דף צא ע"א: תוס' ד"ה סתם וכו'
הא מילתא מיתרצא מה שמקשים
אצלו ששמו ושם אשתו (שוין) כן
ל)
לעזי רש"י
אלא מהא דתנן כיצד לשמן ושלא
(א) ג)
אלא שלא תשמשנו. עיין
❖
בסוף פרק שני דגיטין (דף כג.)
ויתננו לו ולקמן מפרש מנלן ממתני'
לשמן לשם פסח ולשם שלמים טעמא דאמר
בתשובת הר"ם אלשקר סימן פח:
קרבוניי"ש חתיכות בשר
❖
דסתם פסול: ושני. ותריץ רבא
דאמר עובד כוכבים אדעתא דנפשיה
צלויות על פחמים
לשם פסח ולשם שלמים הא לשם פסח
גופיה דרמינהו אהדדי: בסתמן
עביד ואינו כשר לכתוב את הגט ובפ'
ליקוטים
וסתמא כשר אלמא סתמן כלשמן דמי דילמא
לשמן עומדין. הילכך כל כמה דלא
שני דעבודה זרה (דף כו:)
שינויי נוסחאות
שאני התם דאמר א] $ כל העושה על דעת
בתחומא. פי' בבית המדרש
ד)
עקר שמייהו בהדיא הוו לשמן: מנלן.
אמרי' ימול ארמאי ואל ימול כותי
א] דאמרינן (כי"ר): ב] נ"א
שהוא תחומה של תורה. (ערוך
ראשונה הוא עושה אלא מסיפא שלא לשמן
משום דכותי מתכוין לשם הר גריזים
ממתני' היכי שמע ליה רבא דתיקשה
במקום (כי"ר): ג] בכתה"י דלא,
ערך תחם) אלמא סתמא כלשמן
ה]
וכ"ה ברש"י: ד] צ"ל כאשר
כו'. לכאורה צריך נגר ובר נגר
ליה: שנזבחו שלא לשמן. משמע
ולשמן לשם שלמים ולשם פסח טעמא דאמר
[והתם נמי] בעינן לשמה כדדרשינן
(מ"כ): ה] היכי שמעינן ממתני'
דיתפרק אחרי דכבר החליטו
דעקר שמן מהן: שלא נזבחו לשמן.
(שם דף כז.) מלה' המול (ימול) ואפי'
לשם שלמים ולשם פסח הא סתמא ולשם
דסתמא כשר דתיקשי ליה
התוס' ז"ל בכמה מקומות דכל
לרבא כצ"ל (צ"ק. ועי' מלאי"ט):
משמע שלא הזכיר שמן עלייהו דהיינו
הכי מכשרינן ארמאי דיש לחלק בין
מחשבות פיגול צריך להיות
פסח כשר דילמא שאני התם דאמר יוכיח
ה)
א]
ו] ס"א שאמר והיה העולם
דוקא בדיבור ובאם חישב ולא
סתמא: שנכתב שלא לשם אשה זו.
גט למילה כמו שמחלק כאן בין זבחים
(גליון. וכ"ה בגמ' לקמן מו:).
הוציא מפיו אינה פוסלת, א"כ
סופו על תחילתו אי נמי איידי דתנא לשמן
ובמ"כ גריס לשם שם הקב"ה,
לגט הא יא] סתמא פסול משום דסתם
משמע שנכתב לשם אחרת בפירוש:
מכ"ש כששחט בסתמא דלא
ושלא לשמן תנא נמי שלא לשמן ולשמן אלא
והשאר נמחק: ז] אלא סתם
יזיק, וכאן מסתפק הש"ס
כיצד לשמן כו'. מתני' היא: לשם
אשה לאו לגירושין קיימא ולכך נמי
שחט (כי"פ): ח] נ"א לגרש למי
בסתמא אי יפסול אי לאו וצ"ב.
מהא לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם
ו)
פסח ולשם שלמים. כך חישב עליו:
[בעובד כוכבים] פסול אע"ג דעביד
נ"א מגרש
ששמו (גליון).
