עג:
כל הזבחים פרק שמיני זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי: נכבשינהו
דניניידו. יכוף אותם
טז א מיי' פ"ח מהל' מאכ"א
וגבי דם כסוי (חולין דף פז:) שנתערב בדם בהמה דא"ר יהודה אין
א) קינין פ"א מ"ב, ב) שם פ"ג
מ"א, ג) [יומא סד. וש"נ] ועי'
הל' יא טוש"ע י"ד סימן קי
שינודו דלא ליהוי קבוע: אמר רבא גזירה שמא יבאו י' כהנים בבת
דם מבטל דם כולהו א"א לזה להיות כזה אפילו לרבי חנינא דלא
לעיל יב. וש"נ, ד) ד"ה לעולם,
סעיף ג וטור י"ד סוף סי' נז
❖
אחת ויקרבו. קא סלקא דעתך השתא דחייש לשמא אחר שיקחם
דמי לדם קדשים דאפשר להיות כחולין כמו שפי' בקונטרס בהקומץ
ה) דף לח:
ועיין ב"י:
יז ב מיי' פ"ח מהל' פסה"מ
אחד אחד עד ששחטו י' והם רוב יבואו י' כהנים ויזרקו דמיהן
רבה (מנחות כג:) דכשילין לילה אחת
יצא מקדושתו כחולין וכוליה
ד)
הלכה א:
❖
סתמא דהש"ס לרב חסדא דלא כרבי
ויקטירו אימוריהן כאחד ואפשר לצמצם
יח ג מיי' פ"ו שם הלכה יז:
גליון הש"ס
חייא דאמר בפ' גיד הנשה (חולין ק.)
והשתא דאשתכח ח] דקריב רובא בבת
וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא
א
[תוס' ד"ה אלא וכו' דכל מילי
חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת
אחת ואיכא למיחש איסורא ברובא
ניכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא
מדאורייתא ברובא בטלי וכו'.
א]
מוסף רש"י
כל החתיכות לרבי יהודה וגבי זרוע
איתיה דבשלמא כי משיך חד חד
עי' מעילה דף כא ע"ב בתוס'
פריש אמר רבא (השתא דאמור רבנן לא
בעלי חיים נדחין. בהמה
ד"ה פרוטה וכו' ובב"מ דף ו
ומקריב קמא קמא איכא למימר דכל
בשלה (שם דף צח:) דקאמר לא נצרכא
❖
ניקרב) גזירה שמא יבאו י' כהנים בבת
שנדחית בחיים דחויה דיחוי גמור,
ע"ב בתוס' ד"ה קפץ וכו']:
חד דקריב בהיתר ט] מרובא פריש
[אלא] לר' יהודה דאמר מין במינו
שאף לכשנראית למה שהיתה ראויה
אחת ויקרבו א"ל ההוא מרבנן לרבא אלא
אינה קריבה אלא רועה (פסחים
ב]
ג]
לא בטיל וגבי ציר (שם צט:) דקאמר
ואיסורי י] הנאה בהני דפיישי הוא
צח.). ואע"ג דהדר מיחזו אידחו
שינויי נוסחאות
מעתה מגיסא אסירא משום שמא יבאו י'
רבי יהודה שיעורו במאתים כד] ופריך
דהוו רובא לגביה אבל השתא דקרבי
לעולם משום דיחוי קמאי (תמורה
כהנים בבת אחת ויקחו בעשרה כהנים
א] צ"ל דניניידו (ש"מ, וכע"ז
כו:). ואיכא למ"ד אין דיחוי אלא
כי הדדי לא הוו הני דפיישי רובא
והא א"ר יהודה מין במינו לא בטל
ד]
בכתה"י). בב"ש נכבשינהו כי
בשחוטין אבל בע"ח שנדחו חוזרין
❖
בבת אחת מי אפשר אלא אמר רבא משום
לגבייהו: אלא מעתה מגיסא אסירא.
