28/200

טבול יום פרק שנים עשר

זבחים

קב.

עין

משפט

מסורת הש"ס

נר

מצוה

אהרן

קרוב הוא

ואין קרוב רואה את הנגעים. פלוגתא היא

ואין

זר רואה את

הנגעים. דכתיב (ויקרא יג) והובא אל אהרן וגו':

לא א מיי' פ"ט מהל'

א) נגעים פ"ב מ"ה [ע"ש בר"ש]

טומאת צרעת הלכה ב:

ת"כ תזריע נגעים פ"א ה"י

ואין

קרוב רואה את הנגעים. כדתניא בסנהדרין (דף לד:) כל ריב

במסכת נגעים פ"ב (מ"ה) דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ

לב ב מיי' שם הלכה א ופסק

ספרי בהעלותך קהZקו,

❖

וכל נגע מה ריבים שלא בקרובים

אף נגעים שלא בקרובים:

מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו ותנא כג] ברייתא דהכא

ב) סדר עולם פ"ד, ג) ע' רש"ק

דקרוב רואה:

מה שהקשה על רש"י בחומש

היתה אלישבע יתירה. ביום שהוקם

כרבי מאיר וטעמא דרבי מאיר כדמפרש באחד דיני ממונות מקיש

המשכן קאי בסדר עולם:

י)

מסוגיא דהכא, ד) ע' ת"כ צו

בנה סגן. אלעזר: בן בנה. פנחס

ריבים לנגעים כד] מה נגעים ביום אף

מילואים פרש' א הי"ד,

תורה אור השלם

ה) מנחות צח. ע' מכילתא בא

ריבים ביום ומה ריבים שלא בקרובים

משוח מלחמה כדאשכחן במדין אותם

ט)

ואין זר רואה את הנגעים וא"ת אהרן הסגירה

פ"ג, ו) [מגילה יג: ע"ש],

1. וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה

אף נגעים שלא בקרובים ורבנן לא

ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא

אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את

ז) וע' עירובין נד. נדרים נה.,

א)

וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי

ח) ת"כ צו פ"ג ה"ה, פ"ז ה"ו,

מקשי דסברי דיני ממונות בלילה:

והוא המדבר אל העם שמע ישראל

יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם

הנגעים אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה

פרש' ד ה"ט, ט) סוטה מג.,

אני מסגירה אני חולטה אני

הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ

אתם קרבים היום למלחמה על

❖

י) [סנהדרין לד:]

למרים אותה א] שעה אני כהן ואני מסגירה

שמות ד, יד

וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:

פוטרה. בספרי תניא אמר

אויביכם: אחיה. נחשון: כתנאי.

2. וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו

אני חולטה ואני פוטרה קתני מיהת משה

אם משה כהן היה: נאמר בו רושם.

אהרן נמצאת מפסיד לאחותנו

יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי:

דה"א כג, יד

מוסף רש"י

זר ואין זר רואה את הנגעים אמר רב נחמן

שאיני יכול להסגירה ולא לטמאה

סימן מה של חרון היה שם. פעמים

3. מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו

בר יצחק שאני מראות נגעים דאהרן ובניו

אני אמרתי אתה כהן והוא

ולא לטהרה לפי דבריו כה] למדנו שהיה

הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה

וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים

לוי. שהיה עתיד להיות לוי ולא

אֶל יְהֹוָה וְהוּא יַעֲנֵם:

כתובין בפרשה מיתיבי חמש שמחות

אהרן דורש אין אדם רואה בנגעי

וגידוף כגון (שמואל א כ) ויחר אף

ב)

כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת

תהלים צט, ו

4. וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי

ממך, מעתה לא יהיה כן (שמות ד

קרובו ותימה במה היה מפסידה הא

שאול כתיב טו] בתריה בן נעות המרדות

היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל ב]

יד) ואילו לדידיה לא קאמר

וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה

ויחר אף אליהוא (איוב לב) לא רבים

כו] דאין אדם רואה את הנגעים כל

יבמה מלך אישה כהן גדול בנה ג] סגן בן

ליה. ותרד אלי והשתחוית לי,

וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי

יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל

שכן שהיתה טהורה:

ואע"ג דמסקנא הכי הוה ויקם

כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּח¢ רִי

בנה משוח מלחמה ואחיה נשיא שבט

פרעה לילה: וירץ לפני אחאב.

