דם
חטאת פרק
אחד עשר זבחים
צו.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו. הואיל ואית להו תקנתא
נא א מיי' פ"ז מהלכות בית
רותחין דעירוי ככלי ראשון וקשה לרבינו שמואל נהי דמהני עירוי
א) [חגיגה כו. ב"ק דף פב:],
ב) יומא כא., ג) [לעיל צה:],
הבחירה הלכה יד:
בליבון הא אוקימנא דטעמא משום בלוע הוא ולא אבישול קפיד
רותחין מכלי ראשון לתוך קערות ושאר כלים שדרך לערות בהן
❖
נב ב מיי' פ"א שם הלכה יח:
ד) סנהדרין סג:, ה) פסחים דף
❖
קרא דנימא גזירת הכתוב היא ונהי דבמשכן כתיב ישבר לפי שלא
היאך יועיל לאותן קערות וכלים שהוכנסו כולן לתוך כלי ראשון
עה:
היו (לו) קבועין להיות להם כבשונות
לצרף כלי חרס אבל במקדש
ומלואן ו] איסורין מכל צד בכל עובי הכלי לענין שיוכל לחזור ולהכניסן
מוסף רש"י
נהדרינהו לכבשונות שהיוצר צורפן
בתוך אילפס וקדירה מרותחין של
ליקוטים
בהם ויתלבנו: אין עושים כבשונות
שאין עושין כבשונות.
היתר כיון דקיימא לן כשמואל דאמר
אלא קדירות של מקדש אמאי (אמר רחמנא) א]
משרפות סיד לקדירות (ב"ק פב:):
נהדרינהו לכבשונות. ולא
בירושלים. משום קוטרא כדאמרינן
תתאה גבר ואינו מבשל אלא כדי
ישברו נהדרינהו לכבשונות א"ר זירא לפי
שברי כלי חרס. שמבשלים בהן
חיישינן משום דפקען היינו
בבבא קמא (דף פב:): אשפתות.
קליפה ואם היינו מפרשים דעירוי
קדשי קדשים ובליעתן נאסרת
משום דכבשונות לא פקעי. והכא
שאין עושין כבשונות בירושלים
אמר
א)
א
ב]
משום נותר וטעונין שבירה כדכתיב
[בהא דאמר רב קדירות בפסח
משברי כלי חרס: בקלנבו. שם
ככלי ראשון לגמרי ומבשל יותר מכדי
אביי וכי עושין אשפתות בעזרה
(ויקרא ו) וכלי חרש אשר תבושל
ישברו] לא אמרינן דניהדרינהו
קליפה ומאי דאמר שמואל דאינו
מקום ד) שנקרא על שם עבודת כוכבים
בו ישבר, ושבירתו במקום קדוש
לכבשונות, שנוח לו לאדם שיקח
אישתמיטתיה הא דתני שמעיה
בקלנבו
כדאמרינן התם בפ' דם חטאת
ג]
קדרה חדשה ולא שיחזיר קדרתו
כדכתיב (ישעיה מו) קרס נבו: וקדושתן
מבשל אלא בכדי קליפה זה דוקא
[לעיל צג:] ואם אין נבלעין נמצאו
לכבשונות, שאין בין זה לזה
ב) שברי כלי חרס נבלעין במקומן אלא ד]
בתנור. שאין נעשין בכלי שרת לפי
בשני דברים יבשים שנוגעין זה בזה
אשפתות של שברים בעזרה (יומא
הנאה של כלום, אבל גבי קדשים
❖
הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה
כא.):
שיש להם כלים הרבה בעזרה
ואפילו בדבר לח כגון נטף מרוטבו
שאין טעונין שמן כדאמרינן בפרק
