עה:
כל הזבחים פרק שמיני זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הזאה
כל שהוא מטהרת. דלא בעיא שיעור אגבא דגברא
הזאה ח] כל שהוא מטהרת. חדא מילתא היא שהזאה כל שהוא מטהרת.
כז א מיי' פ"י מהלכות פרה
הג"ה
א) [בכורות לג.] תוספתא
דבכורות פ"ג ה"ו, ב) בכורות לא.
הלכה ח:
ולקמן [פ.] מפרש אמאי יזה שתי הזאות: והזאה מחצה כשר ומחצה
אבל במנא בעיא שיעור כדאמר בנדה (דף ט.) וביומא
כח ב מיי' פ"א מהלכות
תמורה כא. עי' ירוש' מו"ק פ"ב
(דף יד.): בכור אינו נפדה תמורתו מהו. והא דתנן בתמורה בפ'
פסול. כלומר ולא תימא דהזאה כל שהוא [דמטהרת] (דמועטת ומיהו)
ה"ג, ג) [מנחות ג.], ד) מנחות
בכורות הלכה ב והלכה
שם, ה) [פסחים צח:] ת"כ צו
יז:
ואלו קדשים (דף כא.) [כל הקדשים]
יש להם פדיון ולתמורותיהן
אם אין עם ט] התערובת פסול אלא אפילו יש עם ט] התערובת פסול
כט ג מיי' פ"א מהלכות
פרש' ה ה"ב, ירוש' נזיר פ"ח
פדיון חוץ מן הבכור והמעשר לאו
כשרה ומחצה לאו דוקא אלא ליכא
ה"ב, ו) [פסחים יג: ביצה יט:
איסורי מזבח הלכה יב
בכורות ס: נדה ע:], ז) תוספ'
טוש"ע יו"ד סימן שו סעיף ו:
אתמורתן קאי וא"ת ולענין מאי קא
שיעור [וקס"ד] דהוא הדין למתן דמים:
הזאה כל שהוא מטהרת הזאה אינה צריכה
א
ל ד מיי' פ"ג מהל' תמורה
שביעית ספ"ו ע"ש,
ונתינת. דם דמזבח לחוד צריך שיעור
מיבעיא ליה אי יש לתמורת בכור פדיון
שיעור הזאה מחצה כשר ומחצה פסול לדבריו
ח) [בכורות סא.] פסחים צח:,
הלכה ב:
לא ה מיי' פ"א מהלכות
ט) [מנחות קה:], י) ס"א,
אי לגיזה ועבודה אפילו יש לה פדיון
שיראה הדם לשני רוחות הקרן של
דר"א קאמר ואיבעית אימא הזאה לחוד ונתינה
❖
כ) במדבר ו יב, ל) חולין קלב:
איסורי מזבח הל' יב:
מזבח: אמר רמי בר חמא פשיטא לי
אסורה כשאר פסולי המוקדשין ואי
לב ו מיי' פ"ו מהלכות
לחוד: נתערבו בבכור ומעשר כו': אמר רמי
בכור לבית שמאי. אע"פ כשהומם י]
פסה"מ הלכה טו: לענין דלא בעי למיתבא לכהן הא תנן
❖
בר חמא בכור לב"ש אין מאכילין לנדות
לג ז מיי' שם הלכה כב:
א)
שינויי נוסחאות
ובזמן הזה: אין מאכילין אותו לנדות.
