עב:
כל הזבחים פרק שמיני
זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
י א מיי' פט"ז מהל' מאכלות
ספק ספיקא ח] דמותר ומיהו איכא חדא ברייתא בריש מסכת ביצה (דף ג:) דאסרה ספק ספיקא דקתני וספיקה אסור ומוקי לה בספק טריפה
א) ירוש' כלאים פ"ב ה"ח,
ב) ע' ע"ז עד. ירוש' ערלה פ"ג
אסורות הלכה ח:
וקתני התם נתערבה באלף כולן אסורות ואין לחוש בהא דלא מייתי לקמן כיון דברייתא היא דמאי אולמא מברייתא דרבי יהודה
יא ב מיי' שם הלכה ג טור
ה"ב, ג) [ביצה ג:] עי' ירוש'
וההיא נמי מוקי רב פפא בביצה כרבי יהודה אליבא דרבי יהושע ועדיפא ליה לאתויי ברייתא
דמפורש בה רבי יהודה בהדיא ועוד
ש"ע י"ד סי' קי סעיף א:
תרומות פ"ד ה"ז, ערלה פ"ג
❖
יב ג שו"ע שם בהג"ה:
ה"ד, ד) קידושין נו:, ה) קרח
אומר רבינו תם דהא דקתני נתערבה
באלף כולן אסורות לא קאי אספיקה אלא אודאה תדע
דאפילו רבי יהודה דאסר לקמן ספק
קכא [עי' תו' נדה מז. ד"ה אתי
ספיקא היינו דוקא ברימוני בדן
וברש"י שם ד"ה חייבת],
ו) עיין עירובין סא: שמחות
כדקתני בברייתא רבי יהודה אומר
ידלקו נתערבו באחרים א] (ואחרים באחרים)
שינויי נוסחאות
ידלקו. דכתיב פן תוקדש [דברים כב]
פ"ב הי"ג, ז) [עי' ביבמות פא:
רימוני בדן כו' משמע דוקא רימוני ט]
תוקד אש: באחד ומאתים. זו היא
ד)
כולן ידלקו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים
תו' ד"ה כולן ידלקו] ובר"ש
א] עי' מעל"ד בתוד"ה נתערבו,
את שדרכו ועדיף דהוי אחד מששה
שר"ת לא גרס זה (הגרי"ב):
ערלה פ"ג מ"ו ד"ה כולן,
עליית ערלה וכלאי הכרם דתרומה
יעלו באחד ומאתים שהיה רבי מאיר אומר
א
ח) [ועי' היטב בתו' יבמות פא:
ב] צ"ל את שדרכו (ש"מ וצ"ק,
דברים בהנהו אסר ר' יהודה ספק
❖
עולה באחד ומאה וכיון שכפל את
: ג] גי' ש"מ
ד"ה ככרות].
