כל הזבחים
פרק
ראשון זבחים
ט.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
דוחין
קדשים קלים. נראה דבין ר' יוסי בר' אבין ורבי אבין איכא
דוחין
קדשים הנאכלין.
מב
פסח
זה מתחלה הוקדש לשם קרבן
הנאכל
א) [לקמן לז: מעילה יג. תמורה
א מיי' פ"ד מהל' ק"פ
ה:], ב) פסחים צו: צז. מנחות
ה"ז:
הילכך דוחין אותו אצל שלמים שהן נאכלין ולא אצל עולה (ו):
בינייהו בכור דלרבי אבין ליכא למיפרך מבכור דאין נאכל
מג ב מיי' פ"א מהל' מעה"ק
פג:, ג) ת"כ שם פ"כ ה"א,
לכל אדם: דלא ליבעי נסכים. הוה מצי למימר דלא ליבעי
שאין נאכלין לכל אדם. אלא לזכרי כהונה: ליהוי מעשר. דהא
ד) שם, ה) לעיל ח:, ו) כמו
הלכה יח:
תנופת חזה ושוק: למאי נפקא מינה למילקא עליה בלא יגאל.
וליטעמיך, ז) לעיל ז: [מנחות פג:
ג מיי' פ"ה מהל' פסה"מ
קדשים קלים הוא: בכור ומעשר אין טעונין נסכים בפרק שתי מדות
פסחים ע:], ח) עי' במסה"ש
הל"ט ופ"ד מהל' קרבן פסח
❖
(מנחות דף צ:): במעשר בהמה כתיב
תימה היכי לקי אחר שחיטה אלא
לעיל ז ע"ב אות ט', ט) חולין
הל' י:
יא., י) צו פרש' ז פי"ב ה"ח,
יהיה קודש לא יגאל ודרשינן בבכורות
יגאל הא אמרינן בבכורות בפרק כל
דוחין קדשים הנאכלים אצל קדשים הנאכלין
כ) עי' מנחות פג תוד"ה
❖
בפרק כל פסולי המוקדשין (דף לב:)
פסולי המוקדשין (דף לב:) דלאחר
ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאינן
ושלמים.
תורה אור השלם
שחיטה מדרבנן: העשירי זה
דהאי לא יגאל לא ימכר הוא: עברה
נאכלין אטו חטאת ואשם מי לא מיתאכלי
1. לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא
מעשר. אכתי דרשינן מינה (ב"מ
עברה. בבכור כתיב (שמות יג)
אלא דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל
הגהות הב"ח
יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה
והעברת כל פטר רחם ובמעשר
דף ז.) עשירי ודאי ולא עשירי ספק:
הוּא וּתְמוָּרתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא
קדשים הנאכלין לכל אדם ואין דוחין קדשים
אי נמי דליתביה לכהנים. הוה
(א) גמ' השוה בכל צאן כצ"ל
ויקרא כז, לג
כתיב כל אשר יעבור תחת השבט
יִגָּאֵל:
ואות ה' נמחק: (ב) שם ולא אתי
2. וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל
הנאכלין לכל אדם אצל קדשים שאין נאכלין
(ויקרא כז): למילקא עלה. משום לא
מצי למימר נמי דלא בעי סמיכה
נקבה כצ"ל ואות ב' נמחק:
אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט
(ג) שם מדכתיב אם כשב ואם
לכל אדם רבי יוסי ברבי אבין אמר דוחין
יחליפנו: זו תמורה. (ז) ממש
כדדרשינן בת"כ וסמך ידו על ראש
הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיהֹוָה:
עז: (ד) שם לכדתניא כשב
ויקרא כז, לב
קדשים קלים אצל קדשים קלים ואין דוחין
קרבנו ולא בכור ומעשר ופסח (מנחות
שהעומדת י] כשהיא חולין אצל
לרבות: (ה) שם כשהוא אומר
3. אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם
דילמא
ואם עז: (ו) רש"י ד"ה דוחין
במותר אשם
בהמת קדשים והמיר יא] הוא דהויא
דף צב:):
קדשים קלים אצל קדשי קדשים מתקיף לה
אִישׁ לַיהֹוָה מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ
וכו' אצל עולה שאין נאכל
מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ
כתיב. תימה הא כתיב הכא לזבח
תמורה: ואין אחר. זבח (ח)
רב יצחק ברבי סבריו אימא שחטיה לשם
הס"ד: (ז) ד"ה זו תמורה
לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם
א]
ראשון ששחטו לשם תמורה:
השלמים ואילו מותר אשם קרב עולה
תמורה ממש: (ח) ד"ה ואין
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה:
מעשר ליהוי מעשר למאי הילכתא דלא ליבעי
ב]
אחר זבח אחר ששחטו: (ט) ד"ה
ויקרא כז, כח
ומותרו בעי נסכים. דהא אמרת
וי"ל דהאי דכתיב לזבח השלמים
4. לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ
והא מדכתיב וכו' ואם עז וכו'
נסכים ולמלקא ג] עליה (בלא ימכר) 1בלא
שלמים ניהוי יב]: דמותר תודה עצמה.