ונראין (קדושין ז:): [ומשני שאני כו'] וההיא דביצה ה) דמין
ה]
היכי דניניידן. ובס' התרומה
גריס דניציידן, ופי' נעמידם
במינו לא בטל לר' יהודה ודם תבוסה
כלומר וכי מאחר שמשכו ולקחו אחד
קבוע אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא
במקום צר וקטן כי היכי שילכו
דאמרינן בנדה (דף עא:) דאין דם
אחד לבדו ובנידנוד דכל חד דאמר יא]
נקריב אי נקריב ו] לא מרצי איתיביה רב
משם בדוחק וכל אחת ואחת
נוסחאות רש"י כת"י
מבטל דם לרבי יהודה ואפילו לרבי
דמרובא פריש ושחטן וקבל דמן
כשהיא פורשת מן החדר נימא כל
הונא בר יהודה לרבא חטאת שנתערבה
א)
דפריש כו': ב] צ"ל ויקריבו. וכן
וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
חנינא צ"ע דנראה שיש מהנך שהבאתי
במגיס בחזקה שהוא כשר חוזרים
ברש"י (ש"מ)
: ג] נ"א אטו
דנפקא לן מוארב לו פרט לזורק
בעולה ועולה שנתערבה בחטאת אפי' אחת
דלא כרבי חייא ועוד יש ליישב תירוץ
ומצטרפין השחוטין להיות רוב
מגיסא (גליון). ועי' טה"ק
אבן לגו בסנהדרין (עט.) וביומא
בריבוא ימותו כולן במה דברים אמורים
שמבאר חילוק הגיר': ד] תיבות
(פד:): ניכבשינו דניניידן. יכוף
ב
ב)
ולהיאסר: ומשני משום שמא יבאו
ר"ת שמחלק בין לח ליבש ולא קשיא
בעשרה כהנים נמחק. וצ"ל
אותן שינודו כי היכי דלא ניהוי
בכהן נמלך אבל בכהן שאין נמלך עשאן
י' כהנים בבת אחת ויקחו. מתוך
ההיא דפסחים (דף כא.) לר' יוחנן דלאו
ובבת אחת (שמכ"י): ה] צ"ל
קבוע: ה"ג אמר רבא גזירה שמא
גזירה משום (*שמכ"י): ו] צ"ל
יבאו עשרה כהנים בבת אחת
למעלה מחצה כשר ומחצה פסול למטה
אליבא דכולי עלמא קאמר טבל ויין
התערובת וכיון דרובא נכסי יב] כי
מקריב (*שמכ"י): ז] צ"ל א"ל
ויקריבו. שמא יבאו עשרה כהנים
נסך במשהו דמודה ר' יוחנן דלרבנן
הדדי איכא למיחש דאיסורא ברובא
מחצה כשר ומחצה פסול אחת למטה ואחת
(*ש"מ, צ"ק): ח] צ"ל אשתכח
ויזרקו הדמים יחד ויקטירו
(ש"מ): ט] בהיתר קרב דמרובא
החלבים בבת אחת דהשתא ליכא
איתיה: ובבת אחת מי משכחת לה.
דר' כה] יהודה בנותן טעם אלא רבי
למעלה שניהן פסולות שאני אומר חטאת
פריש כצ"ל (צ"ק): י] ואיסורא
למימר מרובא פריש דרובא הכא
יוחנן סבר כדרבנן כו] בשאר איסורים
בשלמא זריקה והקטרה יג] איכא
בהני דפיישי כצ"ל (ש"מ):
קריבה למעלה ועולה קריבה למטה אלא ז]
איתיה: אלא מעתה מגיסא
וכר' יהודה בטבל ויין נסך וכן ברייתא
למימר בבת אחת אבל לקיחה כיון
דאסירא. וכי המגיס שהדם בתוכו
יא] אמרן ביה מרובא פריש
הא כמאן דאמר בעלי חיים נדחין הא
ג)
כצ"ל (ש"מ): יב] צ"ל נסבי (ש"מ,
או שהחלבים בתוכו הוא אוסרתן
דתניא כוותיה דרבי יוחנן והשתא
דכבשינהו וניידי כלום יד] אפשר
: יג] והקטרה אפשר
להיות נאסרין משום רוב, מכיון
כמאן דאמר ג בעלי חיים אינן נידחין
צ"ק)
ההיא דפסחים (ג"ז שם) כרבנן דמין
לצמצם לקיחתן דלא צריך לרדוף
לצמצם ואיכא כו' כצ"ל (ש"מ):
שמשכן מן התערובת כל אחד לבדו
הרי שחוטין דלכולי עלמא נידחין
כשהן נודדין ואמרן בכל חד מרובא
יד] כולם א"א לצמצם לקיחתן,
ולהשיג כל אחד: אלא אמר רבא גזירה
במינו בטל כז] מק"ו ואיכא השתא ג'
פריש והוכשר, יחזור ויפסל בתוך
הלא צריך לרדוף ולהשיג את
משום קבוע. דלמא אתי למימשך
מחלוקת של תנאים בדבר דהא תניא
כל אחד כצ"ל והס"ד (ש"מ):
המגיס: ומשני גזירה שמא יבאו י'
טו] מכאן עד תיבת ילפי' לה.
כהנים בבת אחת ויקחו. שמא
כוותיה דרבי יוחנן והא דתניא בפרק הנודר מן הירק (נדרים נח.) כלל
ולמיסבינהו חד וחד כי לא ניידי דה"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי
בס"א אינו (ש"מ): טז] צ"ל חוזר
יקחום יחד עשרה מן העדר ורובא
וליכא למיסמך ולמימר מדרובא פריש: אי מקריב לא מרצי.
אמר ר"ש [כל] דבר שיש לו מתירין כו' אמרו לו הרי שביעית שאין
ונראה (באה"מ): יז] נ"ל שהוא
כי הדדי פירשו: ובב"א מי משכחת
הג"ה מן ור' אומר כו' עד ילפי'
לה. בשלמא זריקה והקטרה איכא
דאידחי ליה מדרבנן טו](נ"ל מדאורייתא בשעת קביעותא לא חזו
לה מתירין ותנן השביעית אוסרת כל שהוא במינו אמר להם לא
לה. וחולק רבו של הגה אפירש"י
למימר בבת אחת אבל לקיחה כיון
עד דניידי וגזרו ביה רבנן משום קביעותא והוו להו דחויין מן
אמרו שביעית במינו אלא לביעור אבל לאכילה לא ולא מצי למיפרך
(בה"ז): יח] כל שהוא דמגו
דניכבשינהו למינד וניידי ליכא
התורה ומתני' אפילו הוכרו לבסוף אסורין הואיל ונדחו ושוב אין
מטבל ויין נסך דהתם סבירא להו כרבנן דכל איסורין בטילין
למימר בבת אחת דאי אפשר
דילפי' לה דאחד דנכרי
לצמצם לקיחתן דכי פריש חד להכא
דמינכר כל שהוא ושוב כו'
אפי' במינן כח] וה"ר יצחק הלבן תירץ [הא דידיה] הא דרביה
חוזר) טז] ור' יז] אמר לי דהאי קבוע אינו דין מן התורה כמחצה על מחצה
כצ"ל. פי' הא דילפי' דכל קבוע
וחד להכא צריך לרדוף אחריו: אלא
דההיא דלקמן דאין דם מבטל דם רבי יהודה משום רבן גמליאל
אלא א"כ ניכר האיסור כל יח] שהן (דמגו דאחד דמינכר ילפי' לה)
כמחצה על מחצה דמי, מפרט
אמר רבא גזירה משום קבוע.