ואפשר לומר הא דמספקא
ששמו ושם אשתו כן, ותיבות
זבח לשם זובח לשם (ב) שם לשם אשים לשם
להתוס' היינו לפי מה דמסקינן
הא לשם פסח וסתמא. שלא חישב
סתם אבל מילה סתמא לשמה קיימא
שוין בו נמחק (ש"מ): ט] צ"ל
דסתמא לשמן, אבל אי אמרינן
ריח לשם ניחוח והחטאת ואשם לשם חטא
כמו זבחים הילכך עובד כוכבים כשר
אחריו לשם שלמים כשר ואע"ג דסוף
כשרה (יעב"ץ): י] בתשו' רשב"א
דסתמא כשלא לשמן ודאי אין
אע"ג דעביד סתם: הא לשם
סי' תת"מ העתיק לדברי התוס'
פסול מחשבת פיגול בלתי דבור,
שחיטה סתמא אישתחיט: אלמא
א"ר יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחת
אלא יכולה להיות תחתיו
דלא גרע מלשמן. ויותר נראה לי
פסח וסתמא כשר. פי' בקונטרס
סתמן כלשמן דמי. דאי כשלא לשמן
מכל אלו כשר שתנאי בית דין הוא אתנו
ותשמשנו כשפחה דעלמא. וכן
דסתמא גרע דהוי כמו משום
בברכ"י סי"א כתב דט"ס נפל
חולין כיון דלא כיוון במחשבתו
דסוף שחיטה סתמא אישתחיט ותימה
דמי הויא ליה כאילו אמר לשם פסח
בית דין דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר
בנוס' התוס' וצ"ל אלא
לשם קדשים, אבל אם כיוון
ולשם שלמים: על דעת [ראשונה.
כיון דאמר בתחילת שחיטה לשם פסח
תשמשנו. וכ"ה בפסקי התוס'
במחשבתו שלא לשמן כיון
שלא לשמו ואי סלקא דעתך סתמא פסול
כאן. אבל הרבה אחרונים העתיקו
וכי כל שעה יש לו לדבר עד שיגמר
אבל] היכא דשחטיה כוליה סתמא
דעכ"פ יש לו מחשבה לשם
קיימי בית דין ומתני מילתא דמיפסיל ביה
ל' התוס' כמו שהוא לפנינו, וע'
קדשים [הרי זה כשר]. ועיין תוס'
אימא לך דפסול: הא סתמא [ולשם]
שחיטתו ונראה לפרש דבשתי עבודות
תשו' הגרעק"א שבדו"ח בכתבים
ד"ה זבחים בסתם. והדבר צריך
וגבי גט דסתמא פסול מנלן אילימא מהא
פסח. תחילה שחטה סתם וסופה
איירי כגון דשחיט לשם פסח וקיבל
עוד תלמוד (מראה כהן): זבחים
דף צ"א: יא] נ"א דהתם (גליון).
נ"א דגט סתמא (מ"כ): יב] נ"א
בסתם לשמן עומדים וכו'.
דתנן היה עובר בשוק ושמע סופרים
סתם ומיהו בפרק תמיד נשחט (פסחים
לשם פסח כשר ולא מיפסיל משום
ז)
ד
(ג)
דאין צריך לזבוח לעולם לשם
נראה לי דאפילו למ"ד מצוות
תחילתה אלמא סתמא כלשמן: א"נ
מקרין איש פלוני גירש פלונית ממקום ב] פלוני
דף נט:) מיבעי לן אי בעבודה אחת
פסח (כ"ה בקטע שבהשמטות).
צריכות כוונה הני מילי בדבר
נ"א דאין צריך לצווח לעולם
שכל המין ראוי למצוותו כגון
איידי כו'. כלומר לעולם לא תידוק
תנן או בשתי עבודות ועבודה אחת
ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש
(כי"ב): יג] צ"ל ניכר. וכ"ה
מצה ושופר ולולב דאין חתיכת
היינו כדפירש הקונטרס ויש ליישב
מיניה הא סתמא ולשם פסח כשר
בכי"ב: יד] נ"א שיכול לבוא
בו דילמא כדרב פפא דאמר רב פפא הכא
מצה זו ושופר ולולב אלו
❖
ח)
:
מיוחדין למצוותן דאפשר למצוה
דאפילו אם תימצי לומר לשם פסח
דלעולם אימא לך פסול דסתמא
(כי"ב)
בסופרים העשויין להתלמד עסקינן ולא
ט)
זו לקיים ע"י דברים אחרים של
ג]
וסתמא פסול [אפ"ה] אין צריך לדבר
כשלא לשמו והאי דקתני לשם שלמים
מינן כמו באלו ואין אלו סתמן
איכתוב לשום כריתות כלל אלא מהא
כל שעה אלא שבתחילת שחיטה יאמר
איידי דפריש בלשמן ולא לשמן לשם
עומדים למצוותן, ודמי לסתמא
שיטה מקובצת
דגט דאמר רפ"ק דזבחים גבי
שלמים דהתם דווקא הוא דאילו סתמא
שעושה כל השחיטה לשם שחיטת פסח:
אלא מהא כיצד לשמן כו'. וא"ת
קדשים דקיי"ל כל הזבחים
אתנו בית דין דלא לימא לשמה דילמא אתי למימר שלא לשמה.