ה)
ג)
[אם] אפשר להכשירן בכבשונות
תנור של מקדש של מתכת הוה
נעביד
על הסולת שאותו רוטב אינו כמו
שתי הלחם (מנחות צה:) לישתן ועריכתן
לא היו שוברין אותן. אי נמי
עירוי שהרי נפסקה אבל עירוי שאין
בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו:
איכא למימר דכבשונות נמי
שינויי נוסחאות
דחרס דהסיקו מבפנים הוא דכיון ה]
דאיכא
איכא למיחש דלמא פקען אלא
כח הכלי ראשון נפסק מבשל לגמרי
ואפי'
שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן
בתנור
א] לפרש"י ותוס' ליתא להנך שתי
שהכהנים לא חששו בכך, שאין
לפי זה יתיישב מה שאומר ר"ת
תיבות ועי' שאילתות פ' מטות
חסין כל כך על שברון כלי חרס,
וקדושתן בתנור הוה ליה
כלי שרת וכלי שרת דחרס לא
עבדינן
ב
סי' קל"ז (הגרי"ב). ועי'
ואם תאמר א"כ כשאמרו לפי
דשופכין רותחין עליהן הוא הכשר
בשטמ"ק, ובליקוטים בשם
שאין עושין כבשונות בירושלים
גמור אפילו לקערות שנותנן בתוך
הרוקח, ובטה"ק: ב] אמר ליה
למה לא אמרו ולימלינהו גומרי,
אביי (ש"מ): ג] נ"א רב שמעיה
איכא למימר אין הכהנים
הסיר והאילפס ולא תקשי נמי מה שפירשתי ז] לעיל דמוגלשין על גבי קמח היכי פטור מחלה והלא אינו מבשל אלא כדי קליפה דאיכא למימר
(ש"מ וגליון): ד] ואלא (כי"צ):
מטריחין כל כך למלאות כל
דמבשל לגמרי כדפירשתי מיהו ר"ת לא היה סובר כן מדאיצטריך ליה למימר דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה משום קושיא דתתאה גבר
ה] צ"ל כיון (*ב"ש וכ"ה בתוס'):
קדרה וקדרה גחלים, שאין עניות
ו] צ"ל ומלאין (ש"מ): ז] צ"ל
במקום עשירות. (חי' רבינו דוד
וא"ת הא דתנן בפ' חבית (שבת דף קמה:) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין
שהקשיתי (באה"מ): ח] אסור
פסחים ל:) נהדרינהו לכבשונות
אותו בחמין [בשבת] חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין ואי עירוי ככלי ראשון אמאי מדיחין וי"ל התם בכלי שני מיירי ואפי' הכי מדיחין
דכחד טעמא חשיב. (תוס' חולין
כו'. קדרות אלו הואיל וכלי חרס
שם): ט] לעשות מהם מולייתא
אין שורין לא משום דמיחזי כמבשל ולא דמי לתבלין דשרי בפרק כירה (שם מב:) ליתן לתוך הקערה או לתוך התמחוי דעשויין למתק את
אינו יוצא מידי דפנו אין להם
של בשר (ש"מ, תוס' שם): י] צ"ל
הכשר שהרי הכשרן בליבון
הקדירה ולא מיחזי כמבשל אי נמי לרבותא נקט מדיחין דאפי' הדחה אסור במליח ישן וקולייס האיספנין: ואם טש כל הפת כולה אסורה.
דהיינו (ש"מ): יא] סכין פעמים
וטעונות היסק מבפנים או היסק
וא"ת מאי שנא מהא דאמרינן בפ' כל הבשר (חולין קיא:) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח דנותן טעם בר נותן טעם מותר ובשם
שהשומן (ש"מ): יב] וכשחותך
מרובה כל כך מבחוץ עד
הוי בצנון טעם (ש"מ וצ"ק):
שיתלבנו מבפנים ויסיר קליפותיו
רש"י פירש ה"ר יהודה חתנו דדוקא עלו שרו הא נתבשלו אסור ח] ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדירה שבשלו בה חלב ואסר לעשות ט]
יג] צ"ל ואין לומר דשאני כו'
בפניו שאף זה לדעת רוב
מולייתא על גבי בשר ואין להביא ראיה לדבריו מקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם (לקמן ע"ב) דהתם
(צ"ק): יד] [ד]א"כ מטעם זה
המפרשים היסק מבפנים הוא
כו' (תוס' רא"ש שם): טו] אלא
וחכמים לא רצו לסמוך להתירו
לאו נותן טעם בר נותן טעם הוא שהטעם שני באיסור אבל כאן הטעם שני בהיתר וקודם שיבא לידי איסור נתבטל הטעם בדגים לפי
לזכרי כהונה כצ"ל ותיבות ליום
בהכשר זה שמא יחוס עליהם,
שהוא שני אבל יש לדקדק מצנון שחתכו בסכין של בשר דאסור לאוכלו בכותח (חולין דף קיא:) דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא
ולילה נמחק (צ"ק). ועי' ח"ד:
והוא שאמר חייס עלייהו דילמא
טז] כרחין צריכין אנו לומר (תו'
פקען אלא שבדיעבד מיהא יראה
ולא גרע נתבשל מצנון מיהו לפי לשון אחר שפירש שם בקונטרס היינו י] טעמא שיש חילוק בין קערה לסכין דסתם קערה מקנחין אותה
הרא"ש שם): יז] מדבריהם משמע
שהוכשרו. ולדעתנו חזרה
משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל סכין יא] טעמא שהשומן קרוש עליו ואינו ניכר כשחותך יב] הוי כצונן טעם הבא מן הממש ולפי זה אין
דדוקא ברגל התירו. ובתוס'
בכבשן מיהא הותרה בה שאין
הרא"ש שם ליתא תיבת ברגל.
ראיה מצנון שחתכו בסכין והך דתנור שטשו באליה נמי מפרש ר"ת דאי אפשר לו לתנור להתקנח יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין
בזה שום חשש בקיעה, והוא
ועי' בליקוטים בע"ב מהראב"ד
שאמרו בזבחים קדרות במקדש
עד שיוסק ומיהו יש לדקדק דאפי' נתבשלו שרי מהא דאמר לקמן (דף צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל האידנא שלמים
בת"כ: יח] אוקמוה (שם):
אמאי ישברו נהדרינהו
יט] גירסת ש"מ ולענין טומאה
בקדירה שבישל בה שלמים אתמול ולא אמרינן דקממעט באכילת שלמים דהאידנא דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבוא לידי איסור ואפי' יג]
לכבשונות ותירץ בה שאין
כלי: כ] וככלי אחר דמי כצ"ל
עושים כבשונות בירושלים,
למ"ד דשאני התם שהוא טעם שלישי שיש מים בקדירה שמבשלים בה שלמים יד] מטעם זה נמי יהו מותרין הביצים שנתבשלו בקדירה החולבת
(ש"מ): כא] צ"ל דטעון (שמכ"י)
:
ואע"פ שהיו להם תנורים, אף
לעשות מהם מולייתא בבשר שבתוך המים נתבשלו ועוד דגבי שפוד ואסכלא מייתי בסוף ע"ז (דף עו.) ההיא דכל יום ויום נעשה גיעול
כב] זו גי' בה"ז. ובצ"ק גריס ויש
בתנורים כל שהסקן בהיסק
ספרים (צ"ק). ואפשר עוד דיש
הרגיל חייס עלייהו, אבל
לחבירו ומיהו על כרחין אין זו ראיה דלענין חטאת אין שייך לומר כן דבסוף ע"ז (שם) קשרי לבשל חטאת והדר שלמים והרי ממעט
כאן חסרון תיבות בתוס' וכצ"ל
כבשונות שהקדרות נעשות לשם
באכילתן דמיתסרי לזרים לנשים ולעבדים ואין נאכלין אלא ליום ולילה וגם מיפסלי ביוצא כחטאת ואין שייך כאן להתיר מכח נותן טעם
וכי פריך נהדרינהו לכבשונות
אין שם חשש בקיעה. ויש
טו]
לאו אקרא פריך אלא
מפרשים שאף חזרה בכבשן לא
בר נותן טעם כי אם היכא שיש שני נותני טעם של היתר אבל האחד של איסור לא דהוי כמו קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב
אמתניתין ולא כספרים וכו'
הותרה ומקדש שאני שאין שם
תרומה לא יבשל בה חולין ועל כרחין טז] יש לומר שם משום דמין במינו דאורייתא ברובא בטל ובכלי המקדש ברגל יז] אוקמיה יח] אדאורייתא
טעם חייס עלייהו דילמא פקען
(עפ"י תוס' הרשב"א שהובא
בליקוטים): כג] צ"ל הפנים (ש"מ
שהכהנים זריזים הם או שהן של
ואע"ג דאסרי לקמן (דף צז.) רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה גבי כלים אקילו רבנן טפי ותימה אי נתבשלו נמי מותר אמאי אמרו
❖
והגרי"ב):
צבור ואין חסות לצבור ואין
רבנן מזמן אכילה של ראשון טעון מריקה ושטיפה לגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא דשניהם היתר דאין סברא לומר גזירת הכתוב
נראה כן שאם כן היה להם
היא בדבר שמותר גמור בחולין אפי' מדרבנן. ברו"ך:
להניחם בתנורים או להסיקם
מבפנים, אלא שבכל מקום
שיטה מקובצת
אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו. תימה מאי קשיא ליה הא טעמא דשבירה לאו משום בליעה הויא אלא גזירת הכתוב אי סבירא ליה
חוששין למסיק שיחוס עליהן.
דתלאו באויר תנור טעון שבירה אע"ג דליכא אלא בישול בלא בלוע ור"ת היה אומר דכשהוסקו נעשו ככלים חדשים תדע דאמרינן
תוד"ה אלא וכו ושמא אף בתנור
ולא שאל בה אלא על חזרת
אם היה מסיקו בפנים
כבשן מצד שאין שם חשש
בכולה הש"ס (פסחים ל: ע"ז לד.) התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ואמאי הרי יוצא מידי דופיו ע"י החזרת כבשן אלא ודאי
ובחוץ כו'. נ"ב עוד מוסיף משי"ח
בקיעה כמו שכתבנו שהרי
כשהוסקו נעשו ככלים חדשים וחשיבי כלים אחרים דפנים חדשות באו לכאן ואע"ג יט] [דלגבי] טומאה כלי חרס טעון שבירה ואמרינן (כלים פ"ה מ"ז)
דאפילו החזירו לכבשן והסיקו
ממלאין אותו קדרות וסותמין פי
מבפנים ומבחוץ לא מהני ביה, שאין
התנור וטחין אותו ודאי אינו
תנור חולקו לשלשה כדכתיב תנור וכירים יותץ ולא אמרינן אמאי יותץ והלא כשמסיקו לאפות בו זו היא טהרתו דחשיב ככלי אחר וכן תנור שהסיקו
החזרה מועלת אלא לשווייה כתחלת
מוציאן עד שישתהו שיעור
בקליפי ערלה דאמרינן (פסחים דף כו:) חדש יותץ אמאי לא דמי כלי חרס לתנור דכיון דתנור תשמישו ע"י היסק לא חשיב פנים חדשות ושמא
עשייתה, והואיל וההסקה שעושה כלי
הראוי ובפסח מיהא חזרת כבשן
בתחלה לא מהניא ביה לשוייה כפנים
הותרה אלא שהוא טורח גדול
אף בתנור אם היה מסיקו בפנים ובחוץ כעין תחילת עשייתו כשהיוצר עושהו נותנו בכבשן אפשר שזה היה מועיל מיהו קשה מהא דאמרי'
חדשות מפני שדרך תשמישו בכך,
ונוח להם לקנות חדשות. ויש לי
בסוטה פרק היה מביא (דף טו:) גבי פיילי של חרס חדשה (וגבי כלי חרס של מצורע) אמר רבא לא שנו אלא שלא נתאכמו אבל נתאכמו
החזרה לכבשונות נמי לא מהני ביה.
בזו דרך אחרת לומר שהכל בדין
פסולין מ"ט דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה בעי רבא נתאכמו והחזירן לכבשן ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאידחו
ועוד דיותץ תנן. שלא כדברי
חסות לכל יחיד ויחיד אפילו
התוספות שפירשו שאם הוסק
כבשונות, והסק מבפנים וחזרת
אידחו או דלמא כיון דהדור הדור ולא פשיט מינה מידי ומאי תיבעי ליה הא אמרינן פנים חדשות באו לכאן וככלי כ] חרס [חדש] דמי ושפיר
מבפנים ומבחוץ טהור. וא"ת א"כ
כבשן אחד הוא והוא הדין
הוי האי כלי דומיא דמים שלא נשתנו ועוד קשה הא אפי' בחולין קי"ל (פסחים דף ל:) התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו
מאי פריך בסמוך למה לי של מתכת
להנחה בתנור אלא שבמקדש אין
והלא אסור משום בשול בלא בלוע
טעם חסות. וזה ששאל בה על
לעולם מנא לן דמחטאת ליכא למילף דהתם גזירת הכתוב כדפירש' אם תמצא לומר דבישול בלא בלוע טעון שבירה ונראה לפרש דמאחר
ופנים חדשות אין בו. וי"ל דהיא גופה
חזרת כבשונות ולא על הסק
שהתיר הכתוב כלי נחשת במריקה ושטיפה ובכלי חרס לא התיר ש"מ דטעם משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא מידי
פריך תיפשוט מהכא דבשול בלא
מבפנים והנחה בתנור מפני
בלוע אסור שאל"כ ליעביד של חרס
שהיסק מבפנים טורח יתר
דופיו ובישול בלא בלוע טעון כא] שבירה בזה סברא לומר לפי שהחמיר בו הכתוב לחושבו כבלוע ודוקא בהגעלה אינו יוצא מידי דופיו אבל
ויסיקנו, וקשיא למאן דדחי לעיל
ובהנחה בתנור מפני שאין דרך
בהחזרת כבשונות יוצא וא"ת למה הצריך הכתוב שבירה דלא שייך למימר על הכתוב דלמא חייס ולא שאין עושין כבשונות בירושלים ויש
דלעולם בעינן בלוע ומשום שירי
להחם תנור שלא לצורך
מנחות. א"נ י"ל דבשול בלא בלוע לא
וכשהוסק תנורו של כל אחד
לומר חידוש הוא שהתירו הכתוב בשבירה דהוה אמינא דלא מהניא שבירה כיון דעדיין טעם חטאת בחרס דצריך שיהא הטעם בטל מן
עדיף טפי מבלוע ובמקום שיש תקנה
ואחד ממלאו מן הצריך לו ואינו
העולם כמו בכלי נחשת שעשו בו מריקה ושטיפה אבל הא פשיטא דכ"ש החזרת כבשונות דמהניא טפי ולא כב] כספרים דגרסי הכא
לבלוע לא מיתסר משום בשול תדע
חוזר ומסיקו להכשר קדרות
שהרי כלי מתכות דיים במריקה
קדירות של מקדש אמאי אמר רחמנא ישברו ליהדרו לכבשונות דמשמע דפריך אקרא מדקאמר אמאי אמר רחמנא:
ולפיכך שאל בה נהדרינהו
ושטיפה ושוב אין נאסרין מפני
לכבשונות ולא שאל בה היסק
הכי גרסינן כיון דאיכא שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור. תימה דשבק מנחת מאפה דכתיב בה תנור בהדיא (ויקרא ב)
הבשול, ומשום הכי ניחא דפריך לעיל
מבפנים שאין אדם רגיל לטרוח
וכי תימא משום דר"ש לא בעי הקדש בתנור כדדריש בסוף כל המנחות באות מצה (מנחות סג.) מדכתיב תנור תנור ב' פעמים אלא שיהא
קדרות אמאי ישברו וכן בכאן גבי
כל כך בשביל קדרה וכן הנחה
תנור דהואיל וההסקה מוציאתן מידי
בתנור אין אדם מסיק תנורו
הקדישן לשם תנור א"כ שתי הלחם ולחם הפנים נמי ר"ש לא מפליג כדמוכח התם ודייק לה מדתנן בפרק שתי הלחם (שם צה:) ר"ש אומר
בליעה שוב אין לאסרם מפני בשול
להכשר קדרה ושאל בה לחזרת
לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבי פאגי ויש לומר דלא נקט מנחת מאפה משום דהיא גופה לא
(הר"פ ז"ל. ב"ש): בא"ד (בסופו)
כבשונות שהוא בא לפי תומו
ולספרים דגרסי הכא כו'. נ"ב והר"פ
שהקדר הסיק כבשונו לצורך
ידעינן לרבנן דר"ש אלא משתי הלחם ולחם הפנימית כג] שהן גמרא כדאמר בריש שתי הלחם (שם צו.) דרבי יהודה ור"ש בגמרא פליגי:
ז"ל כתב, ה"ג אלא קדרות שבמקדש
קדרות וזה יכול להבליעה עמהם
אמאי ישברו, ול"ג אמאי אמר
ותירץ בה שאין עושין כבשונות
רחמנא, דשמא לא דבר הכתוב אלא
בירושלים ותנור והיסק אין דרך בכך כמו שכתבנו הא אילו היו שם כבשונות או אם מ"מ הסיק להכשרם תנור או היסק מבפנים הוכשרו ואין טעם חסות מעכבם במקדש או שמא אף כל יחיד ויחיד בכל כיוצא באלו ר"ל בקדרת איסור אין
במשכן שהיה מטלטל ולא היה מקום
בו טעם חסות הואיל וקודם הכשר לא היו ראויות לו כלל להשתמש בהן שאינם חשובות בעיניו לכלום אבל בפסח מכיון שראויות לו לאחר הפסח או אף בפסח בצונן חייס עלייהו מפני שחשובות הן בעיניו אחר שראויות לו בלא הכשר זה
לכבשונות (ב"ש):
ומתוך כך יראה שקדרה של איסור דיה בהיסק מבפנים ואין לחוש לחייס עלייהו דילמא פקען וכל שכן בזמנים הללו שהן מצויות ביותר ובדבר מועט שאין בהן חשש חסות (מאירי פסחים ל ע"ב): לפי שאין עושין כבשונות בירושלים. וא"ת
למה הטעינו הכתוב שבירה משום דאין עושין כבשונות בעזרה. למלאה גומרי דבהכי ליכא קוטרא. וי"ל אם היה מצריך הכתוב לשרוף בליעת האיסור ע"י כבשונות או ע"י גומרי הייתי אומר דלא סגי בשבירה משום שלא יהו אשפתות בעזרה
אם יחדל הנס שלא יבלעו במקומן, או משום שעדיין בליעת האיסור בחרסים. וכי פריך בזבחים נהדרי' לכבשונות לא אקרא פריך אלא אמתניתין דהתם (תוס' רשב"א פסחים ל ע"ב):שברי כלי חרס נבלעין במקומן. בפ' דם חטאת מוכח ששבירתן
במקום קדוש, אבל הא לא ידעינן מקרא מנלן שאחר שבירתן אינו יכול להוציאן משם (תו"י יומא כא ע"א):