לאו שיהיה לזבח השלמים אלא שיעקור
במותר פסח הוא וכו' במותר
טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם
יגאל אמר קרא העשירי יהיה קודש זה
פסח כתיב למה לי אם כשב
2
הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה
כגון הפריש תודתו ואבדה והפריש
שם אשם ממנו לשוחטו לשם שלמים
אם: (י) ד"ה לכדתניא וכו' לומר
הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:
מעשר ואין אחר מעשר אימא שחטיה לשם
אחרת ונמצאת הראשונה אין השניה
או לשם זבח אחר כדדרשינן ליה
(לעיל
שהכשב טעון וכו' אימורין
ויקרא כז, י
5. וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח
הס"ד ואח"כ מ"ה כשב יתורא
בכור ליהוי כבכור למאי הילכתא דלא ליבעי
טעונה לחם כדאמרי' בפ' התודה
דף ח:) בכלל ופרט ולעולם קרב עולה
❖
וכו' השתא בכשב איירי:
שְׁלָמִים לַיהֹוָה זָכָר אוֹ נְקֵבָה
(מנחות דף עט:) זבח התודה טעון
ואתא קרא למימר דבעי עקירה:
נסכים אי נמי דליתביה לכהנים בכור נמי
ד]
תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ: ויקרא ג, ו
ושלמים הבאין מחמת פסח
6. אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת
לחם ולא ולדה ולא תמורתה ולא
עברה עברה ממעשר גמר ואימא שחטיה
א)
שינויי נוסחאות
קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי
לכל מצות שלמים.
חליפתה טעונין לחם: ומותר דאתי
לשם תמורה ליהוי תמורה למאי הילכתא
ויקרא ג, ז
יְהֹוָה:
לה מעלמא. תודה שבאה ממותר
פי' בקונטרס חגיגת ארבעה עשר וכן
7. וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי
א] נ"א סברין (ש"מ. וכ"ה בכי"מ
למלקא עליה אי נמי למיקם עליה בלא
וד"ו ב'). איברא לא מצינו שם
3
ה]
ויקרא ג, יב
יְהֹוָה:
פסח: דילמא במותר אשם כתיב.
לקמן סוף כל הפסולים (דף לו.)
גבי
8. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ
סבריו ולא סברין בכוליה ש"ס
ימכר ולא יגאל אמר מר זוטרא בריה דרב
האי ואם מן הצאן דאשם נמי איל
תודה שנאכלת ליום ולילה מנין לרבות
בבלי וירושלמי. שו"ר בס' זבח"א
צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר
נחמן אמר קרא 4והיה הוא ותמורתו זו תמורה
שכ' דנר' כוונת הש"מ לרב יצחק
יְהֹוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:
תמים יג] מן הצאן הוא ואינו בא מן
שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו
❖
מרבנן סבוראי וקרי ליה ברבי
דברים טז, ב
ואין אחר תמורה ואימא שחטיה לשם תודה
הבקר: בכל צאן. בכבשים ועזים
ופי' בקונטרס שלמי פסח חגיגת י"ד
לחכמתו: ב] כמעשר (כי"צ). וכן
לקמן ליהוי כתמורה: ג] ס"א
ליהוי כי תודה למאי הילכתא להטעינו לחם
כגון פסח לאפוקי אשם דאינו בא מן
וקשה דבפסחים באלו דברים (דף
ועי'
ולמיקם עליה (כי"צ, ש"מ).