הוי כשר דעל דעת ראשונה הוא עושה פריש נמי תנא דמתני' בשלא
והמקשה מאי ס"ד וכי תעלה
שנשחטו שלא לשמן כשרין ולא
על דעתך דלעולם יעמוד ויאמר לשם
עלו לבעלים לשם חובה ואם
בשמעתא קמייתא דגיטין (דף ג.) דמפרש דלכך לא
לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח ולאו דווקא דה"ה לסתמא ולשם
פסח. וי"מ דאה"נ דבכל עבודה
שחטן סתמא עלו דסתמן לשמן
פסח דמיפסל בתחילת שחיטה: לשם ששה דברים.
תיקנו לומר בפני נכתב לשמה למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה משום
משנה בפרק ב"ש
ועבודה יש לו לפרש לשם פסח,
קיימי אבל גט הנכתב שלא לשם
והשתא לפי' זה הוי פי' דמתני'
אשה פסול ואפי' סתמא נמי
ומקראי יליף להו: לשם זבח. לשם מה שהוקדש: לשם זובח. שיתכפר
דאי מפשת ליה לדיבורא אתי למיגזייה לא הוי מצי למימר דילמא
דלשמו ושלא לשמו בשתי עבודות כמו
פסול משום דסתם אשה לאו
בו בעליו ולא שיתכפר בו אחר: לשם שם. (ד) (לנחת רוח) להקב"ה
אתי למימר שלא לשמה דמי הוא שוטה כל כך שנותן גט לאשה זו
בשחיטה וקבלה ששחט לשם פסח
לגירושין קיימא ופי' התוס'
וקבל לשם שלמים. ולא נהירא דע"כ
דאפי' זינתה מ"מ לאו להתגרש
שאמר ו] ונעשה רצונו: לשם אשים. להקטירם ולא לעשותם צלי
שנכתב לשמה והוא אומר שלשם אחרת נכתב אבל אדם השוחט קרבן
דלשמו ושלא לשמו דמתני' ר"ל הכל
בגט זה עומדת דהא אפשר
על המזבח. קרבוניי"ש בלע"ז: לשם ריח. לאפוקי איברים שצלאן
פעמים שטועה וסבור שהוא קרבן אחר וכן המקבל ומוליך וזורק:
בעבודה אחת כדפ"ה לקמן (דף יג.
להתגרש בגט אחר כמו בזה,
קיימי בית דין ומתני כו'. יש תימה למה לו להאריך כל זה
והעלן דשוב אין בהן ריח והכי מפרש להו התם: לשם ניחוח.
במשנה), דאי בשתי עבודות היינו רישא
אבל בדבר פרטי המיוחד ועומד
מ)
הפסח והחטאת ששחטו שלא לשמו
למצוותו וא"א לקיימו אלא
לשם הנחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו: שלא היה בלבו.
הא בהדיא אמר סתמא כשר ונראה לפרש דמי שלא היה
וקבל והלך וזרק שלא לשמו, דאו או
בגופו ואפי' במינו א"א אלא בו
לשמו אלא סתם ולא הזכיר אחד מאלה: שתנאי בית דין הוא. שישחטו
בלבו היינו שלא אמר בהדיא לשם אחד מכל אלו אבל חישב
קאמר כדפ"ה לקמן (שם), דליכא
בעצמו כגון אכילת קדשים ופסח
ז]
למימר דעשה כל הד' עבודות שלא
דמצוות אכילתן מיוחד בגופן
סתם ולא יזכירו בשחיטתן לשמו כדמפרש טעמא ואזיל אתנו ב"ד
בלבו למה שדינו להיות הא סתמא פסול נ) להכי [דייק] מתנאי
לשמן, דלמה לי כולי האי בחדא סגי,
וא"א לקיים מצוותן אלא בגופן
דלא לימא לשמן כו': וגבי גט דסתמא פסול מנא ליה. כלומר היכי שמע
בית דין וכי מתנו בית דין דלא לימא בהדיא ובמחשבה סגי ושמא
אלא ע"כ או או קאמר, וא"כ סיפא
דמי לשחיטת קדשים דסתמן
דקתני לשמו ושלא לשמו ר"ל בעבודה
לשמן עומדין הואיל ומצותן
ליה רבא ממתני' דגיטין דפסול דתיקשה ליה ורמינהי אהדדי: מקרין.
