טבול יום פרק שנים עשר
זבחים
קה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
או
דלמא בתר בהמה אזלינן. תימה אם הבהמה בפנים פשיטא
סא א מיי' פי"ט מהל'
בתר רוב האבר והוה ליה כמאן דלא נפק ואין כאן רוב הבהמה
א) ירוש' יומא פ"ו ה"ו,
ב) לעיל קד: וש"נ, ג) תוספ'
פסה"מ הלכה ג:
דגברי טהורים כדמוכח כולה שמעתין ויש לומר דה"ק בתר
לחוץ טו] ולענין טומאת בגדים טז] מחוץ למחנה בעי (האי מיעוטא
סב ב ג מיי' פ"ה מהלכות
פרה ספ"ז [וע"ע תוספ' יומא
בהמה דוקא אזלינן בתר רובא אבל בגברי לא: או דלמא כיון
דאבר שיצא לחוץ): ז) אלא שיצא חציו. של פר ברוב אבר. בחצי הפר יז]
פרה אדומה הלכה ה:
פ"ג] הי"א, וכעי"ז פרה פ"ח
סג ד מיי' שם הלכה ז ופ"ו
מ"ג ועי' לעיל פג., ד) [ע' תו'
דהדור הדור. פי' בקונטרס דמבעיא ליה לענין טומאת בגדים של אלו
(הג"ה) יצא רוב אחד מן האברים ומיעוטו בחצי הפר שבפנים:
ב"ק עז. ד"ה פרה], ה) חולין
מהלכות אבות הטומאה
האי מיעוטא דאבר. שנשאר בפנים
שהוציאו וקשה אטו מחיצות עזרה
הלכה טו:
קכא. כריתות כא. נדה נא.,
סד ה מיי' פ"ג שם הלכה ב:
ו) ירוש' שם, חגיגה פ"ג ה"ב,
בתר רובא דאבר שיצא שדינן ליה
מקום טהרה דכיון שנטמאו מי
בתר רוב אבר שדינן
ליה והא נפק ליה או
לז]
סה ו מיי' שם הלכה ג:
ז) שייך לעמ' הקודם
❖
והוה ליה כמאן דנפק ואשתכח רוב
יטהרם ונראה לפרש דמבעיא ליה
דלמא בתר בהמה שדינן ליה תיקו רבה בר
סו ז עי' בכ"מ בפ"ה
ח) [בב"ר ס"פ נח] פ' ל"ח יט
❖
בהמה מבחוץ: או דלמא בתר בהמה.
לענין הנוגע בפנים דדלמא כיון
מהלכות פרה הלכה ז:
רב הונא מתני לה בגברי במתעסקין בו
דיצאו בחוץ אע"ג דחזרו הנוגע בפנים
דמיחבר בה והיכא דאיתא שדינן
חמשה בני אדם ונפקו תלתא ופשו להו תרי
הגהות הב"ח
טמא ומסיק דמיבעיא ליה כיון לח]
לה יח] ואע"ג דלאו רובא דבהמה
(ג)
תורה אור השלם
מאי בתר רוב מתעסקין אזלינן או בתר
(א) גמ' הנך דאיכא גואי נמי
א]
היא אלא פלגא וליכא למימר
דנקטי בבקולסי ומיירי בעומד טל] בחוץ
1. וְהַשּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו
ליטמא אמר רבא הא בעינא:
בהמה אזלינן א תיקו א) בעי רבי אלעזר פרים
כדאמרן לעיל שבקינן יט] רובא
ואוחז במקלות להוציאם לאחר
(ב) שם שעיר המשתלח נמי אי
וְָרחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי
ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו מהו מי
לית להו פרה ופרים מנלן כצ"ל
דבהמה (ד) אפילו הכי כיון דאין האבר
שיחזרו מ] כדפירש בקונטרס. הג"ה:
כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:
ותיבת אפי' נמחק: (ג) רש"י
ויקרא טז, כח
פרים הנשרפים. שיצאו הפרים
אמרינן כיון דנפקי להו איטמו להו או דלמא
נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא ולא
ב]
ד"ה או דלמא וכו' שדינן לה
ובתורה אור ציין ויקרא יד.
2. וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל
ולאו רובא כצ"ל ותיבת ואע"ג
הויא יציאה ואם כ] נטמא הפר שורפו
והאנשים וחזרו הפרים
כיון דהדור הדור אמר ר' אבא בר ממל ת"ש
נמחק: (ד) בא"ד אפילו הכי.
זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר
❖
בפנים: מתני לה. להך בעיא ברובא
וגברי מהו פשיטא מא] האנשים וגם
ב)בהיו סובלין אותן במוטות הראשונים יצאו ג]
נ"ב זהו פסק הלכה של רש"י:
ויקרא יא, לז
הוּא:
דמניינא דגברי: שיצאו וחזרו מהו.
בגדים שהיו עליהם טמאים ובחזרתן
(ה) ד"ה בקולסי וכו' דוגמתו
חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו
בירושלמי תרח: (ו) ד"ה
קס"ד לענין טומאת בגדים של אלו
לא נטהרו אלא אם אנשים אחרים
השורף וכו' ופר העדה גמרי
הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה
מוסף רש"י
❖
שהוציאום קמיבעיא ליה: איטמו להו.
נכנסו בעזרה ויתעסקו מב] בהוצאתן או
כצ"ל ותיבות ופר י"ה נמחק:
מטמאין בגדים והאחרונים אין מטמאין
מה זרעים שאין סופן ליטמא
בגדיהם: כיון דהדור הדור. והוו
הראשונים לבשו בגדים אחרים מי
טומאה חמורה. זרעים אינן
בגדים עד שיצאו ואי ס"ד כיון דנפקי להו
להו כמי שלא יצאו: הנך דאיכא
הוו טמאים בעסק זה קודם שיצאו
נעשין אב הטומאה עולמית ואפילו
גליון הש"ס
נגעו במת שהוא אבי אבות, ואינן
איטמו הנך דאיכא גואי ליטמא אמר
גוואי נמי נטמאו. דהא יציאה לענין
חוץ לעזרה מג] כיון שיצאו הפרים כבר
(א)
עיין
נעשין אב לטמא אדם וכלים,
גמ' צריכין הכשר טומאה.
טומאת בגדים בפרים כתיבא כא] יוציא
חשוב כאילו מוציאים אותם מפתח
רבינא ותסברא הא בעינא ואחר יבא אל
בב"ק דף עז ע"א תוס' ד"ה
דמהיכא נפקא דנוגע במת מטמא
1
ד]
❖
פרה:
אדם מהאי קרא דכתיב (במדבר
אל מחוץ למחנה ושרפו וגו' ומיניה
עזרה ולחוץ. וקאמר מי מד] תלי
המחנה וליכא אלא רבי אלעזר היכי בעי לה
יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא
ילפינן לקמן בפירקין (דף קה:) לומר
מילתא בהוצאת הפר לבדו אע"פ שלא
כגון דנקיטי לה בבקולסי ת"ר פרים
והנפש הנוגעת באותו טמא תטמא
ג
ג)
ה] ד)
לך כיון שיצא הפר חוץ למחנה אחת
יצאו האנשים א"כ גבי סובלין אותן
עד הערב, וכי כתיב האי קרא בדבר
שינויי נוסחאות
ופרה ושעיר המשתלח המשלח השורפן
שיש לו טהרה בהזאה ובטבילה
מטמא בגדים אע"פ דלא נפוק גברי
במוטות כיון שיצא הפר ולכך נטמאו
א] או דלמא בתר (*ש"מ):
כתיב, דכתיב לעיל מיניה והזה
והמוציאן ד מטמא בגדים והן עצמן אין
נטמאו אלא לאו משום דאמר' דאי
הראשונים אם כן גם דגואי נטמאו.