מוסף רש"י
העזים: בכל אתר את אמר. בכל
דריש מקרא בהדיא דחגיגת
מי איכא מידי דפסח גופיה לא בעי לחם
עא: ושם)
תוס' כאן שנתקשו מ"ט לקי:
והא מדכתיב. בההוא ענינא אם
ד] נ"א נוסף א"נ למיקם עליה
מקום אתה אומר מן להוציא הוא
י"ד נאכלת לשני ימים ולילה אחד
ומותרו בעי לחם אי הכי השתא נמי מי
כשב אם עז, מכלל דמן הצאן דלעיל
בלא ימכר ולא יגאל (ש"מ,
כגון מן הבהמה להוציא רובע ונרבע
[ובת"כ י) בפ' בשר יד] זבח תודת שלמיו
: ה] א"נ וכו' עד ולא
מינה לאו במותר פסח כתיב, אי
איכא מידי דפסח גופיה לא בעי נסכים
וכדלעיל)
יגאל, ליתא בכתה"י ובש"מ. וכן
מן הבקר להוציא את הנעבד מן
מרבי חגיגת י"ד לשני ימים ולילה
אמרת בשלמא במותר אשם כתיב
ומותרו בעי נסכים אנן הכי קאמרינן מי איכא
מחקו הרש"ש. דע"כ בתמורת
דהוי איל להכי איצטריך למיהדר
הצאן להוציא את המוקצה (ב"ק דף
אחד] ושלמים הבאין מחמתו ליום
שאר קרבנות מיירי ולא בתמורת
למיכתב אם כשב אם עז הואיל
מידי דמותר תודה עצמה לא בעי לחם
מ:): וכאן אתה אומר מן לרבות.
ולילה ונראה דודאי שלמי פסח דכל
בכור ומעשר דאינן קרבין
ולא מישתעי עד השתא אלא באיל
כדלקמן דף לז, ובתמורת שאר
אלא אי אמרת בפסח כתיב כיון
ואילו מותר דאתיא להו מעלמא בעיא
דקאמרת [מן הצאן] פסח משמע
הפסולין (דף לו.) היינו מותר הפסח
ו]
קרבנות לא קאי בלא ימכר
דאמרת דעד השתא נמי מישתעי
לחם מתקיף לה רב [יימר] בריה דרב
שבא מכל צאן: ה"נ. כי מוקמינן
כי ההוא דת"כ ובפסחים פ' האשה
(עו"ש): ו] צ"ל לה (ש"מ):
קרא במותר פסח דהוי כשב תו
ז] תיבות אמר רבא ליתא בכי"מ
למה ליה למיהדר ולמיכתב אם
לה בפסח מן להוציא הוא דלא אתי
(דף פט.) גבי חמשה שנתערבו עורות
הילל וממאי דבמותר פסח כתיב דילמא
וכיר"ב (אלא דשם נוסף זה
כשב כיון דבסיפא כתיב אם עז
בן שתי שנים ולא אתי נקיבה ומיהו
פסחיהם דקאמר ונייתי מותר הפסח
במותר אשם כתיב אמר רבא ז] אמר קרא ואם
עה"ג): ח] בכתה"י כשב:
תיפשוט דצאן דלעיל נמי מישתעי
5
ט] נ"א ותו אכתי (פרי"ד). וע'
בכשב, אלא ודאי מדאיצטריך קרא
הצאן מכל מין צאן משמע בין כבשים
דנאכל ליום ולילה ובפ"ק דר"ה (דף
מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר השוה
מסה"ש אות ו: י] שהועמדה
למיהדר ולמיכתב אם כשב מכלל
בין עזים ומיעוטא דמן לנקיבות אתא:
ה.) קרי למותר הפסח שלמי פסח
(*ש"מ): יא] והמיר בה (ש"מ):
דעד השתא מישתעי באיל אשם
בכל הצאן מתקיף לה ר' אבין בר חייא
(א)
ההוא
יב] בש"מ נוסף ושלמים בעי
ה"ג דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי
דחשיב פסח לבל תאחר ופריך פסח
(כי"פ, מיסוד אחר של רש"י)
ואיתימא ר' אבין בר כהנא בכל אתר את
מיבעי ליה כו'. כלומר אע"ג
סמיכה ונסכים. ובכתה"י
נקיבה: והא מדכתיב אם כבש
זימנא קביעא ליה כו' ומשני מאי
כלפנינו: יג] תיבת תמים ליתא
דמן הצאן מישתעי במותר פסח
אמרת מן להוציא וכאן מן לרבות אמר ר'
אם עז מכלל דלאו במותר הפסח
פסח שלמי פסח סד"א הואיל ומחמת
(ט)
בכתה"י ודפו"י אלא מדפ'
דהוי כשב, איצטריך למיכתב אם
פפד"מ ואילך. ונוסף גם בש"מ:
כשב לרבות פסח לאליה דבשר אליה
מני הכא נמי מן להוציא דלא אתי בן שתי
הוא דכתיב. אלא בשלמים גרידי
פסח קאתו ועל כרחיה לאו היינו
יד] המוקף כ"ה בש"מ, וצ"ל
קריבה כדכתיב בקרא דשלמים
שנים ולא אתי בנקיבה מתקיף לה רב
וה"ק אם נדר להביא מן הצאן יביא
חגיגת י"ד דכיון דקתני פסח לא
ובשר. וכ"ה בש"מ. ובדפו"י
חלבו האליה, סד"א הואיל ועיקר
(ב)
חסר כ"ז ואפשר שנשמט בשל
כל גופו של פסח לאכילה קאי
איזה שירצה או כבש או עז דאי
שביק מותר הפסח דמיקרי פסח
חנא בגדתאה ומי מצית אמרת דכי כתיב
דילוג הדומות, וכ"נ מההמשך.
לא תהא אליתו קריבה אלא חלבו
במותר הפסח כתיב למה לי אם כבש
טפי דהיינו פסח ממש ומוקי לה
ועי' תוס' פסחים עא ב ד"ה
בלבד, להכי איצטריך יתורא דאם
האי במותר פסח כתיב והא מדכתיב 6 אם
לימד. ועי' פ"מ שנתקשה,
כשב (כת"י פריס, מיסוד אחר של
אם עז פשיטא דמכבשים ומעזים הוא
בחגיגת י"ד כ) ושלמים הבאין מחמת
כשב אם עז מכלל דלאו במותר פסח
רש"י): כשב לרבות את הפסח
ולמש"כ לק"מ: טו] נ"א שנתו
(ג) 7
בא דהא בגופיה כתיב מן הכבשים
הפסח דשמעתין נמי היינו מותר
לאליה. דבכל קרבנות כשב אליה
וזמנו (שמכ"י וכעי"ז בבה"ז).
כתיב ההוא מיבעי ליה לכדתניא כבש
ב)
(ד)
ורש"ש כתב דטעות הוא והנכון
כתיבא עם האימורין, בשלמים
ומן העזים (שמות יב): לכדתניא כו'.
הפסח אע"ג דכבר תנא פסח
כלפנינו: טז] צ"ל מדקדק (ש"מ):
ג)לרבות את הפסח לאליה כשהוא אומר אם
חלבו האליה, ובאשם כתיב את כל
לחלק ביניהם ולפרש הילכותיהן לומר
שעיברה שנתו האי שלמי פסח הוי
יז] למאי הלכתא (ש"מ):
חלבו ירים ממנו את האליה וגו',
כבש לרבות פסח שעיברה שנתה ושלמים
שהכבש טעון אליה למזבח והעז
לא עיברה שנתו ולא זמנו או
א
יח] לכאורה יש כאן חסר וגמגום,
(י)
וחטאת כאשם, אבל פסח אימורין
ח]
ואולי צ"ל עד"ז, ור"ל דבר הבא
גופייהו לא כתיבי בהדיא אלא
הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים שיטענו
אין אלייתו בכלל אימורים: כבש.
