כל
הזבחים פרק
ראשון
זבחים
ד.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
מה
לזביחה שכן פוסל שלא לשם אוכלין בפסח. וא"ת זריקה נמי
ומנלן דבעינן זביחה לשמה. לכתחילה דאי ממוצא שפתיך לא מיפרשי
יג א מיי' פ"ד מהל' מעה"ק
א) [לקמן קז.], ב) לקמן טו:,
ג) [ערובין קד. יומא כז. מנחות
הלכה י ופי"ג מהל' פסה"מ
ביה עבודות ט]: ממאי דלענין שחיטה קרוי י] זבח [דלמא] היינו שמייהו.
תפסול מק"ו דשחיטה שאינו פוסל בשינוי בעלים אלא על מנת
הלכה א:
י.] חגיגה יא. פסחים סה: לקמן
זבח שלמים ולא נאמר זבח משום שחיטה: מה לזביחה שכן פוסלת
לזרוק ופוסלת על מנת שלא לשם אוכלין ק"ו זריקה שפוסלת בזורק שלא
יד: ודף כד: לה., ד) לקמן יג.
ב מיי' פרק ה מהל' מעה"ק
הלכה א:
[קידושין לו: חגיגה יא.] ויקרא
שלא לשם אוכלין בפסח. שאם שחטו שלא יא] לאוכלין כגון לחולה ולזקן
לשם בעלים שתפסול שלא לשם אוכלין $ וי"ל דאיכא למיפרך מה לזביחה
נדבה פרש' ד ה"ד, ה) לקמן
ג מיי' שם הלכה ב:
שכן טעונה צפון וישנה בחטאות
שאין יכולין לאכול כזית ח) פסול ואפילו הן
ז., ו) לקמן לו., ז) פסחים ס:
ד מיי' פ"ט מהלכות ביאת
סב:, ח) שם סא., ט) שמות יב,
מקדש הלכה ג ד:
בעליו דכתיב איש לפי אכלו אכילה
הפנימיות מיהו אכתי לא קמא ליה
מנלן דבעינן זביחה לשמה דאמר קרא
יב]
א
י) [עמ"ש תוס' יומא כז. ד"ה
ה מיי' פ"ד מהל' מעה"ק הל"י
בכזית ושאר עבודות לא פסלי שלא
הך פירכא עד בסמוך לכך י"ל דהכא
ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם
ופי"ג מהל' פסה"מ הלכה א:
והקריבו וכו' על פירש"י דהכא],
1
יד ו מיי' פט"ו מהל' פסה"מ
כ) פ' צו רפי"ב, ל) קידושין
לאוכלין ט) דכתיב תכוסו ותניא (פסחים
לא יליף כד] מזביחה אלא קבלה והולכה.
[שלמים] ודילמא היינו שמייהו $ מדכתיב
❖
א]
הלכה א:
יג:
דף סא.) רבי אומר לשון סורסי הוא
ברו"ך. ועוד נראה דבפ' תמיד נשחט
ד [מי' פט"ו מהלכות פסה"מ
2 המקריב את דם השלמים 3 הזורק את דם
❖
זה כאדם האומר לחבירו כוס לי טלה
(פסחים דף סא.) ממעט שאר עבודות
הי"ג]
השלמים ולא כתיב זבח והכא כתיב זבח
שלא [פסול] לשם אוכלין: מה לזריקה
הגהות הב"ח
זה והכי אמרינן בפסחים (דף עח:) דאין
שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים
שכן חייב עליה זר כו'. וא"ת ונילף
(מחשבה) אוכלין בזריקה יג]: המקריב.
(א) גמ' מה לזביחה שכן פוסלת
תורה אור השלם
שלא לשם: (ב) שם זריקה מנ"ל
אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן וכי תימא
קבלה הוא דתניא והקריבו זה קבלת
קבלה והולכה משחיטה וזריקה וי"ל
1. וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם
וכ"ת לילף מהני. נ"ב ע"ל דף י
הדם: שכן פסולה בזר. לאפוקי שחיטה
לילף מזביחה מה לזביחה שכן נפסלה
מה להנך שכן חייבין בחוץ כדלקמן
א)
ע"א: (ג) שם ואפקה רחמנא
(א)
מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר
בשמעתין: דהולכה לא תפקה
לקבלה בלשון הולכה: (ד) שם
שכשירה בזר כדלקמן בפרק שלישי
שלא לשם אוכלין בפסח אלא אמר קרא
אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי
מה לשינוי קודש שכן פסולו
ויקרא ג, א
יְהֹוָה:
❖
מכלל קבלה. וזריקה לא אתיא מכולהו
(דף לב.): שחיטה וקבלה טעונות צפון
המקריב את דם השלמים שתהא קבלה
2. הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים
בגופו וישנו:
2
שישנן בחטאות הפנימיות: בא ללמד
בפ' איזהו מקומן (לקמן דף מט.) יליף
וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ
לשם שלמים ולכתוב רחמנא בקבלה ולילף
תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:
להו מקראי: וישנן בחטאות הפנימיות.
