צז:
דם
חטאת פרק
אחד עשר זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ח) ניתי עשה ולידחי את לא תעשה. לאו אתאכל כחמור שבה
עד שיבלע. כגון המהתך שומן חטאת וסך ממנו
סד א מיי' פ"ח מהל'
צלי של שלמים
א) פסחים מה. נזיר לז: חולין צט.,
ב) פסחים פה. ע"ש, ג) ע' שבת
מעה"ק הלכה יז:
פריך שתיאכל בלילה ולמחר כשלמים דהאידנא דה"ל נותר
ונבלע בו ומכאן אנו למידים (פסחים מה.) היתר מצטרף לאיסור בקדשים
סה ב מיי' שם הלכה טו:
כה. קלג. פסחים פד. ר"ה לב
ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר שאין זה טעם אלא ממש: תאכל
ואין עשה דוחה את ל"ת שיש בו כרת (יבמות ח.) אלא אאם פסולה
סו ג מיי' שם הלכה טז:
ביצה ח יבמות ה. כ. סא.
סז ד מיי' פ"ד שם הלכה ז:
סנהדרין יט. חולין קמא. וע"ע
כחמור שבה. שהרי יש בה עכשיו שני מינין וכחומר שבשניהם תיאכל:
היא תיפסל קאי דניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לאו דכל
❖
סח ה מיי' פ"י שם הלכה ג:
ירוש' ביצה פ"א ה"ג, נדרים
אמאי. תיפסל משום האי פורתא:
שבקדשים פסול בא הכתוב ליתן ל"ת
ספ"ג, ד) מנחות פב: ע' ת"כ צו
פי"ח ה"ז-ח, ה) פי' רש"י
ניתי עשה. דואכלו אותם [שמות כט]
על אכילתו [דקאי] (אי) נמי אשאר
עד שיבלע בבשרה יכול נגע במקצת חתיכה
דמכאן ואילך, נדפס בדף צח.,
תורה אור השלם
דכשירה: ולידחי לא תעשה. דלא תאכל
פסולין דליכא כרת כגון דנשחטה
יהא כולו פסול ת"ל 1יגע הנוגע פסול הא כיצד
ו) [ע' פרש"י לקמן צח. ד"ה אלא
סכין], ז) ת"כ שם פרש' ד ה"י,
בלילה ולן דמה וחוץ למקומו (וחוץ
דפסולה ואע"ג דאיכא לא תעשה
1. כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ
י]
חותך את מקום שבלע בבשרה ולא בגידין
א
1
ח) [ועי' קרבן אהרן פר' צו יד
וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד
לזמנו) וא"ת ומאי קושיא דלמא גזירת
באכילת פסולין כדאמרינן בפסחים
ט) עי'
ע"א בהבנת דיבור זה],
ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים 1ביקדשא)
אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם
הכתוב הוא דאמר קרא יקדש להיות
בכל שעה (דף כד.)
כל שבקדש פסול
תו' חולין צט. ד"ה תאכל,
ויקרא ו, כ
קָדשׁ:
להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא
י) [וע' בפסקי תו' סעיף סט
2. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא
כמוה ויש לומר דקרא איכא לאוקומי
בא הכתוב ליתן לא תעשה על
ישוב ע"ז וע' במל"מ פ"י מהל'
מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם
תפסל [ואם] כשרה היא תאכל כחמור שבה אכילתו: ניתי עשה ולידחי. ניתי עשה
❖
בכשרה שתיאכל כחומר שבה עד
א]
ט)
ק"פ ה"א].
יג]
לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ:
אמאי וניתי עשה ולידחי את לא תעשה אמר
שמות יב, מו
הלילה ומיהו קשה דכי הוי לילה ניתי יד]
דאכילת מוח דכתיב [שמות יב] ואכלו
3. זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה
את הבשר בלילה הזה: זאת התורה.
רבא אין עשה דוחה את לא תעשה
עשה ונדחה ונראה דקרא איכא
שינויי נוסחאות
וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים
הוקשו כולן זה לזה ללמוד זה על זה יא]
לאוקומי בבישול קדשים וחולין כי מתני'
שבמקדש שנאמר ב] ועצם לא תשברו בו
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:
ב) 2
א] גי' ר"ח שבהן. עיין
ויקרא ז, לז
ועוד טו] דאם איתא דהכא לא דחי מאי
לכך הוקשו כולן לעולה דמה עולה
ר"ש בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח
4. וַ יִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם
בליקוטים: ב] צ"ל דתניא
טעונה כו': אי נימא מזרק. לקבלת
חזית דילפת מכלאים בציצית דעשה
(*ש"מ): ג] אלא ש"מ אין
בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל
ואחד עצם שאין בו מוח אמאי ניתי עשה
(*ש"מ): ד] הוא הו"ל עשה ולא
שמות כד, ו
הַמִּזְבֵּחַ:
דוחה את לא תעשה אדרבה נילף
דם ויליף מעולת סיני דכתיב [שמות כד]
5. וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ
תעשה ואין עשה כו' (*ש"מ):
ולידחי את לא תעשה אלא ג] אין עשה דוחה
ואחד
עצם שאין
מהכא דלא דחי:
וישלח את נערי בני ישראל וכתיב יב]
ה] צ"ל דמקדשת (*ש"מ):
וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת
לא תעשה שבמקדש רב אשי אמר יקדש
ו] ברש"י גורס אי נימא. ודא ודא
בראשית כב, י
עולה התם: וישם באגנות. וכיון
בְּנוֹ:
בו מוח ואמאי ניתי עשה כו'. טז] בסוף
6. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא
אחת היא (מנחת יהודה): ז] צ"ל
עשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה
כיצד צולין (פסחים פה.) דריש מדכתיב
דהדור איתקוש כולהו לשלמים
ד] ג)
: ח] בכי"צ
סכין (כתה"י וד"ו)
וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ
הגירסא כהונה אף כל לאתויי
ועשה אשכחן חטאת דמתקדש בבלוע
ועצם לא ישברו יז] בו בפסח שני שאין
דכתיב ביה בהאי קרא וילפינן
בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת
ה]
מאי אי לאתויי חטאת וכו':
הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת
ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חוקת
מינה לקמן בשמעתין (דף צח.)
שאר קדשים מנלן אמר שמואל משום ר"א
ד)
ט] בכהנים יאכל אותה כל זכר
בראשית כב, יג
בְּנוֹ:
7. כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכֲלֶנּוּ
בכהנים יאכלנו כצ"ל (יעב"ץ):
הפסח יעשו אותו יח] אבל אי לאו קרא
מה
זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת
3 ג
י] תיבת ואע"ג נמחקת (צ"ק).
בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ
דפסח שני ה"א ואכלו את הבשר
ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים [לעולה] כי עולה מה עולה טעונה כלי אף
ובס"י מתיבת ואע"ג עד פסולין
ויקרא ז, ו
קָדָשִׁים הוּא:
בלילה הזה בבשר שבתוך העצם
8. כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ
ליתא (ב"ש): יא] כאן הס"ד
כל טעונה כלי מאי כלי אילימא מזרק בשלמי ציבור נמי כתיב בהו
ומה"ד לעולה. לכך כו' (כתה"י
ו]
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו
וש"מ): יב] נוס' שמכ"י וב"ש
ויקרא ו, כב
ויקח משה חצי הדם וישם באגנות אלא דסכין ועולה גופה מנלן
ו) ד
ה)
4
ז]
בעצם שאין בו מוח אבל עצם שיש
9. בְּקֹדֶשׁ הַ¢קּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ
וכתיב התם וישם באגנות.
דכתיב 5 וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת והתם עולה הוא
והס"ד ומה"ד בשלמי ציבור
כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה
בו מוח שובר ואוכל דיבא עשה
❖
כו'. וכיון דהדור כו': יג] נ"א
במדבר יח, י
לָּךְ:
דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו מנחה מה מנחה אינה נאכלת אלא
וידחה לא תעשה והא יט] דפריך הכא
6
שבהן כגי' ר"ח בפסחים וחולין
וקאי אחטאת של [היום ושלמים
לזכרי כהונה אף כל אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה ח] מאי היא אי
ואמאי ניתי עשה כו' הכי פריך
של] אמש (גליון פ"מ וח"נ)
. ועי'
מוסף רש"י
כלומר מהכא נגמר דאין עשה דוחה
חטאת ואשם בהדיא כתיב בהו כל זכר בכהנים ט] יאכלנו ואי שלמי
בליקוטים: יד] גי' בה"ז לא ניתי.
7 8
עד שיבלע בבשרה. כגון שהיו
וכוונתם להקשות דלכשרים א"צ
לא תעשה בעלמא כי הכא אלא ודאי
ציבור מריבוייא דקרא אתי בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו
9
לגזה"כ דיקדש דאי הוי לילה אז
שתי חתיכות אחת שלמים ואחת של
במקדש שאני כ] ונ"ל דהכי פריך
הוי נותר ותו לא דחי ליה העשה
בשר חטאת ונפל מן החטאת על
ז) ה לימד על שלמי ציבור שאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה תנאי היא
(ח"נ). ועי' צ"ק ופ"מ דמפרשים
ניתי עשה כו' כמו בחולין ונוקי קרא
השלמים ונבלע בה, יאכל כחומר
עפ"י הגיר' שלפנינו. וע"ע
שבה ליום ולילה כחטאת (מנחות
דיקדש אם כשרה תיאכל כחומר שבה
פג.): להיות כמוה. הנוגע בה
בח"נ: טו] ועוד נ"ל דהכי פריך
דהיתר מצטרף לאיסור כדאיתא פרק אלו עוברין (שם מה.) ובפרק ג' מינין (נזיר לז:) ולא נוקים
דשייך בה כרת אם היא נותר וקמ"ל
ובלע ממנה (חולין צט.): אם
דאם כצ"ל (צ"ק): טז] גירסת צ"ק
פסולה היא. שאם פסולה היתה
תימה בסוף וכו'. וכן בהמשך
קרא לאם פסולה תיפסל דליכא אלא לאו ומשני גלי קרא גבי קדשים בעצם שיש בו מוח דלא דחי ולכך נילף קדשים מקדשים
הדיבור מיסב הצ"ק משמעות
החטאת, כגון פיגול או פסול אחר:
ולא נילף קדשים מחולין ברו"ך. וא"ת שאני הכא משום דאפשר לקיים שניהם דמנח גומרתא עילוייה ושקיל ליה מוח וי"ל דרבא
תפסל. אף זו שבלעה ממנה
דבריהם על דרך קושיא. ומשום
(פסחים מה.) ואם כשרה היא.
דלהלן מסיימים התוס' בתירוץ.
הכא לטעמיה דמפרש בסוף כיצד צולין (פסחים פד:) גבי אין נימנין על מוח שבקולית דלא אפשר בגומרתא משום פסידא דקדשים א"כ לא
אולם לשאר מפרשים שהבאנו
החטאת, מהניא לבולעת הימנה
מקיים עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה דא"א שלא ישרוף הגומרתא מעט מן המוח שבפנים ואפי' אביי שמפרש התם משום פקע לאו
להלן אות כ' אתי דברי התוס' כאן
לאסור באכילה אלא כחמור שבה,
בפשיטות בלי שום הגהה דמפרשי
כחומר החטאת שנבלע בה, לפנים
משום דס"ל דגומרתא אפשר בלא שריפת מוח אלא קסבר דמשום הפסד קדשים מועט כזה לא חיישינן מיהא כא] אכתי קשה היכי כב] אתי
מילתיה דר"ש בן מנסיא:
מן הקלעים ולזכרי כהונה וליום
האי עשה ודחי לא תעשה הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מיקיים עשה דאכילה י) כג]: והתם עולה הוא כדכתיב ויעלהו
יז] בש"מ וב"ש וכי"ג הגיהו
ולילה אחד (שם). ומהכא גמרינן
לעולה תחת בנו. תימה דהאי קרא דרשי' ליה לענין חולין בפ"ק דחולין (דף טז.) דאמרינן מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח
תשברו. וזה צ"ע דבפסח שני
לכל איסורי קדשים דלא בטילי
לגמרי (חולין שם) תאכל.
ישברו כתיב: יח] גי' צ"ק אותו
את המאכלת ואומר ר"ת דגמרינן נמי חולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה אבל כלי לא שייך למילף בחולין
הבולעת: כחמור שבה. שהרי
דמשמע אבל כו' וע' אות טז:
אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת ומדכתיב ויקח דמשמע דבר תלוש ולא כתיב סכין דרשינן תלוש בחולין וכלי בקדשים
יט] גי' צ"ק והשתא הא דפריך
יש בה ב' מינין אחד חמור ואחד
כד]
כו'. וע' אות טז: כ] גי' צ"ק
קל וכולה הולכת אחר החמור
מדהזכיר מאכלת דהוה מצי למכתב ויקח המחתך ואע"ג דהתם בחולין (ג"ז שם) דחי רבי חייא זריזותיה דאברהם קמ"ל הכא לא שייך
זאת התורה וגו'.
שאני לפ"ז ועצם לא תשברו בו
(פסחים שם)
לדחויי הכי דלענין מה שהביא דבר תלוש ולא סמך על מה שימצא צור וקנה מחובר שייך למימר דכתב כה] קרא לאשמועינן זריזותיה
כוליה קרא יתירא הוא דהא בכל
בפסח שני למה לי ונ"ל כו'.
אבל לענין מאכלת שהזכיר למה לי למכתב אי לאו לאשמועינן דעולה טעונה כלי: מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה. ופריך
וע' לעיל אות טז. נ"א מתיבת
חד באפי נפשיה כתיב זאת תורת
ונ"ל עד ברוך, שייך לדיבור
העולה, זאת תורת החטאת כו',
בחטאת ואשם נמי כתיב כל זכר אלא לשלמי ציבור פירש בקונטרס הא דלא ילפינן זכרי כהונה מחטאת ואשם כדילפינן ממנחה משום
אלא לדרשה הוא דאתא: מאי
הקודם בסופו (ח"נ גליון). וע"ע
כלי. על איזה כלי הוא מלמד:
פ"מ וטה"ק דמפ' גי' שלפנינו:
דכתיב בתרוייהו גבי אכילת זכרים הוא קדש קדשים הוא דמשמע מיעוט הוא ולא אחר וקשה דבפרק איזהו מקומן (לעיל דף נה.)
אילימא מזרק. כדכתיב (שמות
כא] ומיהו (ש"מ): כב] היכי
איכא תנא דיליף מהיקישא דחטאת מקרא דכתיב ועשיתם שעיר עזים [אחד] לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים מה חטאת
ס"ד דאתי (צ"ק): כג] בפסקי
כד) וישלח את נערי בני ישראל
התוס' כתוב, אם אי אפשר
ויעלו עולות וכתיב בההוא קרא
לזכרי כהונה אף שלמי ציבור לזכרי כהונה הא כו] לא קשיא מידי דההיא היקישא לא איצטריך למילתא אחריתי ועוד נראה לפרש
וישם באגנות, אלמא עולה טעונה
לקיים עשה בענין אחר, לא
דהיינו טעמא הכא דהיקישא דחטאת ואשם איכא לאוקומי למילתא אחריתי כדמפרש הכא לא מוקמינן לה לאכילת זכרים דכיון כז] דאינו
מזרק ואתא האי זאת התורה
בעינן בעידנא דקא מיעקר לאו
שוה בכל הנהו דכתיבי בקרא אבל מנחה על כרחין להכי אתיא דלא משכחת למלתא אחריתי: אף שלמי ציבור אין נאכלין אלא
מקיים לעשה. ומתירוץ התוס'
לאקושי שאר קרבנות לעולה
כח]
כט]
שיטענו מזרק: וישם באגנות.
הוא והסופרים השמיטו התירוץ
לזכרי כהונה. ושלמים דהאי קרא בכבשי עצרת קאי דקדש קדשים נינהו כל הכתובין במקרא זה ל] ונראה דעל כרחין איירי נמי
מן הספרים (טורי אבן ריש חגיגה
דהתם שלמים נמי הוי דכתיב ויזבחו
בשלמי נדבה דהא בפ"ק (לעיל דף ה:) נפקא לן מהאי קרא שלא לשמו ועוד בכולהו קרבנות דטעונין כלי מהכא נפקא לן:
זבחים שלמים: מה מנחה אינה
ועש"ב): כד] צ"ל ויכין (ש"מ).
בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו וגו' לימד על זבחי שלמי ציבור כו'. האי קרא בפרשת קרח כתיב ואף על גב דזבחי שלמי
נאכלת אלא לזכרי כהונה.
וכ"ה בתוס' חולין שם:
: כו] גי' צ"ק
דכתיב (ויקרא ו) כל זכר בבני אהרן
כה] דכתביה (ש"מ)
ציבור לא כתיב התם כיון דכתיב בהאי קרא קדש יהיה לך וגבי כבשי עצרת כתיב בפרשת אמור אל הכהנים קודש יהיו
יאכלנה: מאי היא. על איזה מן
ונ"ל לפרש דהא ל"ק מידי
הקרבנות מלמד שיהא נאכלין
דהיינו טעמא הכא דלא ילפינן
לה' לכהן מסתברא דבדידהו מיירי וכן פירש בקונטרס ועוד לא] ילפינן משום דאיקרו קדש קדשים כדילפינן לעיל בפרק איזהו מקומן (דף נה.)
לכהנים (מנחות פב: מכת"י) ואי
מהיקשא דחטאת ואשם
ובפרק שני דערכין (דף יא:) מדכתיב על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדשי קדשים אף זבחי שלמי ציבור קדשי קדשים:
שלמי ציבור. כבשי עצרת: כל
דאיכא לאוקמי כו'. וכעי"ז
זכר יאכל אותו. לעיל מיניה
בש"מ: כז] צ"ל כיון (ש"מ):
כח] אבל היקשא דמנחה כצ"ל (צ"ק): כט] אף כל אין כצ"ל והשאר נמחק (ש"מ): ל] בש"מ נוסף כך פירש בקונטרס. ועי' בש"נ דף צח ע"א אות ד: לא] ועוד יש לפרש משום דאיקרו כו' כצ"ל (ש"מ):
כתיב זה יהיה לך מקדש הקדשים
מן האש וגו' וכתיב בתריה בקדש
ליקוטים תאכל כחמור שבה. רבינו חננאל גרס כחומר שבהן, ומיירי בחטאת ושלמים, ואם נבלע החטאת בשלמים שנשחט אתמול נאכל כחומר השלמים ואינו נאכל בלילה, ואם נבלע החטאת בשלמים שנשחט היום נאכל כחומר החטאת
הקדשים תאכלנו, דלא צריך, דהא
בכל הנך דכתיב בקרא דלעיל מיניה
ואינו נאכל למחר. ולשון הבריייתא קשה דאמר עד שיבלע בבשרה משמע דאיירי בהיתר שנבלע באיסור והדר קאמר יקדש להיות כמוה משמע שהאיסור נבלע בהיתר (תוס' פסחים דף מה ע"א): רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין
בכוליה כתיב זכרים, בצו את אהרן,
עשה דוחה את לא תעשה ועשה. בהך סברא אי התחלת המצוה דוחה ל"ת והוי בעידנא או לא הוי בעידנא אשר חלקו בסברא זאת הרנב"ר ומהר"י הלוי כמו שהובא בנ"י הנ"ל, נלע"ד שהיא פלוגתא דאמוראי, ורבא ורב אשי מחולקים בהך
ריבויא הוא ללמד על כבשי העצרת,
סברא כאשר אבאר בס"ד. דהנה במס' זבחים דף צ"ז ע"ב דתניא בברייתא יקדש להיות כמוה שאם פסולה תיפסל פריך הגמרא וניתי עשה וידחה ל"ת אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו ר"ש בן מנסיא אומר
דהתם נמי נקראו קדשים, דכתיב
אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אמאי וניתי עשה וידחה ל"ת, אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ורבים עמדו בסוגיא זו מאי אהני רב אשי בתירוצו דאין עשה דוחה
❖
קדש יהיו לה' לכהן (שם פג.):
ל"ת ועשה הא תינח בהך דיקדש שהוא עשה ול"ת אבל בשבירת עצם שיש בו מוח בפסח אכתי קשה ליתי עשה דאכילת פסח וידחה הל"ת דשבירת עצם כמו שהוכיח רבא. וראיתי להרב טורי אבן במס' ר"ה דף כ"ח וכן הרב שער המלך בפ"ג
מהל' נדרים הלכה ו' ג"כ עמד ע"ז וניחא להו דגם רב אשי סובר תירוצו דרבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והיינו טעמא דברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח, ורב אשי לא בא לאפלוגי על הא דרבא אלא שבא לומר
דעל הך דיקדש להיות כמוה לא צריך להך דרבא דבלא"ה לא קשיא דיבוא עשה וידחה הל"ת דיקדש הוי עשה ול"ת, והרב שער המלך שם הוסיף עוד דאין לומר דרב אשי לית ליה תירוצו דרבא כלל ועל ברייתא דאחד עצם שאין בו מוח
ואחד עצם שיש בו מוח לא קשיא ליה דיבא עשה וידחה הל"ת דהואיל ואפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא כמ"ש התוס' שם בד"ה ואחד עצם שאין בו מוח דאם זה הוא טעמא דרב אשי הו"ל ליישב הברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ולומר
שיטה מקובצת
דה"ט משום דאפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא. ואני אומר דזה הוא דוחק לומר דרב אשי אית ליה לתירוצו דרבא וטרח בכדי לתרץ תירוץ אחר מה שאינו מספיק ליישב גם ברייתא דעצם שיש בו מוח. וגם הוא נגד הסוגיא. וברוב המקומות
רש"י ד"ה עד שיבלע כו' ואין
בש"ס כשבא אמורא לתרץ תירוץ אחר נקטינן דפליג ולית ליה תירוץ הראשון. אמנם אני אומר דאף אם יהיבנא ליה להרב שער המלך דליכא למימר דרב אשי מתרץ הך ברייתא דעצם שיש בו מוח משום דאפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא
ללמוד מכאן כו'. עיין
דא"כ הו"ל לתרץ כן ולומר דטעמא דברייתא הכי, הן כל זה אי לית לן ליישב הך ברייתא כי אם ע"י חידוש דין דאפשר ע"י גומרתא. אבל אני אומר דלרב אשי הך דיוקא דרבא מברייתא דאחד עצם שיש בו מוח מעיקרא ליתא ולא שייך ביה
ברש"י בחולין דף צט [ע"א ד"ה ואם
לומר דעשה דאכילת פסח ידחה ל"ת דשבירת עצם לא הוי בעידנא דמיעקר ללאו קיים העשה כמו שמקשים התוס' באמת על רבא שם בזבחים בסוף ד"ה ואחד עצם וכו' דעל לאו דשבירת עצם עובר תיכף בשעה ששובר והעשה אינו מקיים
כשרה]: תוד"ה ניתי כו' דקרא
עד שיאכל. איברא ראיתי להרב טורי אבן בריש מס' חגיגה אשר כבר הבאתי מקצת דבריו לעיל שם מביא בשם פסקי התוס' דכתבו לתרץ קושייתם דשפיר הוי בעידנא דהא אי אפשר לאכול המוח אם לא שישבר העצם. ומעתה אני אומר
דלרבא מוכח דס"ל דכל התחלת המצוה דוחה ל"ת דהא א"א לקיים המצוה בלא"ה והוה בעידנא דמיעקר לאו קא מקיים העשה ושפיר הוה קשה ליה על ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ניתי העשה וידחה הל"ת, ומזה הוכיח לעצמו דאין
איכא לאוקמי בכשרה שתיאכל
כחמור שבה. עיין בתוס' חולין דף
עשה דוחה ל"ת שבמקדש. אבל לרב אשי לא היה קשה ליה כלל הך ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח דיבא עשה וידחה ל"ת, דהא לא הוי בעידנא. ורב אשי ס"ל כסברת הר"י הלוי הנ"ל. ואין להקשות דכל זה הו"ל לרב אשי להקשות ולפרש
צט [ע"א ד"ה תאכל]:
ליישב הברייתא כן, כמו שמדקדק הרב שער המלך, ולדעתי לא צריך רב אשי לפרש כן דהא על גוף הברייתא לא קשה דניתי עשה וידחה ל"ת דהא מה דאסור שבירת עצם שיש בו מוח יליף לה בס"פ כיצד צולין מיתורא דקרא הנאמר בפסח
שני, רק דהוכחת רבא הוא למה לא נילף בעלמא מהכא דאין עשה דוחה הל"ת כמ"ש התוס' בד"ה ואחד עצם וכו', ולרב אשי לא קשיא ליה כלל דנילף בעלמא מפסח, דבאמת ילפינן מיניה דכל שאין העשה נגמרת בשעת עקירת הלאו אין
העשה דוחה הל"ת ולרב אשי באמת לא מצינו דעשה דוחה ל"ת כי אם שתיכף בשעת עקירת הלאו נגמר כל המצוה כדעת הר"י הלוי וא"כ מה היה לו לרב אשי ליישב בהך ברייתא כיון שלדעתו באמת ילפינן מהכא כל הדומה לו דהיינו מה
שהוא רק התחלת המצוה שאינו דוחה הל"ת, אבל מצוה הנגמרת תיכף בשעת עקירת הלאו אין לו דמיון כלל להך דעצם שיש בו מוח כנ"ל. ואדרבה לרבא צריכין אנו להמציא דאין חילוק בין עשה שהוא התחלת המצוה ובין שאר מצות עשה
שנגמר תיכף בשעת עקירת הלאו וצריך סברא להסביר דזה מיקרי שפיר בעידנא הואיל ולא סגי בלא"ה כסברת הרנב"ר הנ"ל. היוצא מזה דרבא ור"א פליגי בהך סברא אי התחלת המצוה דוחה ל"ת או לא (נוב"י תנינא אה"ע סימן קמא):