עיברה זמנו טו] ולא שנתו אע"ג דמקרא
כדנפקא לן לעיל סד: מאת דמם
מכל צאן יהיה לזבח שלמים
קרא יתירא הוא דכיון דכתיב
אחרינא נפקי הכי רגילות התנא
סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כשהוא
תזרוק ואת חלבם תקטיר הלכך
א"כ מכל הצאן כבר ידעינן
ד)
אלייתו צריכה להתרבות בקרבנות
דשלמים באים מכל צאן, וכמו
[מעיקרא ואם מן הצאן וכתיב]
כמו (ב"מ דף ל.) והתעלמת דדריש
❖
אומר אם עז הפסיק הענין לימד על העז
ב
(ה)
לרבות את הפסח
כן פסח ידעינן שפיר כו':
(פסחים צו:)
בתריה ואם עז מכלל דעד השתא
פעמים שמתעלם כגון זקן ואינה
לאליה. דמשום דמשמע שיהיה
שאינה טעונה אליה והא מהכא נפקא מדאבוה
שלם שיהא עמו האליה, הוצרך
בכבש איירי דאין לך מן הצאן אלא
לפי כבודו וכהן והוא בבית הקברות
דשמואל נפקא דאמר אבוה דשמואל ואם
הכתוב זה לרבותו, דאילו שאר
שיטה מקובצת
ה)
שני מינין: לאליה. שתהא קריבה
[ושלו מרובה משל חבירו אע"ג]
אימורים נפקי מאך בכור שור או
מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן
ולמילקא עליה בלא (ימכר)
בכור כשב, ואמרינן (לקמן לז.)
עם אימורין כנגד הכליות ולמטה
דקרא לא אתי אלא לזקן ואינה לפי
דמו לא נאמר אלא דמם חלבו
[יגאל]. תימה דהא
הצאן יהא לזבח שלמים ו)ואכתי ט] מדרב נחמן
דכתיב לעומת העצה יסירנה ט) מקום
כבודו ובפ' מי שהיה טמא (פסחים
לא נאמר אלא חלבם, לימד על
[בפרק כל פסולי המוקדשים] (בכורות
אמר רבה בר אבוה נפקא דאמר רב נחמן
שהכליות יועצות: שלמים הבאין
דף צו:) פי' בקונטרס דהיינו תמורת
בכור ומעשר ופסח שטעונים מתן
דף לה:) ילפינן לה מתמורה מה
ז)
דמים ואימורין, אבל אליה אצטריך
תמורה מחיים אף [מעשר] מחיים,
מחמת פסח. חגיגת ארבעה עשר
אמר רבה בר אבוה מנין למותר פסח שקרב
פסח עצמו ואע"ג דדרשינן התם
ג
ח)
קרא אחרינא כבש לרבותו משום
וכי [עביד] פסח לשם מעשר אחר
כדאמרי' בפסחים (דף סט:): והא
הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא
דפסח בעינן שיהא שלם ואילו הוה
שחיטה הוא [ואינו עובר] עליו משום
שלמים שנאמר 8 וזבחת פסח לה' אלהיך
שקיל לאליה לא הוה הפסח שלם
לא יגאל. ואומר ריב"א דמכי שחיט
מהכא נפקא. דפסח שעברה שנתו
מוכח התם דכל היכא דפסח קרב
צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן
ולהכי איצטריך האי קרא לרבותו
[ליה] אתעקר משם פסח [ועדיין]
קרב שלמים והלא זה הוא מותר הפסח
גם תמורתו קריבה ולקמן פרק
דגבי כבש כתיב אליה (מנחות
הוא חי ואיתיה בלא יגאל כדאמרי'
הכבשים ומן העזים אלא מכאן למותר הפסח
פג:): כשהוא אומר אם כבש
(יבמות קכ:) שחט שנים או רוב שנים
והא ילפת לה לעיל מדאבוה דשמואל:
ב"ש (דף לז:) בתחלתו נדקדק טז]
לרבות. אם יתירא הוא (פסחים
שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי
הרי הוא כחי לכל דבריו (תוס' טוך):
ומאי
ניהו שלמים.
דבאין מכל צאן
וכן משמע דפריך מותר הפסח
צו.): פסח שעיברה שנתה.