כל ב] שדרכו למנות מקדש וחכמים
וכ"ה בכל כתה"י)
ספיקא דמאי טעמא נקט רימוני
אומר. וכ"ה במשניות. אבל בגמ'
האיסור שאיסורו איסור הנאה
אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים
בכל המקומות כלפנינו. וכ"ה
בדן והא אפילו כל שדרכו מקדש לר'
כפל את העלייה הכי תניא לה
בכתה"י: ד] ומקדשו משמע
מוסף רש"י
בלבד רבי עקיבא אומר שבעה ואלו הן
ב
יהודה כדמוכח בברייתא דליטרא
ה) בספרי גבי מכל חלבו את מקדשו
שמקדש כנדצ"ל (עפ"י באה"מ):
אגוזי פרך ורימוני באדן וחביות סתומות
ה] גי' ש"מ חילפי בתרדין
ידלקו. כדין כלאי הכרם שנאמר
קציעות וגבי חתיכה בחתיכות דאמר
ממנו [במדבר יח] דמשתעי בתרומת
וקלחי בכרוב [בד"ו של הש"מ
פן תוקדש, תוקד אש דאסירי
וחילפי תרדין וקילחי כרוב ודלעת יונית ר'
ר' יהודה לא תעלה פ' הערל (יבמות
מעשר שהיא אחד ממאה וקרי ליה
א)
ב)
בתרדין הס"ד]: ו] תיבת כל
בהנאה (ביצה ג: וכעי"ז יבמות
נמחק (ש"מ): ז] צ"ל באלו (ש"מ,
פ.) כולן ידלקו. דלא בטלי,
פא:) וחתיכה הוי כל שדרכו כדמוכח
עקיבא מוסיף ג] אף ככרות של בעל הבית
מקדשו ומשמע ד] שמקדשו מקדש את
ד"ו רפ"ט וש"ח): ח] בפי' הרא"ש
כדקתני טעמא שהיה ר"מ אומר
התם דאמר רבי יוחנן והלא י] חתיכה
המתערבין בו: אינו מקדש. אלא
הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם
בערלה נוסף דשמא אין זה
כל שדרכו לימנות מקדש את
עולה (למנין) משום דהוי כל שדרכו
המתערב עמו ואין בטל ברוב,
הבגד שנארג בו ואם הוא זה
בטל: אלא ששה דברים בלבד. הן
כלאי הכרם ואיתמר עלה רבי יוחנן אמר
ג)
שכלאי הכרם בדבר שאין במנין
שמא הסירו ממנו חוט
ואנן את שדרכו בעינן והש"ס דמוקי
שמקדשין את כל המתערבים בהן
האיסור: ט] צ"ל רימוני בדן
בטלין באחד ומאתים, כדאמר
ג את שדרכו למנות שנינו רשב"ל אומר כל
לה בנימוחה היינו דוקא לריש לקיש
שהם את כצ"ל (ש"מ. וכ"ה בר"ש
בפסחים באלו עוברין (מח:) מן
מתוך שהן גדולים ודמיהן יקרים
שדרכו למנות שנינו הניחא לריש לקיש אלא
ערלה): י] והלא אני שונה
המאתים, ממותר שתי מאות
ומיהו מצי למימר דנקט רימוני בדן
וחשובין במינן: פרך ובדן מקומות
שנשתיירו בבור, מיכן לערלה וכלאי
חתיכה בחתיכות עולה משום
לרבי יוחנן מאי איכא למימר אמר רב פפא
יא] לרבי שמעון דפליג עליה דאפילו
הן: חילפי ה] תרדין וקלחי כרוב.
הכרם שבטלים במאתים (יבמות
דהוי כל שדרכו למנות, ומשני
פא.) יעלו באחד ומאתים. אם
דאנן את שדרכו שנינו. אלא
האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר
ברימוני בדן שרי ספק ספיקא
לשון קלח בירק שלו: כל ו]
נתערב אחד מהן במאתים של היתר
ודאי דבשאר מילי לא אסר ר"י
ובענין זה צריך לפרש חדא יב] ברייתא
הראוי לערלה ערלה. מה שיש
ספק ספיקא והש"ס כו' כצ"ל
יעלה אחד מהן וידלק והשאר
(צ"ק): יא] משום ר' שמעון
מותרין, וזה שיעור ביטול כלאים
לקמן (דף עד.) דבסתמא דקתני כוס של עבודת כוכבים שנפל לאוצר באילן ז] מין אילן וראוי לערלה מקדש את עירובו באיסור ערלה:
כצ"ל (ש"מ, ר"ש שם): יב] הך
וערלה באחד ומאתים: שהיה
מלא כוסות כולן אסורות פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא
כל רבי מאיר אומר. כלומר להכי
ברייתא דבסמוך דקתני כצ"ל
מותרין דאמאי נקט מריבוא לריבוא הא בפירש אחד מהן לריבוא שרי כ"ש מריבוא לריבוא דהוי ספיקא שלישית אלא נקטיה לאשמועינן
(ב"ש, צ"ק): יג] צ"ל מדתנן
אמר ר"מ כולן ידלקו ולית להו
(צ"ק): יד] צ"ל ושיהיו (ש"מ):
ביטול, שהיה ר"מ אומר הואיל
דמאן דאסר אסר אפילו בכמה ספיקות וכן צריך לומר בעל כרחין דרימוני בדן לר' יהודה לאו דוקא ומדתנן יג] במסכת כלים (פי"ז
טו] בספרים שלפנינו ור' יוסי.
