כ:
כל הזבחים שקבלו
דמן פרק
שני
זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים.
בשלמא לאביי דמוקי לה. להא דר' יוחנן כרבי
פירש בקונטרס כדרך
ומודה רבי דמקרות
א) ירושלמי יומא פ"ב ה"א,
א מיי' פ"ה מהלכות ביאת
ב) תוספתא מנחות פ"א ה"ז,
מקדש הלכה ד ועי' כ"מ:
שפוסלת בכל הקדשים שקדשו בכלי שאם יצאו נפסלין הגבר ועד צפרא לא פסלה לינה בקידוש ז] הא מני (א) נמי דקתני דקידוש
מו ב מיי' שם הלכה ו:
ג) [לקמן כא.], ד) תוספ' יומא
זה לא יפסל בעמוד השחר אבל קידוש הלילה יפסל רבי היא: אלא
מז ג מיי' שם הלכה ה: ביוצא ואי אפשר לומר כן אלא כדמפרש טעמא משום דכיון דפריש
פ"א הי"ד, ירוש' כלאים פ"ט
מח ד ה מיי' שם הלכה י:
ה"א, יומא פ"ג ה"ב, ה) לשון
לרבא כו' הא מני. שמצריכין
אסוחי מסח דעתיה מיניה טו] דמשום
קידוש כלי לא מיפסל ביוצא
קידוש על קידוש ומתיר קידוש השני
מט ו מיי' שם הלכה יא:
הפ' בשמואל-א כד ג ועי'
בקרות הגבר: אי רבי הא אמר
במידי שלא נעשה בו עבודה עדיין
נ ז ח מיי' שם הלכה ה:
במפרשים שם, ו) יומא כח.
בשלמא לאביי דמוקים לה כרבי ומודי רבי
❖
נא ט מיי' שם הלכה ו:
[מנחות ק.], ז) כב., ח) שמות
פסלה לינה. אף בזה שבקרות הגבר:
כדמוכח בפ"ק דמנחות (דף ט.) ובפ'
דמקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה הא
מ ז ושם לא, ט) עי' שבת יד.,
ואי ר' אלעזר. אף הראשון לא יפסל
התודה (שם דף עח) י) דאמר בללה חוץ
י) ליתא שם ובאמת בסוכה נ. ד"ה
מני רבי היא אלא לרבא דמוקים לה כרבי
ושני זה למה: בכהני חדתי. שלא
לחומת העזרה רבי יוחנן אמר פסולה
ואי, לא מייתי אלא האי דפ"ק
הגהות הב"ח
דמנחות, כ) מעילה י., ל) ורש"י
אלעזר ברבי שמעון אבל לרבי מקרות הגבר
וריש לקיש אמר כשרה אלמא לרבי טז]
שימשו בלילה ולא היו רחוצי ידים
(א) רש"י ד"ה בשלמא וכו' הא
שלפנינו שם לא פי' כלום ואפשר
ורגלים: יציאה. חוץ לעזרה מהו
יוחנן לא פסיל אלא משום יז] (דס"ד
עד צפרא פסלה לינה הא מני אי רבי פסלה
שכך היה הגירסא לפני התוס',
מני רבי היא דקתני וכו' יפסל
א]
❖
מ) עי' צ"ק:
הס"ד: (ב) ד"ה דלא פריש לא
דמאן דלא פסיל בלינה לא פסיל בה
שתועיל כדרך שפוסל בכל הקדשים
לינה אי רבי אלעזר בר"ש הא אמר אפי' מיכן
נבדל. נ"ב ותימה דלעיל דף יט
הסח הדעת ומאן דפסיל פסיל בהאי
שקדשו בכלי שרת שאם יצאו נפסלין
ע"ב מבואר בצריכותא דר"ש
ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש לעולם כרבי
פליג אף באינו מקריב רק בלא
ביוצא: דלא פריש. (ב) לא נבדל
והני כהני הוו להו הסח הדעת שהיו
גליון הש"ס
אלעזר ברבי שמעון והכא במאי עסקינן בכהני
יצא ממקדש אינו פוסל בלינה ולא
מעבודה: ונטמאו. הידים בדבר
ישנים בבית המוקד. הג"ה) עבודה
