כל הזבחים שקבלו דמן פרק שני
זבחים
תורה אור טז:
מסורת הש"ס
שאינו אוכל. דכתיב ג) לא אכלתי באוני: [אין לו תקנה]. ואונן יש לו
שאמר להם משה
שמא עברתם על איסור הקרבת אנינות וטעיתם
א) [קידושין דף כא. וש"נ],
1. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל משֶׁה הֵן
ב) [לקמן קא. פסחים פב:]
תקנה למחר: בעל מום. יש לו תקנה כשיעבור מומו: חילול בגופיה
מחמת כך לשורפו ומיהו לא יחול ט] כדפי' בקונטרס בסמוך וסוגיא זו
הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת
ירושלמי פסחים פ"ז ה"ט,
עֹלָתָם לִפְנֵי יְהֹוָה וַתִּקְרֶאנָה
כתיב. כיון דדייקת הא אחר שלא יצא ד] ק"ו תו למה לך: וקסבר מפני
לא כחד מהנך תנאי דפ' טבול יום (לקמן קא.) ואין לתמוה על זה
ג) דברים כו יד, ד) פסחים עז.,
אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת
ה) לקמן קיג., ו) ע' לקמן ק:,
אנינות נשרפה. שלא היו לו
דהנהו תנאי י] דרשי קראי דהתם לפי האמת דקי"ל דאונן מחיל עבודה
אוכלין וכדפרישית וכשאמרו לו מפני
הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהֹוָה:
❖
ז) שמות כח לח, ח) פסחים
ויקרא י, יט
מקרא אחרינא אבל אי לאו דנפקא
אנינות שרפנוה טעה כסבור שהקריבוה
עו:, ט) שם צב. י) שייך לדף
❖
לן מקרא אחרינא מהתם לא הוה
אוננים ואמר להם שמא באנינות
שאחר זה:
בעל מום שאוכל אם
עבד חילל אונן שאין
מוסף רש"י שמעינן דהוה דרישנא לקרא כי הכא
הקריבוה ומיהו חילול לא יליף ר'
אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לבעל
וכדמפרש ליה בקונטרס:
ישמעאל מיניה דאי לאו (קרא
אונן שאין אוכל. שלא הותרה
הגהות הב"ח
ה]
מום שכן עשה בו קריבין כמקריבין זר יוכיח
והיכן מוזהר כו' אלא מהן
כאן אלא עבודה, וקדשים אסורין
אחרינא) הוה אמינא האי דאמר להו
❖
(א) גמרא ומה טומאה:
מה לזר שכן אין לו תקנה בעל מום א] יוכיח
לאונן ק"ו ממעשר הקל שאמרה
הקריבו וקסבר מפני
שמא באנינות הקרבתם אותו לאו
תורה לא אכלתי באוני ממנו (יומא
וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה
יג:): מפני אנינות נשרפה.
א)
אנינות נשרפה. שלא היו יא] אוכלין
למימרא דאי עביד הכי שפיר אשתרוף
חטאת דאהרן שהיו אוננין ואסורין
שינויי נוסחאות
כראי זה הצד השוה שבהן שהן מוזהרין ואם
כל היום ולילה שאחרי כן ולמחרתו
אלא כשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה
לאכול בקדשים, דכתיב לא אכלתי
עבדו חיללו אף אני אביא אונן שמוזהר ואם
א] מום עובר (כי"צ): ב] הותרו
באוני ממנו, ואתו קדשים בק"ו
יהיה [נותר] ונשרף בו ביום יב] בלא
אמר להם שמא עברתם על האזהרה
מכללן (כי"מ וכ"ה ברש"י):