והא מדכתיב אם כשב. פ"ה דאי
ניהו שלמים
אלא תלתא קראי כתיבי
והביא אחר דבן שנה בעינן והרי זה
במותר הפסח כו'. וקשה לפי' שני
ובקר
בין זכרים
ובין נקיבות:
ליהוי תודה למאי יז] להטעינו לחם
הנשאר מותר הפסח (מנחות שם
דפירשתי לעיל דמייתורא דקרא קא
מי איכא מידי כו' ולימא להיות
עיברה
בכת"י) ושלמים הבאים מחמת
דריש, שפיר איצטריך אם כבש אם
הפסח. היינו חגיגת י"ד בניסן
נאכל
ליום ולילה
כמו תודה אלא
ש"מ מותר פסח
נמי בלאו הכי נאכלים ליום ולילה
דהיינו שלמי פסח. נ"ל ברו"ך:
עז לגופיה (לריבה ומיעט וריבה
(שאז) [שאם] היתה חבורת הפסח
דכתיב גבי שלמים) דאין מקרא יוצא
מרובה מביאין עמו שלמים כדי
מידי פשוטו, והילכך איצטריך משום
שלמים, שאם נדר מן הצאן יביא מה שירצה או כבש או עז. [ועוד] דלעיל היה לו להקשות זאת הקושיא. לכך פי' הר"מ דהא אתקפתא להא דאמר דבר שיאכל פסח על השובע (שם ובפסחים צו: בלשון אחר) ושלמים הבאים מחמת הפסח. מותר פסח כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר
הבא מן הצאן דבר השוה בכל צאן. וה"ק אא"ב במותר אשם איירי קרא ומאי מן הצאן מקצת צאן ניחא דאיצטריך אם כבש אם עז לגופיה לשלמים לומר
שבאים מן הצאן שהרי מן הצאן ליכא למילף דהא [מן] הצאן לא משמע כי אם מקצת צאן דשייך באשם. אלא אי אמרת קרא מיירי במותר הפסח ור"ל דבר הבא מכל צאן יהיה לזבח שלמים, הא שלמים אקרו פסח יח] ופסח ידעינן שפיר מקרא אחרינא שבא מכבש ועז דכתיב (שמות יב, ה) מן הכבשים ומן העזים
תקחו, וא"כ (או כבש או) [אם כשב אם] עז למה לי. אלא ש"מ דלא במותר פסח כתיב: אלא תלתא קראי כתיבי. (פי') חד לקודם זמנו. ונראה לפרש דקרא דלעיל ואם מן הצאן מיירי בקודם זמנו ולהכי בעי עקירה כדפי' לעיל (לשמו) [דלשמו] פסול מכעין הפרט או מריבה ומיעט, אבל אינך קראי מיירי
לאחר זמנו ולא משתמע מינייהו דבעי עקירה אלא משתמע מינייהו דלגמרי הוו שלמים בלא עקירה. ולמאן דאמר (פסחים דף עג:) דלאחר זמנו נמי בעי עקירה אע"ג דלא מוכח מקראי מ"מ יליף לה מקודם זמנו. וא"ת מאי פריך והא מהכא נפקא מהתם נפקא מן הצאן דבר הבא בכל צאן דמיירי קודם זמנו
לעברה שנתו דאיירי לאחר זמנו. וי"ל דעיקר [קושיא] מההיא דמייתי דוזבחת פסח צאן ובקר אההיא דעברה שנתו דמיירי לאחר זמנו. אבל מההיא דמן הצאן דמיירי קודם זמנו לא פריך, דשפיר היה יודע דמיירי התם בקודם זמנו מדבעי עקירה, ואגב דמצריך להו מצריך נמי קרא דמן הצאן. כך נראה למורי
(תוס' טוך): תוד"ה דילמא כו' ואילו מותר אשם קרב עולה לפר"ת או רועה לפרש"י כדאמרי' (בכורות טז.) כל שבחטאת מתה באשם רועה. וי"ל דאתא קרא לפרושי דהא דאמרי' באשם רועה היינו קודם עקירה ששחטו סתמא אבל אם עקר אותו משם אשם בשעת שחיטה אשמועי' קרא דהוי שלמים (תוס'
טוך): ד"ה ושלמים. ונראה דודאי שלמי פסח דכל הפסולין היינו מותר הפסח. אמנם ריב"א מפרש כפרש"י דבמותר פסח לא איירי, א"כ היינו עברה שנתו (גליון):