כל
הזבחים פרק
שמיני זבחים
עו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין
וכולן הכהנים רשאין
כו'. משנה היא בפ' כל התדיר (לקמן דף צ:)
לוקחין תרומה בכסף מעשר שני מפני שממעט באכילתה. פי'
לד א מיי' פ"ז מהלכות
א) לקמן צ: ירושלמי שביעית
פ"ח ה"ז, ב) מע"ש פ"ג מ"ב,
מעשר שני הלכה יא:
וגבי קדשים קאי: לשנות באכילתן כגון לאכלן צלויין כו'. אמר ו]
בקונט' דמתחלה שריא לאונן כדאמר בפ' הערל (יבמות דף עא.)
לה ב מיי' פרק ה מהלכות
ג) שביעית פרק ח משנה ז,
קרא לך נתתים למשחה (במדבר יח) לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ו):
זרות אמרתי לך ולא אנינות והשתא אסירא דמעשר אסור לאונן וגם
ד) [בכורות ס:], ה) נזיר ס.
שמיטה ויובל הלכה ד:
לו ג מיי' פ"י מהלכות נזירות
מנחות קה. נדה ע. ירוש' נזיר
ותבלי תרומה. ואע"ג דקא ממעט בזמן
אכילת תרומה: אין לוקחין
בעי חומה ותרומה לא בעי חומה ומתוך המשנה משמע שאין הקפידא
❖
פ"ח ה"ב, ו) לקמן צא.,
הלכה ז:
תרומה. הכהנים בכסף מעשר שני
משום תרומה אלא משום מעשר
ז) פסחים נב:, ח) שייך לע"ב,
ט) ירושלמי מע"ש פ"ג ה"ב,
בירושלים: מפני שממעט באכילתה.
דמעיקרא שרי לזרים והשתא אסור
וכולן רשאין כהנים לשנות באכילתן
א)
י) עיין ברמב"ם פ"י מהל' נזירות
וגרסי' בסדר המשנה ט) באכילתן ט] כו' מוסף רש"י
❖
במקום אכילתה דמעכשיו לא יאכלנה
לאכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן
ובכ"מ וע' רש"ק.
אלא בירושלים: כי אתא. אביי
והכי איתא במס' מעשר שני (פ"ג
הנח לתרומת תבלין דרבנן.
תבלי חולין ותבלי תרומה דברי ר' ישמעאל
א]
דראשית דגנך תירושך ויצהרך כתיב
קמיה דרב יוסף: א"ל אמאי לא
מ"ב) אין לוקחין תרומה בכסף מעשר
(פסחים מד.) למחרת מביא
אמר ליה הנח לתרומת תבלין דרבנן איתיביה
שינויי נוסחאות
תותביה. נמי מהא: לבית הפסול.
מפני שהוא ממעט באכילתו ור"ש
אשמו. בתוספתא נזירות קתני
אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני
א] צ"ל ר' שמעון (ש"מ וגליון.
ב) א
לה, מי שהיה ספק נזיר טמא וספק
כשצריך לאכול השמן בזמן השביעית:
מתיר אמר להם ר"ש אם הקילו
וכ"ה במשנה להלן). ועי' חיבת
טהור, ספק מצורע מוחלט טמא
שממעט באכילתה ור' שמעון מתיר אישתיק
ה"נ דרבנן. תרומת ירק: אי הכי.
בזבחי שלמים שהוא מביאן לידי פיגול
הקדש: ב] תיבת קדשים מוחק
ספק טהור, אוכל בקדשים אחר ס'
ליה כי אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה
בש"מ. ובמשניות הגיר' שלא
יום כו', ר' שמעון אומר למחרת
דמשום דרבנן הוא: איפכא מיבעיא
ונותר
לא נקל בתרומה מה י] לי
יביאנו לידי פסול: ג] צ"ל הכי
יום ששים מביא אשמו כו' (מנחות
ליה למיתני. אין מבשלין ירק של
אמאי לא תותביה מהא אין מבשלין ירק
היקל
בזבחי שלמים שכן מותרין
ג) ב
נמי דרבנן והשאר נמחק (*ש"מ):
קה.). למחרת של טבילתו שהוא יום
ד] בד"ו תאכל: ה] מצורע הוא
הבאת קרבנותיו מביא את אשמו
לזרים נקל בתרומה שהיא אסורה
תרומה בשמן שביעית ורבי שמעון
של שביעית בשמן של תרומה ד)שלא יביאו
❖
הרי (*ש"מ): ו] דאמר (ש"מ
כו' (נדה ע.):
לזרים
פירוש אמר ר"ש אם הקלנו
מתיר אבל השתא שמן תרומה
קדשים ב] לבית הפסול ור' שמעון מתיר א"ל
וצ"ק): ח] בח"נ תיקן דאי
ליקח שלמים מכסף מעשר אע"פ
דאורייתא היא דכתיב (שם) כל חלב
איערב. וקאי לפרש אליבא דרבנן,
אביי ולאו מי אותביתיה מהא דתבלין ואמר
עש"ב. וע' פ"מ: ט] באכילתו
נוסחאות רש"י כת"י
יצהר וקא שרי ר"ש: דאיערב ח]. שמן
שמביא המעשר לידי פסול פיגול ונותר
והכי כצ"ל ותיבת כו' נמחק
לי הנח לתרומת תבלין דרבנן הכא ג] נמי
כ"ש שלוקחין תרומה הקלה מכסף
בירק ועל כרחו יבשלם יחד כדמפרש
(ש"מ): י] צ"ל אמרו לו מה אם
וכולן רשאין כהנים. משנה היא
(תרומה) תרומת ירק דרבנן אי הכי איפכא
לקמן בפ' כל התדיר (דף צ:) כל
היקל בזבחי (ש"מ. וכ"ה
מעשר אמרו לו אם לוקחין שלמים
לקמיה דאי אפשר לסוחטו כולו
במשניות): יא] צ"ל ספק (ש"מ):
הקדשים רשאין הכהנים לשנות
מיבעיא ליה למיתני ירק של תרומה בשמן
ממנו: הא לא דמי כו'. סיומא
שמותרין לזרים כמו מעשר אבל אין
יב] «ה≈זה וש¿≈נה «ג≈לח ¿והƒביא:
באכילתן כו' דכתיב בהו לך נתתים
יג] צ"ל שבעה והזה ושנה
למשחה לגדולה כדרך שהמלכים
של שביעית ולאו מי אותביתיה ממתני'
דקושיא הוא: חתיכה בחתיכות.
לוקחין תרומה שגורם למעשר להיות
ומבקש (צ"ק): יד] פירוש עד
אוכלין: ותבלי תרומה. אע"ג דקא
אסור לזרים. הגה"ה:
מתני' היא וקתני תאכל כחמור
דמתיר רבי שמעון ואמר לי דאיערב הכא
ממעט זמן אכילת תרומה: אין
שיזרק הדם עליו, דשלש
למחרת מביא אשמו ולוגו עמו.
בהמות כו' כצ"ל (צ"ק): טו] צ"ל
לוקחין תרומה בכסף מעשר שני
שבהן ואפילו לרבנן והכא נמי אי
י)
נמי דאיערב אי דאיערב מאי טעמייהו דרבנן
נזירות טהרה (ש"מ): טז] ר"ל
מפני שממעט. במקום אכילתה
בדאיערב עסקינן לא הוו פליגי
פירש בקונטרס למחרת
דאשם נזיר טמא ישהה עד תגלחת
מידי דהוה אאשם ושלמים מי דמי התם
דאין מעשר שני נאכל אלא
רבנן עליה: וקמפסיד בשביעית.
יום שמיני ובמנחות (דף קה.)
נזירות הטומאה שהיא התגלחת
בירושלים: כי אתא. אביי לקמיה
אית ליה תקנתא ברעייה הא לית ליה
השלישית. והצ"ק הגיה שניה
דרב יוסף: אמר ליה אמאי לא
ורחמנא אמר ז) לאכלה ולא להפסד:
פי' למחרת יום ששים והכל אחד
(במקום הטומאה). ואינו מובן.
תותביה. מהאי נמי: לבית הפסול.
תקנתא ברעייה הא לא דמי אלא לחתיכה
למחרת. בספק מצורע מוחלט
דאספק נזיר טמא וספק מצורע טמא
עי' ח"ד ובאה"מ: יז] מגלחים
שצריך לאכול השמן בתוך זמן
שבחתיכות דכיון דלית תקנתא דאוכל ד] כחמור
ואחר גילוח זה כתוב בתוספתא
הביעור: הכא נמי דרבנן. תרומה
וספק אינו מוחלט קאי. למחרת ביום
קאי כדמוכח בתוספתא דנזיר פרק
ומביא כו' כצ"ל (צ"ק): יח] צ"ל
ירק. והיינו דפריך ליה אי הכי
שבהן מתקיף לה רבינא מי דמי חתיכה
השמיני: ח) שחיטה בצפון ובהונות.
בתרא והכי איתא התם ספק נזיר
ישהה (ש"מ): יט] צ"ל ספק
דבתרומה דרבנן איירי איפכא
ומגלח (ש"מ): כ] צ"ל למחר
מיבעי ליה אין מבשלין ירק של
כחומר אשם: וסמיכה ונסכים
שבחתיכות לית לה תקנתא כלל האי אית
טמא וספק יא] נזיר טהור אבל נזיר
(ש"מ): כא] כ"ה לשון התוספת'
תרומה בשמן של שביעית אבל
ותנופת חזה ושוק. כחומר שלמים.
ודאי היה ספק מצורע טמא פירוש
ליה תקנתא בסחיטה ורב יוסף היכי נסחוט
שם. ובתוס' נזיר (נו ע"א) כתבו
השתא דתנא תרומה שמן הא
יפקיר נכסיו: כב] צ"ל פי'
דאורייתא היא דכתיב ראשית דגנך
מוחלט ספק מצורע טהור פי' שטהר
והא
נסחוט טובא קא מפסיד בשביעית נסחוט
שאינו (ש"מ): כג] תיבת ימי
תירושך ויצהרך ואפ"ה שרי ר'
כבר אבל מצורע ודאי היה פירוש בחד
נמחק (כי"ב וג'): כד] צ"ל לגלח
שמעון: דאיעריב. שמן בירק חי
פורתא סוף סוף איערובי מיערב איתיביה ה) רבי שמעון אומר
ג למחרת
עד (ש"מ וצ"ק): כה] וסופר
גברא איירי שיש בו כל ספיקות הללו
ועל כרחו יבשלם יחד כדמפרש
מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם של מצורע הרי זה אשמו וזה לוגו
(צ"ק): כו] בירושלמי דנזיר פ"ח
ואזיל שאי אפשר לסוחטן שלא
ה]
אוכל בקדשים לאחר ששים ושותה
ה"ב גריס בברייתא שלמין והיינו
ישאר קצת: הא לא דמי כו'. סיומא
יין ומטמא למתים לאחר מאה ועשרים
דמביא כל קרבנותיו בשלמות.
דקושיא היא: חתיכה בחתיכות.
כ"פ הפנ"מ וקה"ע שם. וכ"כ
מתני' היא דקתני יאכלו כחמור
שבעה יג] ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין
יום כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה צא ומנה שבעה הזה יב] ושנה גלח והביא קרבן מנה
תוס' נזיר ס' ע"א ד"ה רביעית.
שבהן ואפי' רבנן מודו בה והכא
טהור מגלח פחות משלשים יום צא ומנה עשרים ושלשה יום להשלים שלשים מנה שלשים ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין
וכן פי' בחס"ד על התוספתא.
נמי אי בדאיערב עסקינן לא הוו
אבל התוס' דידן הבינו דר"ל
פליגי רבנן: קא מפסיד בשביעית.