לזורק אבן לגו, והיינו ט' ישראלים
דילמא אתי למימשך חד וחד כי לא
קאמר לה והכי נמי משני אביי לקמן (דף עט.) (אם כן) כט] קשה
ושוב אינו חוזר ונראה ואע"פ שהכשרין שבהן ראויין להקרבה הואיל
ואחד נכרי דמינכר הנכרי כל
ניידי ולמימר מרובא פריש ואנן
דרבא פליג עליה ויש עוד לפרש ההיא דשני כוסות דהא דאין החולין
ונדחה מלהקריב לכתחלה מחמת הפסולין המעורבין בהן נדחו לגמרי
שהוא (צ"ק): יט] צ"ל והוה
קים לן כל קבוע כמחצה על מחצה
(ש"מ): כ] נ"א מקריבין (גליון):
דמי כדפרישית לעיל: אי מקריב
דהוה יט] להו כפסולין: חטאת שנתערבה בעולה. בעופות קתני
מסייעין למים לבטל את התרומה לאו משום דבמינו במשהו אלא משום
כא] ס"א רב ורבי יוחנן (ש"מ):
לא מרצה. דאידחי ליה מדרבנן:
דהאי באחד ומאה והאי בששים ולהתבטל בששים קאמר דלא
דלית להו תקנתא ברעייה שאין פדיון לעוף כדאמרינן במנחות
כב] צ"ל בא והקריב (ש"מ):
חטאת שנתערבה בעולה. בעופות
כג] נדצ"ל דפיישי (רש"ש):
קמיירי דלית להו תקנתא ברעייה
בפרק המנחות והנסכים (דף ק:): מחצה כשר ומחצה פסול.
מסייע ליה דכיון ל] דדינו במאה וכגון דליכא מאה בין המים ויין
כד] צ"ל בסאתיים. ופי' רביעית
שאין פדיון לעוף כדאמרן בפרק
של חולין אבל המים רבין על התרומה ששים דאי לאו אמרינן סלק
ומביא חטאת ויקריבנה למטה. ותיובתא לרבא מהא דקתני מחצה
ציר טמא אוסר סאתים ציר טהור
המנחות והנסכים (דף ק:): כולן
(צ"ק): כה] תיבות דר' יהודה
ימותו. לפי שהחטאת למטה ועולה
את מינו כמי שאינו היה נאסר היין של חולין משום דליכא מאה
כשר דהא הכא אילו אתי לאימלוכי אמרי' ליה לא תקריב כדקתני
נמחק (צ"ק): כו] כרבנן (ש"מ):
למעלה זו כליל וזו נאכלת: מחצה
והיה הכל נאסר שאין המים רבים על החולין ועל התרומה בששים:
ימותו שאין משנים כ] לפסול זה בידים מפני תקנת חבירו וכי לא
כז] בטל בכל מקום ואיכא כצ"ל
כשר ומחצה פסול. וצריכה להביא
ונכבשינהו דניניידן ונימא דכל דפריש מרובא פריש.
נמלך והקריב קתני דהעשוי כהלכתא כשר וה"נ הכשירין ירצו: הא
(ש"מ, צ"ק): כח] כאן חסר, עי'
פרידה אחת ותיקרב למטה. ומהא
תוס' מנחות כב ע"ב (ש"מ). וז"ל
דקתני מחצה כשר מותבינן לרבא
כמ"ד. פלוגתא רבי כא] יהודה ורבנן היא בסדר יומא (דף סד:):
וכגון שלא בפנינו פירשו ממקום קבוע דאי
התוס' שם והשתא ניחא הא
דהא הכא אילו אתי לאימלוכי
והרי שחוטין דלכ"ע. כל הנך דפליגי בבעלי חיים מודו בשחוטין
היתה הפרישה בפנינו היו אסורין כאילו לקחן במקום קביעות וכן
אמרינן ליה לא תקרב כדקתני
דתניא בתוספ' יין נסך שנפל
ימותו שאין נכון לשנות הקרבן
על גבי ענבים ידחם על גבי יין
דנידחין: ותנן. במתני' אם קרב הראש כו' אברי בעל מום
מוכח בפרק קמא דפסחים (דף ט:) דתשע צבורין של לא] חמץ ואחת
בידים, וכי לא נמלך והקריב
יקלף את היין והשאר מותר
של מצה ואתא עכבר ושקל דאמרי' כל קבוע כמחצה על מחצה