בהדיא בתמורה בפ' ואלו קדשים (גז"ש)
תמורתו מהו בבכור אינו נפדה תמורתו מהו
דנאכלת במומן לבעלים ואי לענין
דהכי תניא בבכורות בפ' כל פסולין
א] ס"א ר' מני (כי"מ, וכ"ה ברש"י
יא]
בכור אינו נשקל בליטרא תמורתו מהו אמר
כ"י ובתוס'): ב] שקנוי (כתה"י):
(דף לג.): אינו נשקל בליטרא. אם
דנאכלת בצלי ובחרדל כדדרשינן
מוסף רש"י
ל)
ב)ג
ג] בכתה"י וש"מ נוסף האי זכר
הכהן מוכר בשרו: אינו נפדה. לצאת
רבא תניא בכור ומעשר משהוממו עושין
למשחה לגדולה הא כיון דלאו מתנות
הזאה מחצה כשר ומחצה
והאי נקבה, איכא שעיר נשיא,
פסול. ולא תימא הזאה כל שהוא
כהונה היא לא שייך בה למשחה ואי
מתורת בכורה לחולין ולחול קדושה על
חטאת ואשם נמי איכא שעיר
תמורה דותמורתן כיוצא בהן בעי רמי בר חמא
נשיא כו': ד] צ"ל הא איכא
היא דכשרה ומיהו לא יהיו עמה
המעות: משהוממו. אף משהוממו:
לענין לקנות מן המעות קרבן הא אין
התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקול
(ש"מ): ה] בכי"צ נוסף דבני שנה
תערובת פסול, אלא אפילו יש בה
התפיס. כהן בכור לבדק הבית
התמורה עצמה קריבה ואפי' כשהיא
נינהו: ו] צ"ל דרבה (הגרי"ב):
תערובת פסול מכשר (לקמן פ.):
בליטרא רווחא דהקדש עדיף או דלמא
ז] ס"א דאיערוב. ואח"כ צ"ל
בכור אינו נשקל בליטרא.
משהומם: רווחא דהקדש עדיף. וישקל
תמימה כדאמר ריש ב"ש (לעיל דף לז:)
.
כדרך שהקצבין מוכרין בשר חולין
אבל לכתחילה לא (*ש"מ)
זילותא דבכור עדיף א"ר יוסי בר זבידא ת"ש
הן קריבין ואין תמורתן קריבה וי"ל
בליטרא כדי שיצמצם מכירתו וירבו דמיו
ותיבות ולכתחילה לא שאח"כ
(בכורות לא.) שניהם ישחטו
נתערבו בבכור ובמעשר ירעו עד שיסתאבו
ליתא בכי"מ: ח] ס"א הזאה כל
בצפון. כחומר אשם ולא כשלמים
דמיבעיא ליה אי חלה קדושה על
דהא קי"ל (בכורות דף לא.) בשאר פסולי
בכל מקום: ויאכלו כחמור
שהוא. חדא מילתא הוא
ויאכלו כבכור וכמעשר לאו למימרא דאינו
המעות כשפדאה או לא:
המוקדשים בשביל שפדיונו להקדש
שבהן. כתורת האשם, לזכרי
שהזאה אין צריכה שיעור
התפיס בכור לבדק הבית מהו
(בה"ז, גליון). ובתו"ק כתב דרש"י
כהונה ליום ולילה לפנים מן
נשקל בליטרא רב הונא ורבי חזקיה תלמידי
הקילו עליהן להיות נשחטין באיטליז
גרס בגמ' לדברי ר"א הזאה
הקלעים (פסחים צח:) אין מביאין
שישקול בליטרא. אי האי
ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא כדי
דרבי ירמיה אמרי מי דמי התם שתי קדושות
קדשים לבית הפסול. אין
אינה צריכה שיעור הזאה כ"ש
מטהרת. ולפי"ז א"צ להגיה
מביאין קרבן ביום שיתמעט זמן
דאמרי' אינו נשקל בליטרא הוי דרבנן
שירבה הפודה אותן בדמיהן מתחילה
ושני גופין הכא שתי קדושות וגוף אחד מתקיף
ברש"י. וע' רש"י לקמן פ' ע"א
אכילתו שקבעה לו תורה ונמצא בא
ניחא אבל בהדיא מוכחא בחלק (סנהדרין
חוץ מן הבכור מפני שהנאת ריבוי דמיו
בסה"ע: ט] עימה תערובת
לידי נותר (שם יג:): מביאין
לה רבי יוסי בר אבין מה אילו אמר הפדו לי
דף קיב:) ובפ"ק דתמורה (דף ח.) שהוא
אינה אלא לכהן והאי דהתפיסו לבדק
פסול כצ"ל (צ"ק): י] צ"ל
קדשים לבית הפסול. למעט
בכור שהתפיסו לבדק הבית כלום שומעין לו
שהומם (ש"מ): יא] צ"ל פסולי
בזמן אכילתן מוטב מלנתקן לרעיה
הבית הנאתו להקדש היא: או דלמא יב].