אתי לידי פסול שלא יחשב כלל וישחוט סתמא ויפסל:
אחת ששחט לשם פסח ולשם שלמים,
מיוחד בגופן, וגם במילה למ"ד
בסופרים העשויין להתלמד עסקינן. ואפילו למאן דאמר
את התלמידין שמלמדין אותן לכתוב טופסי גיטין: דלא איכתוב
וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה. וי"ל
דבעי מילה לשמה אפ"ה בנכרי
דמשחיטה פריך דמשמע ליה לשמו
כשרה משום דעביד סתמא
לשם כריתות כלל. אבל היכא דאיכתב לשם כריתות שיהא מזומן
בפרק קמא דעירובין (דף יג.) גבי מגילת סוטה
ושלא לשמו בשחיטה ששחט סימן
וסתמא לשמה קאי כמ"ש התוס'
דמוחקין אותה מן התורה אף על גב דבעינן לשמה ואף על גב
לו לכשיזדמן לו מגרש ח] ששמו ושם אשתו שוין בו כשר:
ראשון לשם פסח ושני לשם שלמים,
רפ"ק דזבחים, וצ"ל דה"ט משום
ולהכי דייק הא לשם פסח וסתמא כשר
דמצות אדם זה מיוחדת לגופו
אלמא סתמא כלשמו דמי דאי כשלא לשמו דמי נהי דאין יב] צריך לעמוד ולומר לשם פסח מ"מ בכל סימן וסימן היה לו להזכיר לשם פסח (תוס' טוך):
ממילא סתמא לשמו קאי, א"נ משום דכל הני אי עשאן שלא לשמן ביטל מצוותן לגמרי כגון מילה אם נעשה שלא כהכשרה שוב אי
תוד"ה הא לשם פסח כו'. עיין בהשמטות בסוף המסכת: תוד"ה קיימי. היינו שלא אמר בהדיא לשם אחד מכל אלו, והא דקאמר רבי יוסי שלא היה
אפשר בחזרה לעשות כמצותה, אע"ג דאפשר בהטפת דם ברית אין זה עיקר מצות מילה אלא במקום דלא אפשר כגון גר שנתגייר כשהוא
בלבו היינו שלא היה ניכר וידוע לשומעין אם היה בלבו לכך והיינו (דשני) [דשחט] בשתיקה, כלומר שלא נדר יג] בשפתיו מה שחשב בלבו. והא דפריך בגמרא
מהול או קטן הנולד מהול, אבל עיקר מצות מילה אזלה לה. וכן קדשים אי עשאן שלא כמצוותן בטל מצות קרבן זה, מש"ה סתמא
ואי ס"ד סתמא פסול קיימי ב"ד ומתני מילתא דמיפסל ביה, ה"פ מילתא שיבוא יד] לידי פסול דהיינו ע"י שתיקה דמתוך שישתוק אולי ישכח ולא יכוין גם
לשמו קאי. משא"כ בשאר מצוות כמצה שופר ולולב אם עשאן שלא כמצוותן יש להם תקנה לחזור לעשות כמצוותן, אין סתמן עומדות
לשמן (טורי אבן ר"ה כט.): כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ואע"ג דכהן קאמר לא נתכוונתי לדעת ראשונה אלא סתמא
בלבו ומיפסל אי סתמא פסול, דיותר יבא שלא יחשוב כלל כשהוא מחשב בלבו מאם לטעות ולומר שלא לשמו אם הוא אומר בפיו לשמו בפירוש (תוס' טוך):
שחטתי, אפ"ה אמרינן על דעת ראשונה שחט ולא סמכינן אדיבוריה. ותנן בשבת (צא ע"א) המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו
בשבת חייב עליו בכל שהוא ופרכינן למה לי למתני המצניע ליתני המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב עליו, אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו ושכח על מה הצניעו, והשתא קא מפיק סתמא, מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמייתא קמ"ל כל העושה ע"ד
הראשונה. הרי התם בשכח מחשבתו הראשונה עסקינן ופשיטא דקאמר לא נתכוונתי על דעת הראשונה שהרי שכח דעתו הראשונה, אעפ"כ הכריעו חכמים את דעתו דעל דעת הראשונה קא מפיק (אור זרוע הל' יבום סי' תרי"א):