פריש דכאן היינו לא פריש
גמרא ת"ש פרה. עיין פ"ד דפרה
חדתי: איבעיא להו יציאה מהו שתועיל
❖
א)
א
ממקדש וק"ל וצ"ע: (ג) ד"ה אם
משנה א בהרע"ב ותוס' יו"ט:
בחוץ אבל משום יציאה לא [וכן
שאין טומאתו מן התורה שיטמא גופו
לשהות טעון: (ד) ד"ה א"ד כו'
בקידוש ידים ורגלים אם תימצי לומר לינה לא
❖
משמע] בפרק התכלת (שם מז.) גבי
אלא בפיגול או בנותר ששנינו בפסחי'
מדקדק בקידוש ונזהר:
פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי
שתי הלחם דלא קדוש ליפסל ביוצא
(דף קכ:) שמטמאים את הידים:
שינויי נוסחאות
מסח דעתיה או דלמא כיון דבידו לחזור לא
מטבילין. את הידים לבדן: יצאו
אלא בשחיטת הזבח אע"ג דכבר
א] רבי הא אמר פסלה כצ"ל
מוסף רש"י
ידיו. שהושיטן לחוץ: מקדש בכלי
נתקדש בכלי דרבי סבירא ליה דתנור
מסח ת"ש קידש ידיו ורגליו ונטמאו מטבילן
(ש"מ. וכ"ה ברש"י): ב] ורגלים
ב
כל המיסך רגליו. גדולים, שהלך
כיצד כצ"ל וכ"ה בתוספ'
שרת. או כיור או כלי שרת אחר
מקדש בפרק רבי ישמעאל (שם עב:)
ואין צריך לקדש יצאו הרי הן בקדושתן יצאו
ג
דמנחות פ"א (גליון): ג] צ"ל
לבית הכסא (מנחות ק.)
. ולשון מיסך
ומיהו יש לדחות דבאין עם הזבח שאני
דמרבינן לקמן בשמעתין ז) כל כלי שרת
עבודתו כשרה (ש"מ): ד] חוץ
כמו (נזיר נד:) אילן המיסך על
ידיו לא קמיבעיא לן כי קמיבעיא לן יצא כל
לחומת העזרה כצ"ל (ש"מ):
הארץ, לפי שהצריך לנקבים גדולים
לקידוש: בפנים. שהרי הוקבעו ח] לו
דהא נסכים הבאין עם הזבח לא
גופו מאי ת"ש שלא רחוץ ידים ורגלים ב]
ה] נ"א בעינן (גליון). נ"א כעין
כורע על ברכיו ומכסה גופו את
ב) ד
מיפסלי בלינה כי אם בשחיטת
מקום בעזרה דכתיב ונתת את הכיור
ח)
רגליו, וכן בשאול כתיב (ש"א כד)
עבודה, ולקדש בחוץ כלי שרת
מקדש בכלי שרת בפנים קידש בכלי שרת
ה
ושם מערה ויבא שאול להסך את
וגו' והתם כתיב ורחצו ממנו: בכלי
למה לי, כעין עבודת פנים
הזבח כדאמר זעירי בפרק התודה
❖
(כיר"א. וכעי"ז בשמכ"י): ו] בכי"צ
רגליו (יומא כח.):
בחוץ או בכלי חול בפנים או שטבל במי
חול. פסול דרחצו ממנו כתיב וכי
ג) ו
(שם עט.) ואילו באין בפני עצמן תנן
כ)
יח]
נוסף הכא במאי עסקינן: ז] כאן
מערה ועבד עבודתו פסולה טעמא דקידש
קדשו בכלי נפסלין בלינה ויש עוד
איתרבו שאר כלים לקמן דומיא דידיה
הס"ד ומה"ד הא מני דקתני כו'
כצ"ל (שמכ"י): ח] הוקבע (ש"מ):
ליקוטים
איתרבו: או שטבל במי מערה. שהן
ראיה מהא דתנן במעילה פרק
בכלי שרת בחוץ הא קידש בפנים ויצא
ט] מכונסין וקמ"ל דעבודתו
ב' (דף ט.) גבי מנחות ושתי הלחם
כשרין לטבילה וה"ה למים חיים אלא
פסולה כו' כצ"ל והד"א (צ"ק):
עבודתו כשירה דלמא קידש בכלי שרת
יציאה מהו שתועיל בקדוש ידים
י] צ"ל כשרה (ש"מ)
:
ורגלים.
ופשיט ליה מהאי ברייתא
קרמו בתנור הוכשרו ליפסל במחוסר
שרוב טבילות ט) במים מכונסין ט]:
בחוץ היכי דמי כגון דאפיק ידיו לבר וקידש
יא] דפסולה כגון כו' הד"א
קידש ידיו ורגליו ונטמאו כו'
עבודתו פסולה. ולא אמרי' טבילה
כיפורים ובלינה אבל יוצא לא קתני
(צ"ק): יב] שהיתה (ש"מ):
יט]
וקאמר עלה יצאו ידיו לא קמב"ל
(הא קידש בפנים ויצא דאפיק ידיה לבר
יג] פסלה (כי"פ): יד] הטבילה
כי קמב"ל יצא כל גופו מאי וכו'
ואע"ג דגבי עופות וזבחים הוה מצי
דבר חשוב הוא ומהני' ליה במקום
הס"ד ומה"ד דק ליה (צ"ק):
ג] כשירה) אבל יצא כל גופו תיבעי לך א"ל
ולא איפשיטא. ומשמע דעיקר
קידוש: הא קידש בפנים ויצא כשרין י].
למיתני יוצא אגב אחרים כ] לא
טו] מיניה וס"ד דמאן דלא
הבעיא אי חיישי' להיסח הדעת,
רב זביד לרב פפא ת"ש יצא חוץ למחיצת
ד)ז
פסיל בלינה פסיל בהיסח
ד]
תני אגב שתי הלחם ולחם הפנים
דאי ס"ד פסולה השתא קידש בפנים
ובהא הוא דלא איפשיטא, אבל
הדעת אבל משום קידוש כו'
אם לא הסיח דעתו לא פסלי'
חומת העזרה אם לשהות טעון טבילה אם
ומנחות כא] והא דאמר בפרק כל שעה
ויצא פסולה קידש בחוץ מיבעיא
כצ"ל (צ"ק): טז] נ"א אפילו לרבי
בדיעבד. ולפיכך פ' הרמב"ם
לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים א"ל הכא
(גליון): יז] משום עבודה בחוץ
(פסחים לו.) גבי לישה דמנחות נהי
וכי יש יציאה גדולה מזו: ומשני
(פ"ה מביאת המקדש ה"ד) יצא
כו' כצ"ל, ומה שבסוגריים שייך
מן המקדש וחזר ועבד ולא קידש
דילמא קידש בחוץ. דאיצטריך ליה
דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא
במאי עסקינן כגון שיצא ה)להסך רגליו ולהטיל
לתוס' בע"א ונכפל כאן (ש"מ):
אם לא הסיח דעתו עבודתו
לתנא למיתני דפסולה : כגון דאפיק
אורחא דמילתא נקט שדרך לעשותם
יח] בבאין (יעב"ץ): יט] צ"ל
כשירה, וכ"כ שם עוד כה"ג
מים הא בהדיא קתני לה כל המיסך רגליו
יא]
ו)ח
ואילו (ש"מ): כ] צ"ל אחריני
וע"ש. והכ"מ נתן שם הטעם
ידיה לבר. וגופיה בפנים וקידש דאילו
במקום זריזין והא דאמר פרק המזבח
טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קידוש ידים
(ש"מ): כא] ומנחות אלא אי
משום דבעיא דלא איפשיטא היא
מקדש (לקמן פח.) כלי שרת אין מקדשין
קידש בפנים והוציא ידיו תניא לעיל
איפסלא ביוצא במנחות אמאי
ומספיקא לא פסלי' עבודה. וא"צ
ורגלים תני והדר מפרש $ ת"ש פרה רבי חייא
משייר ליה הכא והכא. מהר"פ
לזה אלא דהבעיא היא אם חיישי'
ליקרב אבל מקדשין ליפסל היינו
הרי הן בקדושתן אבל יצא גופו לא
(ש"מ): כב] והא דדייק פרק שתי
להיסח הדעת בסתמא, אבל אם
בר יוסף אמר מקדש בכלי שרת בפנים ויוצא
תידוק מינה: אם (ג) להשהות טעון
בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה
הלחם אמרת לישתן ועריכתן
ידוע לו שלא הסיח דעתו עבודתו
ורבי יוחנן אמר אפי' בחוץ ואפי' בכלי חול
כו' כצ"ל (ש"מ וצ"ק): כג] כלי
טבילה. קס"ד משום היסח הדעת:
כשרה אלא דלכתחלה אומרים לו
אבל לא ביוצא וצ"ע מה שפירש
ל)
כדאמרינן בפ"ב דמעילה
שיחזור ויקדש. וכתב עוד הכ"מ
ואפי' במקידה של חרס אמר רב פפא שאני
הכא במאי עסקינן. דקתני אם לשהות
בקונטרס פ' שתי מדות (מנחות פז:)
ושאין לו מתירין משיקדש
שם ודע דבגמ' בעינן למיפשטא
בכלי (ש"מ): כד] צ"ל הכלי
טעון טבילה: שיצא להסך רגליו.
גבי שלחן אבל מקדשין ליפסל בלינה
פרה הואיל וכל מעשיה בחוץ לא פסלה בה
מדתניא [יצאו ידיו הרי אלו
(ש"מ): כה] לא פסלא יציאה
בקדושתן ודחי יצאו ידיו לא
וביוצא ולקמן בסוף המזבח מקדש
לגדולים ודכוותיה סיפא דקתני אם לפי
יציאה אי הכי למה לי דמקדש כעין עבודה
במים וכ"ש בקידוש דהא לעיל
קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא
(דף פח.) פירש בקונט' אבל מקדשין
שעה טעון קידוש שיצא להטיל מים
איבעיא לן לר' אלעזר בר'
לן יצא כל גופו מאי], וקשיא
פנים איבעיא להו טומאה מהו שתועיל
ה]
שמעון דאמר אין לינה מועלת
לי נפשטה לאידך גיסא דדוקא
ליפסל ביוצא אם יצא חוץ לקלעים או
דאמרינן בסדר יומא (דף ל.) מצוה
לקידוש ידים ורגלים אם תימצי לומר יציאה
בקידוש אם מועלת במי כיור
יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן הא
נגע בו טבול יום והא דאמר
לשפשף בידו ניצוצות שעל גבי רגליו
(ש"מ): כו] כדפירשנו לעיל
יצא גופו לא, דאל"כ נשמעי'
כב]
לא פסלה דגברא חזי אבל הכא דגברא לא
אאין כלי כו' דהיינו הקידוש
יצא כל גופו וכ"ש ליצאו ידיו.
פרק שתי הלחם (מנחות צה:) [א' שתי
שלא יראה ככרות שפכה לפיכך צריך
כו' (ד"ו ושמכ"י): כז] דמשמע
וי"ל דאי הוה תני יצא כל גופו
חזי אסוחי מסח דעתיה או דלמא כיון דהדר
לקדש ידיו ורגליו: בהדיא קתני לה.
הלחם וא'] לחם הפנים לישתן ועריכתן
דוקא משום הטלת מים הא
הו"א דוקא יצא כל גופו ולא
חזי [דק ליה] ולא מסח דעתיה ת"ש קידש
בחנם כו' וי"ל דנוכל לאוקמי
ידיו אבל אם הוציא ידיו אפי'
בסיפא דההיא: פרה. בעבודת פרה
בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה
בשעת עבודה דודאי אי נפיק
בלחודייהו נמי עכ"ל. וגם לדוחק
ידיו ורגליו ונטמאו מטבילן ואין צריך לקדש
וכן בסוף כל המנחות באות מצה (שם
אדומה שהיה יב] חוץ לירושלים בהר
כו' אלא מעט וכיון דעסיק
הגדול הזה אין אנו צריכין,
המשחה: ויוצא. אלמא לא פסל יג]
בעבודה לא מסח דעתיה, וכי
סג.) דריש ר"ש תנור תנור שתי פעמים
אלא דלא מצי למיפשט נמי
נטמאו ידיו לא מיבעיא לן [כי מיבעיא לן]
קא מבעיא לן בין עבודה
לאידך גיסא דמצי למדחי ולומר
יציאה בקידוש ידים ורגלים: כעין
שתהא אפייתן בתנור ושיהא הקדשן
נטמא כל גופו כל גופו תיפוק לי כיון דבעי
לעבודה אבל אין לאוקמי
ידיו פשיטא ליה דהן בקדושתן
עבודה. שינוי' הוא: טומאה. קס"ד
בתנור ופריך והתנן ר"ש אומר לעולם
באמצע העבודה דזה לא
ויצא כל גופו ספוקי מספקא
למעבד הערב שמש אסוחי מסח דעתיה כגון
ו] ט
תמצא שיצא לשהות זמן
ליה נמי להתנא גופיה, וכה"ג
הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים
נטמאו ידיו ולא גופו קמיבעיא ליה:
:
מרובה בתוך העבודה (ש"מ)
תמצא בהרבה מקומות בהש"ס
דאיטמי סמוך לשקיעת החמה ת"ש פרה
❖
את"ל יציאה לא פסלה. התם הוא
כשרות בעזרה וכשירות בבית פאגי
כח] תיבות אלו ליתא בכי"ב וג':
דקאמר על התנא ודילמא הא
רבי חייא ברבי יוסף אמר מקדש בכלי שרת
פשיטא ליה ואידך ספוקי מספקא
לאו משום דאי נתקדשה הוה מיפסלא
משום דגברא חזי לחזור וליכנס לא
ליה ולא תני לה. ודע דהתם
בפנים ויוצא ורבי יוחנן אמר אפילו בחוץ
ביוצא אלא משום דדבר מכוער להוציא
מסח דעתיה ולא מיפסל קידוש בהיסח
[בזבחים] לא דחי לה כדדחי
שיטה מקובצת
ואפילו בכלי חול ואפילו במקידה של
חרס
הכא [בירושלמי דיומא] דילמא
הדעת: או דלמא כיון דהדר חזי. על
לחוץ לאחר שנתקדשה ואם תאמר
דילמא קידש כו' כגון דאפיק ידיה
האי ברייתא כמ"ד אין הלינה
ידי הטבילה יד] דק ליה מדקדק
וכיון דבקדושת כלי לא מיפסלא ביוצא
לבר וקידש. וא"ת מ"מ
פוסלת בידים ומדלינה לא פסלה
דייקינן מיניה דווקא דקידש בחוץ
מנחת כהנים וחביתי כ"ג דלית בהו קמיצה אימתי מיפסלי ביוצא ושמא בקדושין ונזהר מליגע
ידיו בדבר טינוף ולא מסח דעתיה:
יוצא נמי לא פסיל, כי קא
(ד)
אבל הכניס הכלי והמים מבחוץ (וחזר
מיבעיא לן למ"ד לינה פוסלת
באותן מועיל קידוש כלי כג] ומהאי טעמא יתכן פי' הקונט' דהכא:
והא והכניסו) כח] וקידש בפנים שפיר דמי
בידים, וטעמא דעיקר הבעיא
קידש בכלי שרת בחוץ כו'. תימה דמשמע הא הכניס בכלי שרת בפנים וקידש עבודתו כשרה אלמא לא מיפסלא ביציאת המים
אלמא לא פסיל יציאה במים וכ"ש
התם למ"ד לינה לא פסלה
כד]
כה]
קידוש דהא לעיל מבעיא לן לר'
כדקאמר את"ל לינה לא פסלה
וי"ל דלא שייך הסח הדעת במים כמו בידים ועוד דאין כלי מקדש ליפסל ביוצא אלא בפנים מ) כדמשמע בההיא דסוכה
אלעזר דאמר אין לינה פוסלת בקידוש
דלא פריש אבל יציאה דפריש
(דף נ.) דפריך ונייתי במקודשת ועוד כדפירשנו דאין כלי מקדש ליפסל ביוצא עד שנעשית מצוותו והיינו הקידוש כמו מנחה עד שעת
אם מועלת במי כיור, וי"ל דשאני יוצא
אסוחי מסח דעתיה או דלמא
כו]
קמיצה ולכן מיבעיא ליה בקידוש ידים ורגלים טפי מבמים: כל המטיל מים בעי קידוש ידים ורגלים. תימה דתיפשוט מהכא דאין
לפי שקדושת הכלי לא מהני ליפסל
כיון דבידו לחזור לא מסח,
ביוצא כדמוכח בפ"ק דמנחות (דף ט.)
ומשמע דלמ"ד לינה פסלה לא
יציאה מועלת דמשמע כז] הא בחנם לא פסלה יציאה וי"ל דודאי אי
נפיק בשעת עבודה לא מיפסל בהכי כיון דאין שוהא אלא מעט:
דאמרינן בללה חוץ לחומה כשרה ור'
מיבעיא ליה כלל דהשתא לינה
יוחנן פוסל כו', כמו שכתבו התוס'
דלא פריש פסלה יציאה דפריש
לעיל. והא דקא בעי הכא אי יציאה פסלה בקידוש אי לא, משום היסח הדעת הוא אבל במים לא שייך טעם זה, וקשה דהטעם של היסח הדעת לא איצטריך
לא כ"ש דפסלה. והשתא לכא' איכא למידק דא"כ למאי דקי"ל דלינה פוסלת בידים וכדפסק נמי הרמב"ם שם דהלכה כרבי מחברו תו
אלא לר"א אבל לרבי דאמר לינה פוסלת פסלה נמי יציאה בקידוש כמו לינה בלא טעמא דהיסח הדעת, מדקאמר בבעיא דלעיל ואת"ל (דלא) [לינה לא]
ליכא לספוקי ביציאה, ופסלה אפי' בדיעבד. אבל הא ליתא דאיכא למימר דכל זה בסתמא דאיכא למיחש להיסח הדעת, אבל אם ידעי'
פסלה משום דלא פירש אבל יציאה דפירש אסוחי מסח דעתיה אלמא לא אצטריך טעמא דאסוחי מסח דעתיה אלא למ"ד לינה לא פסלה, ואם כן תימה
דלא הסיח דעתו לא פסלי' בדיעבד. וזהו סייעתא למאי דאמרן דמש"ה פסק הרמב"ם בדיעבד דכשירה עבודתו שהרי ידוע לו שלא
השתא אמאי פסול יוצא מטעם קדושת כלי הא הוכחנו דקדושת כלי לא מהניא למפסיל ביוצא כדפרישנא, וי"ל דודאי בקידוש ידים ורגלים מהני הקידוש
הסיח דעתו והבעיא דלא אפשיטא בסתמא היא (מאה"פ יומא פ"ב ה"א): קידש ידיו ורגליו ונטמאו מטבילן. דע בהא דמבואר נטמאו