ודרכן לימנות אין בטלין ומקדשין
מ"ה) הרימון שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדן שיהו מקדשין כל שהן דברי רבי מאיר רבי יוחנן בן נורי
וא"כ אין הוכחת תוס' הוכחה
לאסור כל המתערבין בהן (ביצה
(בה"ז): טז] דמסתמא באים
שם) מקדש. מאתים או שלש מאות
אומר לשער בהן את הכלים רבי עקיבא אומר לכך ולכך הוזכרו לשער בהן את הכלים ושהן יד] מקדשין בכל שהן רבי יהודה טו] אומר
מבין הכותים כצ"ל (ש"מ, צ"ק):
דלא בטל (יבמות פא:) וחכמים
לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום פירוש דסתמייהו טז] מבין העובדי כוכבים כך פירש בערוך בערך
יז] חשיבי לר"מ דלא (צ"ק):
אומרים. כל פירות שבעולם
יח] צ"ל שנתערב ב' פעמים
בטלים חוץ מששה דברים הללו
חצר ומאותה משנה יש לדקדק דסתם רימונים אפילו כל שדרכו לא חשיבי יז] דלא תקשי דרבי מאיר אדרבי מאיר לריש לקיש דאמר כל
(ב"ש): יט] כאן הס"ד ותיבות
המנויין כאן שהן חשובין מאד:
שדרכו לימנות שנינו ולרבי יהודה כל הרימונים חשובים כל שדרכו דהא רבי יהודה סבר דליטרא קציעות לא בטלה וקתני לא הוזכרו
ואחרי רוב סיעה גרידתא נמחק
פרך ובאדן. מקומות הן:
(ש"מ). וכן ליתא בר"ש שם. אבל
וקילחי כרוב. קלחי כרובין
רימוני בדן לענין קידוש אלמא כל הרימונים מקדשים ושוו לרימוני בדן דאי רימוני בינונים אינן מקדשין א"כ היה לו להזכירן לענין קידוש
בתוס' יבמות איתא: כ] צ"ל
גדולים עם עלין שלהם, וכרוב של
כמו רבי מאיר וצריך עיון בירושלמי בפרק בתרא דערלה [ה"ד] וכמדומה שיש שם טעות סופר ויש מפרשים דאפילו גרסינן בכל הנך משניות
כדפסקינן התם (ש"מ): כא] צ"ל
א"י היה גדול כאילן כדאמרינן
להיות (דפוסי ונציה). ולשון תוס'
ואחרות באחרות לא מצי לאתויי ראיה דספק ספיקא אסור דדילמא הכי קאמר וכל האחרות באחרות ואין לתמוה מה חידוש הוא לשנות
בכתובות (קיא:) (ביצה שם)
ביבמות ובע"ז היינו משום דאין
ככרות של בעה"ב. דדבר
ב' יח] פעמים כיון דקאי אכל האחרות באחרות דאיצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דאיכא תרי רובי דגבי שאר מילי אסרינן חדא רובא
שבמנין הוא (ע"ז עד.) הראוי
נהנה מגוף האיסור דאסור
ושרינן תרי רובא גבי יוחסין בסוף פ"ק דכתובות (דף טו.) דאמר הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה ואפילו עיר
בשתיה אלא או כו': כב] בגוף
לערלה ערלה. אותן שהן מין
היין עצמו (תוס' הרא"ש יבמות):
אילן וערלה נוהגת בהן, מקדשין
קטנה ואין הולכין אחר רוב עיר גרידתא ואפילו גדולה ו) כאנטוכיא יט] ואחרי רוב סיעה גרידתא: [ועי' תוס' יבמות פא. ד"ה נתערבו]
את ערוביהן משום ערלה (ביצה
כג] דאסורה בשתיה לפיכך
כולן ידלקו.