ממעשר (פסחים פב:). שלא הותרה
❖
עבד חילל היכן מוזהר אילימא מומן המקדש
והקרבתם אוננין ואמר לו אהרן וכי
עבור צורה דקסבר אנינות לילה נמי
ג] צ"ל רבה (ש"מ): ד] יצא חילל
להם אנינות לבו ביום (לקמן קא.):
(ש"מ): ה] לאו ק"ו הוה כצ"ל
הן הקריבו דאסורים להקריב אוננין
אסור ואפי' נקבר המת וכשאמר לו
ו)
לא יצא חילול בגופיה כתיב ביה אלא 1 מהן
(ש"מ והגרי"ב). אמנם בכה"י
אני הקרבתי שאין אנינות פוסל בי:
אהרן מפני אנינות נשרפה טעה משה
הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה איכא
ובתוס' ובש"מ ד"ה מפני,
שיטה מקובצת
ב)
לא הותרו מכללן. זר ובעל מום מכלל
שלא הבין מפני אנינות דקאמר אהרן
כלפנינו. וע' תו' בריש העמ' שכ'
למפרך מה להצד השוה שבהן שכן לא
דאונן מחיל עבודה מקרא
קסבר מפני אנינות נשרפה. שלא
שזהו שלא היו ראויין לאכול מחמת
איסורן שנאסרו במקדש לא הותרו
אחרינא: ו] צ"ל אדרבה (ש"מ)
:
היו לה אוכלין, וקסבר
הותרה ב] מכללו טמא יוכיח מה לטמא שכן
אנינותם אלא קסבר שהקריבו
אצל שום קרבן ולא אצל שום אדם
ז] בקרבן יחיד כצ"ל (ד"ו רפ"ב):
אנינות לילה דאורייתא. ומיהו לא יליף
מטמא הנך יוכיחו וחזר הדין כו' הצד השוה
ח] בו כך (כתה"י): ט] צ"ל יחלל
(חילול) ר' ישמעאל [חילול] מיניה
אוננים ואמר להו משה שמא באנינות
תאמר באונן שהותר מכללו אצל כהן
(יעב"ץ). ועפ"י רש"י יש לגרוס
דאי לאו קרא אחרינא כו' [ככתוב
שבהן שמוזהרין כו' ולפרוך מה להצד השוה
גדול: טמא יוכיח. שהותר מכללו
הקרבתוה יג] ומיהו חילול לא יליף ר'
ומיהו לא יליף חילול מיניה
ברש"י ד"ה קסבר] (לשון מהר"פ):
וכו': י] תנאי דהתם דרשי קראי
מפני אנינות נשרפה. וא"ת חילול
שבהן שכן לא הותרו מכללן אצל כהן גדול
ישמעאל מיניה דאי לאו קרא אחרינא
אצל קרבן צבור דכתיב במועדו ד) ואפילו
לפי וכו' עבודה וילפינן מקרא
נמי בגופיה כתיבא כדאמר לעיל הא
הוה אמינא דכי נמי יד] דאמר להם
בטומאה ואם עבד בקרבן יחיד חילל:
בקרבן יחיד שם טומאה מיהא אישתראי רב
אחרינא אבל וכו' אחרינא מהך
אקריבו אינהו שפיר אשתרוף. [וי"ל
קרא לא הוה כו' (צ"ק): יא] היו
ולפרוך מה להצד השוה. שבשלשתן
באנינות אקרבתוה לא למימר דאי
דאי] לאו קרא אחרינא הוי אמינא
משרשיא אמר אתיא בקל וחומר מיושב
לה אוכלין כצ"ל (ש"מ). נ"א היו
הא דאמר להו שמא באנינות
עבוד הכי שפיר אשתרוף אלא כשאמרו
שכן לא הותרו בקרבן יחיד אפי' אצל
ומה יושב שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו
יכולין לאכול כל היום ולילה
הקרבתם אותה לאו למימרא דאי
כ"ג אבל אונן הותר: שם טומאה
לו מפני אנינות שרפנוה אמר להם
שלאחריו עד למחרתו והיו
עבדי הכי שפיר אשתרוף כו' כפ"ה.
אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה ליושב
שורפין בו ביום כו' (צ"ק):
וא"ת בפרק התערובת כו' [ככתוב
מיהא הא אישתראי. כגון בצבור הלכך
שמא עברתם על אזהרה והקרבתם
יב] ביום ולכן תשרף בלא כצ"ל
בתוד"ה והיכן]. וי"ל דלא דמי
שכן פסול לעדות מיושב תלמיד חכם מה
אוננים ואמר טו] אהרן וכי הן הקריבו
לאו פירכא היא. ואי קשיא למה לי
(ש"מ): יג] הקרבתוה ופסלתוה
לאנינות כו] [דלא] אמר משה בפירוש
לשם יושב שכן פסול לעדות שם יושב לא
(ש"מ): יד] נמי אמר להם שמא
אלא מתוך תשובתו של אהרן כדפי',
כך פי' בקונט' וקצת צריך להוסיף על
למימר טמא יוכיח בזר נמי משכחת
באנינות כצ"ל (ש"מ): טו] ואמר
אבל הן לא הובא את דמה כתוב
פריך ואם תימצי לומר פריך אתיא מיושב
פירושו דכשאמר להם שמא עברתם
לה דהותר שם זרות בבמה ה) אין זה
לו אהרן וכי הן הקריבו
בפירוש משמע בהדיא הא אם הובא
דאסורים להקריב אוננים אני
שפיר אשתרוף (תוספות בסגנון אחר):
ומחדא מהנך: אונן פסול: אמר רבא ג] לא שנו
על אזהרה והקרבתם אוננים רוצה
הותר מכללו שהרי לא נאסר שם
שכן לא הותר מכללו. וא"ת הרי
שאני כה"ג הקרבתים שאין
לומר וטעיתם לשורפה על כך דאי
מעולם אבל אונן הותר מכללו שהרי
אלא בקרבן יחיד אבל בקרבן צבור מרצה
אנינות פוסלת בי כך פי' כו'
הותר מכללו בבמה, וי"ל דהואיל ושם
(ש"מ): טז] דמה דמשמע הא
לא נאסר מעולם אין זה הותר מכללו,
לאו הכי מה ענין זה אצל (זה)
נאסר במקדש אצל כהן [הדיוט]:
קל וחומר מטומאה (א) מה טומאה שלא הותרה
אם הובא דמה פסולה, והיכי
דמכללו משמע ממקום שנאסר
מתקיף לה רבא בר אהילאי. אדרבא ו]
שריפה ועל זה השיב אהרן הן
דריש ליה דלמא כו' כצ"ל
וכפ"ה. והקשה הר"ר חיים כהן כו'
מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד הותרה
(ש"מ): יז] שמא עברת על
הקריבו אני הקרבתי ומפני אנינות
פריך דפשיטא ליה דטומאה לא הותרה
[ככתוב בתוד"ה שכן]. וי"ל דה"פ
אצל הדיוט בקרבן צבור אנינות שהותרה
האזהרה וטעית כו' (ש"מ):
מה לזר שכן לא הותר בבמת צבור
לכהן גדול בקרבן יחיד מדלא אשכחן
שאמרתי לא מפני הקרבתם באנינות
יח] נדצ"ל למשה להזכיר:
תאמר באונן שכן הותר מכללו בבמת
מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד אינו דין
דאישתראי אלא בצבור ופשיטא ליה
אלא מפני שלא יכולנו לאכול מפני
יט] עון נמחק (ש"מ): כ] מכללו
צבור (מהר"פ): אתיא בקל וחומר
לפי שהותרו בבמה (ש"מ):
שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור
מיושב. לא בא רב משרשיא לחלוק
דהותרה בצבור אפילו אצל כהן הדיוט
אנינות וא"ת בפ' כיצד צולין [פסחים פג.]
כא] צ"ל האימורין (ש"מ)
: כב] זו
על דברי רבי ישמעאל שהוא תנא,
מתקיף לה רבא בר אהילאי לא תותר אנינות
ולקמן בפרק התערובת [דף פב:]
מדאישתראי סתמא ופשיטא ליה
גי' בה"ז. וטה"ק גר' כס"י לאו
אלא תנא דבי רבי ישמעאל אמר
דאורייתא. וע' מהרמ"ש יז ב
דבריו בקיצור אתיא מקל וחומר ולא
דדרשינן חטאת שנכנס דמה לפנים
דאנינות הותרה אפילו בקרבן יחיד
אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר ומה
לתוד"ה שרפה: כג] בש"מ נוסף
אמר יותר, ופי' התלמוד לעיל מבעל
פסולה מהן לא הובא את דמה טז] היכי
אצל כהן גדול מדאשתראי סתמא
טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור לא
ועוד הרבה איכא למיפרך על
מום (או מאונן) [ואונן], ורב
אלו קלים וחמורים:
משרשיא פי' מיושב. ויש לתמוה על
דריש ליה דלמא הכי קאמר ליה שמא יז]
ובאיסור אנינות אצל כהן הדיוט בא
הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד אנינות
כד] דברים בעלמא (ש"מ):
הסוגיא, דלעיל אמר לתנא דבי ר'
טעית לשורפה מפני שנכנס דמה
לחלק על ידי ק"ו ולומר לא נאסר
כה] צ"ל מטמא (בה"ז וצ"ק):
ישמעאל קאתי זר מאונן ובעל מום,
שלא הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור
כו] והוא תירוץ של הר' חיים
לפנים וי"ל דלא דמי דלמה היה לו
אלא ביחיד ולא אמרי' סתמא איתסר
דקאמר אונן יוכיח, אלמא פשיטא ליה
אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן
בתוס' סוד"ה והיכן (גליון):
דאונן מחלל יותר מזר, והכא פשיט
להזכיר למשה יח] הנך פסולין דיוצא
אם במה שלא חלקו הכתובים אתה
כז] כוונתו לקו' תו' בסד"ה היכן
אונן מבעל מום וזר (אלא) [אלמא]
יחיד ותותר טומאה אצל כ"ג בקרבן יחיד
ונכנס דמה לפנים דבשלמא גבי
בא לחלק על ידי קל וחומר אמאי
מוזהר וכו' והר"ח תי' דאנינות
פשיט ליה דזר מחלל יותר מאונן.
לא אמר לו משה וכו' עד שפיר
ואמר מורי דתנא דלעיל מיירי לפי
מק"ו ומה אנינות שלא הותר אצל כהן הדיוט
אנינות היה סבור שמא טעה לפי
פשיטא לך בהנך דלעיל יש לך לדרוש
❖
אישתרוף ע"ש (גליון)
:
אותה שיטה דקים לן דאונן מחלל
בקרבן צבור הותרה אצל כהן גדול בקרבן
שאמר לו אהרן מפני אנינות נשרפה
קל וחומר חילוף ולהחליף את כולן:
עבודה מקרא דהן הקריבו או מן
המקדש כו' הא אחר שלא יצא כו',
לא תותר אנינות אצל כהן גדול
וה"ר חיים תירץ דאנינות לא אמר לו
יחיד טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן
אבל זר לא נפקא לן מוינזרו דלא
שיטה מקובצת (המשך)
ביחיד. וכי שרייה בצבור שרייה:
משה בפירוש אלא מתוך תשובתו של
צבור אינו דין שהותרה אצל כ"ג בקרבן יחיד
מיירי כלל בזרות אלא בטומאה, והכא
ואינו כן דלא היה לכם לשורפה בשביל
איירי לפי אותה שיטה דזר מחלל
מק"ו ומה טומאה שהותרה כו'.
אהרן אבל הן לא הובא את דמה
ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט בקרבן
זה דאין בו אלא אזהרה. דאל"כ
עבודה מוינזרו ולא נפקא לן אונן לא
דהא סתמא אישתרי: לא הותרה כו'.
אמר משה בפי' משמע בהדיא דאם
תיקשי מה ענין זה אצל זה כיון דאינו
מהן הקריבו ולא [מ]ומן המקדש לא
צבור מקל וחומר ומה אנינות שהותרה אצל
הובא שפיר אישתרוף: שכן לא
יצא (מהר"פ): אתיא [בק"ו] מיושב
דהא לא אשכחן דאישתראי ביחיד
מיירי רק באזהרה וקרא (משמע)
כ"ג בקרבן יחיד לא הותרה אצל כהן הדיוט
כו'. וא"ת מה ליושב שכן לא הותר
בשריפה נמי איירי. וא"ת א"כ [לעיל]
הותרו מכללן. פירש בקונטרס וזר
דלא כתיב במועדו אלא בצבור, אנינות
מכללו במקדש אצל כה"ג בקרבן יחיד
כי פריך מאי טעמא לא יליף מהן
בקרבן צבור טומאה שלא הותרה אצל כהן
כו': ותותר טומאה כו'. כלומר
דהותר בבמה אין זה הותר מכללו
תאמר באונן כו', וי"ל דהוי פירכא
הקריבו ומשני קסבר מפני טומאה
כל דהו ופירכא כל דהו לא פרכינן
נשרפה, (והן) [והלא הן] הקריבו לא
גדול בקרבן יחיד אינו דין שלא תותר בכהן
אי נמי דריש הכי ותותר טומאה אצל
שהרי לא נאסר שם מעולם והקשה ה"ר
על חדא מחדא (חולין דף קטז.).
ומיהו
אתיא לחילול אלא לאזהרה כמפורש
חיים דבהקומץ רבה (מנחות כה.) קרי
כ"ג ביחיד ז] ואוקי איסורא בכהן
הדיוט בקרבן צבור (ולא תותר ולא תותר
לבסוף דקאמר אתיא מיושב וחד
הכא. וי"ל דעדיפא מיניה משני
מהנך קשה דאיכא למיפרך מה להצד
דמשמע טפי לענין [חלול] דעל ידו
הדיוט: ולא תותר טומאה אצל כהן
עון יט] יוצא הותר מכללו כ] בבמה
אנינות וטומאה טומאה יחיד ויחיד ציבור סימן)
השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן
בא שריפה [ולפיכך פירש דקרא
הדיוט כו'. כלומר א"נ החליף
ותירץ דשאני גבי ציץ דכתיב ז) לרצון להם
במקדש, וי"ל דשם טומאה מיהא
בחילול] מיירי דהיינו מחמת טומאה.
אישתראי ונילף מיושב ומטמא
ומ"מ קשה דבפ' כיצד צולין כו' עד
בכל מקום שמרצה ועוד י"ל דאפילו
ודרוש בו ח] נמצא מסולק מכולן ולא
(מהר"פ): אבל בקרבן צבור מרצה.
דילמא ה"ק שמא עברתם על אזהרה
מיקרי הותר מכללו מ"מ פרכינן הכא שפיר שכן לא הותרו מכללן במקום תדע מה תדרוש אלא אל
תחלוק במה שלא פירשו לך הכתובים:
תימה הא מדכתיב הן היום הקריבו
[להביא] פנימה וטעיתם לשורפה על
שנאסרו: שם טומאה מיהא אישתראי. וא"ת מה להנך זר בעל מום
משמע אי אקרבוה שפיר אשתרוף,
כך כדדרשינן גבי אנינות, וי"ל
דאיכא
והתם קרבן צבור הוי, וי"ל דנהי
דאנינות לא אמר [כו'] עד [שפיר]
טמא שכן במיתה תאמר באונן וכו' וי"ל דסבר לה כרבנן דאמרי (סנהדרין פג.) בעל מום ששימש באזהרה ולא כרבי [דאמר] במיתה וא"ת מה להנך
דמרצה מ"מ אינו נאכל דדיו לבא מן
אשתרוף. וא"ת היא גופיה קשיא מה
שכן פסולין בפרה בעל מום זר וטמא תאמר באונן (לקמן דף יז:) וי"ל טבול יום יוכיח: אתיא בק"ו מיושב. תימה מה ליושב שכן לא הותר
הדין [להיות] כנדון דמטומאה
לי היכא שאמר משה בפירוש [ומה
גמרינן לה והתם אינו נאכל אע"ג
לי] (או מה) שלא אמר בפירוש, כיון
מכללו: אבל בקרבן צבור מרצה. תימה הרי חטאת דאהרן דהיינו שעיר דר"ח דקיימא לן פרק טבול יום (לקמן קא.) ובשמעתין דאם
דמרצה. ומיהו קשה דלא דמי
דמ"מ אמת שמשה אמרה, שכך אתה
הקריבוה באנינות פסולה וי"ל כיון דלא ילפינן אלא מטומאה דינו כטומאה דאינו מרצה אלא באימורין אבל הקרבן אינו נאכל ועוד דבלאו הכי
לטומאה דהתם הא דאינו נאכל היינו
למד מתשובתו של אהרן. וי"ל דטעם
כא]
ומה
משום דנטמא הבשר כשהוא נוגע בה
בהא איכא [למימר] דלעולם אין לנו
סתר ליה שפיר להאי ק"ו: טומאה. תימה אי אנינות לילה דאורייתא כב] איכא למיפרך מה לטומאה שכן הותרה בפסח הבא בטומאה
הלכך אע"ג דמרצה הבשר (טמאוה)
לומר שיתלה משה הדברים בטעות
באכילה ח) תאמר באנינות שלא הותר ט): ולא תותר אנינות כו'. תימה מה לטמא שכן מטמא כג] ויש לומר דאינו ק"ו גמור אלא סתירת דברים כד]:
[טמא], אבל באנינות לא שייך למימר
אא"כ היתה הוכחה קצת מתוך
י) כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה. צ"ע פ"ק דחולין (דף כב:) גבי ק"ו דכשר בתורים פסול בבני יונה וגבי כשר שבפרה פסול בעגלה (שם כג:) וגבי