ואברי עולות תמימות הרבה שנתערבו ר"א אומר אם קודם
אמרינן הנעשה כהלכתו כשר: הא
אע"פ שאי אפשר שלא ישאר
שם משהו יין אבל קשיא
כמאן דאמר כו'. פלוגתא דרבנן
דמי ובפרק גיד הנשה (חולין צה.) אמרי' גבי תשע חנויות בנמצא
שנמלך בה כב] הקריב אחד מן הראשים יקרבו כל הראשים ואפי'
ור' יוחנן היא במסכת יומא (דף
מההיא דתניא בתוס' דטבול
הלך אחר הרוב אפילו נמצא ביד עובד כוכבים לב] והיינו טעמא
לכתחלה דתלינן איסורא באותו שקרב ראשון והא הכא דאילו אתי
יום גבי חבית שניקבה בין
סד.): והא שחוטין דלכו"ע. כלהנך
דפליגי בבעלי חיים מודו בשחוטין
מפיה בין מצידיה בין משוליה
דגבי ציבורין מיירי בדשקל עכבר קמן שנולד לנו הספק במקום
ברישא לאימלוכי א"ל לא תקריב דכתיב ואשה לא תתנו מהם (ויקרא
דמדחינן: נדחין. משנדחה שוב
טמאה רבי יהודה אומר מפיה
❖
קביעות ולכך קאמר לג] ונכבשינהו דניניידן דכיון שיצאו ממקום קיבוען
כב) וכי לא אימליך מכשרינן הנך דפרישי כג] ולא אמרינן ידחו:
אינו ראוי:
ומשוליה טמאה מפיה מפני
אמרינן מרובא פריש והכי נמי אמרינן בפרק בתרא דיומא (דף
הוא
שמשקה מתמיך לתוך ידו
משוליה מפני שהמשקה גרוד
פד:) גבי תשעה עכו"ם וישראל אחד ביניהן דבאותה חצר מפקחין ובחצר אחרת אין מפקחין: אלא אמר רבא משום קבוע.
על גבי ידו מן הצדדין יעלה
שיטה מקובצת
מדגזור משום קבוע היה נראה דאי שקיל חד מן הקבוע אסור מדאורייתא ולא אמרי' מרובא פריש לד] דכיון דדבר חשוב הוא ולא בטל
באחד ומאה: כט] צ"ל אבל
(ב"ש וצ"ק): ל] צ"ל כיון
ניכבשינהו דניניידו ונימא כו'.
היכא דה"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל א"א לומר כן מדאמר רב בסמוך טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה
: לא] של מצה ואחת
וקשה דהא בפ"ק
(באה"מ)
אחת מהן לים הותרו כולן ומשמע נמי לדידיה דבמתני' [דנתערבו] אחד בריבוא ומית חד מינייהו אמרי' דאיסורא מית והשאר מותרין
של חמץ ואתא כו' כצ"ל
דפסחים (דף ט:) גבי ט' צבורין של
(הגרי"ב): לב] אלא ע"כ היינו
מצה לא אמרינן כל דפריש כו' כיון
ואמאי לה] אדרבה דהיתר נפל ומית אלא היינו טעמא דהקילו משום דמדאורייתא בטלי ברובא $ דכל מילי מדאורייתא ברובא בטלי כיון
טעמא כצ"ל (צ"ק): לג] קאמר
דבפנינו פירשו וא"כ מאי פריך הכא,
דלא ידיע ואפילו ששה דברים מאחר שנתערב ולא ידיע וכן תרומה בטלה באחד ומאה ולא שייך כל קבוע אלא בדבר הידוע
הכא ונכבשינהו כצ"ל (ב"ש). גי'
הלא כיון דפירש מן הקביעות בפנינו
כגון תשע חנויות ותשע צבורין ותשע צפרדעים ותשע עכו"ם שההיתר והאיסור שלהם ידועים במקומם: במה דברים
ח"נ א"נ לכך קאמר כו'. והוא
לא אמרינן כל דפריש מרובא קא
תירוץ אחר ע"ש, וע' טה"ק:
פריש. וי"ל דה"ק דניניידינהו שלא
אמורים בכהן נמלך כו'. אין משנה זו שנויה כך במסכת קינים אלא פרק אחד הוא שמתחיל כך וקאי אכל מאי דתני לעיל לו]:
לד] פריש היכא דה"ל קבוע
בפנינו שנסוג פנינו אחור כדי שלא
כמחצה על מחצה דמי כיון
נראה מהיכן פירש. וכן מצינו
דנכבשינהו ר"ל שנעלים אותם מעינינו כדמתרגמינן (ויקרא כ) ואם העלם יעלימו מיכבש יכבשון. ועוד נראה להשר מקוצי דהא דאמרינן דלא חשיב פירש דדבר חשוב הוא ולא בטל אבל א"א וכו' כצ"ל לפי הנראה (באה"מ): לה] ואמאי נימא דהיתר נפיל דהיתר מית כצ"ל (גליון): לו] בש"מ
מרובא היכא דפריש בפנינו מן הקביעות היינו דווקא היכא דהאיסור ידוע ומבורר במקום קביעתו כי ההיא דתשע צבורין דידוע הוא איזה צבור הוא נוסף והתלמוד מביא בקוצר: לז] בגיטין ליתא, אלא דהתוס' שם תירצו כן. וברש"י שם תירץ זה בענין אחר: לח] תיבת והפקעתם ליתא בכת"י,
חמץ ולכך היכא דשקיל עכבר בפנינו מאחד מהם ולא ראינו מאיזה צבור לקח לא חשיב פריש מרובא, אבל הכא שהאיסור אינו ידוע במקום קביעתו ומשום ושם אינו ברור כ"כ ונראה שכתוב דהוי חזי בשעת שחיטה. ובגליון כ' נדצ"ל ואינן יכולין להפקיע ההקדש כי אם קודם שחיטה. וע"ע
תוס' יבמות שם שתירצו בענין אחר:
חשיבות דבעלי חיים מחמרינן לעשותו כידוע הלכך שייך לומר כל דפריש כו' אע"ג דפריש בפנינו וראינו דניידי מקביעות, כיון דאינו ידוע ומבורר איסורו:
שמא יבאו י' כהנים בבת אחת ויקריבו. פי' ויקריבו הדם והאימורין למזבח וליכא פריש מרובא כיון דרובא איכא הכא. ופריך אלא מעתה מגיסא הוא
דאסרה, כלומר כיון שפירשו [מן] התערובת כל אחד בלבדו ונתבטל איסורן משום דאזלינן בתר הרוב, היאך יחזור ויפסל מן המיגס. מכאן אמר הר"מ דחתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתבטלה בשתי חתיכות של היתר, שמותר לאוכלן כולן לאדם אחד ולבשלם כולם בקדירה אחת, דכיון דנתבטל האיסור שוב אינו
חוזר ואוסר אע"פ שידוע הוא שהאיסור שם, כיון שהתירה התורה איסור ע"י ביטול ברוב הוי ממש כהיתר גמור. ויש שהיו אוסרים מההיא דאמר (בכורות דף כג.) נבלה בשחוטה אינה מטמא במגע ומטמא במשא לפי שבודאי נושא הנבילה, ואע"פ שכבר נתבטל הנבילה ברוב. וא"כ איסור שנתבטל בהיתר יהיה
צריך לסלק מן הכל כנגד האיסור שנפל דאם לא יסלקנו א"כ ממה נפשך יאכל האיסור, וכן לא יכול לבשלם כולם בקדירה אחת מהאי טעמא. אבל זה אינו כדפי' דכיון דנתבטל הוי כהיתר גמור, וההיא דנבילה, טומאה שאני. ומשני גזירה שמא יבאו ויקחו בתחלת לקיחתם מן העדר, דהשתא רובא פרשי בבת
אחת ולא הוי פריש מרובא: משום קבוע. אי שרית ליה ע"י נדנוד, אתי למשרי בלא ניידי ולמימר כיון דפרשי מרובא דשרו, ואנן קים לן דהוי כקבוע משום חשיבות דבעלי חיים כיון דלא ניידי כדפי' לעיל. תימה הא דתני (כתובות טו.) ובנמצא הלך אחר הרוב, ליחוש שמא יקח מן הקבוע כי הכא. וי"ל דהתם
שהאיסור ידוע ומבורר ועוד דהוא איסור דאורייתא לא שייך למיגזר, אבל הכא שגם במקום הקביעות האיסור אינו ידוע שייך למיגזר שמא שקיל מספק האיסור במקום הקביעות והתם (איסור) [אסור] מיהא מדרבנן לפי שאינו בטל ברוב משום חשיבות דבעלי חיים: אי מקריב לא מרצה. משמע דצריך להביא