ליפסל ביוצא משום דכיון דקידש ונעשית מצותו מהניא קדושת כלי שרת ליפסל ביוצא מידי דהוה אמנחה לאחר קמיצה שנפסלת ביוצא, אבל מי כיור לא
הידים, היינו שנטמאו חוץ לעזרה שהוציא ידיו לחוץ ונגע בדברים המטמאים את הידים, דאי בפנים בעזרה לא משכחת לה טומאת
פסלי ביוצא כדמשמע מדיוקא כדפרשינן משום דעדיין לא נעשית מצותו שלא נעשה מהם עדיין קידוש ידים. ועוד יש לפרש דודאי במי כיור מהני קידוש
ידים דאין טומאת ידים במקדש עי' רמב"ם פ"ח מאבה"ט ה"ו מש"ס פסחים י"ט ע"א. וקצת צ"ע בזבחים כ' ע"ב קידש ידיו ורגליו
כלי ליפסל מיד ביוצא כמו במנחות שאינן נקמצות, והא דמשמע הכא מדיוקא דאם הכניס בפנים וקידש כשר היינו משום [דכיון] דקדשינהו בחוץ לא
ונטמאו מטבילן וא"צ לקדש, יצאו הרי הן בקדושתן כו'. ודין זה דיצאו מיותר כיון דתני נטמאו על כרחך שיצאו כי במקדש לא משכחת
מיפסלא ביוצא עד דקלטינהו מחיצות כדמוכח בסוכה (עכ"ה מהר"פ): תוד"ה יציאה כו' ויש עוד ראיה מהא דתנן במעילה כו'. (וכן משמע בפ"ב
שיטמאו דאין טומאת ידים במקדש, א"כ ביצאו אף שנטמאו א"צ לקדש מכ"ש ביצאו לחוד א"צ לקדש. וצ"ע. (מנ"ח מצוה ק"ו):
דמעילה גבי מנחות כו') עד לא קתני. ויש דוחין ראיה זו שהרי גבי חטאת קתני ומועלין בהן משהוקדשו (קדשו בכלי) [נמלקו] הוכשרו לפסול בטבול
מכאן שייך לעמוד הבא
מהו לקדש ידיו בכיור ממנו אמר רחמנא כו'. אמר רב אחאי ש"מ מדקמיבעיא להו לרבנן הכי שמע מינה פשיטא להו
יום, ולא קתני יוצא אע"ג דאמת הוא דמיפסל ביוצא. ומיהו מ"מ יש להביא ראיה מדלא תניא במנחות ש"מ דלא פסלה בהו קדושת כלי ליפסל ביוצא,
דאי אמרת בשלמא במנחות דוקא, איכא למימר אגב דלא תניא במנחות לא תניא בחטאת אע"ג דמיפסלא ביוצא, אלא אי מיפסלא ביוצא אמאי משייר הכא
דכי האי גוונא רחיצה מיקרי ולאו טבילותא, ומשום דכתיב ממנו הוא דקא מסתפקא להו, דאי ס"ד לאו רחיצה היא תיפוק
והכא, אלא ודאי קדושת כלי לא מהני ליפסל ביוצא:
לי דבעינא ורחצו וליכא, אלא ש"מ פשיטא להו דכי האי גוונא רחיצה היא. השתא דאמרת רחיצה היא מאן דבעי מיכל
לחמא ואשכח מיא דרמו באגנא או במשיכלא שייך ידיה בגוייהו ושפיר דמי. וכן הלכה. (בה"ג הל' ברכות ספ"ו) ולפיכך
אנו צריכין להתקדש בקדושתו
וליטול ידינו
מן הכלי ככהן
שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ומשכשך
ידיו בתוך
הכלי בין בשחר בין
בשעת
אכילה
שפיר
דמי, מדאמרינן בכיור
ורחצו אהרן ובניו ממנו ולא
בתוכו שמע מינה הכא הוא