דם
חטאת פרק
אחד עשר זבחים
צד.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
וכל מיני בגדים. השירים והכלך וסריקין: יכול שאני מרבה עור
כז
כיבוס דהא אינו ראוי וכל שכן אי גרסינן עד שלא הופשט שיש הוכחה
א) שבת קכה. סוכה טז. נדה
א מיי' פכ"ב מהל' כלים
ס:, ב) עי' ב"ק סו:, ג) תוספתא
הלכה כא:
משהופשט גרסינן ברבי אלעזר. משהופשט מיד בלא שום תיקון:
שלאחר הפשט מקבל טומאה בלא שום מעשה. עד כאן הגה"ה. ותימה
ב ג שם הלכה ח:
דכלים פ"ד דב"ב ה"ד ע"ש,
מה בגד המקבל טומאה. דרבי אלעזר גמר בגד דהכא מבגד
בפ' כד] במה טומנין (שבת דף מט:) משמע דאין עור מקבל טומאה עד
כח ד מיי' שם פכ"ד הל' (ז)
ד) ת"כ צו פ"ו ה"ג, ה) שבת
קמב:, ו) בשבת ליתא, ז) [שם
[ו]:
לאחר עיבוד דתניא עורות
בין עבודים בין שאינן עבודים מותר
האמור בשרצים (ויקרא יא) שהוא מקבל טומאה ואינה יב] מחוסר
כט ה ו מיי' פ"ח מהל'
סג: וש"נ], ח) חגיגה כו: [וע"ש
מחשבה: מאי בינייהו. במאי פליגי
לטלטלן בשבת ולא אמרו עבודים אלא
מעשה הקרבנות הלכה
בתו' ובתו' מנחות צז. ד"ה כלי],
ט) גי' יעב"ץ ז"ל, י) ד"ה
ד:
היכן מצינו בגד הראוי לקבל טומאה
לענין טומאה בלבד ופי' שם בקונטרס
וכל מיני בגדים תלמוד לומר אשר עליה
❖
1
א]
ל ז מיי' פכ"ב מהל' שבת הל'
טומנין.
ואינה מקבלה (א) ויליף יג] ר' יהודה
דאין עור מקבל טומאה עד לאחר
תכבס יכול שאני מרבה עור משהופשט
יח טוש"ע או"ח סי' שב
מיניה: דאי [בעי] יד] חשיב עלה. לתקן
עיבוד ושמא יש לפרש דאחר עיבוד
סעיף ט:
ת"ל בגד מה בגד דבר המקבל טומאה אף
לא ח ט מיי' פ"ח מהל'
הגהות הב"ח
חלוקו: רבא אמר. בגד גדול נמי
אפילו מחשבה לא בעי אבל קודם
מעשה הקרבנות הלכה
כל דבר המקבל טומאה מאי בינייהו אמר
עיבוד בעי מחשבה וה"ר חיים מפרש
משכחת לה דראוי לקבל ואינו מקבל
(א) רש"י ד"ה מאי בינייהו וכו'
ב:
אביי מטלית פחותה משלש איכא בינייהו
לב י מיי' פי"ג מהל' טומאת
א)
ואינה מקבלה הס"ד והשאר
ב]
בשם ריב"א דהתם מיירי באותם
כגון שחישב עליו טו] לציירו במעשה
❖
❖
צרעת הלכה א:
נמחק:
מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי $ דאי בעי
שעורותיהם כבשרם דתנן בפ' העור
רוקם דכל כמה דלא ציירי' או טז] מבטל
חשיב עליה מ"ד דבר המקבל טומאה הא
למחשבתו לאו כלי הוא: דאי בעי
והרוטב (חולין דף קכב.) וכולן שעיבדן
א
ג]
תורה אור השלם
שינויי נוסחאות
מבטל ליה למחשבתו. הא יז] דקיימא
מיהא לאו בת קבולי טומאה היא רבא אמר
או שהלך בהן כדי עבודה טהורין
א] בכל כתה"י אשר יזה (דק"ס):
1. כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ
וה"ק לא אמרו שיש חילוק בין עבודין
לן מחשבה אינה מוציאה מידי מחשבה
בגד שחישב עליה לצורה ד] איכא בינייהו
ב] בכל כתה"י משלש על שלש
וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד
לשאין עבודין אלא לענין טומאה
לענין הוציאו יח] מתורת טומאה תנן
מ"ד ראוי הא נמי ראוי בדאי בעי מבטיל ליה
(דק"ס). ובהג' בן אריה כ' דגיר'
אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם
ובאותם שעורותיהן כבשרם דקודם
לה (כלים פרק כה משנה ט) דמשירדו
הרמב"ם משלשה, וע"ש
ויקרא ו, כ
קָדשׁ:
למחשבתיה מ"ד דבר המקבל טומאה השתא
ג
2. וְהַבֶּגֶד אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב
ובקר"א: ג] צ"ל השתא (*ש"מ):
עיבוד טמאין בכזית כדין בשר כה] המת
לטומאתן במחשבה אין מחשבה חוזרת
ד] צ"ל לציירו (ש"מ. וכ"ה
מיהא לאו בת קבולי טומאה היא רבא ה] אמר
אוֹ כָל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס
ומוציאתן אבל להורידן לטומאה קי"ל
ונבלה ודשרץ בכעדשה ולאחר עיבוד
ברש"י). ומהרמב"ם בהל' כלים
וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית
❖
עוצבא דחשיב עלה לקצעה איכא בינייהו
נר' דגר' כלפנינו: ה] רבינא
ויקרא יג, נח
ב)
וְטָהֵר:
(שם) כל הכלים יורדין לידי טומאתן
טהורין עד שיהא בו חמשה על חמשה
(*ב"ש, ח"נ). נ"א א"ד (גליון):
מ"ד ראוי הא נמי ראויה מאן דאמר דבר
במחשבה: עוצבא. שטיח לאכול עליו
כדין עור וא"ת דמשמע הכא דעור
ו] צ"ל וראוי (ש"מ): ז] מכבסן
וכו' מגרדן. וכצ"ל בסמוך. וכצ"ל
המקבל טומאה הא לאו מקבלה טומאה עד
גליון הש"ס
או לשכב עליו ורובן מן העור ויש
משהופשט אפילו לח מקבל טומאה
ברש"י (ש"מ): ח] צ"ל וכי
במחשבה דהא דומיא דעור שלא
שעושין מן הבגד וקי"ל שאם חישב עליו
דמקצע לה והתניא רבי שמעון בן מנסיא
(*ש"מ): ט] כתיבא ברכין
גמ' דאי בעי חשיב עלה. עיין
ג)
כתיבא (ש"מ): י] ס"א
סוכה דף טז ע"א תוס' ד"ה דלא
לעוצבא אין צריך קיצוע דדוייניי"ר
הופשט קמרבי דהוי לח ומדחשיב
אומר עוצבא שחשב עליה לקצעה טהורה
ד
אבלוסמוס. וכן ברש"י (*ש"מ).
חזי. ובנדה דף ס ע"ב תוס' ד"ה
בלע"ז ליפותו יט] דבלאו קיצוע חזי
מנא במחשבה לענין טומאה אם כן
עד שיקציענה: אין טעון כיבוס כו': מנה"מ
במטלניות: [תוס' ד"ה מנין
וז"ל הגרי"ב גי' הערוך בערך
לעוצבא בב"ק מייתי לה בפ' מרובה
מותר לטלטלו בשבת כדאשכחן בפרק
(מהעמוד הקודם) וכן צ"ל גבי
אבלוסמוס מי לא עסקינן בכלי
❖
דת"ר יכול נתז על מקצת בגד יהא כל הבגד
ד)
אבלוסמוס, פי' כלים של עור
מחט כו'. שבת דף קכג ע"א]:
(דף סו:) אבל היכא דחשיב עליה
כל הכלים (שבת דף קכג.)
במחט
קשין ועבין. וז"ל הרב המוסף
טעון כיבוס ת"ל 1 אשר יזה ה לא אמרתי לך
לקוצעה אינה מקבלת טומאה עד
שאינה נקובה בגלמי דכיון דזימנין
בנוסחאות דידן גרסי' אכסלגס
אלא מקום דם בלבד: דבר שהוא ראוי
ולא יתכן כי אכסלגס בל' יוני מין
מוסף רש"י
שיקצענה כדאמרינן לקמן, או יבטל
דמימלך עלה ומשוי לה מנא שרי
עץ ופי אמבוליסמוס בלשון יוני
לקבל טומאה [וכו']: סתמא כרבי יהודה
מחשבתו הילכך בגד שעומד לעוצבא
לטלטלו וקשה מכאן לר"ת דמפרש
עוצבא. שאוכלין עליו וכעין
כלים עשויים מחתיכות עורות או
שולחן הוא (ב"ק סו:): לשלשת.
בגדים עכ"ל. ובדברים אלו מיושב
ראוי לכיבוס למעוטי כלי דבר גרידה הוא:
וחישב עליה כ] לקוצעה הרי ראוי
בבמה טומנין (שם דף מט.) י) גבי טומנין
ו
ו]
היטב קושיית תוס' בחגיגה כו:
שום דבר מיאוס כגון רוק או צואה:
לקבל טומאה דאי בעי מבטל
בשלחין ומטלטלין אותן דמיירי ביבשין
אחד הבגד ואחד השק כו': למימרא דעור
מקנחה בסמרטוט. ולא יתן
ד"ה בכלי וכו' ותוס' מנחות צז.
ד"ה כלי כו'. גם בשאלתות סי'
עליה מים, דסתם כר של בגד הוא
למחשבתיה ואינו מקבל עדיין ובהא
אבל לחין לא משום דקשיא ליה ההיא
בר כיבוס הוא ורמינהו היתה עליו לשלשת
ה)ז
פ"ח איתא בכלי אבלוסמוס
ובגד שרייתו במים היא כיבוסו:
פליגי לרבי יהודה כל בגד במשמע
דכל כתבי הקדש (שם דף קטז:) גבי
היתה של עור. היתה לשלשת זו
עכ"ל: יא] נ"א נוסף דקשין
מקנחה בסמרטוט היתה ו) (על) של עור נותן
נינהו (כי"צ, ש"מ): יב] ואינו
ויש בגד שאינו מקבל טומאה אלא
מפשיטין את הפסח עד החזה דקאמר
על כר של עור, דלאו בר כיבוס
עליה מים עד שתכלה אמר אביי לא קשיא
הוא: נותן עליה מים עד
(ש"מ): יג] צ"ל דקא יליף (ש"מ).
ראוי לטומאה ור' אלעזר כבגד האמור
לא נטלטל עור אגב בשר אבל בלא
שתכלה. ומיהו כיבוס ממש לא,
ועי' ב"ח: יד] תיבת בעי ליתא
הא רבנן הא אחרים דתניא הבגד והשק
בשרצים בעינן: והתניא. בניחותא: עד
בשר לא וכן בפ"ק דביצה (דף יא:) גבי
בכתה"י וד"ו. וכן ליתא להלן
דהואיל וסתם כרים וכסתות רכים
בד"ה דאי בעי מבטל, ובד"ה
נינהו שייך למימר בהו כיבוס
מכבסו ז] הכלי חוהעור מגררו אחרים אומרים
שיקצענה. או יבטל מחשבתו דקי"ל
עור לפני הדורסן דהתירו סופן משום
עוצבא: טו] עליו מתחילתו
בעורות רכין, ומיהו שרייתן לא זהו
❖
הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגררו
תחילתן קאמר מהו דתימא טעמא
(כלים שם) כל הכלים יורדין לידי טומאתן
לציירו (כתה"י וש"מ). ועי' ש"מ
כיבוסן (שבת קמב:):
בחידושים: טז] בכי"פ אי. ובש"מ
במחשבה: דבר גרידה הוא. דאין
דב"ה משום דחזי למזגא עליה ואפילו
כמאן אזלא הא דאמר רב חייא בר אשי
נסמן מכאן ועד סה"ד ונ"ב נ"ל
מכבסים ט) [אותו] אלא גורדו כא]: היתה
בעי"ט קמ"ל כו' וי"ל דאע"ג דמקבל
זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי
למחוק: יז] צ"ל דהא (*ש"מ)
:
לעזי רש"י
יח] להוציאו (*ש"מ): יט] דהיינו
עליו לשלשת. במס' שבת תנן לה היתה
טומאה במחשבה כאן כו] (דלא שכרה)
❖
ליה מסאניה במיא כמאן כרבנן אמר רבא
ליפותו (ש"מ): כ] עליו לקוצעה
דדוייניי"ר רידוניי"ר. לעגל.
על הכר של בגד גיעול של רוק או של
שייחדה לישיבה בעוד שהוא לח אסור
הוי ראוי לקבל טומאה אי
ומי איכא למאן דאמר עור לאו בר כיבוס הוא
צואה מקנחו בסמרטוט בשבת ואינו
מבטל למחשבתיה כו'
לטלטל $ וכן צ"ל גבי מחט שניטל חררה
והכתיב והבגד או השתי או הערב או כל
(שמכ"י): כא] בש"מ נוסף כגון
ליקוטים
2
נותן עליה מים לכלותה להעבירה כב]
או עוקצה דאסרינן לטלטלה אע"ג
כלי עץ: כב] ולהעבירה (ש"מ)
:
כלי העור אשר תכבס אלא אמר רבא קרא
מפני שהוא מכבס וכיבוס אב מלאכה
דאם איתקנא למתוח טמאה כדתנן
כג] דהיינו (*ש"מ): כד] דבפרק
שייך לעמ' קודם
כז]
(ש"מ): כה] בשר שנתנבלה
ושטיפה בכלי נחשת במקום
ומתניתין ברכין כי פליגי בקשין והאמר רב
הוא היינו כג] מלבן ואם היתה לשלשת
במס' כלים (פרק יג מ"ה) ובקונטרס
ט
ח]
ודשרץ כו' כצ"ל (ש"מ):
קדוש הוא כי כל הכתובים
חייא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב
זו על כר של עור נותן עליה מים עד
פי' בפ' כל כתבי הקודש
כו] רש"ק מוחק התיבות
[שבת דף קטז:]
נמשכים אל מקום קדוש שהזכיר
שבסוגריים. וגי' ש"מ כיון דלא
עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ולפ"ז אין
שתכלה בשטיפת מים ומיהו שפשופי
דההיא דבמה טומנין דעור כח] בהמה
ושכשיכי ליה מסאניה במיא בקשין וכרבנן
שכיח שייחדו לישיבה. גי'
מקום לקושיא הזאת דכבר תירצו
בידים לא. ומדקתני נותן עליה מים
גסה ולפירושו צריך לאוקומה נמי
מג"א סי' ש"ח סקכ"ד כיון דלא
הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי ניקו
הרמב"ן דכל הכתובים נמשכים
ז)
מייחדו לישיבה. גי' צ"ק כיון
אל מקום קדוש שהזכיר הכתוב,
ש"מ אין כיבוס בעור: מכבסו.
ההיא דביצה בבהמה דקה כי ההיא
נימא ליה לקרא דכי כתיבן ברכין כתיבן
דלא מינכרא שייחדה לישיבה:
וכן הוא בגמרא דזבחים דף צ"ד
ט]
גבי דם חטאת קאי: מסאניה. בשבת:
דכל כתבי דגבי פסח וטעמא דעור
כז] התקינה (ב"ש ומג"א שם):
ע"ב הכבוס במקום קדוש מנה"מ
מי לא עסקינן בכלי אכסלגיא הבאים
ח)
י]
כח] צ"ל דמיירי בעור (באה"מ)
:
קרא. גבי נגעים דכתיב (ויקרא יג)
בהמה דקה לא חזיא למזגא כולי האי
דתנו רבנן תכבס במקום קדוש,
כט] צ"ל דאיכא (ש"מ): ל] צ"ל
ממדינת הים יא] וקאמר רחמנא ניבעי כיבוס
שבירת כלי חרש מנין ת"ל וכלי
כיבוס בעור: ומתני'. דהכא דקתני
והא דתנן בפרק כל כתבי (שם) פורסין
בפ' שני (ש"מ): לא] צ"ל דיותר
חרס כו' ע"ש. הרי דדרשינן וי"ו
אלא אמר רבא צרעת כיון דמגופיה קא
העור טעון כיבוס: ברכין. ודברי
עור של גדי כו' צריך להעמידה (כ"ש)
י
(באה"מ): לב] י"ג אמרינן. עי'
דוכלי חרס מוסיף על ענין ראשון
עו"ש. ולגירסתנו קאי אטניפא
שקאי ג"כ על מקום קדוש
פרחה מחלחלא ליה ומשוי לה רך
הכל. וכי פליגי אחרים ורבנן בקשין:
כשייחדו לישיבה אי נמי בדליקה התירו
דאסרינן ליה התם ללישנא דמשום
הנאמר בתחלה. אמנם יש לומר
❖
לאו מילתא היא דאמרי. לאוקומי קרא
טפי כדאמר התם ולפר"ת אתי שפיר
אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי
קפידא ע"ש בסוגיא:
דאין זה מספיק לקושיא זאת דיש
לומר דזה חוזר על מקום קדוש
ברכין דהא קרא סתמא כתיב לא שנא
דמיירי ביבשין כי ההיא דבמה טומנין
הנאמר בכיבוס דהכוונה הוא
(שם דף מט.): מאי בינייהו. פירוש לרבי יהודה על כרחין איירי
רך ולא שנא קשה דמי לא עסקינן דקרא אפילו אכסלגיא
שהשבירה בכלי חרס הוא
שיטה מקובצת
במקום קדוש הנאמר בכיבוס,
קאמר דקשין הן. אכסלגיא עור שלוק וקשה: ומשויא ליה רך.
קרא בבגד דאינו מקבל טומאה אלא דראוי לקבל ולרבי אלעזר איירי
בגד שחישב עליה לצורה. תימה
ועדיין לא ידעינן שהכיבוס גופא
הילכך קרא דצרעת אפילו בקשין ומתניתין ברכין ופלוגתא בקשין:
קרא בבגד דמקבל טומאה אבל בבגד הראוי ואינו מקבל לא בעי
וכי משום דחישב עליו הוציאו
יהיה בעזרה דשמא די אם מכבסו
מידי טומאתו והא קיימא לן יורדין
כיבוס והשתא איזה בגד הוא זה הראוי ואינו מקבל ואיכא כט]
בחצר אוהל מועד שהוא ג"כ
כרים
לידי טומאתן במחשבה ואינם עולין
מקום קדוש, דע"כ אין לומר
כיבוס: לשלשת. פירש בערוך צואת תרנגולין:
בינייהו לרבי יהודה בעי כיבוס ולרבי אלעזר לא בעי
אלא בשנוי מעשה. וי"ל דמיירי
דהכונה הוא דהכל נמשך למקום
מקנחה בסמרטוט. אבל ליתן מים אסור משום דשרייתו זהו כיבוסו והא דאמר בפ"ק דביצה (דף יח.) נדה מערמת וטובלת
שחישב עליו לצורה מתחלתו (הר"פ
קדוש הנאמר באכילת חטאת
ל]
ז"ל. ב"ש):
דכתיב ביה חצר אוהל מועד
בבגדיה אומר ר"ת דלא חשיב כיבוס משום דהוי דרך לכלוך ויותר לא] מתלכלכים בגדים כשנכנסה בנהר לבושה ממה
דא"כ למה כתב מקום קדוש
שמתכבסין וכן תיכי חלילתא דבריש במה אשה (שבת דף נז.) לא אסרינן אלא שמא תטלם ותעבירם ארבע אמות בשבת
בכיבוס כלל הא בלא"ה ידעינן
לב]
שיהיה הכיבוס במקום קדוש כמו
שידעינן בשבירת כלי חרס
ובמריקה ושטיפה שג"כ לא נאמר בהו מקום קדוש וחוזר אדלעיל מניה. אלא ודאי ע"כ צ"ל שאינו חוזר אלמעלה על אכילת חטאת הואיל והפסיק הקרא וכל אשר יגע בבשרה יקדש ואינו חוזר כי אם על מקום קדוש הנאמר בכיבוס ושפיר קמה קושית הגאון מוה' ישעי' כיבוס
גופא מנ"ל שיהיה בעזרה. אמנם אעפ"כ למדנו מתורתו של הרמב"ן שנתן טעם על הכתוב שיהיה אחר שנבלע כמו שהיה קודם הזיה שאסור להוציאו מן הקלעים, ובזה נדחה הקושיא הזאת ודוק. ע"כ הג"ה]. הרי מבואר שהכיבוס הוא לפנים מן הקלעים והרי במשכן לפנים
מן הקלעים הוא מחנה שכינה והוא עזרה בבית העולמים וא"כ הדין דין אמת. ואעפ"כ לא ידעתי מאי קשיא ליה על הת"כ שהרי בת"כ לא נזכר בכיבוס שיהיה בעזרה, ואולי באמת ס"ל לתנא דת"כ שהכיבוס במחנה לויה. וטעם תלמוד שלנו שסובר שהוא בעזרה לפי שבאמת
תלמוד שלנו אינו דורש כמו הת"כ, דלדעת הת"כ במקום קדוש משמע קדושה קלה ואתי בחצר אוהל מועד להצריך קדושה יתירה, ודעת תלמוד שלנו להיפך שהרי כך אמרו בזבחים דף נ"ו ע"א והתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש מנין שהכהנים נכנסים שם ואוכלים
שם קדשי קדשים ושירי מנחה ת"ל בחצר אוהל מועד יאכלוה התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת ופירש"י חצירות הרבה במקום קדוש בחצר אהל מועד עכ"ל רש"י, הרי דאי הוה כתיב רק במקום קדוש הוה ממעטינן אפילו לשכות הפתוחות לקודש, וזה היפך הת"כ
דבמקום קדוש הוא גם מחנה לויה וא"כ תלמוד שלנו לשיטתו ודאי שהכבוס הוא בעזרה. ואם בא להקשות על תלמוד דידן צריך הוא להקשות בהיפוך מנ"ל שרשאי לכבס בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש. ועל זה יכילנא להשיב דבאמת כן הוא שאינו רשאי לכבסו רק
בעזרה ממש, ולא מצינו מפורש שיהיה רשאי לכבסו בלשכות ההם כי באמת לא לכל הדברים שוין לשכות ההם לעזרה שהרי לא שוו לא לטומאה ולא לשחיטת קדשים קלים כמבואר שם בסוגיא. וכל זה אני משיב לכבוד מעלתו הרמה לדחות קושייתו. אבל הנלענ"ד באמת
שאין חילוק משמעות דורשין ולא מחלוקת לדינא בין תלמוד שלנו ובין הת"כ כלל ושניהם לדבר אחד כיוונו. ולכאורה יש לדחות קושייתו של מעלתו בפשיטות כיון דגלי רחמנא בהני דמקום קדוש לאו היינו מחנה לויה א"כ שוב ילפינן בכל מקום דכתיב במקום קדוש היינו
העזרה ולא מחנה לויה. ואמנם עיקר קושייתו דא"כ למה אכפיל רחמנא למכתב כן בחטאת שהרי כבר נאמר כן במנחה וניליף מינה אלא ודאי מדחזר וכתב גם גבי חטאת כן חזינן דלא ילפינן מהדדי והוו להו שני כתובין. ולפי זה ממילא על הת"כ לא קשה כלום דסתם ספרא
ר' יהודה ור"י סבר שני כתובין מלמדין. ואמנם סברת התלמוד שלנו דשפיר ילפינן אלא דמחצר אוהל מועד ממעטינן לשכות הבנויות בחול אבל גגין ועליות אף שלא נתקדשו לא ממעטינן דבכלל בחצר אוהל מועד הם ואיצטריך במקום קדוש למעט גגין ועליות. ועיין פסחים
דף פ"ו ע"א אכתי אימעוט לשכות הנ"ל מדכתיב בחצר אוה"מ איצטריך עוד הפעם בחצר אוהל מועד גם גבי חטאת לרבות חצירות הרבה. וזהו כוונת הגמרא שם בזבחים וממילא לא אייתר קרא דחטאת ולא הוו שני כתובין וילפינן כל מקום דכתיב במקום קדוש מהני. אלא
דא"כ עיקר הריבוי ללשכות הוא מחצר אוהל מועד דגבי חטאת שהוא מיותר והרי חזינן דבגמרא הביא קרא דמנחה בחצר אוהל מועד יאכלוה שזה במנחה נאמר. ולכן נלענ"ד דודאי כן הוא כמ"ש מעלתו דגבי אשם ליכא ספיקא שאכילתו בעזרה כמו חטאת ואפ"ה חזינן דלא
כתיב ביה רק במקום קדוש יאכל ומזה ילפינן גילוי מלתא דמקום קדוש סתמא היינו מחנה שכינה שהרי אשם ודאי אכילתו במחנה שכינה דהוקש לחטאת וממילא אייתר בחצר אוהל מועד במנחה לריבוי לשכות ולכן הביא הגמרא קרא דמנחה, וא"כ הדין שוה בין לפי דרשת
הת"כ ובין לפי דרשת הגמרא, אלא מעט הפרש יש ביניהם דתלמודא דידן לא מרבה לשכות מבמקום קדוש דאיצטריך למעוטי גגין ומרבה לשכות מיתורא דבחצר שאייתר במנחה, והת"כ דדריש ריבוי לשכות מבמקום קדוש אולי ג"כ כוונתו מריבוי דכתיב ב' פעמים דאי הוה
כתיב בחדא מינייהו בחצר אוהל מועד לחוד ג"כ הוה ילפינן מאידך ואייתר במקום קדוש לריבוי לשכות. זה הנלע"ד וקצרתי מאפס הפנאי. ושלומו הטוב יגדל כנפשו ונפש א"נ (נוב"י תנינא או"ח סי' קכ"ד):