תודה ששחטה לשם שלמים כשרה.
ויקרא ז, לג
שחיטה מינה משום דאיכא למיפרך מה
גליון הש"ס
אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו:
תימה דבסוף כל הפסולין (לקמן דף לו.)
3. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל
יד]
לקבלה שכן פסולה בזר ואשה אשכחן
[גמ' מדכתיב המקריב את דם
ב ב)
ב]
קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהֹוָה לַכֹּהֵן
זריקה זר חייב עליה מיתה אבל
דרשי' מיניה מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי
השלמים וכו'. מנחות ג ע"ב:
הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ
שחיטה וקבלה זריקה מנלן וכי תימא לילף
פסח ת"ל שלמיו פי' דנאכלין ליום
שחיטה כשרה בזר וקבלה והולכה אע"פ
רש"י ד"ה והקריבו כו' דהא
ויקרא ז, יד
יִהְיֶה:
4. וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ
בתר שחיטה כתיב. עי' לקמן דף
מהני מה להני שכן טעונות צפון וישנן
שפסולה בזר אין חייב עליה מיתה
ולילה וי"ל דהתם דריש מדכתביה גבי
ג
(ב)
יג ע"א בתוס' ד"ה אתה אומר
בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל
אכילה: ש"מ תרתי. וא"ת ואימא
כדאמרי' בסדר יומא (דף כד.) ארבעה
בחטאות הפנימיות אלא אמר קרא הזורק
וכו': תוס' ד"ה מה לזביחה וכו'
וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא
וי"ל דאיכא למיפרך וכו'. עי'
עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה
כוליה [להכי] הוא דאתא שתהא זביחה
אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה:
את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים
❖
לקמן דף י ע"א בתוס']:
ויקרא א, יג
לשם תודה וי"ל דאיכא לרבויי חטאת
והקטרה וניסוך המים והיין דכתיב גבי
5. וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי
ולכתוב רחמנא בזריקה ולילף מינה משום
והזר הקרב יומת ועבדתם עבודת
ואשם מדכתיב ביה כה] אכילה:
יְהֹוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן
דאיכא למיפרך מה לזריקה שכן חייב עליה
ד
וישנן
מוסף רש"י
הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת
לאחר מיתה. אבל שינוי
מתנה ודרשינן עבודת מתנה ולא
כו]
הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר
זר מיתה אשכחן כולהו הולכה מנלן וכי
עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה
בעלים אינן לאחר מיתה
והקריב הכהן את הכל. גבי
פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: ויקרא א, ה
תימא לילף מכולהו מה לכולהו שכן עבודה
6. וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו
אברים כתיב והקרב והכרעים
ולא עבודה שיש אחריה עבודה והני
בפסחים כז] (דף סא.) הקשה רבינו (דלמא
ירחץ במים והקריב הכהן את הכל
בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ
שאי אפשר לבטלה תאמר בהולכה שאפשר
כולהו יש אחריהם עבודה: מכולהו.
מאחר) ל) דשיעבודא כח] לאו דאורייתא
והקטיר המזבחה: זו הולכת
מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: ויקרא ז, טו
❖
אברים לכבש. דאילו הקטרה
לבטלה אלא אמר קרא והקריב את הכל
במה הצד השוה שבהן שהן עבודה
כמו כן אין שינוי קודש לאחר מיתה דמאי
4
ג]
בהדיא כתיב בקרא והקטיר
וצריכה לשמה אף אני אביא הולכה:
נפקא מינה דלא עלו לשם חובה הא לא
המזבחה ואמר מר זו הולכת אברים לכבש
המזבחה (חגיגה יא.). ומדבעי
ג)
כהונה שמע מינה עבודה היא
הולכה אפשר לבטלה. שאם רצה שוחט
מיחייבי יורשין להביא אחר דפלוגתא
ליקוטים
ותניא והקריבו זו קבלת הדם ואפיק
ד)
(ג)
5
ד]
(ערובין קד.): והקריבו. דכתיב
בצד המזבח וזורק כדתניא טו] במתניתין
היא בקדושין בפ"ק (דף יג:) גבי האשה
בעולה ושחט את בן הבקר
וישנו לאחר מיתה. ושינוי בעלים
רחמנא בלשון הולכה למימרא דהולכה לא
(לקמן דף יג.): והקריבו זו קבלת הדם.
שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין
והקריבו בני אהרן את הדם:
אינו לאחר מיתה שמא משום
תפקה מכלל קבלה ואשכחן שנוי קודש
זו קבלת הדם. וללמד שצריך
דכתיב לכפר עליו ולא על חבירו
ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן
עולתה דקאמר שמואל והוא שהפרישתה
לקבלו בכלי (לקמן יג.) זו קבלת
ומת לאו בר כפרה גמורה הוא
שנוי בעלים מנלן אמר רב פנחס בריה דרב
ה
הכהנים זו קבלה $ דהא בתר שחיטה
מחיים ורב אשי כט] אמר אפי' שלא
הדם. אע"פ שהוא לשון הולכה
אלא שנתחייב להביאו. (תוס'
❖
אינה אלא קבלה שהרי לאחר
אמי אמר קרא 6 ובשר זבח תודת שלמיו
פסחים סא.)
כתיב י) ולא אפשר לאוקומיה בהולכה
הפרישתה מחיים והל"ל הכא למ"ד
שחיטה נכתבה ואין הולכה אלא
שתהא זביחה לשם תודה אם אינו ענין לשינוי
ואף על גב דלשון הולכה הוא כדחזינן
שיעבודא [לאו] דאורייתא שאין שנוי
אם כן קיבל הדם (חגיגה
ה]
יא.) ואפקיה רחמנא בלשון
שיטה מקובצת
בהולכת אברים דכתיב ביה הקרבה טז]
קודש לאחר מיתה תרתי ל] מיהא דווקא
קודש דנפקא לן מהתם תנהו ענין לשינוי
הולכה. כדאמרן לעיל והקריב
ולשון הולכה היא: ה"ג ואפקיה
ויש לומר דנפקא מינה אם הפריש שתי
בעלים והאי להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה
מנלן דבעינן זביחה [לשמה]. פירש
הכהן את הכל זו הולכת אברים
לכבש (לקמן יג.): דהולכה לא
הקונטרס ואי ממוצא שפתיך
רחמנא קבלה בלשון הולכה למימרא
שלמים או שתי עולות לאחריות ופירש
לכדתניא ובשר זבח תודת שלמיו אבא חנין
ה)
תפקה מכלל קבלה. לכל דבריה
תשמור לא מפרשי דמיירי כלל בד'
דהולכה לא תפקה מכלל קבלה: שינוי
שאם אחת מתה או אבודה השניה
ואע"ג שהיא עבודה שאפשר
עבודות של דם. וקשה דהא ועשית
אומר משום רבי אליעזר בא 7ללמד תודה
בעלים מנלן. שצריך לשוחטו על מנת
תהיה קריבה עולה כדין הראשונה ואם
לבטלה שאם רצה שוחט בצד
כתיב בהאי קרא דמוצא שפתיך,
❖
ששחטה לשם שלמים כשרה שלמים
המזבח וזורק היכא דלא בטלה
ועשית משמע בעבודת הדם כדאמר
קרבה הראשונה כתקונה השניה תהיה
שיתכפרו בו בעליו ולא שיתכפר בו אחר
תלמודא לקמן (ע"ב) גבי יעשה דאיל
ששחטן לשם תודה פסולה מה הפרש בין זה
דקתני לקמן (דף מו:) לשם ששה דברים
חולין וכי מתו בעלים ועשה יורש אחת
ו]
נזיר. ולפי מה דפי' רש"י לקמן (דף
ה.) גבי לא ידענא במאי, ניחא, דפי'
שינויי נוסחאות
לזה תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרויה
הזבח נזבח לשם יז] זובח, מנלן דבעינן
שלא לשמה הרי היא כאילו נאבדה
לא ידענא במאי אמר רחמנא מוצא
לשם זובח: זבח תודת שלמיו.
תודה אנן מזבח ז] קאמרינן ואכתי מיבעי ליה
שתהא
וקרבה שניה תחתיה ואם עשה
א] נ"א לא ס"ד מדכתיב כו'
שפתיך תשמור ועשית (פי' שלא ישנה
(גליון): ב] תיבת ואשה נמחק,
ממוצא שפתיך) ודלמא לאו לענין
זביחתו לשם תודה יח]: כשרה. ועלו לשם
הראשונה כתיקנה אז השניה חולין אבל
חטאת ואשם מנין תלמוד לומר זבח
אם כן
ו)
וכן ליתא בכי"מ ור' ובש"מ. וכ"מ
לשמה משתעי קרא, וה"א דאף כי
חובה: פסולה. כלומר לא עלו לשם
אם לא פירש כלום אלא סתם הפריש
מרש"י [ותוס'], וכי היכי דלא
שינה במחשבה שלא לשמה מקרי
נכתוב קרא ובשר תודת שלמיו [זבח]
חשיב עבד ושאר פסולין (דק"ס)
:
שפיר מוצא שפתיך כיון שלא שינה
חובה: תודה קרויה שלמים. כדכתיב
שתים לאחריות אז אפילו נעשית
מאי זבח שמע מינה תרתי אשכחן
זביחה
[ממוצא שפתיו] (תוס' מהר"פ): מה
ג] והקריב הכהן את הכל
ח]
תודת שלמיו כמו חטאת הקהל (ויקרא
הראשונה כתיקנה הוי שניה רועה
והקטיר המזבחה כצ"ל
לזביחה שכן פוסלת שלא לשם
שאר עבודות מנלן וכי תימא לילף
(*הגרי"ב): ד] נ"א והולכה היא
ד) תורת משה עבדי (מלאכי ג): אנן
ודמיה קרבי עולה כמו גבי מפריש שתי
אוכלין בפסח. עי' בהשמטות בסוף
המסכת: והקריבו זו קבלת הדם.
מזביחה מה לזביחה שכן פוסל שלא לשם
ואפקיה רחמנא כו' (*ש"מ
מזבח תודה קאמרי'. דרשא דידן ואבא יט]
חטאות לאחריות כדאיתא לקמן (דף יא:)
וע"ש): ה] נ"א לשם שלמיו
עי' בהשמטות בסוף המסכת: ה"ג
אוכלין בפסח נאמרה זביחה בשינוי קודש
חנן מתודת שלמיו: חטאת ואשם מנין.
מותר חטאת קרב עולה והכי נמי הוי
(כי"צ). ועי' אות יח ובש"מ ד"ה
הולכה היא ואפקיה רחמנא
לא]
ובשר: ו] נ"א פסולין (כי"ר). וכן
בלשון הולכה למימרא כו'. פי'
ונאמרה זביחה בשינוי בעלים מה זביחה
בהפריש שתי שלמים או שתי עולות
בת"כ כ) קתני לה גבי האי קרא ובשר זבח
בסמוך ואין שלמים קרויין
לשון הולכה היא כמו שמוכיח מקרא
תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל למדנו
לאחריות ועי"ל דלאחר מיתה הוי
האמורה בשינוי קודש לא חלקת בין זביחה
(כי"מ ורש"י כת"י): ז] מזבח
דוהקריב הכהן את הכל המזבחה
תודת (*ש"מ): ח] זבח תודת
ואמת הוא דע"כ זו קבלת הדם
[איסור] בשינוי קודש כשמשנהו אבל
לתודה שנאכלת ליום ולילה חטאת ואשם
לשאר עבודות אף זביחה האמורה בשינוי
: ט] צ"ל עבודות
שלמיו (*ש"מ)
כדפי', ואפקיה רחמנא בלשון הולכה
מנין ת"ל זבח: א"כ.
דלהך דרשא
ליכא איסורא בשינוי בעלים כיון דליכא
לשמן (צ"ק). נ"א עבודות של
כלומר למה אפקיה רחמנא בלשון
בעלים לא תחלק בהן בין זביחה לשאר
דם (ש"מ). וע' אות שאח"ז:
הולכה כיון שהוא קבלה למימרא דלא
לחודיה אתא לרבות חטאת ואשם
בעלים מיהו לב] אכתי לא ידע דרשא
עבודות איכא למיפרך מה לשינוי קודש
י] בכי"י הד"א עם שלפניו, וה"ג
תפקיה כו'. ויש להקשות נילף זריקה
ז)
שתהא אכילתו ליום ולילה לכתוב
דמוצא שפתיך דמינה נפקא איסור
מנלן דבעינן זביחה לשמה,
משחיטה וקבלה והולכה ולישתוק
שכן (ד) פסולה בגופה וישנו בארבע עבודות
דאי ממוצא שפתיך הואיל ולא
מזריקה דמאי פרכת שכן טעונה צפון
לזבח לבסוף לגבי אכילה: לא חלקת.
לשינוי קודש מדמייתי לה בסמוך.
איפרושי ביה עבודות ממאי
הולכה לא בעי צפון. וי"ל דמ"מ איכא
וישנו לאחר מיתה וישנו ו בציבור
כביחיד
הגה"ה: וישנן בציבור. משא"כ
דהא כולהו איתרבו לעיל: שכן פסולו
דלענין שחיטה קאי: זבח.
למיפרך שכן ישנן בחטאות הפנימיות
בגופו. לקמן מפרש לה ואזיל: וישנו
שחיטה: דילמא היינו כו'.
בשינוי בעלים דאם שחט לשמו
דהולכה נמי הוי בחטאות הפנימיות
(בש"מ גורס ממאי דלענין
שהיה מוליך את הדם עד להיכל ועד
בד' עבודות. שאם שחט שלא לשמו או קיבל והלך כ] וזרק שלא לשמו התמיד לג] הרי הוא בעליו
ואפי' לשם עובד כוכבים לא מיפסיל
שחיטה וזריקה קאי. וכ"ה
: אשכחן שנוי
לפרכת
(תוס' טוך)
אע"פ שלא חישב אלא על השחיטה שלא לשמו פסול כדרבינן להו דבעינן חבירו
דומיא דידיה מחוייב כפרה כמותו. ברו"ך:
במ"כ וכעי"ז בכי"פ, וצ"ב):
קודש שנוי בעלים מנלן. עי'
כא]
יא] שלא לשם אוכלין (ש"מ):
בהשמטות בסוף המסכת: ובשר
לעיל אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה דהא דרבינן שחיטה לפסול
יב] נ"א ואכילה (כי"פ): יג] נ"א
זבח תודת שלמיו שתהא זביחה
בשינוי בעלים אינו אלא כגון ששחט על מנת לזרוק להתכפר בו אחר אבל שחט שלא לשם בעליו ולא הזכיר על מנת לזרוק אין זו מחשבה דשנוי כב] בעלים
דאין מחשבת אוכלין בזריקה
לשם תודה. ספרים אחרים שתהא
ולא בקבלה והולכה אלא
זביחה לשם שלמיו. פי' דכתיב זבח
לא שייך בקרבן אלא להתכפר בו וכפרה בזריקה היא והכי אמרי' לקמן בפרקין (דף י.) שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני כשר שחטו על מנת לזרוק
: יד] בס"י גר'
בשחיטה (גליון)
תודת. א"נ דכתיב תודת שלמיו
לשם פלוני פסול וכן לענין קבלה והולכה לא שייך שינוי בעלים אא"כ חישב לקבל על מנת לזרוק לשם אחר כג]: וישנו לאחר מיתה. המפריש קרבנו
זריקה. ולפנינו תוקן עפ"י צ"ק
משמע שלמיו של פלוני (כי"ב): אם
וכ"ה בכתה"י. ועי' טה"ק:
ומת והיורש מקריבו שייך בו שינוי קדש אבל לא שינוי בעלים שהרי מתו בעליו: וישנו בצבור. אבל שנוי בעלים לא שייך בקרבן צבור שהרי הכל בעליו:
כן לכתוב קרא תודת שלמיו זבח.
טו] כדתנן (כי"פ): טז] הקרבה
ללמד על חטאת (ושלמים) [ואשם]
ואע"ג שנאכלין ליום ולילה, ומדאקדמיה זבח
והולכה היא כצ"ל (כי"פ). ובד"ו
כאן הס"ד ומה"ד והולכה היא, לשון הולכה היא. ועי' אות ד: יז] לשם זבח לשם זובח מנלן וכו' (כי"י): יח] בכי"פ איתא: ביסוד אחר
לתודה ש"מ [דבעינן] זבח לשם תודה. וא"ת ואימא כוליה לזביחה לשם תודה הוא דאתא ומנלן לרבות חטאת ואשם (הנאכל) [דנאכל] ליום ולילה וי"ל
של רש"י נמצא ובשלמים פשיטא ליה מהכא שינוי בעלים מדכתיב שלמיו דמשמע שלמיו של פלוני. והא דקאמר אם אינו ענין לשינוי
מדכתביה להאי קרא גבי אכילה שמע מינה לרבות נמי חטאת ואשם לאכול ליום ולילה (תוס' טוך): שכן פסולו בגופו וישנו בד' עבודות. משא"כ בשינוי
קדש אהדר אתודה דליכא למשמע מינה שינוי בעלים מדלא כתיב תודתו: דנפקא ליה מהתם. דילפי' לעיל שינוי קדש לכולהו
בעלים. וא"ת והלא לקמן מוכח מקראי פסול בכל ד' עבודות בשינוי בעלים ותירץ בקונטרס דאינו אלא בשוחט ע"מ לזרוק בשינוי בעלים או מקבל ע"מ
עבודות: יט] צ"ל ודאבא (ש"מ): כ] או הלך או זרק, כצ"ל (מ"כ): כא] השחיטה או על הקבלה והולכה כצ"ל (ש"מ): כב] נ"א דשם בעלים
כו' ויש להקשות דהלא אנו באים ללמוד דלא חלקת בין שינוי בעלים לשינוי קודש וא"כ נימא כמו דבשינוי קודש מיפסל בכל ד' העבודות [אפילו אם לא
(כי"י, ד"ו). וכן העתיק בש"מ ד"ה שכן עש"ב. ועי' רש"י דף י' ע"א ד"ה וישנו: כג] בכי"פ איתא: ביסוד אחר של רש"י נמצא והא דאמרינן
חישב] ע"מ לזרוק כמו כן שינוי בעלים נמי. ולפי' הקונטרס דפי' דאחד ששחט שלא לשם בעליו ולא הזכיר ע"מ לזרוק אין זו מחשבה דשם בעלים לא
בתמיד נשחט דפסח נפסל בשחיטה לבדה זהו משום דכתיב תכוסו במכסת שנה עליו הכתוב לעכב אבל חטאת דלכפרה אתי לא
שייך בקרבן אלא להתכפר בו וכפרה בזריקה הוא (והשתא) ניחא שפיר דאין למילף משינוי קודש כי אם עבודות דשייכא בה מחשבת שינוי בעלים ובשחיטה
מיפסלא בשינוי בעלים אלא א"כ חישב לקבל על מנת לזרוק או בשעת זריקה: כד] נ"ל ט"ס וצ"ל דהכא לא פריך (חי' רעק"א): כה] צ"ל
וקבלה והולכה לא שייכא מחשבת שינוי אלא א"כ דחשב ע"מ לזרוק (תוס' טוך): וישנו לאחר מיתה. פי' (המקריב) [המפריש] קרבנו ומת, היורש מקריבו
גבי (הגרי"ב): כו] נדצ"ל וישנו, וכן בדבור שאח"ז: כז] כדאמרינן בפסחים כצ"ל (צ"ק): כח] נ"א דלמ"ד שיעבודא (גליון): כט] צ"ל אסי
ושייך בו שינוי קודש ולא שינוי בעלים דאין בעלים לאחר מיתה. דקדק ריב"א דהכא אתיא כמ"ד שעבודא דאורייתא דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפי'
(הגרי"ב): ל] בצ"ק גריס חדא. והרש"ש כ' שהוא טעות: לא] ונראה נמי דהכי הוי כו' כצ"ל (גליון). נ"א וה"נ הוי כהפריש (צ"ק): לב] מכאן
משינוי קודש לא יביאו יורשין אחר וא"כ שינוי קודש נמי אינו (אלא) לאחר מיתה. ואומר רבי דאתיא נמי כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ואפ"ה ישנו שינוי
עד סה"ד הוא הגהה מאיזה תלמיד (בה"ז. וע' צ"ק): לג] צ"ל לשם היחיד (בה"ז):
קודש לאחר מיתה כגון שהפריש שתי (חטאות) [שלמים או עולות] לאחריות וכשמשנה בזה לא יעלה זה לשם חובה וצריך להקריב השני (תוס' טוך):