נזיר מגלח אלא על הדמים פירוש יד] שלש בהמות חייב להביא חטאת עולה ושלמים ועל אחת מהן יכול לגלח וחטאת בהמה אינה באה על
קרבן שלמים ומש"ה מקשו להלן
ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד:
הספק ושלמי נזיר נמי טעונין תנופה וזה אין יכול להניף מפני שהוא ספק מצורע טמא אבל עולה יכול להביא על תנאי והיינו דקתני כיצד
אמאי לא הזכיר גם חטאת בהמה:
למחרת מביא אשמו ולוגו עמו. גבי
❖
כז] ועולת (כי"ב וצ"ק):
ספק מצורע תניא לה בתוספתא
הוא עושה מביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר אם טהור אני הרי זו חובה ואם לאו הרי זו נדבה כיצד הוא עושה להחמיר עליו מביא
במסכת נזיר: למחרת. ביום
❖
פיילי של חרס חדשה ונותנין לתוכה רביעית מים חיים ומביא [שתי] צפורי דרור כדין כל המצורעין ביום תגלחתן וחטאת העוף
השמיני מביא אשמו ולוגו עמו כו':
פירוש כדין נזיר טמא דשמא נזיר טמא הוא ותגלחת זו של טומאה ואינו מתחיל נזירות טהרה עד שיביא חטאתו של טומאה (יש)
ליקוטים
שחטאתו מעכבתו מלמנות נזירות טו] אבל אשמו אינו מעכבו ומשיגלח תגלחת טומאה הוא אסור לגלח עד שימנה נזירות טהרה ולהכי
שיטה מקובצת
השייך לעמ' זה ר' בעמ' קודם
צריך להביא חטאת נזירות טומאה למנות נזירות טהרה ולגלח בסופה לטהרת צרעתו והאשם ישהה עד תגלחת הטומאה שיעשה אחרי
ומתנה עליהן ויאמר אם מצורע
טז]
הכי נמי דרבנן. פ"ה דמיירי
אני הרי זה אשמי ואם לאו הרי
טהרתו בודאי מן הצרעת שאותה תעלה לו ודאי לטומאת נזרו כמו שמפורש בסוף הברייתא דימי צרעתו אין עולין לימי נזרו ותגלחת בתרומת ירק דרבנן ועל זה
זה שלמי נדבה. אשם זה נשחט
צרעתו אינה עולה לתגלחת נזרו כדאמרי' בפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (נזיר דף יז:) ובפ' ב' נזירים (שם דף ס:) ומה שמביא חטאתו
פריך אי הכי איפכא מבעיא ליה
בצפון וטעון מתן בהונות
דנהוי מוכח בברייתא דמיירי בתרומה
וסמיכה ונסכים ותנופת חזה
ביום תגלחתו היינו כר' עקיבא דאמר במס' נזיר [דף מד:] אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום והכא נמי הוי כגילח בשמיני שהרי
דרבנן. וזה דוחק דאיך היה טועה
ושוק ונאכל לזכרי כהונה. ולא
שוהה תגלחתו ומתנה על חטאתו ואומר אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה פירוש עולה שאמרנו למעלה ואם טהור אני עולה
בזה לומר דמיירי בתרומת ירק
הודו לו חכמים לרבי שמעון
דרבנן, דבברייתא מזכיר בהדיא שמן
שמביא קדשים לבית הפסול.
מחובתי וחטאת העוף ספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים יז] ומביא עולת בהמה ומתנה עליה כו' ונראה
של תרומה. לכך נראה דה"פ ה"נ
להביא חטאת בהמה אין יכול
שחסר מן התוספתא וסופר שלשים יום וגרסי' וסופר שלשים יום ומביא עולת בהמה כו' שהרי ספק נזירות טהרה הוא מונה ואינו
דררבנן פי' דשמן של תרומה דקתני
שאין חטאת בהמה באה על
יכול לגלח תגלחת שניה לצרעתו עד שיזרוק עליו אחד מן הדמים ויביא עולה, וחטאת ושלמים וישהה יח] עד סוף נזירות טהרה שאחר
בברייתא מיירי בשמן שומשמין
הספק, להביא חטאת העוף אין
ואגוזים דתרומה דידהו לא הויא אלא
יכול שהעשיר שהביא קרבן עני
טהרת צרעתו שעולה בודאי ואומר אם טמא אני פירוש אם טמא הייתי בתגלחת ראשונה העולה ראשונה נדבה היתה וזו תהא
מדרבנן דמדאורייתא לא הויא
לא יצא. כיצד עושה יכתוב נכסיו
חובה וחטאת העוף שהבאתי בתגלחת ראשונה מחובתי ואם טהור אני עולה ראשונה חובה וזו נדבה שתגלחת זו של עכשיו אינה כלום
תרומה אלא שמן של יצהר, ועליה
לאחר ויביא קרבן עני נמצא עני
פריך אי הכי דמיירי בתרומה דרבנן
מביא חטאת העוף ומתנה עליהם
וחטאת העוף ספיקו יט] מגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך מצורעין ותגלחת זו היתה ראויה ליעשות בסוף שבעת ימי ספרו
איפכא מבעיא ליה למימר ירק של
ואומר אם מצורע אני הרי זה
מתגלחת ראשונה אבל לא היה יכול משום דגילוח ספק מצורע אינו דוחה איסור גילוח הנזיר רבי שמעון אומר מחר כ] יביא אשמו
תרומה בשמן של שביעית דלא ליתי
חטאת ואם לאו הרי זה ספקי.
למטעי כלל בתרומה דאורייתא, אלא
ואוכל בקדשים מיד, אבל
ולוג בידו כדין מצורע בשמיני שלו והוא יום ששים ואחד ומתנה עליו לפי שהוא
ספק מצורע וחטאת מצורע שמעכבת טהרתו אינו
ש"מ דבתרומה דאורייתא מיירי,
לשתות יין וליטמא אין יכול
יכול להביא מבהמה שאין חטאת בהמה באה על הספק לפיכך יביא חטאת העוף ואם הוא עשיר יכתוב נכסיו כא] לאחרים ויהא עני
ומשני דמיירי דאיערב כבר:
שאין ימי נזרו עולין לו בתוך ימי
מ"ט דרבנן מידי דהוה אאשם
צרעתו. כיצד תעשה לו כדברי בן
ויביא קרבן עני דהיינו עוף ור' שמעון לטעמיה דאמר במס' ערכין (דף יז:) אפי' היה עשיר בשעה שהביא ציפורים או בשעת הבאת
ושלמים. פי' דאמרי אינהו ירעו
זומא סופר שלשים יום ומביא
אשם והעני הכל הולך אחר חטאת ואפי' לתנאי דפליגי עליה איכא לאוקמא להא דהכא ולפרושי יכתוב נכסיו לאחר מעיקרו ומתנה
דחיישינן (להבאת) [להבאה] לבית
עולת בהמה ומגלח, ומביא
הפסול גליון: תוד"ה אין לוקחין.
על חטאת העוף ואומר אם טמא הוא פירוש אם מצורע הוא הרי זו חובתו ואם לאו הרי זו ספיקו ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין
חטאת העוף ומתנה עליה ואומר
פי' בקונטרס כו'. ולא נהירא דאי
אם טמא אני חטאת מחובתי
וליטמא למתים אינו יכול שאין ימי נזרו עולין לו מתוך ימי צרעתו כיצד יעשה לדברי בן זומא שאינו כב] מצריך לבקש אחד מן השוק
קאי אתרומה הוי ליה למימר מעשר
ועולה נדבה, ואם טהור אני עולה
לידור כנגדו בנזיר כמו שמצריך ר' יהושע בפרק שני נזירים (נזיר דף נט:) סופר שלשים יום ומביא עולת בהמה ומגלח פירוש ספק
אין לוקחין בדמיהן תרומה כדלעיל,
מחובתי וחטאת ספק. וסופר
דלעולם מה שאין ממעט באכילתו
שלשים יום ומביא קרבנותיו
תגלחת טומאה וספק תגלחת טהרה דשמא מצורע היה ונזיר טמא ולא עלו לו אחת מתגלחותיו לנזירותו רק לצרעתו שאין ימי נזרו
פתח ברישא. ועוד מתוך המשנה כו'
שלמים, ומביא עולה ומתנה
עולין מתוך ימי צרעתו ולסוף שבעה אחר טהרת ימי צרעתו אינו יכול לגלח דשמא נזיר טהור הוא אבל הזאה לא בעי שכבר הזה
[ככתוב בתד"ה אין] לכך נראה דגרסי'
עליה ואומר אם טמא אני עולה
כג]
באכילתו שהמעשר נאכל לכל ותרומה
הראשונה חובה וזו נדבה
ושנה ואפי' לסוף שלשים אינו יכול עד כד] שיזרוק עליו אחד מן הדמים ומביא חטאת העוף משום ספק תגלחת טומאה שאינו יכול להתחיל
לכהנים (מהר"פ): ד"ה למחרת. פי'
והחטאת העוף מחובתי, אם
מנין נזירות טהרה עד שיביא חטאת וכדפרישית ומתנה עליה כתנאי שלמעלה בתגלחת ראשונה וה"ה שיש להתנות שאם אינו נזיר
בקונטרס למחרת יום שמיני. נ"ב
טהור אני עולה הראשונה נדבה
ומיירי בספק נזיר טמא ומצורע (תוס'
וזו חובה והחטאת העוף ספקי.
עכשיו כלל שכלתה נזירתו מתגלחת שלמעלה העולה נדבה וחטאת העוף ספיקו אך התנא לא חש לפרש כל זה סופר כה] שלשים יום
אחרות): אי קודם מתן שבע כו'.
ומגלח ואוכל בקדשים לאחר
ומביא קרבנותיו שלמים כו] ודאי עולת כז] בהמה ספיקו ומתנה עליה ואומר אם טמא הייתי בתגלחת שלישית העולה ראשונה
פי' כיון שהקומץ שמפריש מן הלוג
ששים יום, ושותה יין ומטמא
עולה לאישים נמצא כל שירי קומץ
למתים מיד. במה דברים אמורים
בזמן שנזר שלשים, אבל נזר
שנים עשר חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבע שנים. טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים, ושותה יין ומטמא למתים לאחר ששים ושמונה יום. טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה
יום, שותה יין ומטמא למתים לאחר שבעים וארבעה יום. טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים, ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום. ע"כ. ולפרש התוספתא כפי מה ששנויה לפנינו יש להקדים שהמצורע צריך ב' תגלחות, אחת מיד
כשנטהר ומביא צפרים ואח"כ טובל ואז טהור מלטמא משכב ומושב. והשנית אחר ימי ספרו. ושתיהן כשהן בספק אין דוחות את הנזירות. ולעולם אין תגלחת אחת עולה לכאן ולכאן. וימי צרעתו וכן ימי ספירו אין עולין לו לימי נזירותו. וכשמגלח המצורע תגלחת שניה, מביא
למחרתו ב' כבשים אחד לעולה ואחד לאשם וכבשה אחת לחטאת, ואם דל הוא כבש אחד אשם ושתי תורין אחד חטאת ואחד עולה. והנזיר טמא אחר שמזה ושונה וטובל מגלח, וביום שלאחריו מביא כבש לאשם ושתי עופות אחד חטאת ואחד עולה ואפילו עשיר. ואחר
שהביא חטאתו יכול למנות ימי נזירות הטהרה שסתר, שהאשם והעולה אינן מעכבין. והנזיר טהור אחר מלאת מביא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ומגלח אחר הבאת קרבנותיו (חסדי דוד שם):
ולפרש התוספתא כפי מה ששנויה לפנינו יש להקדים שהמצורע צריך ב' תגלחות, אחת מיד כשנטהר ומביא צפרים ואח"כ טובל ואז טהור מלטמא משכב ומושב. והשנית אחר ימי ספרו. ושתיהן כשהן בספק אין דוחות את הנזירות. ולעולם אין תגלחת אחת עולה לכאן ולכאן.
וימי צרעתו וכן ימי ספירו אין עולין לו לימי נזירותו. וכשמגלח המצורע תגלחת שניה, מביא למחרתו ב' כבשים אחד לעולה ואחד לאשם וכבשה אחת לחטאת, ואם דל הוא כבש אחד אשם ושתי תורין אחד חטאת ואחד עולה. והנזיר טמא אחר שמזה ושונה וטובל מגלח,
וביום שלאחריו מביא כבש לאשם ושתי עופות אחד חטאת ואחד עולה ואפילו עשיר. ואחר שהביא חטאתו יכול למנות ימי נזירות הטהרה שסתר, שהאשם והעולה אינן מעכבין. והנזיר טהור אחר מלאת מביא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים ומגלח אחר הבאת
קרבנותיו (חסדי דוד שם):