28/35

יט:

כל הזבחים

שקבלו

דמן פרק

שני

זבחים

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

וחוקה

כתיב בהו ליעכבו. אפי' למאן דאמר (יומא דף ס.) דלא

ששם מניח תפילין. הלכך ליכא חציצה ותנא דאיצטריך לאשמועינן אם

א) [יבמות עד: סנהדרין פג:],

א מיי' פ"ה מהלכות ביאת

ב) לעיל יח., ג) יומא ל: תו'

מקדש הלכה ב:

כתיבא חוקה אלא [בדברים הנעשים] בבגדי לבן

הניחן אין חוצצות משום ייתור בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו

לו ב מיי' שם הלכה ז ופרק

יומא פ"א הט"ו תו' מנחות

בגד הוא: מכלל שהיא טמאה. עד עכשיו וטמא כתיב ביה ל) וינזרו

בפנים לכל הפחות קידוש דהוי בין בגדי זהב לבגדי לבן ליעכב דצורך

פ"א ה"ז ע"ש, ד) יומא יט.

ב מהלכות עבודת יוה"כ

ל. לא. לב. עא., ה) ירוש'

הל"ג:

ולא יחללו: אתיא חוקה חוקה. מה להלן אם עבד חילל אף כאן אם

פנים כפנים כדאמר שילהי הוציאו

לו (שם דף ס:) דקטרת

לז ג מיי פרק ה מהלכות

יומא פ"ג ה"ו, ו) חולין טז.,

עבד חילל: כהן גדול כו'. כגון ז] בחמש

שחפנה קודם שחיטת הפר פסולה

ז) לקמן כא:, ח) תו' מנחות

ביאת מקדש הלכה טז:

דצורך פנים כפנים דמי: אי הכי

לח ד מיי' שם הלכה ג:

שם, ט) ירוש' יומא פ"ב ה"א

עבודות של יום הכפורים דילפינן

ששם (א) מניחין תפילין: מחוסר כיפורים א]

❖

לט ה ו מיי' שם הלכה ח:

כה"ע, י) פסחים ב: תו' יומא

דצפרא נמי. ס) תימה מאי קושיא כיון

בסדר יומא (דף לב.) שהוא משנה

מנלן אמר רב הונא אמר קרא וכפר עליה

פ"א הט"ו תו' מנחות פ"א ה"ז,

כ) יומא לב:, ל) ויקרא כב ב,

מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן

דהוי במיתה אתי בקל וחומר מיושב

הכהן וטהרה טהרה מכלל שהיא טמאה:

א)

מ) עי' צ"ק, נ) לקמן קא:,

תורה אור השלם

לבגדי זהב וצריך לכל חילוף טבילה

שאינו במיתה ואם עבד חילל וכי

ס) עי' צ"ק, ע) מגילה פ"ד

ושלא רחוץ ידים ורגלים: אתיא אחוקה ב)חוקה

ושני קידושין מן המקרא אם לא טבל

תימא מה ליושב כו' ונילף מיושב וחד

ה"א, פ) [וע' היטב בתו' יומא

1. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה

❖

ממחוסר בגדים: ת"ר כהן גדול שלא

כה. ד"ה אין]:

ג) ב

ולא קידש עבודתו כשרה: שחרית.

מהנך ועוד דשם יושב לא פריך

וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי

יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת

טבל ושלא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה

ואמאי חשיב ליה וי"ו אאופתא:

בין ביום הכפורים בין בכל השנה

וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:

וחבירו

לעבודה ועבד עבודתו כשרה ואחד כהן

מסייעו יז]. במסכת תמיד

ויקרא יב, ח

עבודתו פסולה כדילפינן חוקה חוקה

הגהות הב"ח

2. כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ

ממחוסר בגדים: דאורייתא. דכתיב

גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו

(דף כח. פרק א מ"ד) משמע דאותו

(א) גמ' ששם מניח תפילין:

וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ

(ב) רש"י ד"ה והיתה להם חק

יז*] [שהיה הולך לתרומת הדשן] היה

ורחץ את בשרו במים ולבשם. והתם

שחרית ועבד עבודתו פסולה א"ל רב אסי

וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד

עולם: (ג) ד"ה מניח וכו' כאחת

יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ

יליף לכולה מילתא: וחוקה כתיב בהו.

מהלך יח] יחידי וההיא פליגא או היה

לרבי יוחנן מכדי ד) חמש טבילות ועשרה

כדכתיב קרא ירחצו הס"ד:

בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם:

שם דבר שהיה מסייעו:

לאחר שגמר כל הפרשה כתיב והיתה

(ד) ד"ה אינו. נ"ב עי' לקמן בדף

ויקרא טז, ד

❖

קדושין דאורייתא וחוקה כתיב בהו ליעכבו

3. וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא

כ ע"ב:

עמידה

מן הצד איכא בינייהו.

להם ח] לחוקת עולם בחדש השביעי

א"ל אמר קרא 2 ולבשם ה)לבישה מעכבת ואין

יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ

בעשור וגו': אמר קרא ולבשם.

לרבנן לא שמיה עמידה

וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:

דבר אחר מעכב צהבו פניו אמר ליה וי"ו

שמות ל, כא

ו)

מוסף רש"י

מן הצד ונראה יט] כשקורין בתורה

שינה ט] הכתוב בלבישה לעכב דכתיב

4. וְָרחֲצוּ מִמֶּנּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן

אאופתא כתבי לך אי הכי דצפרא נמי

ילבש ולבשם ולהכי כתיב הכא

שלא לסמוך משום דאמר (רבי) במגילה

ועשרה קידושין. ידיו ורגליו מן

וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:

הכיור (יומא יט.): וי"ו אאופתא

אמר חזקיה אמר קרא והיתה להם חק עולם

שמות מ, לא

פרק הקורא את המגילה עומד (דף

עכובא למעוטי עכובא דחוקה דלא

5. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד

כתבי לך. כלומר טעם שאינו נכון

כא.) דבתורה בעי עמידה ובירושלמי ע)

קיימא אהאי קרא דאיירי ברחיצה

לו ולזרעו לדורותם דבר המעכב בזרעו

קאמר כמו שכותב וי"ו על הבקעת

יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ

וכולה מנותחת לפרקים מפני שיני

ולבישה אלא אשאר (שני) דברים

נמי אמרינן דאסור לסמוך משום דכשם

בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת

מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אין מעכב

הבקעת שהן עשוין חריצין חריצין

לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהֹוָה:

❖

האמורים בפרשה: ואין דבר אחר.

שניתנה באימה כך נוהגין אותה באימה:

בו רבי יונתן אמר מהכא 4ורחצו ממנו משה

ואינה חלקה. לשון אחר אותן

שמות ל, כ

וליתב מיתיב וליקדש. לאו

בפסוק זה מעכב: צהבו פניו. של

חריצין קרי וי"ו (חולין

ואהרן ובניו דבר המעכב בבניו מעכב בו

טז:) הפלגת. יותר מדאי אמרת

ישיבה ממש קאמר דאין

ר' אסי מפני שמחה כסבור טעם

❖

(בכורות מג:):

גליון הש"ס

דבר שאינו מעכב בבניו אין מעכב בו רבי

הגון שמע: וי"ו אאופתא כתיבי לך.

ישיבה בעזרה אלא סמיכה :

פ)

יונתן מ"ט לא אמר מדחזקיה אמר לך ההוא ב]

אלא האי כ] בגשתם מיבעי ליה

גמ' הוה אמינא אפילו אביאה

כתבתי לך וי"ו על הבקעת אות שאין

ריקנית. עיין סנהדרין דף פג

שינויי נוסחאות

לדורות הוא דכתיב ואידך מ"ט לא אמר

לכדרב אחא בר יעקב.

ניכרת בה י] מפני שורות הבקעת

ע"א תוס' ד"ה ולא משום טומאה

א] נר' דהוה גרס במתני' מחוסר

[ושם ע"ב בתוס' ד"ה אין בגדיהן

מהאי מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא

אף על גב דביומא משמע דרבי

שמפסיקות בה הפסקות הרבה. לשון

בגדים קודם מחוסר כפורים,

וכו' וביומא דף ה ע"ב בתוס'

❖

נמי אית ליה דרב אחא בר יעקב

אחר השורות עצמן קרי להו ווי"ן

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא כל כיור שאין

ועי' תוס' יו"ט (קר"א). ועי' בש"נ

ד"ה להביא וכו']:

ז)

ג]

לעיל טו ע"ב אות ד: ב] ההוא

דקסבר כא] דתרתי שמע מינה:

שדומין לה. כלומר אין זה טעם דאיכא

בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין

ברכה לדורות (כי"צ) ועי'

לאקשויי א"כ אפילו קדוש של שחרית

דק"ס: ג] נ"א שאין מחזיק כדי

מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה

שיטה מקובצת

. ולקמן כא ע"ב איתא

[של יוה"כ] נמי לא לעכב ביה דהא

(רש"ק)

ואהרן ובניו: ת"ר כיצד מצות קידוש מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית

כלפנינו, וכ"מ מרש"י: ד] נ"א

אי הכי דצפרא נמי. (ואפשר)

ח)

אימעוט ביום הכפורים מולבשם:

ושתי רגליו זו כו' והשאר ליתא

[ואפ"ה] דצפרא מרבינן ליה

וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש רבי יוסי ברבי יהודה אומר

והיתה להם לחק עולם. בקידוש

(ב)

(כי"צ): ה] צ"ל דרב אחא (מהר"ם

מגז"ש דמחוסר בגדים, א"כ (מיעט)

שיף): ו] שלשה. כ"ה בתוספ'

מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו ומקדש אמרו

[מיעוטא] דולבשם לאו דוקא מאותו

כתיב: בזרעו. בכהנים הדיוטים

ד]

דמנחות וכ"נ דהא א"א שלא

דצפרא, כמו כן לא יהיה דוקא מן

לו הפלגתה אי אפשר לעשות כן שפיר קאמרי ליה אמר רב יוסף וחבירו

דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג

לישון יותר מג' ימים ושינה

האחריני (מהר"פ): דבר המעכב

מועלת לפסול (ח"ש). ועי' קר"א

בזרעו. כגון תמיד של שחרית שבכל

בכל הכהנים מעכבא יא] באהרן ביום

מסייעו מאי בינייהו אמר אביי עמידה מן הצד איכא בינייהו א"ל רב סמא

לקמן כ ע"א לתוד"ה מיתבי:

יום שנוהג בכהנים הדיוטים אבל

הכפורים דהא חוקה כתיב: לדורות

בריה דרב אשי ה] לרבינא וליתיב מיתב ולקדש אמר קרא לשרת ושירות

ז] תיבת כגון ליתא בכתה"י

עבודת יה"כ שאינו נוהג אלא בכהן

ושמכ"י: ח] צ"ל לכם. וכ"ה

גדול אין מעכב בו: משה ואהרן

הוא דכתיב. אזהרה לנהוג חוקה זו

מעומד הוא: ת"ר קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה בלילה

ט)

בכי"פ: ט] צ"ל שנה (שמכ"י):

ובניו. אע"ג דמשה היה לוי מ"מ

לזרעו אחריו ולאו להיקשא אתא:

י] תיבת בה נמחק (ש"מ):

היה משמש בז' ימי המילואים. וא"ת

צריך לקדש ביום דברי רבי שהיה רבי אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים

שאין בו. שאין מחזיק מים כשיעור

יא] מעכבא בו (*ש"מ):

ליבעי שיתא דד' בנים היו לאהרן,

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים תניא

יב] כאחד ירחצו נמחק, וצ"ל

וי"ל דכבר מתו נדב ואביהוא. וא"ת

ארבע קידושין: מ) משה ואהרן.

בחדא רחיצה (ש"מ וכתה"י):

והרי ארבעה נמי לא שימשו ביום

אידך היה עומד ומקריב על גבי מזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש

י)

תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה

נ)

יג] צ"ל הלילה (צ"ק): יד] דהא

אחד, דבז' ימי המילואים ששימש

לא (כתה"י): טו] על כל גישה

משה לא שימש אהרן ואח"כ ששימש

ידים ורגלים דברי רבי רבי אלעזר בר"ש אומר כיון שקידש ידיו ורגליו מתחילת

בשבעת ימי המילואים ואע"ג דלא

כצ"ל (ש"מ)

: טז] של חמש

אהרן שוב לא שימש משה ואפ"ה

עבודה אפילו מיכן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש וצריכא דאי אשמעינן

כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי

טבילות (*ש"מ): יז] מסייעו

קחשיב להו ד', כמו כן ליבעי שיתא

ו]

לקדש (ש"מ):יז*] דאותו שהלך

אע"פ שנדב ואביהוא לא שימשו, וי"ל

מידריש: מניח ידיו כו'. דבעינן ידיו

קמייתא בההיא קאמר רבי דפסק ליה מעבודה לעבודה אבל בהא דלא פסק

לתרום המזבח היה מהלך

דמיעוט בנים שנים. והר"ם תירץ

ורגליו (ג) כאחד יב] ירחצו כדכתיב

יחידי והיה מקדש ידיו ורגליו

דבשמיני למילואים נמי שימש משה,

ליה אימא מודי ליה רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון ואי אשמעינן בהא בהא

ההיא פליגי או היה שום דבר

שמה שהובחרה העבודה באהרן

קרא: הפלגתה. דברים ממדת כל

קאמר רבי

אלעזר ברבי שמעון אבל בהא אימא מודי ליה לרבי צריכא

כו' (צ"ק) יח] הולך יחידי ושמא

כדכתיב (ויקרא ט, ז) קרב אל המזבח

אדם דאי אפשר לו שלא יפול: אמר

ההיא פליגא כצ"ל (ש"מ):

היינו דוקא עבודת היום כגון עגל

דרבי דכתיב בגשתם מ"ט דרבי אלעזר בר"ש דכתיב בבואם

מאי טעמא

רב יוסף. הא דרבי יוסי ברבי יהודה

יט] ונראה דצריך להזהיר

וכבש ושאר עבודות דשייכי לשמיני

בשעה שקורין בתורה כצ"ל

ואידך נמי

הא כתיב בבואם אי כתיב בגשתם ולא כתיב בבואם הוה

[של] ימי המילואים אבל עבודות שהיו

כשחבירו מסייעו מחזיק בו שלא יפול:

(ש"מ): כ] תיבת האי נמחק

עושין בכל יום כגון תמידין וקטורת

❖

אמינא על

כל גישה וגישה כתב רחמנא בבואם ואידך נמי הא כתיב

מאי בינייהו. במאי פליגי: עמידה

(ש"מ): כא] צ"ל קסבר (ש"מ):

זה עשה משה כדכתיב (שמות מ, יז)

ויהי באחד לחודש הוקם המשכן

בגשתם אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם $ הוה אמינא אפילו אביאה

מן הצד. כגון זו שאינו בלא סיוע

ואח"כ כתיב (שם שם, יט)

ויעל את

לרבנן לא הויא עמידה ואנן עמידה

ריקנית אביאה ריקנית הא כתיב לשרת אלא בגשתם מיבעי ליה

העולה, אלמא משמע מי (שהוקם)

ליקוטים

[שהקים] את המשכן דהיינו משה

בעינן כדמפרש לקמן: אמר קרא

לכדרב אחא בר יעקב דאמר רב אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש

כ)

העלה את העולה, ובאותו יום שהוקם

שייך לעמוד קודם

לשרת.

או בגשתם אל המזבח לשרת

את המשכן היה שמיני למילואים ונטל

שערו היה נראה בין ציץ וכו'.

שני כשהוא לבוש מקדש דאמר קרא או בגשתם מי שאינו מחוסר אלא

עשר עטרות (מהר"פ): עמידה מן

וששאלת אם יכול אדם להניח

איתקש קידוש לשירות: (ד) אינו צריך

גישה

בלבד

יצא זה שמחוסר לבישה וגישה להקטיר אשה למה לי

הצד כו'. וא"כ צריך ליזהר בכל מקום

תפילין בזרועו או בראשו על

לקדש בלילה. אם לא יצא ולא הסיח

שצריך עמידה כגון בתפילה והקורא

דבר חוצץ. דע שצריך שלא יהא

דעתו: צריך לקדש ביום. כדמסיים

בתורה שלא יסמוך כדאיתא בירושלמי

דבר חוצץ בין תפילין לראשו

כו'. ור' יחיאל מפרי"ש היה אומר

ובין תפילין לזרועו. דאמרינן

פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה לקמן בפרק המזבח מקדש (דף פז.): מתחילת עבודה. כשהתחיל לעבוד

מילתיה

שהלינה

דדוקא שלא היה יכול לעמוד בלי

בפ"ב דזבחים תפילין מהו

[עד עשרה ימים ובלבד שיהא עומד ועובד]: דפסק ליה מן העבודה. אלא שלא הסיח דעתו

עבודות הללו ולא הסיח שוב דעתו

סמיכה לא שמה עמידה אבל היכא

שיחוצו בין גופו לבגדו דבבגדי

יג]

שהיה יכול לעמוד בלי סמיכה אף כי

כהונה כתיב ילבש על בשרו שלא

הכא: דכתיב בגשתם. וגישה דשחרית גישה אחריתי היא שהרי יש כאן מערכה חדשה: דכתיב

דלא יד] תני בה היה עומד ומקריב כי

עושה סמיכה שמה עמידה. ומורי

יהא דבר חוצץ בינו ובין בשרו

בבואם. והרי [זה] לא יצא: אבל גישה וגישה. ואפי' שתיהן בו ביום: אביאה ריקנית. נכנס שלא לעבוד: דרב אחא בר יעקב.

אומר אם הוא סומך כל כך בחוזק

וכתיב ושמת המצנפת על ראשו

טו]

שאם תנטל הדבר שהוא סומך עליו

שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין

בסדר יומא: הכל מודים. ר"מ ורבנן דפליגי בקידוש שלפני כל טבילה של טז] טבילות [כ"ג רבנן אמרי] קידש ידיו ורגליו ופשט רבי מאיר אומר

יפול לא שמה עמידה, ואם לאו שמה

ראשו, ומייתי התם בברייתא

פשט קידש ידיו ורגליו מודים הם בקידוש של אחר טבילה שלובש הבגדים שהוא מחליף ואחר כך מקדש ואינו מקדש כשהוא ערום דכתיב

עמידה (מהר"פ): לאורה. פי'

דכהנים בעבודתם פטורין מן

לעמוד השחר (גליון): רש"י ד"ה

התפילין, ואי ס"ד שאין חציצה

בגשתם ירחצו מי שאינו מחוסר אחר קידוש אלא גישה: להקטיר אשה. דכתיב גבי קידוש למה לי פשיטא דבעיא קידוש דהא גישת מזבח היא:

ששם מניח תפילין כו' משום ייתור

פוסלת בתפילין יניח התפילין על

מהו המצנפת ועל הזרוע על הכתונת.

בגדים הוא דאיצטריך לאשמועינן.

נ"ב, ולפי' השני שפי' לעיל מטעם חציצה צריך לפרש דהיא גופא קמ"ל דשערו היה נראה (שום) [וליכא משום] חציצה. ומהכא משמע שהיה הציץ נתון

וטעמא משום דכתיב לאות על ידכה שלא יהא דבר חוצץ בינו לידו, כדדרשינן ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו,

על גובה הראש ולא על מצחו ממש אלא במקום שיער [דהא] מזכיר בין ציץ למצנפת, ואע"ג דכתיב מצחו בציץ, [לא היה] על מצחו ממש אלא במקום וכן דרשי' לטוטפות בין עיניך שלא יהא דבר חוצץ בין תפילין ובין עיניך. (שו"ת הרא"ש כלל ג סי' ד) אבל אני אומר להלכה אבל לא

השיער בגובה הראש, [ודלא] כתרגום (שמות כח, לח) בין עינוהי. ומזה מיישב ריב"א הא דשואלין מאי שנא של כה"ג דקרי ליה מצנפת ושל כהן הדיוט למעשה דמותר להניח של ראש על הכובע. ותדע לך, דהא תפילין של יד אין צריך להניחן על הבשר, אלא משום דכתיב בהו לך לאות,

קורין ליה מגבעות אלא משום דשל כה"ג היתה קטנה לפי שהיה מניח הציץ על שערו אבל של כהן הדיוט היתה גדולה ומכסה כל הראש, ואע"ג דביומא

ודרשי' לך לאות ולא לאחרים לאות, אבל של ראש אדרבא דכתיב בהו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד שהרי

(דף יב: וכה.) קרו לשל הדיוט מצנפת, לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד (מהר"פ):

שנינו במגילה פרק הקורא את המגילה עומד העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, נתנה על מצחו ועל פס ידו הרי זו דרך מינות,

ציפהו זהב ונתנה על בית יד של אונקלי הרי זו דרך החיצונים. ואם איתא, אמאי נקט תפלה של יד (וקתני) [ליתני] נתנה על בית יד של

אונקלי ועל הכובע, אלא ש"מ דדוקא תפלה של יד ומשום דכתיב ביה לך לאות, אבל של ראש לא איכפת לן. וההוא דבפ"ק דעירובין [ופ"ב דזבחים] לא קשיא דהתם שאני דאיכא מצנפת שהיא מצוה ומצוה מפסקת בפני עצמה, וכענין שאמר בזבחים בפ"ק דבת מינה מחריב

[בה] דלאו בת מינה לא מחריב בה (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפב): ע"כ מעמ' קודם