הכי. לכך נראה דרבא סבר מפני
תשובתו שהיו טועים, הילכך גבי
טומאה נשרפה ומה שלא אכלוה היום
אנינות שלא דיבר לו משה מתחילה
ויהיו כל הכלים מקבלין טומאה מאוירן מק"ו (שם כה.) ובפ' ואלו מנחות (מנחות עה.) גבי חלות ורקיקים וכן פ' כל המנחות (שם דף סב:) גבי שלמי יחיד
מפני שהיו אוננים ולא היו להם
רק מביאת דם לפנים ויצא חוץ ומתוך
אוכלים, אבל ודאי אם היו שם כהנים
תשובתו של אהרן אנו למדין מה אמר
שטעונין סמיכה ובפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פח:) גבי שור אוכל במחובר ובפרק כיצד הרגל (ב"ק כה:) דקאמר ותהא שן חייבת ברשות
שלא היו אוננים היו מותרים לאכול
לו משה, דכיון דאמר לו משה מפני
הרבים מק"ו ובפ"ק דקדושין (דף יד.) ותהא יבמה יוצאה בגט מקל וחומר ובנזיר פרק שלשה מינין (דף מד.) גבי טמא כה] כמיטמא ובסוף
אף על פי שהאוננים הקריבוה כיון
מה שרפתה אותה ומדוע לא אכלתם,
יש מותרות (יבמות פז:) דנעשה מתים כחיים מק"ו צריך לדקדק בכולן אמאי לא אמר כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה ושמא שאני הכא משום
דקרבן צבור הוה וחילול עבודה דאונן
והשיב אהרן מפני אנינות נשרפה,
נפקא ליה לרבא מלא יחלל וסבירא
הילכך אמר לו משה שמא טעיתם
ליה דאנינות לילה לאו דאורייתא
לומר דאנינות מחלל העבודה מפני
והיינו [הן] היום כדפי' לעיל. ותדע דאי קסבר אנינות לילה דאורייתא א"כ היכא יליף דתותר אנינות מטומאה, הא איכא למיפרך מה לטומאה שכן הותר
שיש בו אזהרה, ותלה הדבר בטעות לפי שיצא מפי אהרן מפני אנינות נשרפה, והשיב לו אהרן וכי הן הקריבו בתמיה כלומר וכי הן שהיו הדיוטות שהן
מכללו אצל אכילת פסחים (מהר"פ): רש"י ד"ה וקסבר כו' שמא עברתם והקרבתם אוננין. גליון, כלומר וטעיתם לשורפה על כך דאין בו אלא אזהרה:
מוזהרין להקריב אוננים והיו טועים, אני הקרבתי שאיני מוזהר ובזה לא היינו טועים, אלא מפני שאין לה אוכלים שרפוה. אלא בהבאת דם לפנים שאמר
תוד"ה (מעמ' הקודם) קסבר מפני הטומאה כו' דהוה דרישנא לקרא כי הכא וכדמפרש ליה בקונטרס. ולפי גירסת הקונטרס בפרק טבול יום היה
להם משה בתחילה הן לא הובא דמה, למה נאמר שהיה משה תולה הדבר בטעות אם לא היה פסול גמור, ומה שמע מהם שהיה סובר משה שהיו טועים.
ראוי לגרוס כאן קסבר מפני אנינות נשרפה, דמ"ד מפני טומאה ע"כ דריש הן הקריבו אני הקרבתי. ע"כ (תוס' חיצוניות. מ"כ): ד"ה ד"ה והיכן מוזהר
והר"ר מרדכי הלוי אמר דכתיב (ויקרא י, יח) [הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה] אכל תאכלו אותה בקודש, אלמא משמע הא אם הובאה דמה לפנים
כו' דכשאמר להם שמא עברתם כו' ר"ל וטעיתם לשורפה על כך. והייתם סוברים דכמו שיש אזהרה להקריבה באנינות [כמו כן] יש לשורפה בכך,
אסורה באכילה, ולאו מחמת טעות אמר זה (מהר"פ ז"ל):