קרבן אחר. ותימה להר"ר שמואל וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מדאורייתא בקום עבור. דהא קמייתי חולין בעזרה באידך קרבן שיביא כיון דמדאורייתא נתכפר בקרבן של תערובת שהקריב כבר, דהכי פריך בפ' האשה רבה (יבמות דף צ.) גבי דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה ופריך וכי יש כח ביד חכמים
לעקור דבר מן התורה ומשני מאי לא הורצה באכילה הבשר דאינה נאכלת אבל בעלים נתכפרו, והכא ליכא למימר הכי דע"כ דלא מרצה דקאמר היינו לענין כפרה וצריך להביא קרבן אחר כדפריך בסמוך מההיא דקינין דקתני מחצה כשר, וע"כ האי כשר לאו לענין אכילת בשר קאמר דהא לא ידע איזה עולה
ואיזה חטאת, ועולה אינה נאכלת, אלא לענין כפרה קאמר והדרא קושיא לדוכתיה. ותירץ הר"י אחיו דכשיביא קרבן אחר מתנה (אם היה מחוייב עולה אחרת מתנה) בנדבה, ואפילו היה מחוייב חטאת שאינה באה בנדבה יביא חטאת העוף הבאה על הספק. וקשה דהא תינח חטאת דזב וזבה ויולדת הבאה עוף,
אבל חטאת הבאה מחמת ספק אכילת חלב ודם התם לא שייך עוף. לכך נראה להר"ר מנוח דכיון שבא הפסול קודם שחיטה, הפקר ב"ד הפקר ואפקעוה רבנן לממוניה מיניה, וא"כ אינו מתכפר בו כיון שאינו שלו ואינו עוקר כלל דבר מן התורה. וכה"ג אמרינן בהניזקין לז] (גיטין דף נה.) גבי חטאת גזולה למ"ד
יאוש [לא] קני דאפקעוה רבנן ממוניה מיניה ויביא אחרת ולא הויא חולין בעזרה משום דהפקר ב"ד הפקר. אבל גבי ההיא דבמזיד לא הורצה לא שייך הפקר בית דין הפקר לאחר שנשחט בהכשר [והפקעתם] לח] בשעת שחיטה: הא כמ"ד בעלי חיים אינן נדחין. הקשה הר"ר שמואל מאן תני קינין, רבי יהושע,
ואית ליה דחויין דקאמר תמורת פסח קריבה ואינה קריבה ומוקי לה סוף פסח שני (פסחים צו:) בנמצא קודם שחיטה דאתי שחיטה ודחיא ליה וה"ה לתמורתו, אלמא אית ליה בעלי חיים נדחים. ותירץ מורי דההוא חילוק דקודם שחיטה ואחר שחיטה ר"ע הוא דקאמר ליה ולא ר"י, והכי תנן בפרק מי שהיה
טמא אמר ר"י שמעתי שתמורת פסח קריבה כו' אמר ר"ע אני אפרש כו', והשתא אע"ג דר"ע מפרש לה בבעלי חיים נידחין, איכא למימר דלא קיבלה ר"י מר"ע מדלא השיב לו עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחיים כדקאמר ר' טרפון בפ"ק לר"ע (לעיל יג.). וה"נ אשכחן בפרק הערל (יבמות עט:) דקאמר
שמעתי כו' ואח"כ מפרש ר"א ור"ע [כ"א] כדאית ליה ומוכח התם דר"י לא קבלה ולהכי קאמר ואין לי לפרש דלא מתוקמא לדידיה אותו חילוק דפי' ר"ע בענין דבעלי חיים נדחין. ועוד יש לומר דאפילו קבלה מר"ע מ"מ שמעתי קאמר וליה לא סבירא ליה, דה"נ איכא בפ"ק דנדה (דף ח:) אמר ר"י שמעתי
שהמעמיד בשרף העלין כו' ופי' שם ר"י דשמעתי קאמר וליה לא סבירא ליה. כך נראה למורי ז"ל: