צד:
דם
חטאת פרק
אחד עשר זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כרים וכסתות דרכין נינהו. דאין עושין אותן אלא מעור רך שיהא נוח
לג א ב מיי' פרק כ"ב מהלכות
ברשות הרבים ולא משום שרייתן זהו כיבוסן דדרך טינוף הוא ומהאי
א) [שבת סג: וש"נ], ב) ע'
טעמא נמי שרי לקנח ידיו במפה בשבת: אי הכי שלחים נמי. ה"ר
שבת הלכה יח טוש"ע א"ח
ירוש' שבת פ"ו ה"ב, סנהדרין
לישכב עליו: כסכוס. משפשף צדו זה על צדו זה כדרך המכבס
פ"י ה"א, ג) ת"כ צו פ"ו ה"ז
סי' שב סעיף ט:
אלא
חיים גריס שחלים ח): מתרי תלת חומרי נקט. תימה מ"מ קשה
בגדים אוחז הבגד בשתי ידיו ומשפשף: לא שמיה כיבוס. הילכך נותן
[רישא דהכא], ד) [לעיל י:
ג [מיי' פ"ח מהלכות שבת הל'
נג:], ה) [לעיל י: יבמות מח:
(טו) [טז] טוש"ע א"ח סי' שמ
עליו מים עד שתכלה שרי בעור ואפילו רך. ולקמן פריך אי הכי בגד
זה חומר דמשמע זה חומר ותו לא כדדייקינן בפ' הזהב (ב"מ דף נז:) [גבי]
וש"נ], ו) ת"כ שם פ"ו ה"ח,
סעיף יב]:
אלו דברים שאין להם אונאה בשלמא
נמי כיבוס לא [הוי אלא] על ידי
ז) [חולין קכג: ע"ש], ח) ר"ל
ד מיי' שם הל' ב [וטוש"ע א"ח
סי' שלו סעיף יא]:
כסכוס: בגד נמי. יתן עליו מים
ירק כרתי דלפרש"י לא מתיישב
הדיוט זה חומר ותו לא אלא הקדש זה
כרים א] וכסתות דרכין
נינהו ותנן היתה של
יד]
לד ה מיי' פ"ח מהל'
יפה דלא שייך בעור רירא. רש"ק.,
חומר ותו לא ומיהו בלאו הכי קשה
ואמאי תנא מקנחה בסמרטוט:
עור נותן עליה מים עד שתכלה אלא אמר
ט) [וע' תו' ערכין כ. ד"ה
מעה"ק הלכה יט:
❖
לה ו ז מיי' שם הלכה כא:
זרע טו] פשתן במים חייב. כדמפרש
התם מאי קאמר בשלמא הדיוט זה
ת"ר]
רבא כל כיבוס דלית ליה כיסכוס לא שמיה
❖
לו ח מיי' שם הלכה יט:
ואזיל: דמיקדח. צומח במים והויא
חומר ותו לא אכתי איכא (בעי) כה]
כיבוס והא דאמר רב חייא בר אשי זימנין
לה זריעה: הכי גרסינן אי הכי חיטי
תשלומי כפל דאיתיה בהדיוט וליתיה
ליקוטים
סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה
תורה אור השלם
ושערי נמי הנך אית להו רירא אי הכי
בהקדש ושומר חנם שנשבע להדיוט
זרק פשתן למים כו'. וכן אמרו
מסאניה במיא אשכשוך אין אבל כבוס ב] לא
שלחים נמי התם קעביד לישה: הנך
ואין נשבע להקדש ואית דלא גרס
1. כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ
על מאמרנו (רמב"ם הל' שבת
אי ברכין וכדברי הכל אי בקשין וכאחרים
אית להו רירא. זרע פשתן במים נפקא
פ"ח ה"ב) השורה חטים או
התם ותו לא והכי פירושא בשלמא
וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד
ג]
שעורים וכיוצא בהן במים הרי
אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם
רירא מיניה ומדבקי אהדדי: אי הכי
אי הכי בגד נמי בגד שרייתו זהו כיבוסו
בהדיוט שייך למיתני זה חומר לפי
ב
זה תולדות זרע וחייב. אמר
ויקרא ו, כ
קָדשׁ:
2. וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ
שלחים נמי. אי משום דמדבקי
שמועטות חומרות של הדיוט משל
בהערה שגגה ואפילו זורע
[רבא ד] לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים
בעציץ שאינו נקוב פטור וכל
יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחשֶׁת בֻּשָּׁלָה
הקדש וכשמוצא [חומרא] שייך
ברירייהו מחייבין טז] להו בשלחים נמי
חייב ג זרק ה] פשתן למים חייב בשלמא
שכן שורה. והאריך בזה והקיש
וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם:
❖
למיתני זה חומר עליה אבל חומרי
עורות שאינן עבודין ונתנן במים רירא
זורע לתולש. ובקצור הוא לשון
ויקרא ו, כא
סודר עביד כיבוס] אלא זרע פשתן מ"ט
ו]
התלמוד בגמרא זבחים ואזדא
קנפקא מינייהו: ומשני התם. גבי זרע
דהקדש משל הדיוט נפישן ואינו שום
רבא לטעמיה דאמר רבא זרק
וכ"ת משום דמקדח אי הכי ד חיטי ושערי נמי
חידוש דליתני עלה זה חומר ולפירוש
פשתן כי מדבקת יז] ברירא דנפקי מינייהו
סודר למים חייב זרע פשתן למים
גליון הש"ס
הנך אית להו רירי א"ה שלחים נמי התם
חייב בשלמא סודר משום דעביד
זה ניחא הכא וכן במסכת ערכין
הוי תולדות לישה אבל שלחים לא שייכא
גמ' האיכא חודה. עיין לעיל דף
ליה כבוס אלא זרע פשתן מאי
קעביד לישה דרש רבא מותר לכבס מנעל
בדיבוקא דידהו ענין לישה: אמר ליה
בפרק האומר משקלי עלי (דף יט:)
צב ע"ב תוס' ד"ה וקרן: [שם
טעמא אי משום דמקדח אפילו
דמשייר ביה כדי מעפורת. עי'
בשבת א"ל רב פפא לרבא והא"ר חייא בר
חיטי ושערי נמי אלא משום
רב פפא. לאחר שישב לו המתורגמן:
דקתני זה חומר בנדרים מבערכין
מנחות דף מ ע"ב תוס' ד"ה שמא
לישה, כלומר אם הטעם משום
❖
הדר אוקי. באותה שעה חזר ואמר
ובגמ' חשיב טפי מברייתא ואי גרסינן
אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב
וכו']:
צמיחתו, ר"ל שיגדל וינבוט,
ותו לא יש לפרש משום דחומרא
למתורגמן עמוד והשמע לרבים שאני
למה ייחד זרע פשתן, והלא כל
ושכשיכי ליה מסאני במיא שכשוך אין אבל
הזרעים אם נשרו עד שהם גדלים
חוזר בי ממה שדרשתי: וכלי חרס.
באונאה כו] שכיחא אבל חומרא דחיוב
כיבוס לא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש
הרי הוא זורע. משום כך אמר
מוסף רש"י
בתר כיבוס כתיב: והאיכא. אכתי
ד' וה' וכפל ושבועת שומר חנם
שאין הכוונה שיגדלו ויתנפחו,
דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי
א)
כסכוס. דמי למכבס (שבת
אלא על דיבוקו לאלתר בלבד
ותשלומי שומר שכר לא שכיח כז] האי
חומר בחטאת שהרי יש בהן דמן יח]
בגד שרייתו. במים הוא
הוא חייב משום לש. ועל כן
קמא.)
ברם כך אמרו ב) שכשוך מותר כיבוס ב] אסור:
חומרא בהדיוט אלא הקדש זה חומר
נכנס לפנים מה שאין בשאר קדשים:
כיבוסו (שם קמב:) בחטאת
דייקנו אנחנו ואמרנו וכן השורה
הכיבוס במקום קדוש כו': מנא הני מילי
דשמיעת הקול. דאינה באה על
חטין ושעורין וכיוצא בהן, כי
ומשני בחטאות החיצונות קאמרינן:
ותו לא אכתי איכא טובא דשכיחי
כרת: כר' ישמעאל כו'. באיזהו
מלת שרייה כוללת את הגידול
דת"ר תכבס במקום קדוש שבירת כלי
ופרכינן בחטאות החיצונות נמי איכא
ולפירוש זה לא מיתרצא הך דשמעתין
ג)
1
ז]
מקומן (לעיל נג:) נאמר כאן סביב
וההשרות. ובאותו הפרק אמרנו
וההיא דערכין ט): לא שנו אלא שלא
בעולה ואשם, ונאמר להלן סביב
והנותן זרע שומשמין או זרע
שאם נכנס דמה לפנים פסולה.
חרס מניין ת"ל וכלי חרס אשר תבושל בו
2
בחטאת המילואים, מה להלן פיסוק
פשתן וכיוצא בהן במים חייב
שייר בה כדי מעפורת אבל שייר בה
כדכתיב (ויקרא ו) וכל חטאת אשר
ישבר מריקה ושטיפה בכלי נחשת מנין ת"ל
ארבע מתנות, דהא ד' קרנות
משום לש מפני שהן מתערבין
כתיבי בה ואי אפשר לשתי קרנות
כדי מעפורת חיבור. מילתיה דר"ה
יובא: ומשני כרבי עקיבא. סבירא ליה
ונתלין, ר"ל דקות זרען וצמיגותן
ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף
2
בבת אחת, אף כאן פיסוק ד'
והתאחדם מחמת בואם במים
לתנא דידן: דאמר כל דמים כו'. בכל
איתמר בהעור והרוטב (חולין דף קכג:)
מתנות, דאותה מתנה שנותן לקרן
גרידא. ואין להקיש שורה
במים: זה חומר בחטאת כו': ותו ליכא והאיכא
אההיא דטלית שהתחיל בה לקורעה
הזבחים שנתערבו (לעיל דף פא:):
שהוא כשתים צריך לפסוק לצפונה
בתולש מעציץ שאינו נקוב, לפי
שנכנס דמה (לפני ו)לפנים בחטאות החיצונות
של קרן ולמזרחה של קרן: האיכא
שהדבר הזרוע בעציץ שאינו
ח]
והאיכא שכן טעונה ארבע מתנות.
כיון שנקרע בה רובה שוב אינו
קרן האיכא אצבע כו'. שחטאת
נקוב כדין הדבר התלוש, אשר
שאם נכנס דמה (לפני ו)לפנים פסולה
חיבור וטהורה ומשמע דטהורה
מפוסקות ושאר קדשים שתי מתנות
טעונה ליתן מתנותיה באצבע כנגד
אין לו קיום והזורע אין אנו
חודה של קרן [נמשך מלמעלה
כר"ע דאמר כל דמים שנכנסו להיכל לכפר
מתנים בו שיצמח דוקא ויגיע
לגמרי ותימה אמאי אינה טמאה
שהן ארבע ואין בהן אלא פיסוק שתי
ומלמטה, והקרן היה] אבן של אמה
לתכליתו, אלא כיון שהתחיל
פסולה שכן מכפרין על חייבי כריתות
מתנות: כר' ישמעאל דאמר. באיזהו
מגע מדרס כדאמר בפ' בהמה
על אמה ברום אמה בד' מקצעות
ט]
הזרע לצמוח כל שהוא נתחייב
המזבח, מה שאין כן בשאר הדמים,
(שו"ת הרמב"ם סי' תס"ד): שאלת
המקשה (שם דף עב:) שלשה על שלשה
מקומן (לעיל דף נג:) כל הדמים טעונין
בחטאת דשמיעת הקול שכן טעונה ארבע
י]
יא]
דאפילו עולת העוף שהיא למעלה
על מה שכתב הרב פ"ח מהלכות
שנחלק טהורה מן המדרס אבל טמא
פיסוק ארבע מתנות לב' קרנות:
מתנות כר' ישמעאל דאמר ד)כל דמים טעונין
מחוט הסיקרא כדלקמן אינה
שבת וז"ל וכן השורה חטין
צריכה להגביה כ"כ ולתת על הקרן
ושעורין וכיוצא בהן במים הרי
מגע מדרס דברי רבי מאיר ומסיק
ופרכינן לר' ישמעאל איכא יט] חומר
ד' מתנות על ד' קרנות וליטעמיך האיכא
ממש אלא שתהא למעלה מן החוט
זה תולדת זורע וחייב בכל שהו.
התם בשלש על שלש הבאות מבגד
בחטאת שהוא טעון ארבע קרנות:
כל שהוא, כדתניא לקמן עשאה
ושאלת מאין הוציא זה הדין
קרן (בדם) האיכא אצבע $ האיכא חודה אלא
וליטעמיך טובא איכא. שהרי חטאת
גדול לכולי עלמא בשעת פרישתן
למטה מרגליו אפילו אמה כשירה.
ומאי טעמיה, שהרי אפילו יעמדו
חד מתרי תלתא חומרי נקט: מתני' בגד
ואין שום זבח טעון אצבע אלא זורק
שם ימים רבים לא יצמחו כיון
ו)ה
ה)
טעונה קרן ושאר דמים ניתנין למטה
מאביהן מקבלות טומאה מאביהן ואפי'
מן הכלי אל קיר המזבח לשני
שאין שם עפר. תשובה. הכא
שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום
מיירי הך דטלית בשלא נטמאה מדרס
מן החוט ואיכא שטעונה אצבע
מקצעותיו והדם מתפשט לצפון
במאי עסקי' בשורה אותם לזמן
כ]
ולמערב, אין מתנתו כנגד חודה
מרובה כדי שיהיו נוחין לזריעה
קדוש נטמא חוץ לקלעים קורעו נכנס
אלא מגע טומאה בעלמא מ"מ כל
ושאר דמים נזרקין מן הכלי מרחוק
יב]
במשך מלמעלה למטה כחטאת
ויצמחו מהרה, וזהו תולדת זורע.
ומכבסו במקום קדוש כלי חרס שיצא חוץ
כמה דאשתייר בה שלש על שלש שהוא
למזבח וטעונה חודה של קרן מה שאין
שצריכה כנגד חודה לקמן באיזהו
תדע דהכא כתב ז"ל השורה, וגבי
ו
כן בשאר דמים: מתני' בגד.
מקומן (לעיל י:) מעפורת. סודר,
זרע שומשמין כתב ז"ל והנותן
שיעור טומאת מגע לא פקעה מינה
לקלעים נכנס ושוברו במקום קדוש נטמא
ויתחפש באפר דכתיב גבי מיכה
זרע שומשמין או זרע פשתן
שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ
טומאת מגע ואי לאו הך דשמעתין הוה
(מ"א כ) מתרגמינן ואישתני
וכיוצא בהם במים חייב משום
חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש
במעפורתא: אבל שייר. בההוא
לש, שהפשתן מיד בנתינת המים
לקלעים: נכנס. לעזרה ומכבסו
מצינן למימר דטהורה דקתני מן
כלי נחשת שיצא חוץ לקלעים נכנס ומורקו
מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת
ז
מתערבין ונתלין זה בזה, אבל
❖
במקום קדוש: נטמא חוץ לקלעים.
המדרס קאמר והא דלא קתני אבל
חשוב להיות חבור (חולין קכג:):
החטים או השעורים אינם
ושוטפו במקום קדוש נטמא חוץ לקלעים
טמא מגע מדרס כדקתני בבהמה
לאחר שיצא ואי אפשר להכניס טומאה
מתערבים ולפיכך אין בהם משום
פוחתו ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש:
לש אלא משום זורע, והיינו דנקט
לעזרה: קורעו. וטהור מטומאה כא]
המקשה משום דלא נחת להשמיענו
שרייה שהיא לזמן מרובה כדי
שיטה מקובצת
גמ' מתקיף לה רבינא קורעו בגד אמר רחמנא
ומותר להכניסו ונכנס ומכבסו במקום
חידוש של טהרה אלא קמ"ל אע"ג
שיתרככו ויהיו טובים לזריעה.
יג]
כח]
כט]
תוד"ה אי הכי שלחים נמי. ה"ר
וצריך שיתכוין בשרייתן לזריעה,
ולאו בגד הוא $ דמשייר ביה כדי מעפורת איני
קדוש: נוקבו. לטהרו מטומאתו:
דטלית גדולה (הרבה יותר) עדיין
ח
חיים גורס שחלים. פי' והן
ואם לאו קיימא לן כרבי שמעון
פוחתו. דכלי מתכות אינו טהור בנקב
יותר מג' על ג' אפ"ה טהורה מן המדרס
והאמר רב הונא ל"ש אלא שלא שייר בה כדי
מין זרעים דאית בהו רירא. ולפי'
דאמר דבר שאין מתכוין מותר,
כב]
ז)
גמ'
רש"י ז"ל קשה ודקארי לה מאי קארי
ולא שייך הכא פסיק רישיה שהרי
כל דהו אלא בנקב גדול: כג] בגד
הואיל ולא חזיא למלאכתו ראשונה
מעפורת אבל שייר בה כדי מעפורת חבור הוי
לה מה ענין שלחים אצל זרעים
השרייה גופה אינה מלאכה
❖
אמר רחמנא. שיהא שם בגד עליו
[להתעטף] אבל קשה מהך שמעתא
(מהר"פ ז"ל):
ואפשר שיסיר אותם מן המים
ולא יצמחו כלל וק"ל. ולמדה
דאי לא פקעה מינה טומאת מגע היאך מכניסו הא אכתי טמא הוא בשעת כיבוסו: דמשייר ביה. שלא יבדיל את הקרע
הרב מהך סוגיא דבפרק דם
על פני כולו לחלוק את הבגד לשנים אלא משייר בו
חטאת דגרסינן התם אמר רבא
שינויי נוסחאות
כדי רוחב סודר דמטומאתו טהור הואיל ונקרע רובו וכיון ששייר בו כדי מעפורת ראוי לחברו ושמו עליו ובגד
כל כיבוס דלית ליה כיסכוס לא
א] צ"ל דהא כרים (ש"מ): ב] צ"ל
שמיה כיבוס, והא אמר רב חייא
קרינן ביה: והאמר רב הונא. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכג:) לא שנו דטלית טמאה שהתחיל בה לקורעו כד] כיון שנקרע
כסכוסי וכן איתא בשאלתות
בר אשי זימנין סגיאין וכו',
רובה טהורה אלא שלא שייר באותה מיעוט כדי מעפורת: אבל שייר בה כדי מעפורת חיבור הוי. ועדיין הוא בטומאתו:
פרשת מצורע סי' פ"ח (הגרי"ב).
ומשני אי ברכין וכדברי הכל אי
וכ"ה בכי"צ: ג] איבעית אימא
בקשין וכאחרים, ופריך אי הכי
מדרבנן בגד נמי כיון דאמרת דבעינן
ברכין וכדברי הכל אי בעית
אימא בקשין (ש"מ): ד] ואזדא רבא (*ש"מ): ה] צ"ל זרק זרע פשתן וכ"א בשאלתות שם (*הגרי"ב וש"מ): ו] נ"א סודר שרייתו זהו כיבוסו
כיסכוס בגד נמי יתן עליו מים ולא יכסכס ואמאי תנא מקנחה בסמרטוט, ומשני בגד שרייתו זהו כבוסו, ופריך זרע פשתן מאי טעמא וכי
אלא (ש"מ): ז] נ"א נוסף למדנו לכיבוס במקום קדוש (*ש"מ, פרי"ד): ח] החיצונות קאמרינן חיצונות נמי שאם כו' כצ"ל (ש"מ. וכ"ה
תימא משום דמקדח כלומר צומח במים ומשום הכי חייב חטי ושערי נמי צמחי במיא ויהיה חייב עליהם. ומשני התם קא עביד לישה
ברש"י): ט] פסולין (*ש"מ): י] בש"מ נוסף ודשבועת ביטוי. ועיין לעיל דף י ע"ב: יא] והאיכא שכן טעונה כו' כצ"ל. וכן להלן בסמוך
כלומר לפי שעה, אבל חיטי ושערי לא עבדי לישה אבל ודאי צמחי לאחר זמן, והדר פריך אי הכי שלחים נמי, ומשני הנך אית להו רירא
והאיכא על ד' קרנות (כ"ה ברש"י): יב] צ"ל ונכנס (*ש"מ): יג] רחמנא ולא שיירי בגד, דמשייר ביה כו' כצ"ל (ש"מ). וכ"ה בכי"צ, ושם וכי
כלומר זרע פשתן וכיוצא בהן אית להו רירא. למדנו מסוגיא זו דזרע פשתן וכיוצא בהן אית להו רירא ומיד שנותן המים עביד לישה
תימא דמשייר כו': יד] מים ובלא כסכוס ואמאי כו' (ש"מ): טו] צ"ל זרק זרע (ש"מ): טז] מחייבת ליה (כי"פ) בשלחים נמי היינו עורות
וחייב, וזהו שכתב הרב הנותן זרע שומשמין, משמע משעת נתינה משום דאית להו רירא. ועוד למדנו דחיטי ושערי צמחי על ידי המים
כו' (ש"מ): יז] מדבקי (כתה"י): יח] צ"ל דדמן (*ש"מ): יט] נמי איכא (כתה"י): כ] צ"ל והאיכא (ש"מ): כא] צ"ל מטומאתו (*ש"מ): כב] טהור
אבל אין צמיחתן מיד אלא דמקדחי ונמצאו מוכנים לזריעה, אבל אם נתן אותם לתוך המים וסלקן מיד לא מקדחי כלל ולפיכך לא מחייב
מטומאתו בנקב (כתה"י): כג] בש"מ נוסף כאן דיבור: קורעו. בתמיה: כד] לקורעה (*ש"מ): כה] צ"ק מ"ז. וגי' ש"מ כגון. ובאה"מ גריס
אלא עד דמשרה להו במים ויכוון בזה לתקנן לזריעה (כ"כ) [כמש"כ] לעיל, ואם השהה אותן במים עד דהוי פסיק רישיה חייב. ומסתברא
טפי: כו] צ"ל דאונאה (ש"מ): כז] שכיח ולהכי פריך בשלמא הדיוט זה חומר ותו לא דליכא דשכיח אלא וכו' כצ"ל (ש"מ): כח] צ"ל
לי שאם שרה אותם במים ונתכוון לתקן אותם לטחינה דחייב משום טוחן שזה ממלאכת הטחינה היא. אבל להשליך אותם למים ולסלקן
טומאה (ש"מ): כט] דאע"ג דעדיין הטלית גדולה הרבה יותר מג' כו' כצ"ל ועיין ר"ש פרק ח' דכלים מ"ח (גליון):
מיד אין כאן חיוב כלל ודומיא דזרע פשתן פריך תלמודא אי הכי חיטי ושערי נמי דהיינו נתינה לבד. ודוק ותשכח (רדב"ז ח"ה סי' רמ"ח).
ראיתי ונתון אל לבי על מה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ח' משבת וז"ל המשקה את הזרעים בשבת וכו' וכן השורה חטים ושעורים הרי זה
תולדת זורע וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. נסתפקתי אם יכולים לשרות צמוקים וכיוצא בו לעשות שורביט כמו שנוהגים כי כפי מה שכתב וכן כל כיוצא בזה משמע שגם דבר זה אסור. אמנם אח"כ שבתי וראיתי לדעת מקור הדין מהיכן יצא לו להרמב"ם ז"ל דין זה שהרי בהגהות
המרדכי כתוב לאמר שיש להזהר מלהשליך מים במקום זרוע או לאכול שם שמא יטיל שם מים בהיותו שותה ונמצא גורם לזרעים שיצמיחו, ודבר זה כתבו שלא מצאו לדבר זה ראיה, אלא מזקנים אתבונן שכך נראה להם. נמצא שאסר הוא דוקא לתת מים במקום זרוע לפי שהוא
גורם להצמיח אבל לשרות החטים במים בלא עפר אפילו יהיו במים כמה ימים ושנים לא יצמחו. ואפילו יפתחו מחמת המים לא יעלה בם כל עשב אם אין בו עפר. ואפילו אותה הגזרה אמרו שלא מצאו לה סמך ואם כן כיצד כתב הרמב"ם ז"ל שחייב משום תולדת זורע ומצאתי
שהרב המגיד לא גלה לנו מקומו איו בגמ' הגם שבדפוס כסף משנה כתוב שם במ"מ בזבחים פרק דם חטאת, במ"מ של דפוס גדול לא כתב שום דבר אמנם מהרי"ק ז"ל כתב והראה לנו מקום ואמר בזבחים פ' דם חטאת. אז שמחתי וששתי רצתי למצוא דברי חפץ והערתי את
מקומו. ומצאתי אליה וקוץ בה כי סוגיין בגמ' פ' ד"ח אדרבה משם ראיה הפך מדברי הרמב"ם ז"ל, דהתם אמרינן אלא זרע פשתן מ"ט וכ"ת משום דמקדח אי הכי חטי ושערי נמי. וכתב רש"י ז"ל ה"ג א"ה חטי ושערי נמי, הנך אית להו רירא, זרע פשתן במים נפקא רירא מיניה
ומתדבקא אהדדי, אי הכי שלחי נמי אי משום דמתדבקי בריריהו מחייבינן להו בשלחין נמי משום דמתדבקי עורות שאינם עבודים ונותנם במים רירא נפקא מינייהו. ומשני התם גבי זרע פשתן כי מתדבקא ברירא דנפקת מיניה הות תולדת לישה אבל שלחין לא שייכא בדיבוקה
עניין לישה ברירה, עד כאן לשון כונת הרב, במ"ש ה"ג הוא לאפוקי מגירסת הגמ' שכתוב מתחלה התם קא עביד לישה. ובשנויא בתרא כתיב הנך אית להו רירא, לכך נשמר רש"י ז"ל מגירסא זו, והדין עמו משום דגירסת הגמ' אין לה שחר דהיכי קאמר בתר דשני התם קא עביד
לישה מאי פריך א"ה שלחים נמי וכי שלחים עבדי לישה הא ליתא ומאי משני הנך אית להו רירא והרי השלחים אית להו רירא נמי נמצא שהגרסא של הגמרא אין לה הבנה, אמנם הגירסא היא להפך דמתחלה משני הנך אית להו רירא אמנם חטי ושערי לית להו רירא ופריך
תלמודא שלחין נמי אית להו רירא ומשני אע"ג דאית להו רירא לא עבדי לישה כמו זרע פשתן. אמנם לכל הפירושים ולכל הגרסאות סוגיאן דהכא הוא הפך מ"ש הרמב"ם ז"ל, דהא פריך אי הכי חטי ושערי נמי יהא אסור מטעם מקדח שרוצה לומר שהוא צומח במים והוי
זריעה, ותירץ דאינו אסור חטי ושערי ולא דמי לזרע פשתן משום דזרע פשתן אית ליה רירא וחטי ושערי לית להו רירא הילכך שרו ולא דמו לזרע פשתן, ושוב הקשה אי הכי שלחים יהיו אסורים שהרי יש להם רירין ותירץ דאע"ג דאית להו רירין כיון דלא עביד רירן לישה אינם