פרת
חטאת פרק ארבעה עשר זבחים
קטו.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
פסח
בשאר ימות השנה שלמים הוא. פי' בקונטרס ואין זה אלא
פסח בשאר ימות השנה אינו כשר לשמו. דתנן ה) שחטו קודם חצות
כא א מיי' פט"ו מהל'
א) ת"כ אחרי פ"ט ה"א, ב) לעיל
דף י: מנחות כח., ג) (יומא סג.)
פסה"מ הלכה יא:
פסול שנאמר בין הערבים: שלמים הוא. ואין זה אלא לשמו: לימא
לשמו משמע שרוצה לומר דכיון דשלמים הוא כששוחטו
❖
כב ב מיי' שם הל' כ:
ת"כ שם פרש' ו ה"ח, ד) מנחות
מסייע ליה. לרב חלקיה: יכול שאני מוציא. מאל פתח שלא יתחייב
לשם שלמים היינו לשמו וא"ת והלא כששחטו לשם עולה או לשם זבח
מח:, ה) פסחים סא. לעיל צא.,
❖
ו) ד"ה ור"א.
אחר הוי נמי שלמים כדאמרי' בפ"ק (לעיל ח:) לכל דשחיט ליה שלמים
בחוץ על עולת יא] מחוסר זמן בבעלים כגון של יולדת ומצורע הואיל
תורה אור השלם
ואינה ראויה לבא לפנים למצותה:
ליהוי וי"ל דמ"מ כיון דשלמים הוא
ואשם נזיר ואשם מצורע. שיש בה
1. אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל
הרי הוא כשר לשמו ושלא לשמו כגון
פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר לשמו
שינויי נוסחאות
א
אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז
פסול ולקמיה מפרש ואזיל מאי
לשם שלמים ולשם זבח אחר:
וכשר שלא לשמו פסח בשאר ימות השנה
א] עולה מחוסרת (כתה"י). וכן
בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ
מחוסר זמן בבעלים. אעולה
פסולה: שור מ"מ כו'. דמצי למימר
להלן בכל המקומות: ב] גיר'
ויקרא יז, ג
לַמַּחֲנֶה:
שלמים נינהו לימא מסייע ליה א) יכול שאני
קרבן אהרן ואשם מצורע שיש
2. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא
אשר ישחט במחנה או אשר ישחט
דוקא קאי ולא אאינך:
מוציא אף עולת א] מחוסר זמן בבעלים ואשם
בהן פסול. עי' רש"י. ועי' טה"ק
הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהֹוָה
או שהיו בני שתי שנים ושחטן
מחוץ למחנה ואל פתח וגו' ואנא
מש"כ ע"ז: ג] צ"ל בזמנו
לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָה דָּם יֵחָשֵׁב
נזיר ואשם מצורע ת"ל שור מ"מ כשב מ"מ
(*ש"מ): ד] גי' כתה"י שאני
ב]
1
פסולין. הך ברייתא איתא
ידענא דשור או כשב או עז הוא: ואילו
לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת
מוציא. ובד"ו רפ"ב יכול לא
הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
עז מ"מ ואילו חטאת שיירא במאי עסקינן
❖
חטאת שייריה. ולא רבייה לחיובא:
בפ' התכלת (מנחות מח:) והכא והתם
אוציא ולפנינו תוקן עפ"י בה"ז.
ויקרא יז, ד
אילימא בזמנו מאי איריא אשם אפילו חטאת
וראה אות כה: ה] לשמו הא מני
אי נימא בזמנו. ולשמו: מאי איריא
קתני פסולין ועוד תניא התם באידך
ר"א היא כו' כצ"ל והשאר נמחק
אשם. דרבייה חטאת נמי מחייב יב] דלא
נמי אלא שלא לזמנו ובמאי אילימא לשמו
ברייתא פסולין ותעובר צורתן ויצאו
(ש"מ, וכגי' רש"י). [יש לציין
ג]
הגהות הב"ח
שהגהת הש"מ קאי על גי' ד"ו
לבית השריפה ותימה דבתמורה בפ'
בעי רבוייא ואפילו אשם דהא חזי
אשם אמאי חייב אלא לאו שלא לשמו לעולם
(א) גמ' א"ר נחמן ב"י משום:
דאיתא שם לעולם לשמו. אבל
בפנים: אלא שלא בזמנו. רבייה
אלו קדשים (דף יט:) תניא אשם
בזמנו ושלא לשמו ורבי אליעזר היא דאמר
(ב) רש"י ד"ה ה"ג לעולם וכו'
הגירסא בדפ' שלנו א"ש בלא
ב)
לחיובא באשם: אי לשמו אשם אמאי
בן שנה והביאו בן שתים בן
הגהה]: ו] צ"ל בר ליואי. וכן
ולשמו מספר טעות כתבו:
מקשינן אשם לחטאת ותנא טפל וה"ה עיקר
(ג) ד"ה ור"א היא וכו' ועולה
להלן וברש"י (*ש"מ): ז] ואשם
חייב. והא אינו כשר ליקרב ומתני' יג]
שתים והביאו בן שנה כשרים ולא
לבעלים לשם חובה: (ד) ד"ה
נזיר ואשם מצורע ונסיב וכו'
ת"ש ג) יכול שאני מרבה ד] עולת מחוסר זמן
עלו לז] לשם בעלים לשם חובה ר"ש
[קיב:] תנא פטור ואי משום דראוי לשלא
ת"ש וכו' בקמייתא הס"ד ואח"כ
ולא ידענא מאי תלמודא אמר
בגופה וחטאת בין בגופה בין בבעלים ת"ל
מ"ה הא אמאי כו' ומאי קושיא
רבינא מאי טעמא לא ידעת
לשמו בפני' הא מחוסר עקיר' וכולהו
אומר כל עצמן אינן קדושים וי"ל
שור וכו' כצ"ל (ש"מ. וכעי"ז
וכו' כדאוקמא בקושייתא לעיל:
❖
ואל פתח אהל מועד כל שאינו ראוי לבא
מודו בו אלא לאו שלא לשמו רבי
דכאן לשמו כאן שלא לשמו כדמשני
2
: ח] מקום ומאי קושיא
בכתה"י)
דלמא ה"נ כדאמרינן אמר ר"נ
בפתח אהל מועד אין חייבין עליהן ואילו אשם
לחיובא בחוץ כרב חלקיה אלמא דבר
הכא ומיהו קשה דא"כ קשיא לרב
בר יצחק משום וכו' (כתה"י
שאינו כשר לשמו בפנים כשר לשלא
הונא הא איכא האי דפסול לשמו וכשר
שיירא במאי עסקינן אילימא לשמו אשם נמי
וש"מ). ס"א מקום ואילו חטאת
מוסף רש"י
וכו' הא אמאי תרמייה דלמא
לשמו ומחייב עליה שלא לשמו בחוץ:
שלא לשמו ועוד דאי בשלא לשמו
ליפטריה אלא לאו שלא לשמו לעולם שלא
ה]
שחטן מחוסר זמן בבעלים.
ה"נ וכדאמרת בקמייתא אמר
ה"ג לעולם בזמנו ושלא לשמו. א"נ
מיירי בתמורה ל"ל למיתני ולא עלו לשם
ר"נ כו' (גליון). ועי' רש"י
לשמו ור"א היא דמקיש אשם לחטאת תנא
קודם שיכלו שבעת ימי ספירתן,
ה"ג לעולם בזמנו. ותו לא. וממילא
חובה הא אפילו במצותו נמי דכיון
דמשמע שגרס הכא כל השקלא
דאין אשם אלא בנזיר טמא (מנחות
לח]
עיקר וכ"ש לטפל ת"ש דכי אתא רב דימי
וטריא דלעיל ובמאי עסקינן
מח:):
אשלא לשמו דאוקימנא קאי. ושכתבו יד]
דשלא לשמו הוא אין עולה לשם חובה:
וכו', וכ"ה בב"ש: ט] לוי דתני
אמר תנא דבי ר' ליואי יכול שאני מוציא אף
ו]
בספרים ולשמו מפרש טועה כתבו
(ב)
: י] תיבת מעיקרא
לוי (*ש"מ)
עולת מחוסר זמן בבעלים אשם ז] נזיר ואשם מצורע (מנין ונסיב להו תלמודא
נמחק (*ש"מ): יא] עולה
ולפום ריהטא משום דפרכינן לעיל
המחוסרת כצ"ל (ב"ש):
לחיובא ולא ידענא מאי היא) מאי תלמודא אמר רבינא שור מכל מקום כשב
אי נימא בזמנו מאי איריא כו' וקא
יב] מחייב ואפילו אשם לא בעי
ריבוייא דהא וכו' כצ"ל (ש"מ):
מכל מקום עז מכל מקום ח] הא מאי רומיא כדאמרת אמר ר"נ (א) משום
בעי לשנויי לעולם בזמנו ולשמו ודקא
יג] צ"ל ובמתני' (ש"מ): יד]
צ"ל
קשיא לך אי הכי חטאת נמי אין
[דרמי] דתנא דבי ר' ליואי אדתני לוי ט] אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא
ושכתוב (ש"מ). [והגי' ולשמו
ב
ד)
שבא רש"י לשלול, איתא בכי"צ]:
ה"נ ותנא אשם והוא הדין לחטאת
לשמן כשירין ולא עלו לבעלים לשום חובה שחטן מחוסר זמן בבעלים או
טו] אלא הכי קא משני (*ב"ש):
ולאו מילתא היא דא"כ ר"א מאי בעי
טז] צ"ל ואשמועינן (*ש"מ,
שהיו בני שתי שנים ושחטן פסולין ומשני רב דימי לא קשיא כאן לשמו
בה"ז). [ותיבת באשמות נמחק]:
הכא מכדי ר"א לענין שלא לשמו
כאן שלא לשמו רב אשי רמי מתני' אברייתא ומשני כאן לשמו וכאן שלא
יז] צ"ל דאע"ג (ב"ש): יח] צ"ל
אקשיה בפ"ק (לעיל י:) בפסול אשם שלא
בעקירה (*ש"מ). נ"א בעקירת
לשמו לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא אמר לך רב הונא הכא במאי
לשמו כחטאת אבל לענין לשמו מאי
שמו עדיין קאי (בה"ז מקרבן
אהרן): יט] בכי"פ נוסף וקשיא
עסקינן כגון שהפריש שתי אשמות לאחריות דחד מינייהו מעיקרא עולה היא
עיקר ומאי טפל איכא תרוייהו כתיבי
י]
לי אכתי למאי איצטריך לרבויי
להכשיר בפנים וחיוב בחוץ. ותו ל"ל
משור וכשב תיהוי נמי עקירה
מעליא הא רבינן בפ' השוחט
לרבויי להאי משור וכשב ועז הרי כשר ליקרב וכמצותו בפנים הוא שוחטו בחוץ. אלא טו] קא משני לעולם בזמנו ושלא לשמו ואיצטריך לרבוייה
(דף קט ע"א) מלא יביאנו
משום דשלא לשמו פסול הוא: ור"א היא. דמקיש אשם לחטאת דמיפסיל בשלא לשמו בפנים באשמות טז] דאפ"ה מחייב עלה בחוץ אע"ג יז]
לעשות פסח חטאת שלא
לשמו: כ] דבור זה מקומו להלן
דעקר מיניה שם אשם אכתי אי הוה מעייל ליה לפנים הוה כשר למישחטיה סתמא וכשר לשם אשם ועולה לשם חובה דמשום
(ג)
אחר ד"ה יכול (צ"ק):
דיבוריה לא מיעקר שמיה מיניה וכל כמה דלא שחטיה ליה בעיקרה יח] קאי סתמא לשמו הלכך כי שחיט ליה ראוי לפנים לשמו היה.
כא] הגירסא בכתה"י כלפנינו, וכן
גירסת שמכ"י [בש"מ בד' וילנא
וה"ה דאחטאת שלא לשמו נמי חייב אלא תנא טפל ואשמעינן אע"ג דכה"ג פסול בפנים מיחייב עליה בחוץ וה"ה לעיקר דמ"ש סוף סוף
נפל ט"ס במ"ש לא גרס] וב"ש
תרוייהו פסילי שלא לשמן ובת"כ [אחרי פ"ט] קתני בה בהדיא שלא לשמו וע"כ מוקי לה כר"א דאילו לרבנן לא איצטריך ליה לרבויי דהא כי האי גוונא
וכי"ב וג'. והצ"ק וח"נ כתבו דצ"ל
מתקבלת בפנים היא : ת"ש. סייעתא לרב חלקיה ותיובתא דרב הונא: בגופה . כגון תוך שמונה ללידתה: יכול שאני מרבה . גרס הכא דרישא
יכול שאני מרבה לא גרס הכא,
יט]
כ]
כא]
כב]
יעו"ש בדבריהם. וז"ל ספר יד
דלעיל היא. ובתורת כהנים [שם פרש' ו] הכי תניא לה אוציא את אלו שאינן מיוחדין לשם ולא אוציא עולה מחוסרת זמן בגופה וחטאת בין בגופה
דוד, לפי שדברי רש"י מגומגמים
כו' והגרסנין כג] שינו את הלשון וגרסינן כד] הכא יכול שאני מרבה כה] את כו' לפי שהביאוה בלימודא כו] אחרינא וסברי דסיפא דההיא דלעיל
צריך אני להאריך קצת. הנה בת"כ
אחר שמיעט רובע ונרבע וכל הני
היא כז]: יכול שאני מרבה. משום כח] מכ"מ אף עולה מחוסר זמן וכו': וחטאת בין בגופה בין בבעלים. כגון של נזיר ומצורע שלא מלאו
דתני לעיל במתניתין, אמר או
ימיהם כט] ואילו אשם נזיר ומצורע מחוסרי זמן בעלים ל] שייריה ולא רבייה לפטורא שמע מינה ס"ל דחייב: ובמאי אי נימא בלשמו אשם נמי
אוציא את אלו ולא אוציא פרת
חטאת ושעיר המשתלח, ת"ל לה'
ניפטריה. דהא לא חזי: אלא שלא לשמו. הלכך חטאת פטור דלא חזי לפנים ואשם חייב דחזי לפנים ואף על גב דאין ראוי
וכו', או אוציא אלו שאינן מיוחדין
לשמו והיינו כרב חלקיה ודלא כרב הונא: ה"ג הא מני ר"א היא כו' ולא גרסינן לעולם בלשמו: הא מני ר"א היא. כלומר ודאי
לה' ולא אוציא עולה ומחוסר זמן
בגופה, וחטאת בין בגופו בין
בשלא לשמו היא כדקאמרת הלכך חטאת פטור דלא חזי בפנים לא בלשמו ולא בשלא לשמו דמחוסר זמן הוא ואשם נמי פטור דלא
בבעליו כו', ת"ל לפני משכן ה'
חזי לפנים לשמו במחוסר זמן ולא לשלא לשמו דר"א קאמר לא] דפסיל באשם שלא לשמו והאי דשייריה לאשם לאו דס"ל דחייב אלא כיון דחד
וכו', או יכול שאני מוציא עולה
טעמא הוא משום דתרוייהו פסולין שלא לשמו בפנים הוא תנא עיקר חטאת דפטור וכ"ש טפל אשם והאי כ"ש גמגום ודוחקיה דרב
מחוסר זמן בבעלים ואשם נזיר
ואשם מצורע כו'. והך בתרייתא
הונא לאוקמיה כר"א משום סיפא דעל כרחיך כרבי אליעזר מיתוקמא כדפרישנא לעיל ו) ועוד משום דלרבנן לא לב] ילפינן אשם מחטאת
היינו ת"ש הראשון שהביא. והנה
ליכא למימר תנא האי והוא הדין להאי ואף על גב דלרבנן נמי קאמר דפטור דאין לך דבר שאינו כשר לשמו. וכשר שלא לשמו לא מצי
בכל הספרים הישנים היה נדפס
בגמרא יכול לא אוציא עולה
לאוקומא כרבנן דא"כ נשמעינן אשם דפטור דנשמעינן לג] בה תרתי וכ"ש חטאת: ת"ש דכי אתא רב דימי כו' ואילו חטאת שיירא
עולה מחוסר זמן בגופה, כמו
ובמאי כו'. כדאותיבנא (ד) בקמייתא: ומאי קושיא. לסיועה לרב חלקיה דלמא ה"נ כדאמרינן דבזמנו קאי כדאוקמא בקמייתא
שהוא בתו"כ. ומה שנדפס יכול
שאני מרבה, הוא עפ"י הגהת
לעיל ור"א היא: אמר ר"נ בר יצחק. לא מצי לאוקומי להא בזמנו משום דרב דימי קשיא ליה דתני (ליה) בר ליואי אדתני לוי
הרב בה"ז. ולפי זה דברי רש"י
שחטן מחוסר זמן בבעלים פסולין ובחוץ נמי נפטר: ומשני ליה רב דימי. הא דתני חייב לד] שלא לשמו והא דתני פסולין ודכוותיה בחוץ
הם תמוהים. וצריך לומר שהיה
הגירסא לפני רש"י יכול שאני
פטור בששחטן לשמו ומדקשיא ליה דתני לוי אבר ליואי ש"מ שמיע ליה לרב דימי דמתני' דבר ליואי נמי במחוסר זמן וקאמר חייב
מוציא, וכתב רש"י דטעות הוא
ואע"ג דאינו ראוי לשמו בפנים ראוי לשלא לשמו וסייעתא לרב חלקיה: רב אשי רמי מתני'. דקתני לשמו פטור אברייתא קמייתא
דהרי רישא דברייתא דלעיל היא
דתניא לעיל חייב: ומשני מתני' לשמו וברייתא שלא לשמו. כרב חלקיה: נימא תהוי תיובתיה דרב הונא. מדכי אתא רב דימי כדאמרן
וא"כ אי ס"ד דמרבה אלו איך
לה]
קתני בתר הכי יכול שאני מוציא
תני לוי אדתני בר ליואי: הכא במאי עסקינן. דמחוסר זמן חייב בשלא לשמו: כגון שהפריש
דליכא לאוקומא בזמנו מדקשיא ליה
אף וכו', ומוכח דברישא נמי הוא
שני אשמות לאחריות. שאם יאבד האחד יתכפר בשני ושחט אחד מהם בחוץ קודם זמנו לשם עולה דהאי כיון דסופו
מוציא. והביא רש"י עוד ראיה
מתו"כ דגרסי' ולא אוציא,
לרעייה קאי דאשם שכיפרו בעליו רועה ודמיו לקיץ המזבח שהיא עולה חזי לדוכתיה לו] בפנים אי שחיט לגופיה לעולה:
אלמא דלפי האמת הם מוציאים.
כדרב
וכתב עוד רש"י דבאמת היה ראוי
לגרוס כמו בתו"כ, אע"פ שהענין
הכל אחד אי גרסינן לא אוציא או יכול שאני מרבה, אלא שהגרסנין שינו כך לפי שסברו דסיפא דברייתא דלעיל היא, והך ברייתא דלעיל מרבה, וא"כ יצדק כאן הלשון יכול שאני מרבה, לכן שינו גירסת התו"כ. כן נראה דעת בה"ז. אמנם הדברים תמוהים,
דפשיטא דאי אפשר לגרוס יכול שאני מוציא, ובאמת אני מרבה אותם, דהא מיעט אותם באמת. לכן נר' דודאי נוסחא הישנה נכונה יכול לא אוציא, וצריך להיות בדברי רש"י יכול שאני מרבה לא גרסינן דרישא [דההיא] דלעיל היא, וא"כ יצדק
יותר הלשון יכול לא אוציא, אמנם הגרסנין דסברי דסיפא דברייתא דלעיל היא הגיהו יכול שאני מרבה, דכיון דסיפא דלעיל הוא, יצדק הלשון יכול שאני מרבה. וכן כתב בח"נ. וביתר הבז דף ל"ז ע"ג כתב בענין אחר, ומה שכתבתי נראה יותר נכון.
עכ"ל ס' יד דוד: כב] דההיא דלעיל (כתה"י וש"מ): כג] מכאן ועד סה"ד ליתא בכי"פ: כד] צ"ל וגרסי (*ש"מ): כה] גי' ש"מ וב"ש מוציא. ועי' אות ד: כו] בתלמוד אחרונה (כי"י): כז] היא יכול הד"א (צ"ק וכ"ה בד"ו): כח] צ"ל משור (כתה"י וד"ו):
כט] כאן הס"ד ומה"ד ואילו (*שמכ"י וצ"ק): ל] בבעלים הם ושייריה כצ"ל (ב"ש): לא] קאמר לה (*ב"ש): לב] צ"ל דלא ילפי (*ש"מ): לג] דשמעינן (כי"פ): לד] חייב בששחטן שלא (כי"י): לה] צ"ל הא דכי (*ש"מ): לו] צ"ל בדכוותיה (*ב"ש):
לז] עלו לבעלים לשם כצ"ל (הגרי"ב): לח] צ"ל כמצותו (באה"מ):