דאורייתא דדריש בהמתה מי שנאכל
❖
: יב] ס"א או
(שם צח:):
המוקדשין (ש"מ)
הפדו רחמנא אמר לא תפדה אלא א"ר אמי
א]
לא דמי התם הנאת ריבוי הדמים
בתורת בהמתו יח] יצא בכור ומעשר שאינו
דלמא. קדושה דבכור עדיף
כלום הקנה זה אלא מה שקנו ב] לו: הכל
ולא דמי לשאר קדשים
ה
נאכל בתורת בהמתו דתנן (בכורות לא.)
אותה קדושה עצמה שמביאין בדמים
דנשקלים דהתם הנאת כו'
ליקוטים
יכולין להתערב כו': מ"ש חטאת ואשם דהאי
[כל] הקדשים יט] נשחטים באיטליז
קרבן כיוצא בו הכא הנאת ריבוי הדמים
(ש"מ): יג] ס"א משום הך
קדושה אחריתי (גליון). וכ"ה
דקדושה אחרת: לאו למימרא דאין
זכר והאי נקבה חטאת ועולה נמי איכא
שייך לעמ' קודם
ונשקלים בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר:
ג] ג)
בד"ו והס"ד והשאר ליתא:
למחרת מביא אשמו ולוגו. לשון
הפדו לי בכור בעל מום. פירש
אחד מהן נשקל בליטרא. ואע"ג דאיכא
שעיר נשיא האי שיער והאי צמר פסח ואשם
יד] צ"ל גופא (גליון):
התוספתא רפ"ו דנזיר, ספק נזיר
טו] וליעבד כיון שהתפיסו כו'
בקונטרס שיצא לחולין ליגזז
פסידא דהקדש גבי פדיון שאר הזבחים
טמא ספק נזיר טהור אבל נזיר
נמי לא מיערב האי בן שנה והאי בן שתי
כנדצ"ל והד"א (באה"מ):
ודאי היה, ספק מצורע טמא ספק
וליעבד וקשה דאפילו בהך פדיון לא
המעורבים שפדיון דמיהם להקדש
טז] בגוף בכור זה כצ"ל (ש"מ):
מצורע טהור אבל מצורע ודאי
שנים איכא ד] אשם נזיר ואשם מצורע ה] ואיבעית
יז] בש"מ נוסף דהא חתיכות
(פסחים דף צח.) וקאמר דלא מזלזלינן
נפיק מידי דהוה אשאר פסולי המוקדשים
היה. אוכל בקדשים אחר ששים
אימא איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים
הם: יח] צ"ל בהמתה (ב"ש).
ד)
יום, שותה יין ומטמא למתים
בבכור משום יג] הני אלמא משום הך
וי"ל דמיירי בבכור בעל מום מעיקרו אי
ואיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה: מתני' אשם
וכצ"ל להלן כבגמ' דתמורה שם:
לאחר מאה ועשרים יום. כיצד,
ה)
נמי לא: התם ב' קדושות וב' גופין.
נמי הוה כ] נפיק לחולין טפי משאר פסולי
יט] הקדשים הנאכלים
אמרו לו נזיר טמא אתה ואין נזיר
נשחטים כצ"ל (ב"ש): כ] הוה
שנתערב בשלמים רבי שמעון אומר שניהם
טמא מגלח אלא עד שבעה, צא
הזבחים שהנאתן להקדש הן קדושה
המוקדשין משום דבשאר פסולי המוקדשין
אמינא דנפיק כצ"ל (צ"ק)
:
ומנה שבעה הזה ושנה גלח
ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן אמרו לו
יש בדמיהן צורך גבוה משא"כ בדמי
לבדה וגוף לבדו והבכור שדמיו לכהן
כא] צ"ל מי שיש לו פירות
והביא קרבן. מנה שבעה ובקש
בכור ומעשר: דהאי צמר והאי
שביעית לאחר ביעור כו'
לגלח, אמרו לו נזיר טהור אתה
קדושה לבדה וגוף לבדו הילכך לא
אין מביאין קדשים לבית הפסול נתערבו
ו) ו
ז
: כב] צ"ל למי לחלק
ואין נזיר טהור מגלח אלא עד ל'
(ש"מ)
שיער. האי דלא חשיב ליה בריש
מזלזלינן בהך קדושה דהאי גופיה יד]
חתיכות בחתיכות קדשי קדשים בקדשים
(ש"מ): כג] צ"ל ירק של שביעית
צא ומנה עשרים ושלשה
❖
(הגרי"ב):
להשלים שלשים גלח והביא
מנחות (דף ג.) מעשיו מוכיחין עליו
משום רווחא דקדושה דגופא אחרינא:
קלים הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים
קרבן. מנה שלשים ובקש לגלח,
אבל הכא שתי קדושות הן וגוף אחד.
משום דאמרי דיכרא אוכמא הוא
ולילה יאכלו כחמור שבהן: גמ' תני תנא
אמרו לו נזיר טהור אתה ואין
מ"מ כי דייקינן ביה אפשר לברר:
קדושת בכור וקדושת בדק הבית ואיכא
נזיר טהור מגלח אלא על הדמים.
שיטה מקובצת
קמיה דרב שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה
כיצד הוא עושה מביא עולת
איכא בן שנה דמיחזי בן שתי
ז)
למימר הואיל ורווחא דהקדש בהאי
הפדו לי בכור. [פי' בקונטרס שיצא
בהמה ומתנה עליה ואומר אם
מפני שממעטין באכילתה אמרוה רבנן
שנים. הא דאמרי' בפ' שני
גופא הוא ואע"ג דלקדושה אחריתי
לחולין ליגזז וליעבד] וקשה
[נזיר] טהור אני הרי זו חובה ואם
דהא פשיטא דלא, שהרי אם היה
לאו הרי זו נדבה. כיצד תעשה
קמיה דרבא הא דלא כר"ש דאי כר"ש
דקדושין (דף נה.) גבי בהמה שנמצאת
אזיל מזלזלינן בקדושת בכור דהאי
ו]
הבכור בר פדיון כשאר קדשים לא
לו להחמיר עליו, מביא פילי של
גופא: מתקיף לה רבי יוסי בר אבין.
האמר מביאין קדשים לבית הפסול אמר
בין ירושלים למגדל עדר דפריך
היה מועיל בו פדיון ליגזז וליעבד
חרס חדשה ונותן לתוכה רביעית
ח)
שהרי שאר פסולי המוקדשים נמי
מים חיים ומביא שתי צפרים
ודלמא חטאת היא [ומשני] חטאת בת
מאי קמיבעיא ליה וכי משום התפסתו
להו אפילו תימרו ר"ש הני מילי ט)דאיעבד ז]
כה"ג אין נפדין להתירם בגיזה
ושחט את אחת מהן אל כלי חרס
מזלזלינן ביה: ומאי אילו אומר הפדו
שנתה ואשתכח בת שתי שנים לאו דוקא
ועבודה. וי"ל דסברא היה להקל טפי
לכתחילה לא ולכתחילה לא איתיביה אביי
על מים חיים, חפר וקברה בפניו
בבכור משאר קדשים לפי שדמי בכור
ואסורה בהנאה. ומביא חטאת
בכור. זה שיצא לחולין מקדושתו ליגזז
בת שתי שנים אלא בת שלש וארבע
אינו עומד כלל למזבח אבל פסולי
העוף ומתנה עליה ואומר אם
שביעית
אין
וליעבד טו] כו': שהתפיסו לבדק הבית.