ואם תאמר מאי שנא הכא דקתני ידלקו כשנתערבו וכן בכל האיסורין השנויים שם במסכת ערלה (פ"ג) ולא פליג רבי
שם). כגון אגוזים ורמון וחביות
שרי על ידי ארבע זוזי בנהרא
כצ"ל (ב"ש). [וכן ד' זוזי בש"מ
מקדשין ואוסרין את הכשרים
אליעזר דלימא יוליך הנאה לים המלח כמו בס"פ כל הצלמים (ע"ז מט:) לענין עבודת כוכבים וכוותיה הילכתא כדפסקינן כ] מיהו
וצ"ק]: כד] בתוס' הרא"ש שם
משום ערלה (יבמות שם) הראוי
רבינו שמואל פירש שם דהוא הדין בכל האיסורין אמר רבי אליעזר יוליך הנאה לים המלח ונראה דרבי אליעזר פליג דווקא גבי עבודת
הוסיף ושאר הנאות לעשות
לכלאי הכרם. כגון חלפי תרדין
וקולחי כרוב וככרות, שאינן מין
מיין כגון משרה וכביסה מלתא
כוכבים לפי שתופסת דמיה וכשמוליך הנאה לים המלח נראה כאילו מוליך האיסור ומהאי טעמא הוה אמרינן נמי הכי לענין שביעית
אילן מקדשין ערוביהן באיסור כלאי
דלא שכיחא הוא הלכך שרי
גבי הא דתניא בפרק הגוזל עצים (ב"ק קא.) בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אם היה מתערב באחרים הוה אמרינן יוליך הנאה לים
ע"י הולכת הנאה: כה] תיבת
הכרם: את שדרכו למנות
ה"ג נמחק (ב"ש): כו] דסמידא
שנינו. במילתיה דר' מאיר (ביצה
המלח אבל בערלה וכלאים ושער נזיר ופטר חמור וכל שאר איסורים דלא תפסי דמיהם אמרינן לרבי אליעזר ידלק אפילו נתערב
טפי. פירושו דסלת נקיה טפי
שם). שמיוחד במנין שנינו דלא
ולפי טעם זה טבעת וכוסות דלקמן דמיירי בעבודת כוכבים סגי בהולכת הנאה לים המלח עוד יש לפרש דדוקא בתנור שהסיקו
משאר סולת חשיב טפי ראוי
בטל: כל שדרכו למנות. אפילו
בעצי עבודת כוכבים ואפה בו את הפת ונטל ממנה כרכר וארג בה את הבגד אמרי' יוליך הנאה לים המלח כשנתערב לפי שאין ממשות
להתכבד. ובתוספות פ' הערל
לפרקים, שנינו דלא בטיל (יבמות
ובר"ש בערלה גריס דחמיר טפי
שם): האי תנא. דלעיל: תנא
האיסור בעין וההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דחמרא [ע"ז שם] כיון ז) דאי אפשר להנות כא] בהולכת הנאה אלא היתר הנאה שאינה בגוף כב] של עצמו
[וכ"ה בש"מ כאן]. ואפשר לומר
דליטרא קציעות הוא. דאיירי
❖
אלא או למכור או ליתן לפועלין אבל שיהנה הוא עצמו לא דאיסורא כג] בשתיה שרי על ידי ב' זוזי כד] ואם תאמר מאי טעמא לא אמרי' בכל
משום קדושת לחם הפנים חמיר
גבי ליטרא קציעות (ביצה שם):
טפי להיות ראוי להתכבד (צ"ק).
הני דמסכת ערלה ימכרו כולן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור הנאה שבו כדקאמר רבן שמעון בן גמליאל בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף
ועי' בשו"ת פנים מאירות ח"א
עד.) גבי יין נסך ובירושלמי [ערלה פ"ג ה"א] פריך לה ומשני דחיישינן בכולהו אם ימכרו לעובד כוכבים שמא יחזור העובד כוכבים וימכור לישראל אבל
סי' צח (הגרי"ב). ובתוס' הרא"ש
ליקוטים
ביבמות איתא דחמירא
ביין נסך ליכא למיחש וכן בפת ובגד דכל הצלמים (ע"ז מט:) דאע"ג דפת של עובד כוכבים אסור באכילה בהנאה מיהא שרי וחיישינן שמא
וחשיבא: כז] ר"ל במקומות
ר"י אמר את שדרכו למנות שנינו
יקנה ממנו ישראל ויתן לפועליו וחביתא דההוא גברא אם היה רוצה למכור כל יינו יחד ה"ה דהוה מצי למכור חוץ מדמי איסורא
שנוהגין היתר בפת עכו"ם וכיון
רשב"ל אומר כל שדרכו למנות
ה"ג
שאין הישראל מכיר שהוא פת של
שבו וחביות סתומות נמי איכא למיחש שימכרם העובד כוכבים לישראל דמיירי בשמן זית או ביין תפוחים: כה] אגוזי פרך. על
שנינו. אציגה לפניך מה שהשבתי
ישראל ואפאה גוי וסבור שהוא
בימי חרפי לחד צורבא מרבנן
שם שנפרכין כדאמר בפסיקתא [רבתי פי"א] בפרשתא דיהודה וישראל רבים אחר פרשת כי תשא על אל גינת אגוז דדרשינן שנמשלו ישראל לאגוז
פת של גוי גופיה ואתי לידי תקלה
שהקשה לי קושיא חמורה לפי
שיש בו שלשה מינין של פרך שנפרך מעצמו:
ויקח ממנו (גליון). וע' יו"ד סי'
דעתו, במ"ש התוס' שילהי
קי"ב סי"א: כח] הנה חדושיו
אף ככרות של בעל הבית. אבל של נחתום לא שהם קטנות והא דמשמע בסוף הערל (יבמות דף פא:) דחתיכה של לחם הפנים בשל חולין לא
מסכת מעילה (כא ע"ב), ר"ע
לפסחים לא זכינו לראותו ולפ"ד
מחייב על ספק אשם מעילות
בטלה שאני לחם הפנים דסמידא כו] טפי וראוי להתכבד בחתיכה ואפה בו את הפת בפ' כל הצלמים (ע"ז מט:) צריך לאוקמא בככרות
צ"ל לחותכו בהרבה חתיכות.
בפרוטה של הקדש שנפלה
❖
עי' תו"ח כלל ע"ה דין ד' (גליון):
בכיס, הק' התוס' וליבטיל
של בעל הבית דהא קתני נתערבו באחרים כולן אסורין בהנאה ואפה בו את הפת דתנן במסכת ערלה (פ"ג מ"ה) לא בשל בעל הבית
ברובא, וכ"ת דהוי דבר שיש לו
דהא קתני תעלה באחד ומאתים ואי לאו ההיא דמסכת ערלה לא היינו צריכין לחלק בין לחם הפנים לשאר לחם והוה מצי לאוקומי
מתירין דיש לו היתר ע"י פדיון
הא ליתא דדבר שיש לו מתירין
נוסחאות רש"י כת"י
מתניתין דמסכת ע"ז אפילו בשל נחתום וכדרבי מאיר דאמר את שדרכו לימנות מקדש או כל שדרכו לריש לקיש אבל מתניתין דמסכת
אינו אלא מדרבנן, וקשה היאך
ערלה מוכחא דסתם פת אפילו לרבי מאיר עולה באחד ומאתים ח): הראוי לערלה ערלה. בירושלמי [ערלה פ"ג ה"ה] מדקדק אמאי לא תנא
ידלקו. שנאמר (דברים כב) פן
מייתי חולין לעזרה כיון
תקדש תוקד אש: כולן ידלקו.
נמי הראוי לתרומה תרומה דבתרומה נמי כיון דחשיבי לא בטלי ואין עולין באחד ומאה ומשני משום דכולם ראויים לתרומה ולא שייך
דמדאורייתא בטלה הפרוטה של
דכיון דחשיבי לא בטלי: יעלו באחד
הקדש ולא מעל. ותירצו דילמא
למיתני האי לישנא ונראה שיש עדיין לתרץ משום דקתני ידלקו ועולין באחד ומאתים ואין דין זה נוהג בתרומה ועוד הוה מצי לשנויי
ומאתים. שזה דין עליה לערלה
פרוטה חשיבא ולא בטלה.
דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדאמרינן במסכת ע"ז (דף עד.) אמתניתין דהתם פרק בתרא:
ולכלאי הכרם כל שכפל באיסורו
והתמיהא קיימת לכאורה שהרי
כפל בהעלאתו: את שדרכו לימנות
מוסכם בסי' ק"ח ביו"ד דדבר
מקדש. אוסר את כל המעורבין בו: מקדש. לשון פן תקדש: וחכמים אומרים אינו מקדש. אלא בטל. חוץ מששה דברים שאין בטלין אלא מקדשין
חשוב דלא מיבטל ברובא נמי ליתיה אלא מדרבנן, והדרא קושיא לדוכתה. וכה היו דברי. הן אמת שרוב הפוסקים הסכימו כן. מ"מ
לפי שהן חשובין: אגוזי פרך ורימוני בדן. חשובין הן: הראוי מאלו לערלה. אוסרין את תערובתן אם ערלה הן: הראוי לכלאי הכרם. ולא לערלה
לדעתי אינו דברי הכל, ותנאי שקלת מעלמא כי לפום ריהטא אומר אני אע"ג דאסקינן הילכתא בסי' הנ"ל דדבר חשוב ג"כ מדרבנן. מ"מ
כגון קולסי כרוב ודלעת שאינן מין אילן: תנא דליטרא דקציעות. ר' יהודה אליבא דר' יהושע דאמר כל דבר שיש לו מנין כלל ואפילו אין דרכו
ר"ע דאליביה הקשו התוס' קושיתם י"ל דס"ל דאסורו מן התורה. ואומר אני תנאי ואמוראי פליגי בה, תנאי. רבי מאיר ור"ע כדבעינן
מיוחד במנין לבדו:
למימר לקמן בס"ד. אמוראי ר' יוחנן ורשב"ל בזבחים ובהערל ופ"ק דביצה אי את כל שדרכו לימנות שנינו או את שדרכו לימנות. דבלי
ספק בסברא פליגי. ואומר אני דחילייהו נמי מהכא דמאן דאמר את שדרכו סבר דאינו אלא מדרבנן. ולהכי מסתייה לאחמורי באת שדרכו
שיטה מקובצת כולן ידלקו. וא"ת אמאי לא אמרינן ימכרו לגוים חוץ מדמי האיסור שבו כדאמר רשב"ג בפרק בתרא דע"ז (דף עד.) ימכרו לעובד
לימנות לעולם. ומ"ד כל שדרכו לימנות סבר לה מדאורייתא נאסר דבר חשוב ומשו"ה מחמרינן בה טפי. והיינו נמי טעמיה דר"י דס"ל
כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו. וי"ל (דשמא) [דחיישינן שמא] ימכרנו הגוי לישראל אחר, אבל התם גבי יין נסך ליכא למיחש דאין
דבר חשוב אפי' בדרבנן לא בטיל. ואם תשאל מאין הרגלים לומר שהוא מן התורה. אשיבך שלפי דעתי הקלה פשוט להראות פנים לדבר
ישראל קונה יין מן הגוי. ומכאן משמע דאם נאסר פת מישראל כגון שאפאו הגוי ולא הכשיר ישראל את התנור אסור למוכרו לגוים דשמא ימכרנו הגוי
זה. וממקום שלמדנו בכל מקום ביטול הרוב, דהיינו מן הכתוב אחרי רבים להטות, משם נלמוד ג"כ לדבר חשוב שאינו בטל מחמת
לישראל שאין ישראל אחר מכירו כז] ואתי לידי תקלה אבל ישליך אותו למים ואם יש להם נשים גויות רבות שמשרתות בין היהודים (שיכלו) [שיכולים] לאכלו
הרוב. ומרישיה דקרא דלא תענה על ריב לנטות אחרי רבים דדרשינן מניה בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין לו ע"א) בדיני נפשות מתחילין
באכילה אחת בלא שהייה יחלקו ביניהם ויאכלו מיד לעיני היהודים ויש מתירין לחותכו (בארבע) חתיכות כדפי' בפסחים כח]: ורימוני באדן. עיין תשובת
מן הצד דקרי ביה לא תענה על רב, ופשטיה דקרא על כרחך בהכי מיירי, דזימנין לא אזלינן בתר רובא כגון בדיני נפשות שלא יאמר
הרשב"א [ח"א] סי' תש"ל: ר"ע אומר אף ככרות של בעל הבית. אבל של נחתום לא. אבל חתיכה של לחם הפנים לא בטלה משום דחמירא טפי:
הרב דעתו בתחלה והרוב יחלוקו עליו, והורה לנו שאע"פ שבכל מקום דעת היחיד בטלה, נתנה התורה חשיבות לפעמים לדעת הגדול
שאינה מקבלת הביטול. ואף אם יאמר אומר שלכא' נראה ממשמעות ההלכה שם שזה לכתחלה, אבל בדיעבד אם יאמר הגדול דעתו
בתחלה אינה מתקיימת כי אם בהסכמת הרוב, מכל מקום דיינו שהזהירה תורה שלא לחלוק על דעת הגדול והחשוב שלא תבוטל ברוב, ואם עברו על זה היינו פלוגתייהו דאביי ורבא בתמורה דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד כי עביד מהני או לא. עכ"פ מכאן למדנו בנין אב
לכל המקומות שלא אמרה תורה לבטל ברוב בדבר חשוב, ונ"ל שהיא ראיה מפורשת מן התורה אע"פ שהיא מחודשת, וכמדומה לא קדמני אדם בו, אולי מהשמים הניחו לי מקום. ולפ"ז היינו נמי דאיפליגו ר"ע ורבנן במס' ערלה בקידוש, דר"ע מוסיף אף ככרות של בעה"ב,
דסבירא ליה שהוא מה"ת ואזיל לחומרא, א"כ ש"מ דר"ע ס"ל דדבר חשוב איסורו מה"ת, ואזיל לטעמיה בספק מעילה, דמשו"ה לא בטיל פרוטה של הקדש. ותירוץ הב' אמיתי. והשתא אתי שפיר דלא קשה על התוס' דידהו אדידהו, דהא איברא שמעי' להו איפכא בהזהב (דף
נ"ג) ובכמה דוכתי. שוב אחרי החפוש מצאתי כמו כן להרב פר"ח שנתקשה בזה, ולכן דחה מ"ש התוס' כאן בב' ידים, ולדידי ניחא ולק"מ, דאינו מוכרח מזה שיסברו התוס' דדבר חשוב אסורו מדברי תורה, אלא מיהא אליבא דר"ע מיתרצא שפיר מתני' בהכי, ואנן לא קיי"ל
כוותיה (שאלת יעב"ץ ח"א סי' קנח. עע"ש):