טבול יום פרק שנים עשר זבחים
ק.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
הרי
שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו'. תימה
לא קשיא. דר"ש אדר"ש הא דקתני הכא ט] אונן לא מייתי פסח כשמת
כב א מיי' פ"ו מהל' קרבן
א) שמחות פ"ד הל' ח-ט סוטה
פסח הלכה ט:
ג. ת"כ אמור פרש' א הי"ב,
היכי דייק מהכא דשחיטת פסח דוחה טומאת מתו שאני הכא
י] וקברו בי"ד דיום מיתה דאורייתא ותפיס לילו מדאורייתא כדיליף
כג ב מיי' פ"ב מהל' אבל הל'
ב) ברכות יט: מגילה ג. נזיר מח:
שהוא כ"ג ונזיר וכי תימא אי לאו דבאפי נפשיה דחיא מתו לא
ליה רבי יהודה לקמן [ע"ב] והא דקתני לעיל אוכל פסחו בשמת בי"ג
סנהדרין לה., ג) [סוטה ג.],
ז והלכה ו טוש"ע יו"ד
ד) [נזיר מח:] ספרי נשא כו,
סימן שעג סעיף ג:
היה צריך קרא למת מצוה
דדחיא שלשתן דכיון דכ"ג ונזיר נדחים
וקברו בי"ד דיום קבורה גופיה דרבנן ולא תפיס לילו אלא מדרבנן
כד ג מיי' שם פ"ג הלכה ח
ה) יבמות ע:, ו) [ובתו' ברכות
משום מת מצוה בשביל שהולך עדיין
ורומיא דתרתי מתני' קמייתא משני
טוש"ע יו"ד סימן שעד
דחו זה בשם הר"ש מקוצי ע"ש],
❖
ז) [קיצרו כאן דבריהם וע"ש
סעיף א:
לשחוט את פסחו לא מימנע א"א
לה רב מרי אידי ואידי יום קבורה
לא קשיא כאן שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד
יא]
בתוס' בפסחים ד"ה אתי ועי'
❖
וכאן בפסח וכאן בשאר ימות השנה
לומר כן ו) דהא לכהן הדיוט ונזיר
כאן שמת לו מת בי"ג וקברו בי"ד מת לו מת
רש"ק].
כדשנינן לה מעיקרא ומאי אבל לא
איצטריך קרא אף על גב דכהן הדיוט
תורה אור השלם
בי"ד וקברו בי"ד יום מיתה תופס לילו
בקדשים אבל לא בקדשים של כל
לחודיה מיטמא למתו ויש פירושים
1. וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה
מדאורייתא מת לו מת בי"ג וקברו בי"ד יום
הגהות הב"ח
השנה כולה: הכי גרס' לא תפיס לילו
שמוגה בהם משום הך קשיא דלא
אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ
קבורה מדרבנן אינו תופס לילו אלא
(א) רש"י ד"ה דשני לן
א]
ויקרא כא, ג
עמו יב] אלא מדרבנן: אמינא לך
מיירי הכא בנזיר לא] אלא בהולך
יִטַּמָּא:
בדאורייתא: (ב) ד"ה וממאי
2. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו
מדרבנן א"ל רב אשי לרב מרי ואלא הא
אנינות יג] יום מיתה דאורייתא. דהא
לשחוט פסחו לחודיה לב] ולא יתכן כלל
וכו' לעיל אונן אין מביא פסח
וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם
❖
דקתני אמר לו ר"ש תדע שהרי אמרו אונן
במת:
מאנינות דאהרן מייתי לה לקמן והתם
דהיינו ברייתא דמייתי בסמוך דמיירי
כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ:
במדבר ו, ז
יום מיתה הואי: ואת מהדרת יום
טובל ואוכל את פסחו אבל לא בקדשים
בכהן לג] ונזיר ונראה דדייק משום
3. כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהֹוָה עַל
ב]
קבורה. דהוא גופיה מדרבנן והתם
דקתני הכא אמרת לא יטמא ובכולהו
שינויי נוסחאות
נימא ליה קאמינא לך אנא יום מיתה
נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:
❖
במדבר ו, ו
מודינא: אביי אמר. אידי ואידי
לא קתני הכי משמע לא יטמא
דאורייתא ואמרת לי את יום קבורה דרבנן
א] בקצת דפו"י נ"א יום קבורה
ביום מיתה ולעולם אנינות לילה לר"ש
משום שחיטת פסחו ולא גרסינן ת"ל
תופס לילו מדרבנן א"ל כו'
קשיא אביי אמר לא קשיא כאן שמת קודם
א
(דק"ס): ב] פסחו לערב אבל כו'
מוסף רש"י
דרבנן ודקתני בברייתא פסח אינו
לא יטמא ועוד נראה לדקדק אי
כצ"ל (*ש"מ): ג] צ"ל לן (*ש"מ)
:
חצות כאן שמת לאחר חצות קודם חצות דלא
בא באנינות כשמת קודם חצות
שחיטת הפסח לחודה לא דחיא טומאת
ד] ליטמא לה ונמנו כצ"ל
חיילא עליה אנינות. ברישא
איחזי לפסח חיילא עליה אנינות אחר חצות
(*ש"מ). ובמס' שמחות ודחפוהו
ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח
דרחמנא דחייה מהאי קרא דדרשינן
קרובים ה"ל למתנייה ברישא לד] דהולך
(פסחים צח.) ולאחותו מה ת"ל.