שמות יא, ח

אָף:

התחת אלהים (בראשית ל) לשון נזיפה

5. לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה

אליהו רץ לפני אחאב שהיה רוכב

ואבילה על שני בניה קתני מיהת יבמה מלך

הוא: הלא אהרן אחיך טז]. שהיה ראוי

על סוסו משום כבודו, שאין דרך

יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ

מלך אין כ"ג לא אימא אף מלך כתנאי ויחר אף ה' במשה רבי יהושע

מלכים ללכת יחידי (מנחות

עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר

להיות לוי ידעתי כי דבר ידבר הוא

צח.) שנא' לא יגרע מצדיק

נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ:

בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו

ומשם זכה לכהונה: לא נתכהן משה.

ג)

עיניו. וסיפיה דקרא ויושיבם לנצח

יז]

שמות ז, טו

ויגבהו והיינו גדולה לדורות: ואם

6. וְיַד יְהֹוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ

רושם ר"ש בן יוחי אומר אף זה נאמר בו רושם שנאמר הלא אהרן

ולא יח] פסקו לו כהונה מעולם: ויש

הגיס דעתו כו'. הכי סמכי קראי

וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב

אומרים לא פסקה כהונה אלא

אחיך הלוי והלא כהן הוא הכי קאמר אני אמרתי אתה כהן והוא לוי

ויושיבם לנצח ויגבהו ואם אסורים

ד]

עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה:

בזיקים על ידי שמגביהין עצמן באין

מזרעו. אבל הוא כל ימיו כהן היה

מ"א יח, מו

עכשיו הוא כהן ואתה לוי וחכמים אומרים לא נתכהן משה אלא שבעת

7. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל

לידי עניות ויסורים (מגילה

ורב דאמר כיש אומרים: בניו יקראו

יג:) כלפי לייא. שתי מלות הן,

ימי המלואים בלבד ויש אומרים ד) לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה

נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם

על שבט הלוי. אבל הוא כהן: וכי

כלפי היכן נוטה דבר זה הא איפכא

אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת

שנאמר ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי ואומר משה

מסתברא. לייא, היכן, וחבירו

שמות ג, ה

קֹדֶשׁ הוּא:

תימא לדורות הוא דכתיב. לאחר

8. וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי

בברכות בפ' הרואה (נח.) חצבי

ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו מאי ואומר וכי תימא ה] לדורות הוא

זמן נכתב כשהיו מייחסים את הכהונה

לנהרא כגני לייא, חרסים שבורים

יְהֹוָה וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי

❖

דכתיב ואומר משה ואהרן בכהניו וכל חרון אף שבתורה נאמר בו

להיכן הולכין (פסחים ה:):

יֱהֹוִה וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד

ואת הלויה ולהכי נקט בניו יקראו דלא

ש"ב ז, יח

הֲלֹם:

רושם והכתיב ויצא (משה) מעם פרעה בחרי אף ולא א"ל ולא מידי

הוה ליה למימר משה יקרא על שבט

9. וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּיהֹוָה הֲבָא

ליקוטים

אמר ר"ל סטרו ויצא ומי אמר ר"ל הכי והכתיב ונצבת לקראתו על

הלוי שהרי לא יט] קיים ואין לו לומר

עוֹד הֲלֹם אִישׁ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה

הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים:

אלא על המתייחסים: סטרו. הכהו על

שפת היאור ואמר ר"ל ו] מלך הוא והסביר לו פנים ורבי יוחנן אמר רשע

סטרו ויצא. פי' מפני שכתוב

ש"א י, כב

01. לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת

לחיו: הסביר לו פנים. והיינו ונצבת

(משלי יב) יש בוטה כמדקרת

הוא והעיז פניך בו איפוך א"ר ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך

ה)

חרב, וכך יש דבור שסוטר אותו

מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח

לקראתו לפי גדולתו הכון לקראתו:

על פניו, וכתיב (דברים כז) ארור

איוב לו, ז

דכתיב 5 וירדו כל עבדיך אלה אלי ואילו לדידיה לא קאמר ליה רבי יוחנן

וַיִּגְבָּהוּ:

העיז בו פניך. היינו ונצבת לקראתו

11. וְאִם אֲסוִּרים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן

מכה רעהו בסתר, שקרא מכה

אמר מהכא ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב אמר עולא

איוב לו, ח

הדבורים שמדבר בו, וכך כאן

בְּחַבְלֵי עֹנִי:

למלחמה ולדבר עזות: ואילו לדידיה

21. כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן

יקרא מה שדבר נגדו קשות

בקש משה מלכות ולא נתנו לו דכתיב 7 אל תקרב הלום ואין הלום אלא

לא קאמר ליה. וירדת אלי והשתחוית לי

ובפרט נגד המלך, סטרו. כי אין

יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם

מלכות שנאמר 8 מי אנכי ה' אלהים [וגו'] כי הביאתני עד הלום מתיב

סברא שיכה אותו לעיני הכל,

מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם

לאמר וגו' ואע"ג דמסקנא הכי הוה

ויקרא ו, יא

אבל סטרו בדיבור היה עושה כי

יִקְדָּשׁ:

רבא רבי ישמעאל אומר יבמה מלך אמר רבא לו ולזרעו קאמר וכל היכא

דכתיב (שמות יב) ויקרא למשה ולאהרן

31. לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי

ז]

ח]

הדיבור אפשר לתרץ, ואם יאמרו

עבדי פרעה למה עשית זה, יכול

לילה ויאמר קומו וגו': וירץ לפני

הַ¢קּדָשִׁים וּמִן הַ¢קּדָשִׁים יֹאכֵל:

דכתיב הלום לדורות הוא והא גבי שאול דכתיב הבא עוד הלום איש הוא

ט]

י]

ויקרא כא, כב

לתרץ דיבור שלו, מה שאין כן

אחאב. אחאב רוכב והוא רץ לפניו

אין זרעו לא איבעית אימא הא הוה איש בשת ואיבעית אימא שאני שאול

41. כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל

בהכאה ממש. (ח"א מהר"ל)

בשעה שפוסקין גדולה לאדם וכו'.

שהיה אחאב יחידי ולאו אורח ארעא:

אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:

דאפי' בגויה לא קאים כדר' אלעזר אמר רבי חנינא בשעה שפוסקים גדולה

ו)

יא]

כי כל גדולה ראוי לשיהיה לו

ויקרא ו, כב

מי אנכי. דוד אמרה: שאני שאול

51. כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכֲלֶנּוּ

ולבניו אחריו, שהרי בע"כ אם

לאדם פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות שנאמר 01לא יגרע מצדיק עיניו

דאפי' בגויה לא קמא כ]. ומיהו הלום

בנו ראוי למלכות בנו קודם אל

בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ

❖

ואת מלכים לכסא יב] וגו' ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו שנאמר ואם אסורים

הכל, ואם יורש ממונו כל שכן

ויקרא ז, ו

ז)

קָדָשִׁים הוּא:

מלכות עולמית הוא וכשפסקו לו

שיהיה יורש השררה של אביו.

בזקים ילכדון בחבלי עוני: בעלי מומין בין בעלי מומין כו': מנא ה"מ דת"ר

ח)

לשאול מלכות עולמית פסקו לו אבל

ועוד כי הבן יש לו חבור וצירוף

אל אביו, ואם אביו מלך הבן הוא

שינויי נוסחאות

כל זכר לרבות בעלי מומין למאי אי לאכילה הרי כבר נאמר לחם אלהיו

הוא גרם לעצמו שתנטל הימנו: כדרבי

בן מלך, ובזה הבן קרוב אל

אלעזר. דאמר אם הגיס כו' ויגבהו

מקדשי הקדשים יאכל אלא לחלוקה תניא אידך כל זכר לרבות בעלי מומין

א] באותה שעה אמר אני כצ"ל

המלכות, רק אם מגביה עצמו

יג]

(ש"מ): ב] ישראל ואבל אחד

הקב"ה משפילו. ובפ"ק דמגילה

ואם אסורים בזקים גבהות לבם גורם

למאי אי לאכילה הרי כבר אמור אי לחלוקה הרי כבר אמור יד] שיכול אין לי

יבמה כו' כצ"ל (*ש"מ. וכ"ה

פירשנו עוד ע"ש (ח"א מהר"ל):

להם להיות אסורים בזקים ילכדו כא]

בסד"ע רבה פ"ז): ג] נ"א בניה

אלא תם ונעשה בעל מום בעל מום מעיקרו מנין ת"ל כל זכר תניא אידך 06כל

אני מסגירה אני חולטה כו'.

וע'

סגני כהונה (סד"ע רבה ומ"ר),

[ובספרי תניא נמצאת מפסיד

בחבלי עוני: כל זכר. קמא במנחה

זכר לרבות בעל מום למאי אי לאכילה הרי כבר אמור ואי לחלוקה הרי

מהרש"א: ד] אלא הכי קאמר

לאחותנו כו', והק' התוס' במה

כתיב בצו את אהרן: אם לאכילה.

ליה אני כצ"ל (ש"מ): ה] ההוא

היה מפסידה, דהא כ"ש שהיתה

כבר אמור ואי לבעל מום מעיקרו הרי כבר אמור שיכול אין לי אלא בעל

לדורות כצ"ל. וכן ברש"י (ש"מ).

להתירו לאכול מחלק חביריו אם יזמנוהו

טהורה עיי"ש]. ונלע"ד ע"פ

ובכי"צ וכ"ת איש הא"להים

מום קבוע בעל מום עובר מנין ת"ל כל זכר כלפי לייא אמר רב ששת

דאיתא ב' סברות בענין הנגעים,

עמהם אבל הוא לא יחלוק: לחלוקה.

איקרי כהן לא איקרי: ו] בש"מ

האחד דהוא דבר נמשך מזוהמת

איפוך רב אשי אמר לעולם לא תיפוך ואיצטריך סלקא דעתך אמינא

ליטול חלק כאחד הכשרים: כל זכר.

נוסף אמר לו הקב"ה למשה:

חטא ולאו מזבח כפרה, והכי

ז] בכתה"י רבה. וכצ"ל (דק"ס).

משמע פ"ק דשבועות דאמרי'

תניינא בחטאת כתיב והשלישי באשם.

ובכי"צ מתיב רבא בר ישמעאל

לכל חטאתם ולא לכל טומאתם,

וברייתות הללו בת"כ במדרש המקראות: כלפי לייא. בעל מום עובר משמע להתירו טפי מבעל מום קבוע: לא תיפוך. ואיצטריך קרא למידרשיה הכי

יבמה וכו'. וניחא דלעיל הובא

ופריך וכו' על ז' דברים נגעים

ברייתא זו בסתם: ח] נ"א רבה

באים אלמא דאיכא פלוגתא בהא

מהו דתימא קרא קמא קבוע הוא דאכשר דרחמנא כב] חס עליה משום דלית ליה היתירא למחר וליומא אחרינא אבל עובר דאית ליה היתירא למחרת:

בר עולא (*ש"מ): ט] נ"א עד

אי אתא לכפר חטא או לא. ועי'

אימא עולם הוא (צ"ק, ד"ו רפ"ב). נ"א

מ"ש השל"ה באריכות בדרוש

לו ולזרעו הוא (כי"צ): י] צ"ל והוא (*ש"מ): יא] בכתה"י וש"מ נוסף דאמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: יב] נ"א לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו

שבת הגדול לפ' מצורע דצרעת משרע"ה היה דבר נמשך מזוהמת קין והבל ע"ש. וסברא הב' דהוא מזבח כפרה להתם החטא וטובה

ואם הגיס וכו' (כי""מ). נ"א לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו ואם משפיל עצמו הקב"ה מגביהו שנ' ויושיבם לנצח ויגבהו ואם הגיס וכו'

היא לגביה שסר עוונו עי"ז. ונ"ל דיש נפ"מ בין ב' הסברות, דאם נאמר שהוא דבר נמשך מהזוהמא, א"כ י"ל דר"מ דס"ל בפ"ב דנגעים

(כי"צ): יג] בכל כתה"י נוסף ומן הקדשים: יד] בד"ו רפ"ט וש"ח נוסף אלא לבעל מום מעיקרו. וכ"ג צ"ק. ולכא' ה"נ צ"ל בברייתא שאח"ז:

דאין כהן רואה נגעי קרוביו הוא מסברא דחשדינן ליה שלא ידקדק ויטהרנו כמ"ש שם במתני' לענין נדרים ובכורות, ולהכי ה"ה לטמא

טו] וכתיב (כי"פ): טז] בכי"י נוסף הלוי: יז] בכי"פ זוכה: יח] צ"ל לא (כתה"י): יט] לא היה קיים כצ"ל (*ש"מ, הגרי"ב): כ] נ"א קיימא

אינו רואה דתניא בת"כ אקרא דלטהרו או לטמאו דכהן המטמא הוא המטהר וכיון דאינו ראוי לטהרו אינו יכול לטמאו. אבל לסברא

(*הגרי"ב): כא] צ"ל וילכדו (ש"מ). ובכתה"י וילכדום: כב] רחמנא דחס כצ"ל (ש"מ): כג] צ"ל ואתא (שמכ"י). [אמנם שם לא העביר קולמוסו

הב' דהנגע וטומאתו הוא להתם החטא א"כ ליכא חשדא כלל דאם הוא טמא והקב"ה שלח לו לכפר עליו למה יטהרנו וימנע ממנו

על תיבת ותנא, אך נר' שנתכוון למחקה]: כד] לנגעים ונגעים לריבים מה כו' כצ"ל (צ"ק): כה] גי' ש"מ דרכינו. וכ"ה לשון הספרי שם:

הכפרה, ואם הוא טהור למה יטמאנו חנם דאפשר אין בו חטא כלל. ולפ"ז צ"ל דגזה"כ הוא לפסול הקרוב מדרש דמקיש נגעים לריבים.

כו] כיון דאין כצ"ל (ש"מ):

ובזה יבואר דהנה אהרן אמר תרי מילי הנראים דסתרי אהדדי, דקאמר שנפסיד לאחותנו פי' דס"ל דהנגע בא להתם החטא, וכיון שאין

מי שיטמא אין לך הפסד גדול מזה שלא יסור החטא ממנה, וקאמר שקרוב אינו רואה את הנגעים, וכבר ביארנו שלסברא זו אין לפסול

את הקרוב. להכי קאמר לפי דרכנו למדנו שהיה אהרן דורש כו' פי' לאו מסברא אלא מדרש הכתוב ודו"ק. ומתורץ בהכי קו' התוס' ושאר דקדוקים. (בכור שור) מר"א בר"ש גמירנא דאמר בבית הכסא. נסתפקתי אם מותר לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים. והיה נראה

לכאורה דמותר דהא קיי"ל דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש. (ואהא סמיכנא ועבידנא עובדא לעיין בבית הכסא בספרי פילוסופיא המועתקים ללשון עברי כגון ס' המדות לארסטו והדומה לו, ואפילו המחוברים בחכמת הטבע ובמה שאחר, עם היותם נחשבים לרד"ק

ולר"ש בן תיבון בהקדמת המורה וסיעתם מעשה בראשית ומרכבה, שרי להו מרייהו שעשו כוונים מדמיונו של הר"מ ז"ל להעציבה), שמע מינה בלשון עצמו ליכא משום קדושה אלא בתר ענין אזלינן. והא נמי ליכא ענין קדושה כי אם להרהר ולחשב באופני הדבור הנאות

והלשון המדוקדק. ואפילו לדבר בם להוציאם בפה היה מותר. הגע בעצמך כשהיו ישראל על אדמתן ולשונם לשון הקודש, היו בודאי משתמשין בו אף בבה"כ ולכל צרכם (אע"פ שבלי ספק יש קדושה בלשון גם מצד עצמו. וזהו דעת קצת במה שנקרא לשון הקודש). איברא

לדידן מסתברא לאיסורא כיון שאין דרך להגיע לידיעת לשון הקדש על נכון כי אם ע"פ הכתובים אשר יורו באצבע על כללי הדקדוק, שלא נשארה בידינו ידיעת דרכי לה"ק אם לא על פיהם. ועל כן אי אפשר לעמוד בהם בלי הרהור דברי תורה ופסוקי המקרא ואסור. שמעתי

על הרמב"ן ז"ל שהיה מעיין בספרי לשון לעז של חכמי אומות העולם בבה"כ כדי שלא להרהר בד"ת (וכ"כ הרע"ב ספ"ה דאבות), וכן היה מנהגו של א"מ הגאון ז"ל. ואם [לא] היו מוצאים היתר בעיון הנ"ל, נ"ל שלא היו עוסקים בהם. וצ"ע אליבא דר"י דפ' שתי הלחם

(מנחות צט ע"ב) דאית ליה דברים ככתבן וא"ל לבן דמא צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה ולמוד בה חכמת יוונית. הא איכא שעי דבה"כ דליכא לקיומי בהו קרא דוהגית, וילמוד בהם שם. וכן יש להוכיח מהא דאיתא בזבחים בפ' טבו"י א"ר הא דינא מר"א בר"ש

גמירנא בבה"כ שהיה גורס שם למודו לאונסו. ולא הוה חייש לעיוני בדברים של חולין כה"ג כי היכי דלא ליתי לידי הרהור תורה בבה"כ. וכן פ"ק דקידושין (דף ל"ג) דילמא לאונסיה שאני. וצ"ע. וי"ל שלא היה להם ספרים בחכמות חיצוניות לעיין בהם. או שמא מתוך שדברי

תורה היו שנונים בפיהם ולא היו מעיינים בהם אלא במחשבה, לא מתוך הספר, כי לא ניתנו ליכתב בימיהם, ומתוך העיון המחשבי נאנסו ושכחו להפסיק ההרהור בדברי תורה ולהסיח דעתם לדברים אחרים בהכנסם לבה"כ. ובאמת אין להביא ראיה מן התנאים בדברים כאלו.

ומההיא דמנחות נמי ליכא למשמע, ותסברא אטו מי ליכא שעי דבה"כ והא לא אפשר בהו לקיומי קרא כדכתיב (וכה"ג איתא פ' ר"ע (שבת פט ע"ב) דל תרתי סרי ופלגא דמיכל וצלויי ודבה"כ) (איברא להירו"ר דמייתי בב"י ספ"ה. אה"נ דאיכא לקיומיה התם נמי ולק"מ.

ועמ"ש שם בחבורי בס"ד) אלא מאי אית לך למימר דברים ככתבן לאו דוקא, שעה שאינה לא יום ולא לילה נמי לאו דוקא, ושעה דבה"כ אינה חשובה לא ביום ולא בלילה ואינה ראויה ללימוד חכמה מתחלתה וק"ל. נ"ל. יעבץ ס"ט (שאילת יעב"ץ ח"א סי' י): שאלה. הא דתניא

בפ' אין עומדין (ברכות ל"א ע"א) דאין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, ופרש"י שאינה צריכה עיון כדי שלא יהרהר בה בתפלה. וא"כ לפי זה צריך נמי ליזהר שלא ליכנס לבית המרחץ ולבהכ"ס מתוך הלכה שאינה פסוקה, שלא יהרהר בד"ת באותן מקומות, כדאמר

בכמה דוכתין בתלמוד דאסור להרהר שם בד"ת. או שמא יש לחלק. תשובה. יראה דיש לחלק. וכן מצאתי כתוב דקמאי נמי הוו מספקי בהך מילתא. וכתב שם הכותב דיש ראייה להתיר מהא דאיתא פ"ק דקידושין (ל"ג ע"א) גבי בר קפרא ורבי שמעון, דפריך תלמודא והאמר

רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, ודחי דילמא לאונסו שאני. ופרש"י פעמים שהיה טרוד ומעיין בשמועתו לפני כניסתו ועל כורחו הוא שמעיין וגורס בה בבית המרחץ עכ"ל. הרי מוכח בהדיא מדברי רש"י דשרי, דאל"כ לא הוי לאונסו, דפשע

בתחילת כניסתו לבית המרחץ. וגם נראה מתוך הסברא דיש לחלק, דודאי לעמוד ולהתפלל מתוך הלכה שאינה פסוקה אסור משום דא"א לו לכוין יפה, מ"מ נראה דודאי הרהורי הלכה ירחיקוהו למעיין בה, וא"כ ע"כ יהא לבו טרוד אם עיין הוא בהלכה לא יוכל לכוין תפילה,

ואם יכריח מחשבת לבו לסלק עיון ההלכה, ההיא גופה טירדא היא לו שצריך להסיר מלבו מה שהוא חפץ לחשוב בו ויפסיד ע"י כך כוונת התפילה. ועל טירדא מועטת הקפידו הראשונים לענין תפלה כדאמר פ' הדר (עירובין ס"ה ע"א) הבא מן הדרך לא יתפלל תוך ג' ימים,

שמואל לא הוי מצלי בביתא דהוי ביה שיכרא, אבל בבית המרחץ איכא למימר, דלא גזרינן שמא יהרהר שם כיון דידע דעבירה היא יש בו כח להכריח את לבו שלא יהרהר שם, ואם היה לו טורח וטירדא על זה יהא כן. וק"ל. ותו יש לחלק, דדוקא גבי תפילה חיישינן פן יהרהר

בה בד"ת משום דתרווייהו דברים של קודש הם, אבל לא חיישינן שיהרהר במקום הטינופת כגון בבית המרחץ ובבית הכסא בדברי תורה, דהוי גנאי וזלזול לדברי תורה שהוא בא לעסוק בה. ודמי קצת להא דאמרינן פ"ק דפסחים הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קאכיל

מיניה בתמיה. אמנם הדבר ידוע הוא, שקשה מאד להסיר מלבו בהרהורי התורה אפי' במקום הטינופת מי שלבו נבהל ולהוט לעיין בפלפול הלכה, ואף כי אמרינן פ' מי שמת אמר רב הונא ת"ח אסור לעמוד במבואות המטונפות מפני שאי אפשר לו בלא הרהור תורה, אלמא

דחיישינן להכי וצ"ע (תרומת הדשן ח"א סימן מא):