ב] הראב"ד בפ"ה מהל' פרה
הטהור על הטמא וגו' ובההוא
מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין
ה"ה כתב דלשיטת הרמב"ם
טמא קאי והנפש הנוגעת, יצאו
הדור הדור וכל שכן אלו שמוחזרים
ותסברא שיהא תלוי ביציאת הפר לבדו
[וכ"ה לפי' התוס' כאן] צ"ל
אוכלין ומשקין וכלי חרס, הואיל
דברי ר"מ וחכ"א פרה ופרים מטמאין אוכלין
ועומדין שהרי לא יצאו כב]: אמר רבא
והא בעינן ואחר יבא אל המחנה
מטמו. כיון דהאיבעיא היא על
ואין להם טהרה במקוה אין נעשין
אב הטומאה: יצתה נבלת עוף
הפרים אם מטמאים (עפ"י
ותסברא. דהך כג] דקמייתי ראיה
ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא
אלא פשיטא דבעיא מה] גם שיצאו האנשים
ו]
טהור שסופה ליטמא טומאה
רש"ש): ג] יש כאן קצת שינויים
מילתא היא: הא בעינן ואחר יבא
עם הפרים ולכך דגואי לא מטמאי
חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין בשלמא
חמורה. אדם ובגדים אם יאכלנה,
מלשון המשנה דלעיל. ובש"מ
תיקן עפ"י נוסח המשנה וכ"ה
הלכך אינה צריכה הכשר (חולין
אל המחנה. אלמא קרא בדנפיק
וגם בבעיא דילך אנשים אחרים
לרבי מאיר כדתנא דבי ר' ישמעאל דתנא
ה)
ז]
קכא. קכא:) אין צריכה הכשר.
בכתה"י: ד] בכי"צ ואחרי כן
לבראי קאי דכל כמה דלא נפק לא
שמעולם לא יצאו פשיטא דטהורין או
יבא. וכן נכון, דקאי אשורף פר
לא שום הכשר ירידת טומאה, לא
דבי רבי ישמעאל 2 על כל זרע זרוע ח] מה
❖
ושעיר של יוה"כ (ויקרא טז,
קרינא ביה ואחר יבא וכיון דלא קרינא
גברי קדמאי אם לבשו בגדים אחרים.
הכשר מים ולא הכשר שרץ, אלא
זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה
כח). ואילו קרא דאחר יבא וגו'
מאליה בלא שום נגיעה (נדה נ:):
ביה ואחר יבא לא קרינא ביה יכבס
אלא רבי אלעזר הכי בעי דנקטי
(ויקרא יד, ח) קאי אמצורע:
וצריכין הכשר אף כל שאין סופן ליטמא
ט]
בגדיו: ופרכינן אלא ר' אלעזר היכי
בבקולסי שהפרים יצאו וחזרו מו] אנשים
ה] נ"א ת"ר השורף פרה
שיטה מקובצת
טומאה חמורה צריכין הכשר יצתה נבלת
ופרים והמשלח את השעיר
בעי לה. דכיון דבהכי תליא מילתא
אחרים ועמדו חוץ לעזרה ומוציאין
ו)
י]
כד]
מטמאין בגדים כו' (כתה"י,
בשלמא לר' מאיר כדתנא דבי
עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה
מכי נפק קרינא ביה יכבס בגדיו ואי
הפרים שבתוך העזרה במקלות מי
ב"ש, ח"נ). וכ"ה בתוספתא
ה
רבי ישמעאל כו'. עי'
דפרה, וכן העתיקו התוס' ב"ק
אהדרינהו ואתו אחריני לאפוקינהו
אמרינן כיון שהפרים כבר יצאו
ואין צריכה הכשר אלא לרבנן אי אית להו
❖
תוס' ב"ק דף ע"ז ע"א:
יא]
עז ע"א והר"ש בפרה פ"ח מ"ז,
אפי' חשבת להו כה] מוציאין לא מטמאו
והאנשים עומדים בחוץ חשוב כאילו
דתנא דבי רבי ישמעאל אפילו שעיר
וכן משמע מרש"י, וכעי"ז
בש"מ: ו] מטמא אוכלין
הנך בתראי עד דנפקי דהא לא קרינא
מוציאין אותן מפתח עזרה ולחוץ
המשתלח אי לית ליה אפי' פרה ופרים
(ב)
ומשקין מפני שהוא חי וכל
ליקוטים
בהו ואחר יבא: דנקיטי לה בבקולסי.
וטמאין או חשוב כאילו לא יצאו
שהוא חי אינו מטמא כו'
מנלן כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא
(כתה"י, וכעי"ז בתוספתא ובש"מ):
שאחזום במקלות ועומדין מבחוץ
הפרים מעולם לחוץ וטהורים אבל
השיך לעמ' זה ר' בעמ' קודם
$ צריכין יב] הכשר טומאה ממקום אחר בעי רבי
ז] בכי"צ נוסף היינו טעמיה:
מטמאין אלא העוסקין בהן הלכך
א)
ו
להוציאם לאחר שחזרו וקמיבעיא ליה
אם נכנסו בפנים גברי חדשים או
ח] זרוע אשר יזרע כי זרעים
צריכין הכשר טומאה ממקום
אלעזר פרים ושעירים הנשרפים מהו
מי אמרינן כיון שיצאו חוץ לעזרה
הראשונים בבגדים חדשים כיון
מה זרעים וכו' (*ב"ש). ובחולין
אחר כלומר שיגע בהן שרץ,
כו]
כל הענין בשינוי קצת: ט] צ"ל
הלכך פרה ופרים מקבלין טומאה
שיטמאו אוכלין ומשקין בפנים כבחוץ מחוסר
כל העסוקים בהן מכאן ואילך חוץ
שמעולם אלו לא יצאו פשיטא
צריכין בלי וא"ו. וכן ברש"י
מפני שהן מתים, אבל שעיר
יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא בתר
לעזרה מטמאין בגדים או דלמא כיון
דטהורים אע"פ שיצאו כבר הפרים.
(*ש"מ): י] יצתה נבלת כו' עד
המשתלח אינו מקבל טומאה
ואין צריכה הכשר לא גרסינן
מפני שהוא חי (חי' הר"ן שבועות
דהדור הדור ועד דנפקי לא מטמאו:
מה מז] שבפנים אינו מבואר וזה עיקר.
דבעיא הדר פשטה מחוסר יציאה כמחוסר
ז
(ב"ש, ח"נ ועיי"ש). ועי' יד דוד:
יא ע"ב בקיצור): צריכין הכשר
ברוך ד"ך: מחוסר יציאה
בקולסי. בלשון הש"ס ירושלמי
יא] צ"ל אין (צ"ק): יב] התוס'
מעשה דמי בעא מיניה רבי אבא בר שמואל יג]
טומאה ממקום אחר. כלומר
בב"ק גרסי אין צריכין (רש"ש)
.
בעינן שיהיו ראויים לקבל
כמחוסר מעשה דמי או לא. וא"ת
מקל וראיתי דוגמתו כז] (ה) ח) בצילמי
מרבי חייא בר אבא נבלת עוף טהור לר' מאיר
ועי' בליקוטים. ועי' ח"נ ויד
טומאה ממקום אחר ואם היו
תרח נטל בקולסא ותברינון: השורף
אי מטמאו בפנים אם כן יטמאו
דוד: יג] נ"א בר ממל (*ש"מ):
ראויים לכך מטמאין הם מעצמן
מהו שיטמא בכזית דמחתא לארעא לא
יד]
יד] שתטמא (*ש"מ): טו] ס"א
פרה אדומה ופרים הנשרפים מטמאין
את האימורים ויש לומר דמחוסר
כאילו קבלוה ממקום אחר ונפקא
לחוץ ובעי לשורפו בפנים
תיבעי לך דנקיט בפומיה לא תיבעי לך כי תיבעי
מינה דבעו הכשר מים שיהיו
בגדים. פרה בהדיא כתיב בה
חתיכה פשיטא דהוי כמחוסר
הס"ד והשאר ליתא (ב"ש ומ"כ).
ראויים לקבל טומאה הילכך פרה
לך דנקיט ליה בידיה מחוסר קריבה כמחוסר
(במדבר יט) פרים פר כהן משיח ופר
מעשה ולא תטמאו בשעת פרישתן
ועי' בעמ' הקודם בש"נ אות
ופרים שהם אוכלין וראוים לקבל
מח]
כח: טז] בגדים יוציא אל
טומאה מטמאין מעצמן אבל
מעשה דמי או לא (בתר דבעיא הדר פשטה)
העדה (ו) ופר כח] יום הכיפורים גמרי
דמיירי בניתזין בעל מט] כרחו
מחוץ למחנה בעינן (כי"י).
שעיר המשתלח שהוא חי ואינו
מקרא יתירא דחטאת חטאת בשילהי
והס"ד ומה"ד האי מיעוטא
ראוי לקבל טומאה אף מעצמו
דאבר. שיצא לחוץ הס"ד
אינו מטמא ולעולם פרה ופרים
כל הזבחים שנתערבו (לעיל פג.) ופר כט] יוה"כ בהדיא כתיב (ויקרא טז): והן אינן מטמאין בגדים. פרה ופרים עצמן אין מטמאין בגדים הנוגעין
(כי"י, ש"מ, ומ"כ). [ובצ"ק ל"ג
מטמאין מעצמן. בין ותדע. עוד
בהן בלא מתעסקין אבל מטמאין אוכלין ומשקין הנוגעין בהן. ולקמן מפרש טעמא: כדתנא דבי ר' ישמעאל מה זרעים שאין סופן לטמא
התיבות שבסוגריים]: יז] הפר
יש לפרש להאי מימרא הכי
שבחוץ יצא רוב כצ"ל (*שמכ"י,
לעולם רבנן לית להו דרבי
טומאה חמורה. כגון אדם ובגדים: וצריכין הכשר. דבר המכשירן לקבל טומאה כגון נתינת מים ומגע שרץ: אף כל שאין סופו
צ"ק): יח] צ"ל ליה (כי"פ):
ישמעאל דסבירא להו דבעינן
לטמא כו'. כגון שאר אוכלין אבל הני פרה ופרים ושעיר הואיל וסופן לטמא אדם ובגדים כגון המתעסקין בהן אין צריכין הכשר ל] טומאה
יט] צ"ל לא שבקינן (כתה"י
שיקבלו טומאה ממקום אחר
ודפ"י): כ] עי' ח"נ ופ"מ שכתבו
הלכך מטמאו מחיים ואע"ג דלא לא] איטמויי שאר בעלי חיים דעלמא: אלא לרבנן אי דאית להו דתנא דבי רבי ישמעאל אפי' שעיר המשתלח
ופרה ופרים נמי על ידי קבלת
דמכאן הוא הגה"ה, דהא רש"י
טומאה הילכך פרה ופרים דבני
ואי לית להו דתנא דבי רבי ישמעאל פרה ופרים מנא להו. הרי טהורין הן ולא נאמרה בהן טומאה אלא למתעסקים בהן: אמרי במערבא
מפרש לה לענין טומאת בגדים.
קבולי טומאה נינהו מקבלי
צריכין הכשר טומאה ממקום אחר. הא דתנא דבי רבי ישמעאל ה"ק כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר
אבל ראה לעיל אות טו דיש בזה
טומאה ויהבי לה אבל שעיר
ב' נוסחאות בשיטת רש"י. ועי'
שהוא חי לא מקבל טומאה ולא
שיגע בשרץ או בנבילה ולא שיטמאו לב] מאיליו אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלין
טה"ק: כא] בכי"פ נוסף ולא
יהיב לה ולדעת הנך רבנן נבלת
מאיליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן ולא בעלי חיים דלא אשכחן בבהמות בעלי חיים מטמאין: מהו שיטמאו
בגברי דכתיב: כב] כ' בליקוט
עוף טהור נמי לא מטמאה עד
לג]
הלכות, הנה רש"י על סוגיא זו
דמקבל טומאה ממקום אחר.
בפנים אוכלין ומשקין. הואיל ועדיין לא הגיעו להיות מטמאין טומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה או דלמא הואיל וסופן לטמא לכשיצאו
ביאר בקיצור מאד וקשה להבינו,
והאי פירושא ניחא טפי לההוא
מטמאו: נבלת עוף טהור. מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית: מהו שיטמא . לרבי מאיר אוכלין ומשקין בכזית. לרבנן לא
וגם לפי המסקנא לא פליגי רש"י
סוגיא דזבחים מיהו בהאי סוגיא
לד]
ותוס' לדינא עכ"ל: כג] דהך
והאי פירושא ליכא פלוגתא בין
תיבעי לך דאמרי מידי דחזי לטומאה בעינן ובכזית אין לזו לה] טומאה אלא בבית הבליעה אבל לענין מגע ליכא שיעורא לו] בכזית אלא לרבי
ראיה דקמייתי כצ"ל (שמכ"י):
פרה ופרים לנבלת עוף טהור
לטומאה מהו שתטמא בכזית מאליה: דמחתא על ארעא לא תיבעי
מאיר דאמר כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ראויה
כד] מילתא דבעינן ואחר יבא
וסוגיין נמי בכולא תלמודא כרבי
אל המחנה מכי נפק כו' כצ"ל
לך. דלא מיטמאה דהא אכתי לא הוגעה לסוף טומאה חמורה שמא לא תיכנס לבית הבליעה לעולם: דנקט בפומיה
ישמעאל דלא בעינן לא הכשר
(ב"ש): כה] להו לקמאי
מים ולא הכשר שרץ (ראב"ד פ"ג
לא תיבעי לך. דאם היו אוכלים אחרים לתוך פיו מטמאתן דהא הגיעה לטומאה חמורה בהאי שיעורא. כי תיבעי לך כו':
מוציאין כצ"ל (מ"כ, כי"ב וג').
מאה"ט ה"ג):
וכן בכי"פ לקמאי: כו] שיצאו
הכי
מתחילה חוץ (כתה"י, כי"ב וג'):
כז] דוגמתו באגדה בצלמי (כתה"י וש"מ): כח] צ"ל מפר (*ב"ש, כי"ב וג'). ור' הג' הב"ח [וכדבריו הגיהו גם בש"מ וח"נ ורש"ש ועי' דק"ס]: כט] צ"ל ובפר (*ב"ש): ל] בכתה"י ודפו"י הכשר ראיית טומאה. וגי' ב"ש וכי"ג הכשר דהיינו
ראיות טומאה: לא] בכתה"י וש"מ דלא חזו לאיטמויי [בכי"פ לטמא]. וגי' צ"ק ואע"ג דלא מטמאו: לב] שיטמא (כתה"י): לג] לטומאה בעלמא מיהא בעינן (כי"פ): לד] שתטמא. במגע לר"מ (כי"פ): לה] צ"ל לו (צ"ק). וגי' ב"ש
וכזית אין לו: לו] שיעורא דלית בה טומאה חמורה במגע אלא לר"מ כו' (כי"פ). נ"א מגליון ספר ישן שיעורא אלא בכביצה לענין טומאת אוכלין דעלמא אלא לר"מ כו' (ב"ש, מ"כ, וכעי"ז בח"נ): לז] צ"ל מקוה (הגרי"ב, ד"ו):
לח] צ"ל כגון (צ"ק, ד"ו): טל] בעומדין בחוץ ואוחזין (באה"מ): מ] צ"ל שחזרו (צ"ק, כי"ב): מא] דפשיטא דהאנשים וגם הבגדים כצ"ל (כי"ג): מב] ונתעסקו (כי"ג): מג] דאפשר כיון (כן העתיק בלקוטי הלכות): מד] צ"ל אי תליא (כי"ב
וג'): מה] צ"ל דבעינן (צ"ק, דפו"י): מו] וחזרו ובאו אנשים כצ"ל (צ"ק, ד"ו): מז] ומה שפירשתי דמיבעיא ליה לענין הנוגע בפנים אינו מבואר וזה עיקר כצ"ל (צ"ק עיי"ש). וע' בה"ז ופ"מ וח"נ: מח] ולא מטמאו עד שיחתכו, ובשעת
פרישתן לא מטמאו דמיירי כו' כצ"ל (ב"ש): מט] צ"ל בכל כוחו (בה"ז, צ"ק, ח"נ):