חביריו וטימאוהו כו': ה] כשם
דאיחזי לפסח לא חיילא עליה אנינות ומנא
כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא
לשחוט כו' הרי שהיה כ"ג ונזיר והולך
בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה' על
שאינו מטמא לאחותו כך אינו
מטמא וכו' כצ"ל (*ש"מ):
נפש מת לא יבא, וסמיך ליה לאביו
תימרא דשני ליה בין קודם חצות בין לאחר
לשחוט כו' כמו כהן הדיוט דתני
אונן ודקתני בפסחים טובל ואוכל פסחו
ג]
ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא
ו] קשיאן אהדדי אלא לאו
אלמא מייתי ליה אונן כשמת אחר
ברישא דמעיקרא תני הקל יותר כי
חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה
ש"מ כו' (כי"צ): ז] שאם היה
להם, דהא כולהו בכלל על נפש מת
א) 1
ב
(*ש"מ): ח] לאחותו הוא דאינו
לא יבא היו ולמה יצאו, לאביו פרט
חצות דקדמה חובת שחיטת פסח
היכי דתני כהן הדיוט לה] קודם לנזיר
מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן
למת מצוה. לאמו מה ת"ל, משום
מטמא אבל מטמא הוא למת
ואח"כ כ"ג ונזיר: הא רבי ישמעאל
לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות
מצוה (*ש"מ): ט] תיבת הכא
שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא
מת מצוה לא אצטריך דמלאביו
הא ר"ע. פי' בקונטרס ואפילו מת
מלשלח קרבנו ומיהו על כרחך
ליתא בכי"פ: י] כשמת בי"ד
נפקא, ודרשי ליה בספרי ללמוד
יד]
ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו
וקברו בי"ד כצ"ל (ש"מ): יא] צ"ל
שאם היה נזיר זה כהן, דהוו עליה
ד]
ש"מ אנינות לילה דרבנן דאי
לאחר חצות נמי קאמר ר"ע יטמא
ביום (*ש"מ): יב] תיבת עמו
שתי קדושות, אף הוא לאמו הוא
ורמינהי 2 ולאחותו ב) מה ת"ל הרי שהלך
מדאורייתא היא האי טו] לא הוה אכיל
משום דקסבר לה יטמא מצוה ואין
ליתא בכי"פ: יג] בכי"פ אנא
דלא יטמא אבל מטמא הוא למת
לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת
(במקום אנינות): יד] בש"מ
מצוה. לאחיו מה ת"ל, הרי שהיה
נהי טז] דקדמה חובת שחיטה לאנינות
לה תשלומין הילכך מטמאינן ליה
גריס פסחו. ובכתה"י קרבנות:
כ"ג והוא נזיר, אף הוא לאחיו לא
לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם
אבל חובת אכילה לא קדמה ליה
וממילא אזל ליה כרת דה"ל טמא
2
טו] תיבת האי נמחק (*ש"מ):
יטמא אבל מטמא למת מצוה.
טז] דנהי (*ש"מ): יז] ס"א לאביי
ולאחותו מה ת"ל, אם אינו ענין
שלא יטמא לאחותו כך אין מטמא למת
ואכילת פסחים לא מעכבא לאביי יז]
דפסח לו] יש לו תשלומין בשני ולא דמי
ה]
לזה תנהו ענין למי שהולך לשחוט
אבל אי ס"ל אכילת פסחים
אלא משום דאנינות לילה דרבנן והם
לעשה דהשלמה דאתי עשה דפסח
מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא
את פסחו ולמול את בנו, שמטמא
מעכבא אז מצי ר"ש למיסבר
למת מצוה (ברכות יט:) הרי
אנינות לילה דאוריי' ואפ"ה
לא העמידו דבריהם במקום כרת
ודחי ליה כדאמר בריש תמיד נשחט
אבל מטמא הוא למת מצוה לאו ש"מ
ג
ו]
שהלך הולך לשחוט את
כיון דחל עליו חובת פסח
דדילמא ממנע ולא שחיט א"נ כיון
(פסחים דף נט. ושם) ז) אע"פ שיש
פסחו וגו'. הרי שהיה כ"ג ונזיר
קודם אנינות אכיל פסחו לערב
כאן קודם חצות כאן לאחר חצות ממאי
דעל כרחך יח] שחטיה לאו אורח
לו תשלומין בשני:
והולך לשחוט את פסחו, דאיכא
דאי לא אכיל לא מצי להקריב
דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי אחר
מצות טובא, אפילו הכי לאחותו
ומיהו אע"ג דלא מעכב אכיל
נפש אלו הקרובים מת אלו
ארעא דנימרו ישחטנו ע"מ ליפסל
דלא העמידו וכו' (ש"מ):
הוא דאינו יטמא אבל מיטמא למת
חצות והא רבי ישמעאל והא ר"ע דתניא לה
ג)
הרחוקים. בנזיר בפ' כ"ג
הילכך אוכל פסחו אבל לא שאר
מצוה (סנהדרין לה.)
. או: אם אינו
יח] דעל כרחי' שחיט לאו
ענין לאלו (כ"ג ונזיר) תנהו ענין
יטמא רשות דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר
אורח ארעא דנימרו רבנן
קדשים אפי' ליל פסח דהעמידו
(דף מח:) גרס איפכא ועיקר ועושה
ישחטנו וכו' כצ"ל (*ש"מ)
:
לענין ביטול עבודה ומילה מפני
חובה לא ס"ד דרישא דההיא ר"ע קתני לה
דבריהם במקום עשה ומתני' דדייקינן
שם [חדא] דרשא מלאביו ולאמו:
יט] ס"א לאחותו, ואמו ואחיו
מת מצוה (מגילה ג:). והאי דנקיט
להו אהדדי היינו משום דמילת
אייתינהו לדרשא אחריתי
אי מזמנו ליה אכיל ביום קבורה
דתניא ר"ע אומר נפש אלו הקרובים מת
ד)
3
זכריו ועבדיו מעכבין פסחו
ברישא דברייתא למידרש
כדאמר רב אסי לעיל [דמת בי"ג
אלו הרחוקים לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאמו היה ז] כהן
(המפרש נזיר מח:) ושמע שמת
לאחיו לא יטמא אבל מיטמא
לו מת. מקרוביו, יכול יטמא להם:
הוא למת מצוה ולקמן
וקברו בי"ד] אפילו מדרבנן לא תפיס
והוא נזיר לאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו שאם היה
אמרת לא יטמא. הואיל ועונת
בשמעתין מייתי לה, וה"ק
לילו: דשני לן. (א) מדאורייתא:
שחיטת הפסח היא וחלה עליו חובת
סיפא ולאחותו מה ת"ל הרי
כ"ג והוא נזיר לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ולאחותו מה
ורמינהי כו'. מסקנא דמילתיה הוא
הפסח שהוא בכרת, אם יטמא בטל
שהיה הולך כו', כל' אא"ע
ת"ל הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול
מלעשות פסח, ולמול את בנו נמי
לנזיר לא לאסור אחותו ולא
דבעי לאתויי מגו רומייא ושינויי:
(מצות) [מצוה שיש בה] כרת היא,
להתיר מת מצוה דהא נפקא לן
יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאין מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת
לאחותו מה ת"ל. בנזיר קאי וכיון
ואית דאמרי בערבי פסחים נמי
מרישא דקרא, תנהו ענין
קאמר דמילת זכריו ועבדיו מעכב
להולך לשחוט את פסחו
מצוה תלמוד לומר ולאחותו לאחותו לא יטמא אבל יטמא הוא למת מצוה
דכתיב לאביו ולאמו כ"ש לאחותו יט]:
ח]
הפסח (ברכות יט:). או: דהא נזיר
ולמול את בנו דמילת זכריו
אמרת לא יטמא. רישא דברייתא
מעכבתו מלאכול פסח: אמרת
הוא וכתיב על כל נפשות מת לא
יבא (סנהדרין שם). או: כשם שאין
לא יטמא. כי היכי דנזיר אין לו
בנזיר קא מיירי כדתני לה לקמן בשמעתין וה"ק סיפא הרי שהיה נזיר והוא כ"ג והולך לשחוט את פסחו או למול את בנו ושמע שמת לו
נזיר מבטל נזירותו ליטמא לקרוביו,
לדחות נזירות מפני טומאת
מת יכול יטמא אמרת לא יטמא אי משום נזיר אי משום כ"ג אי משום פסח וכ"ש הכא דאיתנהו לכולהו: ולמול את בנו. דמילת זכריו
כך הוא זה לא יבטל מפסחו (מגילה
קרוביו כך שוחט פסחו אין לו
ג:): ת"ל ולאחותו. דלא אצטריך
לדחות פסחו מפני טומאת
מעכבתו מלאכול פסחו ה): לאחותו אין מטמא. אלמא אתיא חובה דפסח ואסרה ליה להיטמא ומביא פסח כ] אונן. וקס"ד דתרוייהו קתני
אלא להאי וללמד אע"פ שיש עליו
קרוביו. ואיני יכול לפרש אותה
אליבא דר' עקיבא דאמר לה יטמא מצוה והילכך לא מיתוקמא הך בתרייתא אלא בשמת לאחר חצות דאתיא חובת פסח ודחיא למצות
קדושות הרבה ועסקי מצוה,
בנזיר עצמו ולומר הרי שהיה
לאחותו הוא דהזהיר הכתוב שלא
טומאה וקמייתא במת קודם חצות דאפקעתיה אנינות מפסח: וממאי. דטעמא דקמייתא משום דקדמה אנינות הוא דתוקמא לר"ש דאמר
הולך נזיר זה לשחוט את פסחו
ליטמא אבל מיטמא למת מצוה
דא"כ מאי רומיא דמרמי' לה
❖
לעיל (ב) אין מביא פסח אונן במת קודם חצות וכר"ע: דילמא. טעם כא] דר"ע לאו משום קודם חצות הוא והיכא דלא איטמי במת כב]
:
אדיוסף הכהן דילמא הא
(סנהדרין שם)
ואפילו קודם חצות בעי למעבד פסח והכא משום דאיטמי הוא ואפילו מת לאחר חצות נמי קאמר ר' עקיבא יטמא משום דקסבר לה
דקתני אמרת לא יטמא משום
כג]
נזירות הוא דנזיר אין מטמא
יטמא מצוה ואין לה תשלומין הילכך מטמאינן ליה וממילא אזל ליה כרת דה"ל טמא ופסח יש לו תשלומין בשני והך דקתני לא יטמא רבי
לקרובים: לאחותו אינו
ליקוטים
ישמעאל היא דאמר רשות הילכך כד] לא תדחייה מצות פסח בשביל רשות דטומאה ולעולם בין לרבי ישמעאל בין לר"ע אונן שלא נטמא
מטמא. אלמא אתיא וכו'
(כתה"י וש"מ): כ] פסח באנינות
שאם היה כה"ג ונזיר כו'. קשה
מביא פסחו ואפילו מת קודם חצות דטעמא דהכא לאו משום אנינות הוא כה]: דרישא דההיא. דנזיר ר"ע קתני לה דאומר מצוה הילכך לא
וקס"ד דהנך ברייתות תרוייהו
לי מנ"ל דהני ד' קראי כולן
מיתרצי אלא משום טעמא דקודם חצות ואחר חצות היכא דמת קודם חצות קדמה לה חובת טומאה לפסח ומטמא והוא הדין לאנינות דהא
קתני כו' כצ"ל וכ"ה בס"י (צ"ק).
כו]
למעוטי מת מצוה קאתי, דילמא
נ"א וקס"ד דברייתא דקתני לא
חד מינייהו לגופא אתא שאם
קדמה והיכא דמת לאחר חצות קדמה חובת פסח ומפקע לחובת טומאה והוא הדין לאנינות: נפש. בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה' על נפש מת
רצה מטמאין אותו אליבא
היה כהן ונזיר נמי אינו מטמא
לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו וגו' וכוליה קרא יתירא הוא דהא כתיב ליה כז] קרובים ורחוקים: נפש אלו הקרובים. לאו ממשמעותא היא
דר"ע וכו' (גליון). ובכתה"י
לקרובים כמו נזיר גרידא. וכי
כלפנינו: כא] טעמא (*ש"מ):
דתיקשה לך אם כן למה נאמרו רחוקים דאי לא כתיב תרתי קראי הוה מוקמינן ליה ברחוקים אבל השתא דאיכתיבא כח] תרי קראי נפש
תימא ולאו כל שכן הוא, ליתא,
כב] במתו אפילו מת קודם
דהו"א כהן ונזיר גרע טפי מנזיר
קרובים משמע שהן כנפשו: לאביו. מה ת"ל אם ללמד שלא יטמא לו הרי פירש קרובים ורחוקים אלא בא לפרט את מי אסר את הקרובים אבל
חצות כו' (כתה"י): כג] פסחו
גרידא דהואיל והותר לו טומאת
לא מת מצוה: לאמו. מה תלמוד לומר אם לאסור הרי למדנו אם להתיר מת מצוה הרי למדנו אלא לא הוצרך לנזיר לבדו אלא ללמדך שאם היתה
דאנינות לא דחיא ליה והכא
קרובים לכהונתו הותר לו נמי
כו' (כי"פ וש"מ): כד] הילכך
לנזירתו, וכה"ג אמרינן בפ"ג
בו עוד קדושה אחרת כגון שהיה כהן ונזיר התרתי לך בו מת מצוה ממיעוט כט] דלאמו דרשינן לאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה וכן כולם:
כיון דלאחר חצות הוא וחיילא
דזבחים (דף לב ע"ב) לעולא
הרי שהלך לשחוט את פסחו . זה שהיה כ"ג ונזיר וניתוסף בו עוד דבר אחר המעכבו מליטמא שהיה צריך לשחוט את פסחו אף
עליה חובת פסח לא תדחייה
דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה
ל]
כו' (*ש"מ): כה] הוא, ובקודם
אפ"ה מצורע שחל שמיני שלו
זה לאחותו פרטתי לך בו אבל מיטמא הוא למת מצוה דאם אינו ענין לנזיר לבדו תנהו ענין למי שיש בו כל אלו:
חצות לא מצי' מוקמי' ליה
להיות בערב פסח וראה קרי בו
רבא
דא"כ אפי' למ"ד טומאה
ביום וטבל מכניס ידיו לבהונות
רשות אמאי לא יטמא אם ירצה הא לא חיילא עליה חובת פסח וכ"ת משום חומרא דפסח א"כ מאי איריא ערב פסח אפי' ו' ימים
ומטעמא דהואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו. וליכא למימר דהיינו טעמא דאמרינן התם הואיל, דהוה ליה מחמירתא לקילתא דהא
קודם פסח נמי דהא הזאה ג' וז' בעי. והס"ד (כתה"י וש"מ): כו] צ"ל דהיכא (*ש"מ): כז] תיבת ליה נמחק (*ש"מ): כח] דאיכתבו (*ש"מ):
מצורע ודאי חמיר מבעל קרי, אבל נזיר דחמיר מכהן דהו"ל מקילתא לחמירתא לא אמרינן הואיל, ליתא דהתינח לר"א דפ"ז דנזיר (דף
כט] ממיעוטא דלאמו דדרשינן כצ"ל (*ש"מ): ל] ס"א פסחו ולמול את בנו אא"ע לנזיר תנהו ענין לכל מי שהולך לשחוט את פסחו
מז) גבי כהן גדול ונזיר שמצא מת מצוה דס"ל יטמא כהן שאין מביא קרבן על טומאתו, אבל לחכמים דס"ל התם יטמא נזיר שאין
ולמול את בנו (שמכ"י). ולגי' זו לא מיירי בנזיר כלל אלא בעושה פסח גרידא וכהפי' שדחו התוס'. וכן פרש"י בברכות. וע' בתו' רא"ש שם
קדושתו קדושת עולם אלמא כהן חמור מנזיר, מאי איכא למימר. ועוד הא דעולא דאמר הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקריו, האי
שהיה לפניו הך גי' בפרש"י הכא. [ובילנא ציינו בטעות נוס' זו להיותה המשך א' עם נוס' רש"י שלפנינו]: לא] בכהן ונזיר כצ"ל (צ"ק): לב] ר"ל
הואיל הוי נמי מקילתא לחמירתא דהא בשמיני לימי ספירתו קאי דאינו אלא מחוסר כיפורים וקיל מטבול יום דבעל קרי דקי"ל טבל
כך מוגה בקצת פירש"י (בה"ז). וראה מש"כ באות ל: לג] בכהן גדול ונזיר כצ"ל (ש"מ): לד] הגי' שלפנינו היא מבה"ז וע"ש דמפרש כוונתם
ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים, אלמא טבו"י אפילו דקרי אסור בתרומה ואילו מחוסר
דהו"ל למיתני בבבא זו בתחילתה "כה"ג ונזיר" שהיה הולך לשחוט וכו', כי היכי דתני בשאר בבות. ועי' ח"נ דלפ"ז לא יתיישב מה שכתבו אח"כ
כיפורים אפילו דצרעת מותר בתרומה, ואפ"ה אמרי' הואיל מקילתא לחמירתא. ואע"ג דבפ"ק דיבמות (דף ז) אמרינן מי לא מודה עולא
'דמעיקרא תני הקל יותר'. ונוס' ד"ו ה"ל למתנייה ברישא קודם כה"ג כמו כהן הדיוט דתני ברישא כו'. וע' טה"ק. וכן בח"נ ובמלה"ר
דאם ראה קרי בליל ח' שאינו מכניס ידיו לבהונות שלא יצא לשעה שהוא ראוי להביא קרבן, הא ה"נ איכא למימר דלהכי בעי קרא לכהן
כ' שהיא הגי' הנכונה: לה] צ"ל הדיוט ונזיר ואח"כ כו' (ש"מ, טה"ק): לו] צ"ל ופסח (שמכ"י):
ונזיר דלא תימא הואיל היינו במת קרובו של כהן ואח"כ קיבל עליו נזירות דכבר הותר לו איסור טומאת כהן קודם שחל עליו נזירות
והו"א דאף על פי שהוא נזיר מטמא לקרובים אע"ג דנזיר דעלמא אינו מטמא, כהן משום הואיל הו"א דאישתרי, קמ"ל חד מהני קראי
דלא, ומהשתא לא נשאר אלא ג' קראי לדיוקא דמת מצוה חד לנזיר גרידא ואידך לכהן ונזיר והג' לכה"ג ונזיר, אכתי להולך לעשות את פסחו ולמול את בנו דמטמא למת מצוה מנא לן. והניחא לרבא דאמר התם בפ"ג דזבחים מצורע היתרא הוא להא אישתראי ולהא לא
אישתראי אלמא היכא דהיתרא הוא לא אמרינן הואיל, ה"נ לא צריך קרא לנזיר וכהן דלא אמרינן הואיל ואשתראי אישתראי דכיון דטומאת קרובים לכהן היתירא בלא קרא לא שייך לומר הואיל, אבל לאביי וה"נ לעולא דס"ל התם דלגבי התירא אמרינן הואיל הא ודאי צריך
קרא למעוטי הא דאמרן והדרא קושיא לדוכתא. ואע"פ שהתוס' פירשו שם בפ"ק דיבמות אהא דאמר רבא ערוה גופא לא צריכא קרא והקשו והא לכל הפחות איצטריך בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא תימא הואיל ואישתרי אישתרי ותירץ בשם ר"י דיש לחלק דגבי בעל
קרי דשם טומאה אחת היא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי דחד לאו הוא בבעל קרי ומצורע, אבל הכא דשני שמות הן לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, וה"נ נזיר וכהן שני שמות הן לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ולא צריך קרא למיסר כהן ונזיר דלא תימא הואיל
ואישתרי אישתרי, מ"מ לסתמא דגמרא דקאמר כי איצטריך עליה להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי מאי איכא למימר (טורי אבן מגילה ג' ע"ב בקיצור): הרי שהיה הולך כו' ולמול את בנו. יש להקשות, הא תינח פסח שימנע מליטמא שהרי טמא נדחה לפסח שני. אלא מעשות
מילה למה ימנע מפני הטומאה. וכי טמא אינו יכול למול בנו. ונראה לי שאינו רוצה לומר שבעבור הטומאה ימנע מעשות המילה, אלא בעבור שצריך לקבור המת לא יהיה לו שהות לעשות צרכי מילה איזמל וסמרטוטין והדברים הצריכין לה וילך לקבור המת ויניח מלעשות
המילה ולא תעשה בזמנה (ר"פ נזיר מח:): ורש"י פי' דלמול את בנו מיירי בערב הפסח שמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח, ולפירושו הו"ל למימר למול את בנו ולשחוט את פסחו (תוס' רא"ש ברכות יט:):