דמינכר שפיר:
המוקדשין דמיהם עומדין למזבח ועל
טמא אני חטאת מחובתי ועולה
לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעט באכילתה. פירש בקונטרס
וירבו דמיו: כלום שומעין לו. לעבור על דברי תורה: ופרכינן
כן אי הוי שייך פדיון לבכור היה יוצא
נדבה, אם טהור אני עולה
לחולין לגמרי גם ליגזז וליעבד אע"ג
מחובתי וחטאת ספק, ומגלח
הפדו רחמנא אמר לא תפדה. ועל דבריו אין לעבור אבל לשקול
שהתרומה זמן אכילתה לעולם ושביעית זמן אכילתה קודם שתכלה לחיה
דשאר פסולי המוקדשין אינו כן (תוס'
ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך
בליטרא אין כאן עבירה על דברי תורה: אלא א"ר אמי. הכי
מן השדה ונמצא זה מביא תרומה לידי ביעור והא דתנן במס' שביעית
אחרות): הפדו רחמנא אמר לא
שמצורעים מגלחין, ומונה
תפדה. פ"ה אבל דאין נשקלים
שלשים ומביא עולת בהמה
איכא למיפשטא לבעיין: כלום הקנה. הכהן זה לבדק הבית אלא
(פ"ט מ"ח) לאחר כא] ביעור מחלקן שלש סעודות לעניים רבי יוסי אומר
בליטרא הויא דרבנן ולכך מבעיא לן
אחרת ומתנה עליה ואומר אם
אחד עניים ואחד עשירים יאכלו מ"מ ממעט באכילתה לאחר שחילק
מה שקנו לו (בגופו) טז] בבכור זה וכיון דאצלו לא הותר לישקל
מי שרינן איסור דרבנן משום רווחא
טהור הייתי עולה הראשונה
דהקדש. וקשה דבפ' חלק (סנהדרין דף
חובה וזו נדבה והחטאת העוף
שלש סעודות ואינו מוצא למיחלק כב] וא"ת תרומה קודם לפסח יהא
בליטרא אין יכול להקנות לבדק הבית עודף דמי צמצום משקל
קיב:) משמע דהוי מדאורייתא
ספק מחובתי, ואם טהור אני
אסור לחמצה משום דקא ממעט באכילתה וי"ל דהכי עדיפא ליה ושרי
הליטרא: שעיר אין לו צמר אלא שיער אבל אשם איל הוא ויש
[דדריש] בהמתה כו' והתם ע"כ
עולה הראשונה נדבה וזו חובה
בבעלי מומין איירי דאי בתמימין
וחטאת העוף ספק. ומגלח ראשו
לו צמר: י) [אשם נזיר וכו'. באשם נזיר כ) ובאשם מצורע [ויקרא יד] כבש
משום דכתיב (במדבר יח) למשחה ולא דמי למבשל ירק כג] בשמן תרומה (לקמן
משללה ולא שלל שמים נפקא והכי
וזקנו וגבות עיניו כדרך
כתיב וסתם כבש בן שנה הוא]: מתני' כחמור שבהן. לזכרי כהונה
עו.) שהירק מיתקן ע"י השמן ולא השמן ע"י הירק ועוד דעיסה מתחמצת
מדקדק תלמודא התם. לכן נראה
שהמצורעין מגלחין. רבי שמעון
דודאי אסור לשקול בליטרא לכ"ע
מאיליה ואפילו מערב בה שאור מ"מ בלאו הכי היתה מתחמצת קצת:
ובעזרה וליום ולילה כדין אשם ובעל השלמים יצא ידי שלמים
אומר למחרת מביא אשמו ולוגו
❖
מדאורייתא, אלא שמתחילה היה
בידו ומעמידן על שערי ניקנור
שהרי כל אחד יקרב למי שהוא: לבית הפסול. שממעט בזמן
נראה לו סברא להקל כיון דאיכא
אכילת שלמים ומביא לידי נותר אלא ירעו וימכרו כדלעיל [עא:]: יאכלו כחמור שבהן. ובהא רבנן מודו דליכא תקנתא אחריתי יז]:
רווחא דהקדש, ועל זה פריך אי אמר
הפדו לי בכור כו' אלמא לא שמעינן
גמ' שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה. מפני שממעט בזמן אכילת התרומה ומביאה לידי איסור אכילה שצריכה שתתבער מן העולם קודם
נוסחאות רש"י כת"י
ליה להקל מכח סברא גבי פדיון וה"ה
שתכלה לחיה שבשדה ותרומה זו מתבואת שאר שני שבוע היתה וזמן אכילתה לעולם דאילו שביעית לאו בת תרומות ומעשרות היא:
אמר רמי בר חמא. פשיטא לי
לישקל בליטרא דלא מזלזלינן ביה,
בכור לב"ש אין מאכילין אותו
ומתמה תלמודא הפדו רחמנא אמר
וכולן כו' כלומר האי איסורא בהדיא כתיב
לנדות. אפילו שחטו במומו
במדינה דהכי תניא בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (דף לג.): תמורתו. דקיימא לן תמורת בכור אינה קריבה אלא נאכלת במומה: אינו
וא"כ לא נתירנו מחמת סברא כיון שכתוב בהדיא האיסור לא תפדה, אבל איסור דלישקול בליטרא נהי דמדאורייתא הוא מ"מ מסברא הוא דמיתסר שלא
נפדה. לצאת מתורת בכור ולחול קדושתו על המעות: אינו נשקל אלא בליטרא. אם בא כהן למכור בשרו: משהוממו. עושין תמורה וכל שכן
לנהוג בו מנהג בזיון וכיון דאין האיסור כתוב בפסוק רק מסברא בעלמא א"כ שמא יש להתירו כמו כן מתוך סברא משום רווחא דהקדש עדיף כדקאמר
בתמותם: התפיס כהן בכור לבדק הבית. משהומם: מהו שישקל בליטרא. כדי לצמצם מכירתו וירבו הדמים: רווחא דהקדש עדיף. דהא קיימא
לעיל בבעיין דאתיא סברא ומפקא מסברא. וה"ה דהוי מצי לתרוצי הכי מתזבח ולא גיזה דהוי איסור מתוך הפסוק ולא מתוך הסברא, אלא דעדיפא מיניה
קא משני דאפילו בר פדיון ליתיה כלל אלא תפדה, ועוד דלא תפדה כתוב בהדיא טפי מתזבח ולא גיזה: כלום הקנה זה אלא מה שקנו לו. כלומר מאי
לן בפסולי המוקדשין (בכורות דף לא.) הואיל והנאת מכירתן להקדש דקדושתן חלה על המעות להביא מהן זבח מאותו המין נשקלין בליטרא
והאי נמי כיון שהתפיסו לבדק הבית רווחא דהקדש הוא: או דלמא זילותא דבכור עדיף. ולא דמי לשאר דמי פסולי המוקדשין דאילו התם הנאת
טעמא בעית למימר דלישקול בליטרא משום רווחא דהקדש, משום דדעת הנודר להכי. ולא היא דהא ודאי דעתו לא היה להכי למאי שאינו קנוי לו, א"כ
לא חל קדושת הקדש על זה, ומאי איכפת לך לקיומי תנאה כיון דלא חל מעולם על זה קדושת דמים: איכא שעיר נשיא. נ"ב ופרקינן איכא שעיר נשיא
רבוי הדמים לאותה קדושה עצמה אבל הכא הני דמים לאו לקדושת בכור אזלי ואיכא למימר דלא מזלזלינן בהא קדושה משום רווחא דקדושה
אחריתי: לאו למימרא דאין אחד מהן נשקל בליטרא. אלמא אע"ג דהשתא פחתי דמי זבחים המעורבים והוי פסידא דהקדש אפילו הכי זילותא
דהוא חטאת והוא זכר ומיערב בעולה. ואקשינן חטאת ואשם נמי מ"ט לא מיערבי דהא איכא שעיר נשיא, ופרקינן משום דהאי שער והאי צמר. ואקשינן
דבכור עדיף: התם. גבי מתניתין: שתי קדושות ושני גופין. הזבחים הנאתן להקדש ובכור המעורב הנאתו לכהן ולא להקדש הילכך משום הנאת
פסח ואשם נמי כו' דפסח הוא שה תמים זכר בן שנה ואיל הוא בן שתי שנים והיכי קאמר דיכולין להתערב דהא לא מפיק אלא חטאת ואשם. ופרקינן
איכא אשם נזיר וכו' דכתיב בהו כבש וסתם כבש בן שנה הוא (ב"ש): תוד"ה איכא בן שנה כו' לאו דוקא בת שתי שנים כו'. נ"ב א"נ י"ל דהא
הקדש דדמי זבחים לא מזלזלינן בבכור שהוא גוף שני והנאתו אינה להקדש: אבל הכא. גבי בכור שהתפיסו: שני קדושות וגוף אחד. קדושת
בכור היתה בו ועכשיו נשתנה לבדק הבית וכיון דבהאי גופא איכא הנאת הקדש מזלזלינן בקדושת בכור: מתקיף לה ר' יוסי בר' אבין. מאי
דאמרינן הכא איכא בן שנה דמיחזי כבן שתים היינו כבן שתים בינוניות, ובקידושין מיירי בבן שנה גדול דאי אפשר להיות בן שנה. א"נ בן שנה דמיחזי
קמיבעיא ליה לרמי בר חמא משום דהתפיסו מזלזלינן: ומה אילו אמר הפדו בכור. בעל מום זה שיצא לחולין ליגזז וליעבד מקדושתו שהתפיסו
כבן שתים היינו כבן שתים קטן דבן שנה גדול מיחזי כבן שתים קטן, והיינו נמי דקאמר דאיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה. אבל בקדושין מיירי דאשכח
לבדק הבית: כלום שומעים לו. הכא נמי לא שנא: רחמנא אמר לא תפדה. ומידי דאורייתא לא מיבעיא לן וכי מיבעיא לן מידי דרבנן לישקל
בן שתים בינוני דאפילו בן שנה גדול לא הוי כבן שתים בינוני (תוס' ריב"א. ב"ש):
בליטרא: אלא אמר ר' מני. הכי קאמר ר' יוסי בר' אבין: כלום הקנה. כהן זה לבדק הבית אלא מה שהיה קנוי לו בבכור זה ותיפשוט דאינו
נשקל בליטרא: שעיר. אין לו צמר אלא שיער אבל אשם איל הוא ויש לו צמר שאין אשם בא אלא איל. באשם נזיר ואשם מצורע כתיב כבש וכל סתם כבש בן שנה הוא: כחמור שבהן כו'. לזכרי כהונה ובעזרה וליום ולילה כדין אשם ובעל השלמים יצא ידי נדרו שהרי השלמים לשמן קרבי ולפי
שאין ניכרים אוכלן כחומר אשם, ומתן דמים של אשם ושלמים שוה: לבית הפסול. שממעט את אכילת שלמים בין באוכליהן בין בזמן אכילתן ומביאן לידי נותר אלא ירעו ויסתאבו וימכרו כדאמרן גבי קדשים בקדשים מין בשאינו מינו: קדשי קדשים בקדשים קלים. וזמן אכילתן שוה כגון תודה
בחטאת ואשם דשניהם שוים ליום ולילה: הנאכלין ליום אחד וכו'. כגון שלמים בתודה או בחטאת ואשם: יאכלו כחמור שבהן. ובהא רבנן מודו דליכא תקנה אחריתי: שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה. מפני שממעט זמן אכילת תרומה שהתרומה זמן אכילתה לעולם ושביעית זמן אכילתה
קודם שתכלה לחיה מן השדה ונמצא זה מביא את התרומה לידי ביעור: