המזבח מקדש פרק
תשיעי זבחים
פז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמרי
בי רב מ"ט דרב חסדא. אע"ג דאמרי בי רב כ) רב הונא
חצות שני עוכלתן. שרירי י] דידהו חצות שני של ליל המחרת: שאינו
לג א מיי' פ"ב מהלכות
א) [יומא כט:] מנחות צ. ק.,
ב) עי' מכילתא משפטים פ"ז,
מעילה הלכה יב:
עושה לינה. לאותו יא] שעל הארץ שהרי כל הלילה כשר להעלותן מן
ורב חסדא תלמידו ל) שמא רב הונא נמי אמרה ופי' טעמו
לד ב מיי' פ"ה מהלכות
ג) עי' ת"כ ויקרא נדבה פרש'
הארץ ולמזבח ז) דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר הא כל הלילה ילין:
והש"ס קבעיא בלשון זה מ"ט דרב חסדא אי נמי מצינו שרב הונא תמידין ומוספין הלכה
י"ב ה"ט, צו פ"א הי"א,
ד) ירוש' שבת פ"ז ה"ב,
יג:
עושה עיכול. לשרירי דמערכה: אין בהן עיכול לעולם. וכל יב] שפוקעין
רגיל לשבח דבריו כדאמר בגיטין (דף ז.) חסדא שמך וחסדאין מילך
לה ג ד מיי' פ"ג מהל' פסולי
ה) [מנחות ז.], ו) [ע' תו'
יחזיר ומועלין בהן עד שיעשו דשן: כל
ובמסכת שבת (דף פב.) מ"ט לא שכיחת
המוקדשין הלכה יא:
כריתות כד: ד"ה קסבר],
❖
לו ה מיי' שם הלכה יח יט:
ז) פסחים נט:, ח) לעיל פד.,
היכא דמשכחת להו כו'. הלכך פרשו
גבי רב חסדא דמחדדן שמעתתיה:
חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר עמוד
ט) ע"ל כז:, י) [מנחות ק:],
מה חצות שאין עושה לינה כו'.
קודם חצות נמי הרי הן עיכול בחצות
השחר עוכלתן אמרי בי רב מאי טעמא דרב
כ) [סנהדרין יז: וע"ש],
ואפילו החזירן לאחר חצות יג]: אין
ל) [ע' תו' יבמותפג: ושם הניחו
ורבה לטעמיה דאית ליה בסמוך
שינויי נוסחאות
חסדא ומה חצות שאין עושה לינה עושה
קושיא זו בתימא, וע"ע סנהדרין יז:
מועלין בהן. ולא יד] צריך להחזירן. ויצאו
אין לינה מועלת בראשו של מזבח ולית
❖
ד"ה אלא], מ) עי' יומא נט:
א] בש"מ נוסף ויצאו מידי
עיכול עמוד השחר שעושה לינה אינו דין
מידי מעילה גרסי' ולא נהנין מדרבנן:
ליה ק"ו דרב חסדא דאיכא למיפרך
מעילה ולא נהנין. ועי' רש"י
שעושה עיכול פירשו קודם חצות והחזירן
ודק"ס: ב] בכתה"י נוסף א"ר
וא"ר חייא בר אבא. נמי כרב יוסף:
מה לחצות שכן עושה עיכול בראשו של
יוחנן. וכן להלן בסמוך: ג] נ"א
תורה אור השלם
לאחר עמוד השחר רבה אמר חצות שני
וכן תני בר קפרא. כרב יוסף: רבה
מזבח דאם פקע לא יחזיר תאמר
לא צריכא דירדו מאי לשלחן
עוכלתן רב חסדא אמר אין בהן עיכול לעולם
כו' (כי"צ): ד] לקרקע עזרה
1. שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל
ורב חסדא במאי פליגי. לומר דלא
בעמוד השחר שאין לינה פוסלת בראשו
(כי"צ, וכ"ה ברש"י): ה] לינה
הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה
הוי עיכול בחצות: בשמינים. אפילו
מתקיף לה רב יוסף ומאן לימא לן דחצות
של מזבח כך פי' ה"ר מנחם זצ"ל:
מועלת (ש"מ): ו] מקטיר (כי"צ).
הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ
ורב חסדא אמר אין בהם עיכול
וכן בסמוך: ז] לא מצאתי פסוק זה
הוקשו לא הויא עיכול דשומנן מעכבן
בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ: שמות כט, לז
בראש המזבח משויא להו עיכול דילמא כל
כמ"ש כאן אך בכי תשא בפרשת
2. לש"מ ופרי"ד צ"ל פסוק זה:
לעולם. וליכא למימר דעמוד
מליעשות דשן: אילימא דלא ירדו.
היכא דמשכחא להו משויא להו עיכול א]
שמן המשחה כתוב 'ומשחת בו
קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם
אותן שמצאן בשחר בראש המזבח
השחר שני יעשה עיכול מק"ו
את אהל מועד וגו' ואת מזבח
לַיהֹוָה וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ
כא]
שלחו מתם הלכתא כרב יוסף איתמר נמי
העולה'. וצ"ל בכאן ואת מזבח,
ויקרא ב, יב
לְרֵיחַ נִיחֹחַ:
שלא במערכה: אלא דירדו. מן
דחצות שהרי אינו עושה לינה כב] אלא
וכן צ"ל בפירש"י (יעב"ץ)
. ובכי"מ
א"ר חייא בר אבא ב] אפירשו קודם חצות והחזירן
וליעב"ץ ז"ל צ"ל פסוק זה:
המזבח לאחר עמוד השחר מיבעי
לקרבנות היום שלפניו:
וצ' וד"ו הגירסא אל המזבח
וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו
אחר חצות לא נהנין ולא מועלין וכן תנא בר
הילכתא כרב יוסף. פירוש יפה
והוסיף הש"מ לא יעלו, וכ"ה
וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ: שמות
לך מי הוי כשאר לנים ונפסלים בעמוד
בת"כ פ' צו ובפרי"ד: ח] אית
ל, כח
קפרא פירשו קודם חצות והחזירן לאחר
השחר ותנן ח) בפסולים כך אם ירדו לא
אמר ואין זה פסק
דגרסי כל אשר יגע בהם יקדש
3. וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ
(פרי"ד). וכ"ה בכי"ב:
חצות יוצאין מידי מעילה א"ל רב פפא לאביי
יעלו טו]: או דילמא אין לינה מועלת. ולא
הלכה $ ולא שייך למיפרך הילכתא
קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
❖
ט] מקדשין את הראוי להם
שמות ל, כט
נפסלו ויחזור ויעלם: לשלחן מדמינן
למשיחא דהא לבסוף נמי מוכח דלא
וכי מאחר דשלחו מתם הילכתא כרב יוסף
(ש"מ): י] לשרירי (*ש"מ):
יא] לאותן (*ש"מ): יב] וכל
לה. למזבח שאין לחם הפנים נפסל
פליגי עליה וא"כ הלכה למה לי:
וא"ר חייא בר אבא וכן תני בר קפרא רבה
שעה שפוקעין (כתה"י וש"מ):
לא
נהנין. רבינו היה מפרש מן
גליון הש"ס עליו אם לן בו לאחר זמנו: דתנן אפי'
הד"א
ורב חסדא במאי פליגי אמר ליה בשמנים
יג] חצות אין מועלין כו'
היה על השלחן ימים כו'. במנחות תנן
התורה כיון שהם לחמו של מזבח
(הגרי"ב): יד] דלא היה צריך
גמ' לינה מועלת. עיין בב"מ דף
בעא מיניה רבא מרבה $ לינה מועלת בראשו
להחזירן (ש"מ). ובס"י הס"ד
קי ע"ב תד"ה יצא: [תוס' ד"ה
לה סידר את הלחם ואת הבזיכין באחד
ומ"מ יצא מידי מעילה דכיון דחצות
ואח"כ מה"ד יצאו וכו' (גליון).
הילכתא וכו' ולא שייך למיפרך
של מזבח או אינה מועלת בראשו של מזבח
בשבת והקטיר את הבזיכין [בשבת]
עוכלם נעשית מצוותם ולא חזרה בהם
ועי' דק"ס: טו] יעלו או דילמא
הילכתא למשיחא. עי' לעיל דף
היכי דמי אילימא דלא ירדו השתא לנו בעזרה
מעילה מ): לשלחן מדמינן לה
הד"א (שמכ"י ומ"כ): טז] תיבת
מה ע"א בתוס' ד"ה הלכתא
פסולה לפי שמחוסרים בשבת טז] זמן
למשיחא וכו'] :שם ד"ה כבש
בשבת נמחק (ש"מ): יז] למערכה
אמרת דלא ירדו בראשו של מזבח מיבעיא
דתנן אפילו היה על השולחן כו'.
שצריכין לעמוד עליו שבעת ימים כיצד
(כתה"י): יח] ת"ל כל (ש"מ):
וכו' להכי איצטריך קרא. עי'
מנחות דף נז ע"ב תוס' ד"ה
יט] נפקא תו בפדיון לחולין
יעשה זה שסידרם באחד בשבת יניחנה
תימה מנא ליה דלא פסול לאחר שבת
ואלא דירדו לשלחן מדמינן לה דתנן אפילו
❖
א)ב
ג]
כצ"ל (ש"מ): כ] עי' טה"ק:
כבש:
לשבת הבאה שאפי' היא כו': או דילמא
כשנסדר כהילכתו וי"ל דדייק
הן על השלחן ימים רבים אין בכך כלום או
כא] מק"ו דלינה א"כ אם עמוד
השחר עושה לינה א"כ נפסלו
לקרקע עזרה מדמינן לה. דהא רצפת
מלישנא יתירא דקאמר שאפי' הוא על
ט)
דילמא לקרקע מדמינן א"ל אין לינה בראשו
ב)
ד]
ה]
בעמוד השחר ראשון. (ש"מ
מוסף רש"י
בנין היא כמותה ולא כלי שרת כשלחן:
השולחן כו' דמשמע שבא להוסיף אפי'
בשם מהר"ף): כב] עיכול כצ"ל,
של מזבח קיבלה מיניה או לא ת"ש דאיתמר
מקטיר והולך לעולם. דאפילו אמרינן
וקאי אחצות (עו"ש ועי' שם):
אפילו הן על השלחן ימים
בענין זה והא כג] ליתא דהא דוקא משום
איברים שלנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה
כג] זוהי קושיא ע"ד התוס',
רבים. כגון ששה ימים שעמד על
ו]
לינה מועלת בראש המזבח מסקינן
שנסדר באחד בשבת שלא כהילכתו
ומכאן עד סה"ד נ"ל שהוא
השלחן קודם שבת הבאה (מנחות
לן בראשו של מזבח מקטר והולך לעולם
ג
להו במערכה יז] שהרי פסולין שעלו לא
לא מיפסל כדאיתא שילהי שתי
הג"ה, וכך מצאתי בש"ס דפוס
כבש מנין. כבש הרי
צ. מכת"י)
קראקא בסוף הדיבור שהוא
הוא כמזבח לכל דבר (המפרש תמיד
ירדו רבה אמר יעלו רבא אמר דלא יעלו ש"מ
ירדו: רבא אמר לא יעלו. דלינה
הלחם (מנחות דף ק.) ופרק אמר להם
❖
הג"ה, ועי' במנחות דף צ ע"א
:
כח:)
לא קיבלה מיניה ש"מ: כשם שהמזבח
מועלת והוו להו פסולין וכיון דירדו לא
הממונה (יומא דף כט:) דטעמא כד] דכלי
בתוס' (בה"ז): כד] צ"ל וטעמא
(צ"ק): כה] צ"ל מדלא (צ"ק):
יעלו: את המזבח. ומשחת את המזבח
שרת אין מקדשין שלא בזמנו ולא כה] משני
מקדש כו': תנו רבנן הנוגע במזבח אין לי
ג)
1
כו] צ"ל ולא (צ"ק): כז] צ"ל פריך
ליקוטים
לרבות את הכבש: ה"ג כלי שרת מניין
התם טעמא דשלחן אינו מקדש ליפסול
אלא מזבח כבש מנין ת"ל את ז] המזבח כלי
(צ"ק): כח] כי מטי בי שימשי
ד)2
כצ"ל (ש"מ): כט] צ"ל שלחן
ח] כל הנוגע בהן יקדש: מהו שיקדשו
אמרי בי רב מ"ט דרב חסדא וכו'.
בלינה כדאמר הכא דבעי למילף מיניה
שרת מניין ת"ל כל הנוגע בהם יקדש בעא
ה)
(צ"ק): ל] בעו"ש גריס ועל
3 ח]
ולא מצינו בשום מקום שרב
פסולין. הוא סבור לענין פדיון
מזבח וצ"ע אי מצי למימר דכי נסדר
כרחין וכו' נפסל כי נסדר וכו'.
הונא יפרש טעם רב חסדא
מיניה ר"ל מר"י ו)כלי שרת מהו שיקדשו את
ופי' דהוא תירוץ על קושייתם:
קמיבעיא ליה כגון מנחה טמאה
כהילכתו נעשה לחמו של שלחן טפי
תלמידו, אלא ודאי רב המנונא
הפסולין א"ל תניתוה כשם שהמזבח והכבש
לא] תיבת הגה"ה שייכא לסה"ד
תלמידו של רב חסדא היה מפרש
שקדשה בכלי שרת מי קדשה קדושת
לא כו] יפסל בלינה זה משמיענו לישנא
הקודם, עי' אות כג: לב] ועוד
טעם רבו. הלכך בעל כרחך אמרי
מקדשין את הראוי להן כך כלים מקדשין א"ל
הגוף ולא נפקא להו לחולין דקדשה
יתירא דאפילו על השלחן כו' והתם
ט]
יצא דמה אמאי תרד לר"י כיון
בי רב סתם רב המנונא תלמיד
יט]
דכלי שרת כו' כצ"ל והשאר
רב חסדא, אבל אמרי בי רב
לכתחילה ליקרב קמיבעי לי הא נמי תנינא
כלי אע"פ שהיא טמאה או לא קדשה
דפריך כז] כיון דלילה אינו מחוסר זמן
ה
נמחק. ועי' תוס' מנחות דף ז
משמיה דרב הוא רב הונא
ותנן י) המנחות והנסכים שנטמאו יש
בי כח] שמשי ליפסול ומשני כיון דנסדר
ע"א ד"ה ואין (ח"נ וצ"ק). ועי'
תלמידו של רב. (יחוסי תנו"א, סוף
חז"א סי' יט סס"ק יג ועו"ש
ערך רב המנונא תלמיד רב)
[להם] פדיון ואם משקדש כ] בכלי נטמאו אין להם פדיון: א"ל תניתוה.
שלא כהלכתו נעשה כמי שסדרו הקוף משמע אם סדרו כהלכתו נפסל
❖
ובאה"מ שהקשו על גיר' זו:
❖
דמקדשין ואין להם פדיון: א"ל לכתחילה ליקרב קמיבעיא לי. ולא לענין בלינה י"ל דאתא למימר דאם נסדר בלילה כיון דלילה אין מחוסר
לג] התיבות המוקפות מב"ש:
פדיון: ושקבלו פסולין וזרקו את דמו. אם עלה הבשר לא ירד: מאי לאו
זמן נפסל בלינה אבל נסדר כהלכתו ממש ביום השבת אפילו היה שם
שיטה מקובצת
ימים רבים אינו נפסל דנעשה לחמו של מזבח כט] מ"מ תימה למה לא
שקיבלו
שיטה מקובצת (המשך)
רב חסדא אמר עמוד השחר כו'.
תירץ מתחילה לפי סברתו כי נמי כלי שרת מקדש שלא בזמנו שאני שולחן דאינו נפסל עליו כלל בשום ענין דעל ל] כרחין שום פסוק יש על דבר
פי' רבה ורב חסדא סברי דאין
ירדו דודאי לא יבאו לידי עלייה דכיון
כבש
זה שאינו נפסל אפילו כי נסדר כהלכתו: הגה"ה לא] מנין. וא"ת לרבי יהודה דאמר (לעיל נט.) עזרה מקדשת כמזבח אמאי איצטריך את לרבויי
שנתקבל הדם בפסול לא יזרוק אלא
חצות מעכלת שרירי אלא ע"ג המזבח
כבש הא כיון דירד ע"ג רצפה יעלה כ"ש כבש וי"ל דשמא הא דעזרה מקדשת כמזבח היינו כשירין להקטיר עליה אבל פסולין לא $ להכי איצטריך קרא:
כדדרשי' מדכתיב כל הלילה עד הבקר
ישפוך לאמה אלמא אין כלי שרת
כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין. פי' בקונטרס דלענין פדיון בעי א"ל תניתוה כו' א"ל לכתחלה ליקרב קמיבעיא לי ופשיט דמקדש
תן בקר לבקר. ודוקא על המזבח אבל
מקדש הדם שנתקבל בפסול להעלותו
אם היו למטה קודם חצות כיון שהיו
לכתחלה על המזבח וכיון שאין הדם
מקבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין דמשום וזרקו פסולין אם עלו לא ירדו הא אם זרקוהו כשרים לכתחלה
בכלל חזרה ולא מצאתן בקרה של לילה
נזרק על גבי המזבח לא יבאו
האימורים לידי עלייה] ושוב לא נזרק
על המזבח לא נתעכלו ועדיין ישנן
יעלו איברים דזריקה מעלייתא היא אף על גב דקבלוהו פסולין דכלי שרת שקבלו בו הדם מקדשת פסולין לכתחלה ליקרב וליזרק כך פירש
בחזרה ומעילה. מספר ישן :
פשיטא דאפי' עלו ירדו וטעמא
(ב"ש)
בקונטרס ותימה לפי' דא"כ תיקשי ליה מתני' [פד.] הלן והיוצא והטמא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו כו' אם עלו לא ירדו משמע הא לכתחלה
לשלחן מדמינן ליה כו'. וא"ת מאי
משום דאין האימורים נקטרים אא"כ
חזית לדמוייה לשלחן, נדמייה לשאר
נזרק הדם והשתא לא יעשו הזריקה
לא יעלו ואע"ג דנתקבל הדם בכשרות בכלי שרת דהא לא איירי מידי בנתקבל בפסול ונזרק בפסול ועוד לב] לן דמה ויצא דמה ונטמא דמה
כלי שרת דהלינה מועלת בהם אפילו
בפסול שהרי אין מקדשים כלי שרת
אמאי לא יעלו לר"ש כיון דכלי שרת מקדשין את הפסולין לכתחלה ליקרב וצריך לדחות כל הני כגון שישנן עתה בכלי חול דהוה ליה
לכתחלה ליקרב ומש"ה כי קבלו
למה שלן בתוך כלי שרת. וי"ל משום
פסולים ולא זרקו ירדו, ותפשוט
דמזבח קבוע ושלחן קבוע (תוס'
כירדו וכן נתערב בדם הפסולין דאמר ישפך לאמה ולא אמרינן דיקרב מיירי בהכי וכן הא דתנן (מנחות דף ק:) המנחות
חיצוניות. ב"ש): כלי שרת מהו
מהכא דאין כלי שרת מקדש לכתחלה
שיקדשו את הפסולין. [פי'
ליקרב. לא שקבלו פסולים כו' וה"ק
בקונטרס הוא סבר דלענין פדיון בעי. א"ל תניתוה כו' א"ל לכתחלה ליקרב קמיבעיא לי]. פי' אם כלי שרת מקדש פסולין ליקרב לכתחלה כאילו עלו על
קבלו פסולים כלי שרת מקדש הדם ליקרב לכתחלה אבל האימורים לכתחלה לא יעלו ואם עלו לא ירדו, אי נמי זרקו פסולים אם עלו אימורים לא ירדו.
המזבח דקי"ל דלא ירדו או לא, ולא לענין פדיון מבעיא לי. (א"ל תניתוה) [הא נמי תנינא] שקבלו פסולין וזרקו את דמו כו' ומדקתני שקבלו פסולים
ואין זה [קשה] דקבלו פסולים מקדש ליקרב הדם לכתחלה ובזרקו אינו מקדש המזבח אלא דאם עלו לא ירדו אבל לכתחלה לא יעלו, דהא באימורים קיימינן
ובאימורים קבלו וזרקו דלכתחלה לא יעלו ואם עלו לא ירדו ותו לא מידי. אלו הקושיות הקשה הר"ר פטר לר"ת והשיב לו כדפירשית (לשון מהר"פ). וז"ל
והדר זרקו פסולים (דפסולים לכתחלה) [משמע] דלכתחלה לא יעלו וכשרים בדיעבד ודוקא משום דקבלו פסולין וזרקו פסולים דנגמר בפסול איפסיל ליה
בשר בזריקת פסולים דלא יעלו לכתחלה, אבל אם קבלו פסולים גרידא וזרקו כשרים דזריקה מעליא הוי לפי שקדשו כלי שרת אע"פ שקבלו פסולים, אפי'
תוס' אחרות [במנחות], לפירש"י קשה מאי מייתי מקבלו פסולים וזרקו פסולים באמורים, דבהא אם עלו לא ירדו, אבל להעלות הפסולין עצמן אימא שלא
יכול כלי שרת לקדשן. לכן פר"ת דבעי כלי שרת מהו שיקדשו פסולין לענין שאם עלו לא ירדו, ובעי בקמצים דקי"ל אין המזבח מקדשן אם לא נתקדשו
לכתחלה נמי יעלו כאימורים, וכמו כן הדם נזרק לכתחלה לפי דקדשו כלי שרת אע"פ שקבלו פסולים, וכמו כן כלי שרת מקדש פסולים לכתחלה ליקרב.
וקשה מדקאמר לכתחלה ליקרב קא מבעיא לי מכלל לכתחלה נמי קא מבעיא ליה ליקרב בדיעבד או לא, ולפ"ה לא היה לו לומר אלא ליקרב קא מבעיא
בכלי כבר דהתם קרי להו אינו ראוי למזבח. ומייתי במסקנא ת"ש ושקבלו פסולין וכו', ודייק דהא דנקט תרוייהו היינו משום דדוקא קבלו פסולין וזרקו
פסולין אמרינן בהם אם עלו לא ירדו כיון שלא היו נזהרים לזורקם בפסול אחר שקבלו בפסול, א"כ שייך למימר אם עלו דכמו (כן) שלא נזהרו לזורקם
לי. וע"ק דהכא משמע דר"י אית ליה דכלי שרת מקדשים לכתחלה ובפ"ק דמנחות (דף ז.) משמע דסבר אין מקדשים דבעיא מיניה ר"ל כו' [ככתוב בתד"ה
בפסול לא נזהרו להעלותם לגבי מזבח דכיון דאם עלו לא ירדו, אבל קבלו פסולין לבד לא בעי למנקט משום דעל קבלו פסולין בלחוד לא שייך למתני אם
כלי] ופ"ה התם כגון שנטמאת דקי"ל אם עלתה לא תרד אבל אם נכנסה לכלי אינה בשביל כך קדושה ליקרב לכתחלה למזבח, אלמא דפשיטא [ליה] התם
דאין מקדשין והכא פשיט דמקדשין. וע"ק מנלן לדמויי פסול דם לפסול איברים, דהתם אין הפסול באימורין העולין למזבח וא"כ אין לאסרו להעלותו
עלו לא ירדו שהרי לעולם לא יעלום לגבי מזבח שיהיו נזהרים מלהעלותם דאין לזרוק הדם לכתחלה כיון שנתקבל בכלי בפסול. ומשני לא קבלו פסולים
לכתחלה בשביל הפסול שבקבלת הדם, אבל היכא שהפסול בעולין עצמו אינו דומה להכשירו להעלותו לכתחלה. לכן נראה לר"ת דה"פ כלי שרת מהו
לבד אם עלו לא ירדו אמורין והנה באו לידי אם עלו דשרו לזרוק הדם דמקדשין לכתחלה ליקרב, והא דקתני וזרקו רוצה לומר או זרקו פי' אם קבלו
שיקדשו פסולים לענין דיעבד דאם עלו לא ירדו כגון מנחה שנטמאת ונתנה בכלי שרת ועלתה ע"ג מזבח. וא"ת מאי מבעיא ליה פשיטא דאם עלו לא
כשרין וזרקו פסולין. והקשה רבינו מנוח ליפשוט דע"כ ר"ל דמקדשין לכתחלה ליקרב דאי דיעבד דוקא כמו דאמרינן במזבח למה לי לכלי שרת להיות
ירדו תיפוק לי' דמזבח עצמו מקדש. וי"ל דה"מ באיברים דלא מפסיק מנא, והכא קא מבעיא ליה היכא דעודם עוד בכלי שרת ע"ג המזבח דהכלי מפסיק
מקדשן תיפוק לי' שהרי מזבח יקדש. וי"ל דנפקא מינה שיהא מקדש אותם מדקאמר כשם שהמזבח מקדש וכו' משמע שהכלי מקדש מכח עצמו כמו
המזבח קמצים שלא קדשו בכלי כשיניחם תוך הכלי יהא מקדשן דהמזבח אין מקדשן דאינם ראויים למזבח ע"כ. תוד"ה לשלחן כו' תימה מנא ליה דלא
בינתיים ומשום מזבח לא קדשה, ומבעיא ליה דאם כלי שרת מקדשה לענין דאם עלו לא ירדו. א"נ מבעיא ליה לענין קמצים פסולים שאין המזבח מקדשם
פסול לאחר שבת כשנסדר כהילכתו. דהתם מיירי שנסדר שלא בזמנו כדמוכח בסוף שתי הלחם (מנחות דף ק.) דקאמר כלי שרת מקדשין שלא בזמנו
אם לא קדשו כבר בכלי ואם [אין] הכלי מקדשם אין המזבח מועיל להם כלום. [א"ל לג] תניתוה כשם שהמזבח מקדש וכו' אלמא כלי שרת מקדש פסולין
לכל הפחות כשעלו בכלי על המזבח. וא"ל לכתחילה ליקרב קמיבעיא לי]. וא"ת מאי קאמר לכתחלה ליקרב קמבעיא לי, פשיטא דלא קדשי לכתחלה דהא
מתיב ר' זירא כו'. וי"ל דממשנה יתירא קדייק דאי לא אתא אלא להוכיח דאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנו לא הוי ליה למיתני אלא יניחנה לשבת הבאה,
אמר לעיל בזבחים (דף עח.) נתערב דמם בדם הפסולים ישפוך לאמה מת המשתלח ישפך לאמה נטמא הדם לא יזרוק, אלמא כלי שרת אינו מקדש לכתחלה
מדקאמר אפי' הן על השולחן ימים הרבה משמע דאין נפסלין על השולחן אפי' סידר בזמנן. וא"ת א"כ מאי פריך התם ואי ס"ד כלי שרת מקדשין שלא
ליקרב דאי מקדש למה ישפכו. וי"ל דכל הני דבמתניתין יכול למדחייה דאיירי שעירן בכלי חול דאבדו קדושתן. (תנתוה) [הא נמי תנינא] שקבלו פסולים
בזמנן ליקדוש וליפסול, הרי הכא אמר דשולחן מועיל לענין שלא יפסלו בלינה. וי"ל דשאני הכא דסדרו בזמנו אבל התם שסדרו שלא בזמנו אין מועיל
השולחן להציל מפסול לינה (מהר"פ): בא"ד וי"ל דדייק מלישנא יתירא. עי' תוס' מנחות דף צ' [ע"א ד"ה שאפילו]:
כו', ודוקא קבלו פסולים וזרקו פסולים שכבר נעשית הזריקה מש"ה אם עלו לא ירדו, הא אם קבלו פסולים גרידא [ס"א, לא שייך דין זה דאם עלו לא