עז:
כל הזבחים פרק שמיני
זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הכא
בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו.
מד א מיי' פ"ו מהל' פסולי
לר' אליעזר לא קרב ו] אלא אם כן קרב אחד מהן קודם שנמלך דלאו
א) [בכורות טז.], ב) יומא סד.
ע"ש, ג) [לעיל עד.] ע' ירוש'
המוקדשין הלכה כא:
מילתיה דר"ע בפ' המזבח מקדש (לקמן דף פד.) דתנן כי האי תנא: כגון שעלו על הכבש. וכיון דלר"ע לא ירדו מן המזבח
מה ב מיי' פ"ב שם הלכה
תרומות פ"ה ה"א ועי' בפ"מ
❖
ר"ע מכשיר בבעלי מומין ואמר ר' יוחנן בגמ' לא הכשיר ר"ע אלא
הני מעלן לכתחלה מכבש למזבח דקי"ל לקמן (דף פו.) כשם שהמזבח
ה"ב, ד) [דלעיל עד. לקמן פ.],
כב:
ה) [לקמן פ.] וכעי"ז ר"ה כב:
אפי' בעינייהו. שלא נתערבו בתמימים
בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות דלא פסל בעופות אלא מחוסר
מקדש כך הכבש מקדש:
קידושין עו:, ו) מנחות כב. חולין
אם עלו בעלי מומין לכבש לר"ע
אבר כדדרשינן בת"כ ח) ובפ"ק דקדושין
פז:, ז) שייך לעמ' שאח"ז.
תורה אור השלם
אמר רב הונא בדוקין שבעין ואליבא דר'
א)
ח) אמור פרש' ז ה"ב,
(דף כד:) יכול נקטעה רגלה ונשברה
יקרבו: בם. משמע כשהן בפני
ט) [ועי' לעיל לה: ד"ה אלא
עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו אימר דאמר
1. וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ
גפה וא"ת אמאי לא חשיב נמי ניב
עצמן: מידי דהוי אבשר חטאת.
בדוקין כו' אי נמי], י) וע"ל בתו'
אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה
ר' עקיבא דאי עבד לכתחלה מי אמר אמר
שפתים דאמר פ' הניזקין (גיטין
דמודיתו לי דאם נתערב באיברי
עג. ד"ה ר"י, דיבש ביבש גם לר"י
כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא
❖
בטל, כ) [ועי' תו' לעיל עב.
ויקרא כב, כה
רב פפא הכא במאי עסקינן כגון שעלו על גבי
יֵרָצוּ לָכֶם:
דף נו.) דשדא מומא בניב שפתים
עולה יקרב לשם עצים כדאמרן ז]:
ד"ה וליבטלו ותו' עירובין לח. ד"ה
❖
מתני' איברים. של עולות הרבה
אתרא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא
כבש אי הכי אפי' בעינייהו אלא טעמיה דר'
אי, חולין צו. ד"ה מ"ט]
גליון הש"ס
הוי מומא דלא פסול לבני נח אלא
באיברי עולת בעלת מום אם קרב
אליעזר מיעט רחמנא מום בם הוא דלא
1
א]
מחוסר אבר ושמא בעוף לא שייך ניב
[א' מהם] תלינן איסורא ביה: יצא
תוס' ד"ה הא וכו' כמו מין
ירצו הא ע"י תערובת ירצו ורבנן מום בם
שינויי נוסחאות
במינו לר"י. ע' לעיל דף עג ע"א
שפתים י] מיהו אכתי קשה דאיכא כמה
לבית השרפה. דלא תלינן איסורא
הוא דלא ירצו הא עבר מום ב] ירצו ור' אליעזר
:
תוס' ד"ה ר"י [עי' מנחות דף כב
א] בם מום בם הוא כו' (*ש"מ)
בקריבין כבר: גמ' (לא נחלקו
מומין דלא פסלי ואמאי נקיט דוקין
ב] מומם (*ש"מ): ג] נ"א באברי
ע"ב תוס' ד"ה מכאן לעולין
מבם בהם ורבנן בם בהם לא דרשי אי
❖
(*ש"מ). ביומא סד. איברין
וכו']:
שבעין וכן בגיטין הוה מצי למישדי
כו'): אלא שנים שנים. זוג זוג
תמימין באיברין כו': ד] עי'
הכי רואה הא רחמנא אכשריה לדבריהם
מומא במקום אחר ט):
יקריבם דאיכא למימר מיגו דהאי
בהגר"א יו"ד סי' ק"י סק"י בגי'
אי הכי אפי' בעינייהו נמי. תימה
קאמר להו לדידי רחמנא אכשריה לדידכו
הרמב"ם, וע"ע ח"ש וחיבת
מוסף רש"י
לאו דאיסורא הוא דהאי ח] נמי לאו
הקדש: ה] צ"ל ר' יעקב לר'
אודו לי מיהא בשר בעלת מום כעצים דמי
דלישני דלדבריהם קאמר להו
איסורא הוא ואיסורא אזיל ליה
: ו] קרבי
בדוקין שבעין. דוקין, טיילא
ירמיה (כתה"י ושמכ"י)
כדמשני לבסוף: הא עבר מום
מידי דהוה אבשר חטאת ורבנן הכא מאיסי
(ש"מ): ז] כדאמרן לעיל לא
בלע"ז, לשון (ויקרא כא) או דק,
בההוא דקרב קודם שנמלך אבל אחד
נחלקו כו' כצ"ל והס"ד (ב"ש
כמו (ישעיה מ) הנוטה כדוק (לעיל
התם לא מאיסי: מתני' אברין באברין
ירצו. אע"ג דדרשינן בבכורות (דף לז.)
אחד דליכא מיגו לא: חוץ מאחד מהן
ב)
וצ"ק): ח] צ"ל האי (ש"מ)
: ט] צ"ל
ג]
לה:). דהוי מום עובר ואינו ניכר
בכלל ופרט דמום עובר מרצה מום
(מנחות עט.). ועוד דכשרים
מראה הדם (באה"מ וכ"ה ברש"י
יא]
כו'. מכלל דלרבי אליעזר קרב:
בעלי מומין ר"א אומר אם קרב ראש אחד
ג)
בחולין פז:): י] שפתיים שאין
בעופות שאין בהם חסרון אבר (שם
עובר דמוקדשין איצטריך דה"א כיון
מתני'
זוג אחד. שני ראשים:
מהן יקרבו כל הראשין כרעים של אחד מהן
מכת"י). או: ולהכי לא ירדו דאין
להם אלא חרטום (ב"ש כי"ב
דנדחה שוב אינו נראה יב]: ורבנן בם
וג'). ובשמכ"י ובד"ו הועתק שלא
מומן ניכר כל כך, דהכי תנן בפרק
שנתערב ביין. שהוא אדום ואין
יקרבו כל הכרעים וחכ"א אפי' קרבו כלם
א
במקומו: יא] ע' במפרשים מה
המזבח מקדש [לקמן פד.] ר'
בהם לא דרשי. משמע דלא דרשינן
מראה ט] ניכר בו: רואין אותו יין
חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה: גמ'
שהקשו בזה. ובתו"ק מוחק תיבת
עקיבא מכשיר בבעלי מומין, כלומר
מיניה תרתי אפי' יג] ר"א לא דריש אלא
מרצה וגריס לאו מום הוא:
דאם עלו לא ירדו, ואמר ר' יוחנן
כאילו הוא מים. ואומדין אם היה
אמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים
מדכתיב בהם ולא כתיב בם ותימה
יב] כאן הס"ד ואח"כ ד"ה ורבנן
בגמ' (פה:) לא הכשיר ר"ע אלא
ד)
דם שנתערב כאן ניכר במים הללו
(שמכ"י צ"ק ופ"מ): יג] צ"ל ואפי'
בדוקין שבעין הואיל וכשרים
דבפ' שני שעירי (יומא דף סד.) דריש
אבל אחד אחד לא מתיב ר' ירמיה ד] וחכ"א
: יד] נ"א דקרבו יקרבו
בעופות והוא שקדם הקדישן את
כשר לזריקה: בדם הבהמה. של
(ב"ש)
רבי יוחנן מבהם ג' דרשות הני הוא
ולא ירדו שמעינן כו' (ד"ו):
מומן, ל"א דוקין שיש לו מום
אפי' קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית
חולין: רואין אותו. של חולין כאילו
טו] הנה מדברי התוס' ישנים
בעפעפים ולהכי קרי לעפעפים
דכי עבר מומם ירצו הא שאר דחויין
השריפה אמר לו ר' ירמיה בר תחליפא אסברה
יומא סד ע"א נראה בלא ספק כי
הוא מים ואומדין אותו אם היה דם
דוק, [דעפעפים] על העין כרקיע,
ה)
ה]
הואיל ונדחו ידחו ועוד דריש בם הוא
לך מאי אחד זוג אחד: מתני' דם שנתערב
נפל חסרון תיבות גדול בתוס'
דהכי אמרינן בספרי אגודות העין
הזבח ניכר כשר ואע"פ שהחולין
ו) ב
שלנו מחמת טעות הדומות
דומה לעולם קטן, העפעפים כנגד
דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ועוד
רבין עליו: אין דם מבטל דם.
שדילגו המעתיקים מתיבת אפילו
במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב ביין
ז)
הרקיע והתחתון כנגד הארץ והלבן
בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת
לתיבת אפילו שלאחריה. והנוסח
שמקיף את העין כנגד ים אוקינוס
דמין במינו לא בטיל ואפי' טיפה
רואין אותו כאילו הוא מים נתערב בדם
הנכון הוא כך, אפילו בדיעבד
שסובב את העולם והשחור שבו
ירצו ושמא משום דכתיב נמי בם
לתוך כלי גדול כשר לזריקה: נתערב
שהוא עגול דומה לגלגל חמה
אם נתערבו אחד באחד,
בהמה או בדם החיה רואין אותו כאילו הוא מים
דמייתר ובם ובהם שניהם מיותרין
(בכורות טז.) אברין באברין
והואיל וכן נראה כי נתערב נמי
בדם אבר אחד של בעל מום ברוב
בעלי מומין. איברים של עולה
ודרשינן לרבי יוחנן חדא דרשא מבם
תמימה שנתערבו בהן איברי בעלת
איברים תמימין היה לנו לאסור
ותרתי מבהם ולרב דרשינן תרתי חדא מבם וחדא מבהם אבל בם בהם לא דריש וכולה סוגיא התם בין לרב בין לר' יוחנן אליבא דר"א
מום אחת: אם קרב ראש אחד
בדיעבד אפילו אותם שעלו
ואין לחוש בכך דהכי נמי לעיל (דף עו:) ובפ' בתרא דמנחות (דף קו:) כר"א אי נמי אפי' כרבנן דבין ר"א ובין רבנן דמתני' אית להו דע"י
דירדו כו'. ועי' במפרשים כאן
מהן. קודם שהרגישו בדבר:
שנתחבטו הרבה בגיר' התוס'
יקרבו כל הראשין. ותולין
תערובת ירצו והכי פירושו התם בעינייהו הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו דתנן איברים שנתערבו כו' ומשמע מתוך המשנה דמודו רבנן
ובכוונתם. ולפי נוסח הנ"ל
האיסור באותו שקרב כבר ותלינן
דהנהו דקרבו יד] ועלו למערכה יקרבנו דלא ירדו שמעינן מינה דאית להו הך דרשא אלא לכתחלה אסרי מדרבנן דאי לית להו הוה להו
מבוארים דבריהם היטב, וע'
לקולא, דהואיל ונתערבו אין כאן
בשיח יצחק לתו"י יומא שם.
ספק איסור דאורייתא למיזל
למיסר אפי' טו] אותם שעלו ירדו כיון דלא בטלי אי לאו משום דשריא תערובת דאורייתא טז] דכיון דאחמור רבנן דלא ליבטלו משום דדרכו
[בש"מ והגרי"ב תיקנו למימר
לחומרא, דלא הזהירה תורה עליהן
למנות אית יז] לן למישרי ע"י ביטול ברוב בדיעבד משום דעלו יח] והא דקאמר הכא ורבנן בם בהם לא דרשי ולא בעי למימר דרבנן נמי אית
במקום למיסר. ולהנ"ל הוא
אלא כשהן בעצמן, שנאמר בהם כי
לל"צ]: טז] מדאורייתא (תו"י
משחתם בהם מום בם, כי איתנהו
להו הך דרשה אלא דלכתחלה אסרי להקריב מדרבנן כי תנאי דמתני' משום דמשמע ליה דלא יקרבו לרבנן מדאורייתא כמו דלא יקרבו דרובע
שם): יז] צ"ל לית. וכ"ה בד"ו
בעינייהו (יומא סד.): לא הכשיר
ונרבע דרישא דברייתא דאפי' בדיעבד ירדו השתא יט] א"ש דרב ור' יוחנן לא שבקו רבנן ואמרי כר"א ותדע מדמייתי התם מלתא דרבנן דאי
ובתו"י יומא שם, וכן גי' צ"ק.
ר"א אלא שנים שנים. לא
[ובגליון הובא נ"א לית לן
אליבא דר' אליעזר קאמרי לא הוה ליה לאיתויי מלתייהו דרבנן ואע"ג דרבנן דברייתא לא דרשי הכי מתני' עיקר והא דדריש התם מבם כ]
התיר ר"א להקריב את הנותרים
למיסר]: יח] בתו"י יומא שם
אלא שנים שנים, דודאי חד מנייהו
בהם טעמא דר' יוחנן ומתרי בם דריש עבר מומם וע"י תערובת והכא דריש מבם כא] תערובת ועבר מומם מבם בהם ואייתר להם בם
מסיים אבל כי קילי כולי האי
דהיתירא, שהרי לא נתערב בהם
דבתרא לכדר' יוחנן כדפרישית לא קשה מידי דלא איכפת ליה להש"ס רק שיוכל לעשות ג' דרשות ולא חש להזכיר דרשא דר' יוחנן אלא
אלא בעל מום אחד, ובכל חד
דשרי מן התורה בלא ביטול
אמרינן מדחבריה לאו דאיסורא,
סברא הוא למישרי בדיעבד
הפשוטה יותר וזה אין לפרש דאיברי בעלי מומין בתמימים לא בטלי מן התורה דמאיזה טעם לא בטלו אי משום דאין עולין מבטלין זה את זה
איהו נמי לאו דאיסורא הוא וההוא
משום דעלו אפי' מדרבנן.
הא בעלי מומין לא עולין נינהו ועוד דאפי' עולין נראה דלרבנן מדאורייתא מבטלין זה את זה בדבר שאינו מתערב $ כמו מין במינו לר' יהודה
עכ"ל ועע"ש בדבריהם באורך:
דאיסורא אזל ליה בהקרבה ראשונה
שאינו כב] מתערב דלא הוי כדם וסולת בטל מדאורייתא י): אודו לי מיהת בשר בעל מום כעצים דמי. אע"ג דר"א גופיה לא חייש להאי טעמא
יט] והשתא (ש"מ): כ] צ"ל מה'
שקרב אחד מהן, אבל אחד ואחד
דבהם (ש"מ, צ"ק ופ"מ): כא] צ"ל
לא יקריבו הראשים דבכל חד
בדם
מדמצריך קרא מ"מ תיקשי להו לרבנן והכי אורחיה דהש"ס כדפירשתי בריש פירקין כ): בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים.
מספקינן דלמא דאיסורא הוא,
מה' דבהם תערובת ועבר
דליכא למימר מיגו (לעיל עד.) דם.
מומם מבם דבהם ואייתר להם
וא"ת דם בהמה וחיה היכי זריק להו למזבח נהי דאמר רואין כאילו הוא מים ולא מבטל דם אחר מ"מ מים גמורין לא הוי ולא בטל ממנו שם
בם בתרא כו' (ש"מ). ובצ"ק גריס
דקדשים רואין אותו כאילו
חולין ואפי' למ"ד (נזיר דף כט.) חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו שחיטתן אבל להעלותן לגבי המזבח נראה דאסור וי"ל כיון דדם
הוא מים. ואם היה מים והיה
והכא דריש מבם תערובת ועבר
מומם מה' דבהם כו'. וכן נר'
מראית הדם ניכר ביניהם כשר
כשר מעורב בו ואין עיקר זריקתן לשם הפסול אלא לשם הכשר שרי אע"ג דבאיברים לא אמר רואין לשם עצים ומיהו בלאו הכי אתי שפיר
מתו"י שם. וע"ע פ"מ: כב] צ"ל
(מנחות כב.). אם יש בכשר כדי
דבנזיר פ' ואני (שם) משמע דלמ"ד לאו דאורייתא אפי' העלאה נמי שרי גבי מדיר בנו בנזיר למ"ד לחנכו במצות דמביא כג] חטאת העוף דקא
כשאינו (באה"מ): כג] צ"ל
להיות בהן מראית דם כשר ואם
סבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ושמא סבר לה כר"א דשרי לשם עצים ולשם מים ואפשר דאפי' רבנן מודו דלא אסרי לשם עצים ולשם
דמביא קרבן דקא סבר כצ"ל
לאו פסול (פסחים סה:) או בדם
❖
(צ"ק): כד] פסולין (ד"ו):
החיה. ממש, דסתמא חולין:
מים אלא במידי דהקרבה כגון איברי חטאת ואיברי עולה וכן ניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה ומתן אחת במתן ארבע אבל חולין גמורין
: כו] צ"ל
כה] מוכח (ד"ו ש"ח)
שרו לכ"ע לשם עצים ולשם מים וכן נתערב בדם פסול כד] ובדם התמצית וכן מוכיח כה] לקמן (דף עט:) מדדחיק עלה בגמ' במאי פליגי בגוזרין
אפרש (באה"מ): כז] שם איתא
רבנן סברי (הגרי"ב): כח] צ"ל
רואין
שיטה מקובצת
אותו כאילו הוא מים. הקשה ה"ר שמואל
גזירה במקדש ולא קאמר דפליגי ברואה אני כדפליגי בסיפא ולקמן מפרש כו] (ד"ה במאי):
דילמא הא (ש"מ): כט]
בכי"י
מוורדום הא דאמרי' בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר סברי רבנן כז]
יקרב שלמים ולשם עצים:
הא ע"י תערובת ירצו. נראה דלא
ל] דיבור זה מהש"מ, ובכתה"י
איצטריך אלא בתערובת חד בחד
מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה היכי דריש ליה מיניה הא כח] דלא בטיל היינו משום דאפי' הוי מים היה בו מראית דם וי"ל דפעמים שהוא
ליתא: לא] כ"ה בכתה"י וב"ש
או תרי בתרי דלא נתבטל ברוב, דאי
כל כך רבה דאי הוי דם הפר מים משתנה מראית דם השעיר עד שנעשה דיהה ופסול דאם יש בו מראית דם דקתני היינו מראית דם גמור
ומ"כ. ובש"מ איתא ההוא
מיירי בחד בתרי לא איצטריך קרא
❖
דאיסורא:
לריבויי לומר דמרצה ואין בו איסור
ולא חזותא בעלמא ועוד י"ל אי לאו משום דאין עולין (אין) מבטלין זה את זה לרבנן או מין במינו לר' יהודה כשמערה טיפה ראשונה הוי
אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי
ליה בטל ונדחה ומיהו קשה דאיפכא ה"ל למידק דהא אמרי' ביומא (דף נג:) שעירה דם הפר בדם השעיר ובדם שנתערב במים אמר בגמ' לא שנו
בטל ובמידי דרבנן לא איצטריך קרא
לומר דמרצה: ור"א מבם בהם.
אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל הלכך האי דם פר היה לו להתבטל ראשון ראשון בדם השעיר ואפי' מאן דלית ליה
נוסחאות רש"י כת"י
ס"א מום בם בהם כתיב דכתיב כי
ראשון ראשון בטל בפ' בתרא דע"ז (דף עג.) הכא מודה משום דה"ל נראה ונדחה וי"ל דלא אמר ראשון ראשון בטל כשמערה בשפע הרבה
כגון שעלו על גבי הכבש. וכיון
משחתם בהם מום בם כלומר והוי
יחד כמו שמחלק בע"ז (גז"ש) בין חבית דנפיש עמודיה לצרצור קטן דלא נפיש עמודיה אפי' למאן דאית ליה ראשון ראשון בטל בחבית ביותר
תרי מיעוטי (גליון): בם בהם לא
דקיימא לן אליבא דרבי עקיבא לא
ירדו יעלם לכתחילה מכבש למזבח
דרשי. וא"ת ואמאי לא דרשי והלא
מפי חבית היה מודה דלא בטיל ועוד מי לא עסקינן שמערה דם
הפר שבכלי זה ודם השעיר שבכלי זה משניהם יחד תוך כלי שלישי:
דקיימא לן (לקמן פו.) כשם
בהם מיותר דבלא בהם כתיב בם
שהמזבח מקדש כך הכבש מקדש:
דכתיב כי משחתם בהם מום בם והרי
אפילו בעינייהו נמי. שלא נתערבו בתמימים אם עלו בעלי מומין לכבש לר' עקיבא יעלו למזבח: בם. משמע כשהן בפני עצמן: מידי דהוי אבשר
מבם דרשו דאם עבר מומם ירצו ומבהם מה ידרשו, וי"ל דרבנן דרשי בהם כדר' יוחנן דאמר בפ' שני שעירים (יומא סד.) בם הוא דאינו נדחה הא שאר
חטאת. דמודיתו לי דאם נתערב בבשר עולה יקרב כט] לשם עצים וכדאמרן לעיל לא נחלקו על איברי חטאת כו': מתניתין. ל] איברים. של
דחויין הואיל ונדחו ידחו. וא"ת ור"א מנ"ל הא, וי"ל מדמצי למכתב במקום בהם בם וכתב בהם ש"מ תרתי. אבל רבנן בם בהם לא דרשי כדקאמר הכא,
עולות הרבה באיברי עולת בעלת מום: אם קרב הראש של אחד מהן. לאחר שנתערב בהן בעל מום בא כהן שאינו יודע בתערובתן והקריב
וכן מוכח הסוגיא התם. וא"ת ולר"א דמתני' אמאי איצטריך לומר במתני' אם קירב ראשו כו' תיפוק ליה דאפי' לא קירב יקרבו כיון דנתערבו מהאי
אחד מן הראשים יקרבו כל הראשים כולן לכתחילה דתלינן איסורא בההוא דקרב והנך כולהו כשירים נינהו: גמרא. אלא שנים שנים. זוג זוג
קרא דדרשינן הא ע"י תערובת ירצו. וכ"ת דתנא דמתני' לית ליה האי סברא, הא ליכא למימר הכי דע"כ אית ליה כדמוכח בפ' שני שעירים דהתם רב
יקריבם דודאי איכא חד בהאי זוגא דהיתרא הוא וניתנה הקרבה זו ליקרב משום ההוא דהיתר ואי משום ההוא דספק איסורא לא] איכא
פליג עליה דר' יוחנן ואמר דאף שאר דחויין ירצו ובם דריש דע"י תערובת ירצו כר"א ומייתי התם ר"א דמתני', וי"ל דודאי מן התורה ע"י תערובת
למיתלייה באותו שקרב תחילה קודם שנמלך: אבל אחד אחד לא. שמא לא ניתנה הקרבה זו ליקרב דילמא האי דאיסורא הוא: מתניתין. נתערב
יקרבו אפי' לא קירב ראש אחד מהם, מיהו מדרבנן אסור אם לא קירב ראש אחד מהם. וא"ת מ"מ רב מנ"ל דר"א דמתני' דריש בם דמייתי מיניה
ביין. שהוא אדום: רואין אותו יין כאילו הוא מים. ואם היה ניכר באותן המים כשר: בדם הבהמה. של חולין: רואין אותו. דם של חולין כאילו
ראיה, דלמא כל עיקר טעמא דר"א משום דקירב ראש אחד מהן בלי שום פסוק. וי"ל דא"כ מאי איריא דנקט במתני' בעלי מומין אפי' רובע ונרבע נמי
הוא מים ואם היה מראה אדמימות של דם הכשר ניכר בהן כשר ואע"פ שדם הפסול מרובה עליו הרבה כדאמר בגמ' דהיכא דאיכא חזותא
אלא ש"מ דוקא בעלי מומין משום דכתיב בם אבל רובע ונרבע מודה דלא יקרבו. ולפי מה דפי' דאיצטריך טעמא דקירב להפקיע איסורא דרבנן כדפי'
אזלינן לענין ביטולו בתר חזותא:
לעיל ניחא דמייתי לעיל (דף עד.) מלתא [דרב בטבעת] דע"ז דנפל לים הגדול אחד מהן דהותרו כולן וקאמר רב דאמר כר"א דאמר אם קירב ראש כו'
וכי היכי דר"א מתיר השאר כי קירב אחד מהן ה"נ גבי טבעת, וקשה דמאי מייתי דלמא הא דשרי משום דגלי קרא דכתיב בם גבי בעלי מומין והתם
ליכא קרא גבי טבעות, אבל השתא ניחא דהכא מדאורייתא מותר מחמת קרא בלא קירב ראש של אחד מהם וקירב ראש צריך להתיר איסור דרבנן דוקא, וכן טבעות איסור דאורייתא ליכא דבטל ברוב אע"ג דאיכא חשיבות, ונפל אחד לים צריך להפקיע איסורא דרבנן. וא"ת ורב דמייתי התם ראיה מר"א וכי
עביד כר"א ושביק רבנן, שהרי רבנן פליגי עליה במתני' ובברייתא ואמרי דיצא לבית השריפה אלמא לא דרשי בם לומר דע"י תערובת ירצו, וי"ל דגם רבנן דרשי בם לומר דיקרבו מן התורה ונפקא מינה דאם עלו לא ירדו. מיהו מדרבנן אסור להעלותו ואינו מותר אפי' כי קירב ראשו של אחד מהן דאם קירב
ראש אחד מהן אינו מעלה ומוריד לרבנן דבהא (פליג לר"א) [פליגי על ר"א]. ותדע דהכי הוא מדאמרי רבנן במתני' אפי' קרבו כולם חוץ מאחד מהן יצא לבית השריפה ולא קאמרי דאם עלו (לא) ירדו אלמא ש"מ דדרשי בם לומר דאם יעלו לא ירדו, דאי לא דרשי א"כ הוי בעלי מומין כרובע ונרבע וירדו.
וליכא למימר דטעמא דמתני' דאם עלו לא ירדו לרבנן משום דמיירי בחד בתרי דבטל מדאורייתא ולפיכך לא ירדו, אבל חד בחד תרד דלא דרשי בם לומר דע"י תערובת ירצו, שהרי איברים חשיבי משום מנין לרבי יהודה דאמר (לעיל דף עב:) כל שדרכו למנות שנינו או משום עשויה להתכבד ולא בטיל, א"כ הוה
להו למימר דירדו אפי' בתרי. ואע"ג דחשיבות מנין וכיבוד הוי מדרבנן, מ"מ במידי דחשיב אמרו רבנן דלא בטיל והוי חד בתרי כחד בחד כיון דמדרבנן לא בטיל הוה להו למימר דאם עלו ירדו כדאמרי' לעיל בריש פירקין (דף עג:) דאמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי מקריב לא מרצה, כמו כן הוי ליה
למימר דירדו אי לא דרשי בם, אלא ש"מ דגם רבנן דרשי בם לומר דאם עלו לא ירדו. וא"ת א"כ התם יביא ראיה מרבנן, וי"ל משום (דלר"א) [דר"א] דרשה יותר בהדיא. מיהו בלאו הכי [ניחא] דהא מייתי התם כולה מתני' גם דברי רבנן ומדרבנן נמי מייתי. וא"ת והא משמע לעיל דרבנן לא דרשי בם להתיר
תערובת כדקאמר ורבנן כו' הא עבר מומם ירצו. וי"ל דלאו היינו רבנן דמתני' אלא היינו רבנן דברייתא דסבירא להו דאפי' אם עלו ירדו דומיא דלא יקרבו דגבי רובע ונרבע וא"כ ע"כ לית להו דרשה דלהתיר תערובת (מהר"פ): רואין אותו כאילו הוא מים וא"ת כו' וי"ל כו' [ככתוב בתוד"ה רואין]. ומ"מ
מוכח שפיר מדם הפר ומדם השעיר דעולין לא מבטלין זה את זה ואין לדחות משום רואין כי הכא משום דמ"מ כשמערה טיפה ראשונה הוי ליה בטל ונדחה: תוד"ה הכא. (בסה"ד) למישדי מומא במקום אחר. עי' מס' בכורות דף ל"ז ע"א [בגליון ר"פ על אלו מומין (ב"ש)]: