כב: כל הזבחים שקבלו
דמן פרק שני
זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
יצאו מי כיור שיש להם שם לווי.
יכול בן נכר ממש. עובד
כוכבים: תלמוד לומר ערל לב. אינו
סד א מיי' פ"ה מהל' ביאת
הא דאמרינן בסוכה (דף יג.)
א) סוטה טו: ירוש' סוטה פ"ב
ה"ב, ב) לעיל יח: [וש"נ],
מקדש הלי"ב:
נפסל אלא מחמת ערלות לבו. אלמא בכהן קאמר: שנתנכרו מעשיו.
ובחולין (דף סב:) כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאה
סה ב מיי' פ"ד שם הלכה ט
ג) פסחים צו. יבמות עא.,
נחשבים לנכרים למקום: ערל בשר. והוא צדיק מנין: טמא פסול.
תורה והקפידה עליו זהו שם לווי לא קשיא מידי דכך שמו מי כיור
ד) ירוש' פסחים פ"ז ה"ז,
והלכה יב:
סו ג ד מיי' פ"ב שם הלכה
ערל.
ה) [פסחים סט. וש"נ], ו) שם
בשעת מתן תורה:
מפרש
רבינו שלמה בכל מקום
אמתני' קאי ה] דתנן במתני'
טמא מחלל עבודה ועל כרחיך בקרבן
כ)
ל)
❖
סב., ז) שם ע ע"ש, ח) שם עז.,
יב:
שמתו אחיו מחמת מילה ור"ת מפרש
יחיד קאמר דאילו קרבן צבור קרב
ט) שם סו:, י) ע' ב"ק צא.
וברש"י שם צ., כ) [שייך לעיל
בטומאה: מתוך שמרצה בצבור.
דמומר לערלות וקרי ליה לבו לשמים
יצאו מי כיור א] שיש להם שם לווי אלא לאו
במשנה טו:], ל) והוא רש"י,
תורה אור השלם
לכתחילה: מרצה ביחיד. דיעבד על
לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער
דראויין למי כיור אלמא מים חיים ב] נינהו תנאי
מ) [וע"ע תו' חגיגה ד: ד"ה
דמרבה], נ) ועי' בחילופי
המילה ובריש הערל (יבמות דף ע.)
ידי שהציץ מרצה עליו. והאי
1. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה כָּל בֶּן
ו]
היא דאמר ר' יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר
א)
גירסאות, ס) לקמן כג:,
פירשתי מ): משום דאין לבו לשמים.
נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא
דבטומאת מת פשיטא לן דכתיב
ע) פסחים עט., פ) ע' צ"ק
מי מעין הן וחכמים אומרים א שאר מימות
יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר
❖
אפילו שב בשעת עבודה אמרינן
במועדו ח) ואפי' בטומאה משמע בין
בדיבור זה שהאריך:
אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
הן: ערל: מנלן אמר רב חסדא דבר זה
ב)
יחזקאל מד, ט
בסוף מנחות (דף קט.) דאין קרבנו
שכהן (נמי) טמא בין שהצבור
2. בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב
מתורת משה רבינו לא למדנו מדברי יחזקאל
ריח ניחוח ואע"ג דהשתא לבו לשמים
טמאין ומדגלי בדוכתא אחריתי גבי
שיטה מקובצת
וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי
בן בוזי למדנו כל בן נכר ערל לב וערל
מתחילה לא היה לבו נ) לשמים:
טומאת בעלים דכי אישתראי טומאה
לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם
1
השייך לכאן ר' בעמ' קודם
אבל טמא מת. פירוש קודם
אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת
בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני) ומנלן
בצבור במת אישתראי דכתיב איש (ב)
כתיב איש כי יהיה כו', אבל בטומאת
בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם:
שביעי מרצה אפי' בקרבן
כי יהיה טמא לנפש ילפינן ז] מינה
שרץ לא שייך (בהן) [למימר הכי] דנהי
יחזקאל מד, ז
דמחלי עבודה דכתיב בהביאכם (את) בני
2
3. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר
שיש לו ריצוי בצבור לענין כהנים או
יחיד על ידי ציץ מתוך שמרצה טו] בלא
איש נדחה ואין צבור נדחין ט) אף גבי
נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי
לענין בעלים דנתכפרו, מ"מ טומאה
אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ
כהן המרצה נמי במת אישתראי: אי
ציץ והא דאמר עון הקדשים ולא עון
ס)
שהותרה כ"כ ריצוי גדול כמו במת
אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ
לחלל את ביתי: תנו רבנן בן נכר יכול בן
[לא] אשכחן, דאילו נטמאו בעלים
לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה:
הכי ל"ג: טמא שרץ נמי ליתי בקל
מקדישים מוקמינן להו בטומאת שרץ
בשרץ אינו נאכל בטומאה, הילכך
נכר ממש תלמוד לומר ערל לב אם כן מה
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר
וחומר. דמרצה בצבור לכתחילה בק"ו
וכן כל טומאת מת דשמעתין היינו
גרסי' שפיר אי הכי, כלומר כיון
יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל
תלמוד לומר בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו
דאמרת דטומאת [מת] מרצה ביחיד
מטמא מת: קסברי זקני דרום. דאמרי
מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
קודם שביעי שלו אבל בשביעי היינו
מטעם מתוך, טומאת שרץ נמי לייתי
במדבר ט, י-יא
שבשמים ואין לי אלא ערל לב ערל בשר
מת דווקא: מכפרין כמתכפרין.
כמו טמא שרץ דאינו מרצה ביחיד לפי
4. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת
בק"ו מטמא מת בקרבן יחיד, ומשני
ח]
כו'. ומעיקרא נמי הוי ידע הכי, אלא
מנין תלמוד לומר וערל בשר וצריכי דאי
ששוחטין וזורקין עליו וגם אינו מרצה
כשהותרה טומאה בצבור שניהם היו
מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב
ג)
דאכתי לא פי' לן בהדיא הפי'
אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ
בצבור טמא מת בשביעי [נמי] לפי
במשמע הכהן והצבור דהא ממועדו ט]
כתב רחמנא ערל בשר משום דמאיס אבל
דמכפרין כמתכפרין (ויהו) [הוי]
לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:
❖
שיכולין לעשות ע"י שלוחין טהורים
נפקא לן (פסחים דף עז.) הילכך כהן
הפי' שאמרנו דמתוך שמרצה בצבור
שמות יב, ד
ערל לב דלא מאיס אימא לא ואי אשמעינן
כו', והכי מתרץ כיון דבטומאת מת
ולאורתא מצו אכלי הפסח בטהרה.
כציבור מה כשהותרה טומאה אצל
ערל לב משום דאין לבו לשמים אבל ערל
שייך לומר מכפרין כמתכפרין ובטמא
ברוך: אי הכי טמא שרץ נמי.
רוב צבור שנטמאו טמא מת הותר
שרץ לא שייך מסברא, אין להשיב עליו
הגהות הב"ח
בשר דלבו לשמים אימא לא צריכי: טמא
שום ק"ו. וא"ת מעיקרא דפריך טמא
בקונטרס לא גרס אי הכי דאפי' טז]
ולא טמא שרץ י] [אף כשהותר לכהן
(א) גמ' תקע להו (ריש לקיש)
שרץ נמי ביחיד כו', איך תיסוק
פסול: ד)אמרו זקני דרום לא שנו אלא טמא
לית לן מתוך שמרצה כו' מצי לאקשויי
בקרבן צבור מת הותר ולא שרץ]:
תא"מ. ונ"ב ס"א ריש גלותא:
אדעתין לומר הכי, א"כ היכי תמצא
שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בציבור
(ב) רש"י ד"ה מרצה וכו' דכתיב
טמא שחילל העבודה, וי"ל דמתוקמא
מאי קסברי. זקני דרום דפשיטא להו
הך פירכא טמא שרץ לירצי בצבור
איש איש: (ג) ד"ה אלא סברי
בזב וזבה ומצורע דלא שייך (ביה)
מרצה נמי ביחיד אי הכי טמא שרץ נמי ליתי
מקל וחומר מטמא מת ויש ליישב אי
דלא הותרה טומאת שרץ אצל רוב
להו כמ"ד: (ד) ד"ה הוי אומר
[בהו] לומר ק"ו מטמא מת, דאיכא
כח וכו' ואזיל ומה במקום
למיפרך מה לטמא מת שכן אין
צבור ותיתי בקל וחומר: אי קסברי
בקל וחומר מטמא מת מה טמא מת שטעון
הכי דקאמרת מתוך שמרצה וכו'
שנטמאו וכו' שהיחיד טמא:
טומאה יוצאה מגופו תאמר בזב כו'.
אין שוחטין וזורקין. את הפסח על
וילפת יחיד בדיעבד מצבור לכתחילה
הזאה שלישי ושביעי מרצה טמא שרץ שאינו
(ה) ד"ה טמא מת וכו' אמר
וא"ת מנ"ל לפר"ת דבמועדו איירי
❖
רחמנא יחיד נידחי:
בטומאת שרץ, אי משום דבמועדו
יחיד טמא שרץ יא] ואף ע"ג דיכול
א"כ טמא שרץ נמי לירצי ביחיד דהא
טעון הזאה ג' ושביעי אינו דין שמרצה קסברי
משמע כל טומאות, א"כ אפילו זב
לטבול ולאכול לערב ואיכא למ"ד
מרצה הוא בציבור מק"ו דטמא מת
וזבה נמי, ואי לא משמע כל טומאות,
זקני דרום מכפרין כמתכפרין מה מתכפרין
בפסחים (דף צ:) [דס"ל] הכי ויליף
אבל אי לאו מתוך לא הוה קשיא מידי
אפילו שרץ נמי לא דילמוד סתום מן
מוסף רש"י
טמא מת אין טמא שרץ לא אף מכפרין טמא
המפורש, וי"ל דלעולם לא משמע
ב
לה מאיש איש כי יהיה טמא לנפש
דאמינא דמתני' דפסלה טמא מיירי
מי מעין. דהיינו חיים: שאר
במועדו אפי' בטומאה אלא בטומאת
מת אין טמא שרץ לא מאי קסברי אי קסברי
ואפילו חל שביעי שלו ערב הפסח
בין בטמא מת בין בטמא שרץ ועוד
מימות הן. אם רצה ליתן לתוכו
מת דילמוד סתום מן המפורש, אבל
מי מקוה יתן (סוטה טו:) דבר זה.
ה) אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי
מ"מ מרבינן טמא שרץ מק"ו מטמא
במשמע דהוה ליה כטמא שרץ יב]:
יש לפרש כי נמי אמרינן מתוך הוה
דכהן ערל פסול לעבודה (סנהדרין
מת, אבל זב וזבה לא ילפינן מק"ו,
לא עבדי ציבור בטומאה הא כל שביחיד
אמאי לא עבדי ציבור בטומאה
לכו לאוקמי מתני' בזב ומצורע מי
כב:) כל בן נכר ערל לב.
דאיכא למיפרך כדפי'. וא"ת טמא
שנתנכרו מעשיו מחמת ערלת לבו
שרץ נמי איכא למיפרך מה לטמא מת
הא כל שביחיד נדחה צבור עבדי
שטומאה יוצאת מגופו אבל טמא
נדחה ציבור עבדי בטומאה אלא קסברי
שהוא ערל לב רשע (לעיל יח:). או:
שכן אשתראי באכילה בטומאת בעלים
בטומאה. דאיש ולא ציבור קאמר
מת ושרץ לא דמרצו ביחיד בדיעבד
שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמר עולא תקע
כהן מומר לע"ז שהוא ערל לב
אבל בטומאת בעלים בשרץ לא אכלי,
ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים
וי"ל דהא דלא אכלי בטמא שרץ לאו
רחמנא: אלא סברי לן. כמ"ד
הואיל ומרצו בצבור לכתחילה ושרץ
(ג)
להו ר"ל לדרומאי וכי איזה כח מרובה כח
(א) ג]
(סנהדרין פג: וכעי"ז יומא עא:):
משום דחומרא דשרץ הוא אלא משום
התם שוחטין וזורקין על טמא שרץ
מקל וחומר ומשני טמא שרץ אינו
וערל בשר. שמתו אחיו מחמת
דנפטר מפסח דשוחטין וזורקין עליו,
מכפרין או כח מתכפרין הוי אומר כח
הואיל וחזי לאורתא הילכך צבור טמאי
מרצה בציבור לכתחילה שהרי מכפרין
מילה ולא רצו למולו, שיראים פן
הילכך גם באכילה אשתראי הואיל ויש
מתכפרין ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ
ימות גם הוא כאחיו: לא יבא
לו תקנה ע"י שטיהרו הבעלים,
ג
שרץ אף הן לא הותר להן ליכנס
כמתכפרין ובמתכפרין טמאי שרץ
אל מקדשי. לשרתני, שאסורין
וכה"ג במת בשביעי שיכולים ליטהר
משלחין קרבנותיהן כהן שנטמא בשרץ
לעזרה טמאין אלא ישלחו קרבנותיהם
אינן עושים פסח בטומאה שהרי
ד]
בעבודה (מו"ק ה.). והיינו אזהרה
לא הוי אכלי בטומאה. וא"ת אכתי
מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלה
היכי קאמר טמא שרץ ביחיד לייתי
אינו מרצה מקום שנטמאו בעלים במת
לעזרה ויקריבוהו יג] כהנים טהורין
שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכל
❖
(סנהדרין פד.):
מק"ו מטמא מת דיחיד, הרי טמא
שאין משלחין קרבנותיהן כהן שנטמא במת
ויטבלו ויאכלו לערב דלא הותרה להם
שאין היחיד נדחה אין צבור עושין
מת ביחיד גופיה לא ידעינן רק במתוך
ו)ד
והיינו בבנין אב ואמרינן (כו') [דבר
טומאה אלא במקום שאילו לא הותרה
בטומאה אלא שולחין שלוחיהן
אינו דין שאינו
מרצה קסברי זקני דרום
הלמד בבנין אב אינו חוזר ומלמד
שינויי נוסחאות
היו נדחין הילכך טמא מת שאינו
הטהורים ועושים פסחיהן בשבילם
בק"ו], וי"ל דבעיא היא ואת"ל
טמא מת [נמי]
משלח קרבנותיו והכתיב
א] עי' שפ"א כב ע"א דלשי'
דילפינן קאמר. וקצת קשה לפר"ת
מותר לאכול לערב יד] הותר להן
וא"כ איכא למיפרך מה לטמא מת
איש איש כי
יהיה טמא ועשה פסח
הר"מ הגי' יצאו מים שיש:
למסקנא דקאמר מכפרים
3
אבל טומאת שרץ לא ואין כאן ק"ו
שכן מרצה בצבור מה שאין כן בטמא
ב] חיים בעינן (כי"צ): ג] ביבמות
כמתכפרים (כו' הכי נמי כו' עד
בחדש השני וגו'
למצוה והא כתיב איש
ז)
4
מה ע"א משמע קצת דזקני דרום
שהרי יכולין לעשותו בטהרה: תקע
שרץ: [הגה"ה]. ורבינו תם גרס אי
ומפיק ליה מהיקשא) [למעוטי
היו בארץ ישראל, ולפיכך גירסתנו
טומאת שרץ דלא לירצי ביחיד, הכי
להו. י) צעק להם קול גדול: איזה כח
הכי ומפרש דבמועדו אפי' בטומאה
דתקע ר"ל אתי שפיר טפי מהגי'
נמי נימא בצבור, ואי משום דאתי ק"ו
מרובה. לדחות את הטומאה: הוי אומר כח מתכפרין. כדמפרש
היינו בין במת בין בשרץ בין דפסח בין דתמיד והא דקאמרי זקני
דריש גלותא שהובא בב"ח (גל'
ומפיק מהיקשא] א"כ לענין מכפרים
קה"י): ד] שמשלחין (ש"מ):
דיחיד נמי נימא דאתי (בק"ו) [ק"ו]
דרום לא שנו אלא טמא שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בצבור
ואזיל (ד) שהיחיד טמא שרץ משלח קרבנו לעזרה כדקאמריתו שוחטין
ה] קאי כלומר דקתני במתני'
ומפיק ליה מהיקשא, דאדרבה אית
מיירי בריצוי של אכילה בטומאה כלומר מתוך שמרצה ריצוי גדול
וזורקין על טמא שרץ והכהן המרצה בו אם נטמא בשרץ פסול
כו' כצ"ל (*ש"מ). ובח"נ כתב
לן לאקושי טפי גבי פסחים
שציון תחילת הדיבור טמא פסול,
[מתכפרים] דצבור למכפרים דצבור
לו כדמוקמיתו מתני' דקתני טמא פסול בטמא שרץ: מקום שאם
שנאכל בטומאת בעלים במת מרצה נמי ביחיד ששימש בטומאת מת
הוא בטעות וצריך להיות הציון
מלאקושי מכפרים דיחיד דפסחים
נטמאו בעלים כו'. יחיד שנטמא במת אין משלח פסחו לעזרה לשחוט
אבל טמא שרץ נהי דיש לו ריצוי בצבור כגון היכא דנטמאו הכהנים
לא שנו. ועש"ב: ו] הציץ
למתכפרים דצבור. ואמר מורי דהא
שמרצה כצ"ל (ש"מ): ז] וילפינן
לא קשיא, דודאי (איכא) [ליכא]
או הסכינים בשרץ ע) דעבדי בטומאה דבמועדו אמר רחמנא ואפילו
עליו [אלא נדחה לפסח שני] כדכתיב איש איש כי יהיה וגו'
(*שמכ"י): ח] טמא מת (כי"י):
לדמויי מכפרים דצבור למתכפרים
ואע"ג דכחו מרובה משל כהן אצל שרץ: כהן שנטמא במת אינו דין
בטומאה וכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה מ"מ אין לו ריצוי
ט] מבמועדו (ש"מ): י] שרץ
דציבור, דמתכפרין דצבור דין הוא
כדמפרש ואזיל (*ב"ש):
דמרצה בטמא במת ולא בשרץ משום
שאינו מרצה. שהרי כחו רע משל בעלים אצל שרץ ואמאי אמרי זקני
גדול כמו מת ואילו יז] נטמאו צבור בשרץ אין להם לאכול בטומאה
יא] שרץ ונדחה לפסח שני
דשרץ יכולים ליטהר בערב ולאכול
דרום מרצה ביחיד מגו דמרצה בצבור: טמא מת נמי. יחיד טמא מת
כמו שאמר לבסוף ופריך אי הכי טמא שרץ נמי כיון דאמרת
(ש"מ): יב] בש"מ נוסף שאינו
בלילה דהא שוחטין וזורקין על טמא
דבטומאת מת מרצה ביחיד מטעם דמרצה בצבור דאכלי בטומאת
נמי משלח קרבנותיו כלומר אם שילח פסחו לעזרה ושחטו וזרקו
מחוסר אלא טבילה והזאה
שרץ, ובמת אינו יכול לאכול בלילה
ויכול ליטהר כדי לאכול הפסח
בטהרה כיון דלא [הגיע] בשביעי, אבל
עליו פטור מלעשות פסח שני ואף על פי שלא יאכל ממנו
מת א"כ טמא שרץ נמי בקרבן יחיד לירצי מקל וחומר מטמא מת
בלילה והכי משמע קרא דכתיב
לגבי מכפרים דמרצה בטמא מת
דיחיד ומשני קסברי זקני דרום מכפרין פירוש דיחיד כמתכפרין
דקסברי אכילת פסחים לא מעכבת ומיהו לכתחילה אמר רחמנא
ז)
(ה)
ולא יכלו לעשות הפסח ביום
מבמועדו (למה לי קרא כיון דכי) לא
ההוא דמשמע הא למחר
אפשר לעשות בענין אחר דיקרב
דטמא מת אין טמא שרץ לא פ) ואם תאמר ומנ"ל דבמועדו איירי
נדחה לפסח שני וצבור עבדי בטומאה הילכך כהן המכפר
יכולין לעשותו: יג] ויקריבום
אפילו [שלא] בטומאה, הילכך איכא
אף בטומאת שרץ אי ממשמעותא דמועדו אם כן אפילו זב ומצורע
בקרבן יחיד מתוך שמרצה [בצבור] לכתחילה מרצה ביחיד דיעבד:
(כתה"י): יד] בש"מ נוסף אם
למילף מק"ו טמא שרץ ולא נמעטיה
אינו בשביעי שלו: טו] שמרצה
מהיקשא דמכפרים כמתכפרים
והכתיב איש איש וגו' ועשה פסח בחדש השני. אלמא מידחי:
אי מקל וחומר דמת שטעון שלישי ושביעי מה לטומאת מת שכן
בציבור בלא כנדצ"ל:
דשאני מכפרים דכ"כ שייך ריצוי
לפי לטמא שרץ כמו לטמא מת דגבי כהן
אישתראי לאכול בטומאת בעלים תאמר בשרץ דאם נטמאו בעלים בשרץ
טז] דאפי'. מכאן עד תיבת
בטמא שרץ הוא הגה"ה. ואח"כ
ליכא תקנה ע"י הערב שמש שהרי
לא אכלי [ויש לומר דהאי דלא אכלי] לאו משום חומר דשרץ אלא משום דשוחטין וזורקין עליו [ולא] יח] איפטר ליה מפסח וכה"ג במת בשביעי שלו
צ"ל עד כאן הגה"ה: יז] נדצ"ל
הוא צריך להקריב ביום קרבנותיו,
אם היו רוב צבור טמאים בשביעי שיכולים ליטהר לערב לא הוו אכלי בטומאה וקשה לפירוש ר"ת כי היכי דאמר מכפרין כמתכפרים [למעוטי
דאילו: יח] בטה"ק כתב שהגהה
[ו]הואיל ואי אפשר בענין אחר [לכן
זו לחינם. וראה גם בש"מ בקטע
טומאת שרץ דלא לירצי ביחיד] הכי נמי נימא בציבור יט] ודווקא טמא מת ולא טמא שרץ ואי משום דאתי קל וחומר ומפיק מהיקישא
רוצה] לומר דידחה בשרץ כמו במת,
הראשון בעמ' זה: יט] בציבור
אבל מכפרים דיחיד דלא נפקי
דמכפרי בציבור כמתכפרי
מבמועדו אלא ע"י מתוך ליכא למילף
דצבור ולא יהא כהן מרצה בצבור בטומאת שרץ ולא ידחה במועדו אלא דוקא טמא כו' (שמכ"י):
טמא שרץ, דכיון שאתה בא לדון מכח מכפרים דצבור א"כ ליכא למילף אלא אותה טומאה שהותרה בצבור שיש לו להרצות ביחיד בדיעבד, אבל מעיקרא
דפריך טמא שרץ לייתי בק"ו, לא ס"ד האי סברא אלא הוי סבירא לן דכיון דטמא מת הוי מרצה ביחיד מאיזה סברא שיהיה לייתי טמא שרץ נמי מק"ו,
ומשני ליה דאין להרבות כח מכפרים ממתכפרים כיון שייפוי כח למכפרין לא ידעינן אלא ממתכפרים. (הוא הכל דאמרת מתוך כו' א"כ לייתי נמי טמא שרץ מק"ו שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד מטעם דמתוך ואמאי אמרינן טמא פסול). והר"ר יוסף פי' דה"ק אי הכי כלומר אי אמרת בשלמא דלא אמרינן מתוך,
ניחא דבמועדו לא משמע אלא טמא מת בלבד למעוטי טמא שרץ (דטומאת) [וטומאת] יחיד, והילכך ניחא דאין להוציא ממשמעותם הפסוקים (לא) ע"י ק"ו, אבל השתא דאמרת כהן מרצה ביחיד ע"י מתוך אע"ג דבמועדו לא איירי אלא בטומאת צבור, א"כ שרץ נמי לייתי בק"ו ואע"ג דבמועדו לא איירי אלא בטמא
מת בלבד, כיון דליכא מיעוטא, ומשני מכפרים כמתכפרים ואיכא מיעוט (הר"פ): מקום שנטמאו בעלים במת כו'. וקשה דמה לשרץ שאינו מרצה בצבור כלל לפ"ה תאמר במת שמרצה בצבור. ואף לפר"ת איכא למיפרך מה לשרץ שכן אינו מרצה לענין אכילת בעלים בטומאה כדפי' לעיל, תאמר במת שכן מרצה
לענין אכילת בעלים בטומאה נמי. ואומר הר"ם דאין זה ק"ו אלא סתירת דברים בעלמא על מה שאמרו זקני דרום דלענין מכפרים בטמא מת אין חילוק בין צבור ליחיד ואע"ג דלענין מתכפרים יש חילוק בין צבור ליחיד כדפרישית, ועל זה פריך דאדרבה יש לי לדון ק"ו אחר דמשמע דאיכא הרצאה לבעלים יותר
מלגבי כהן שהרי גרע טפי מבעלים דבעלים משלחין קרבנותיהן וכהן לא מרצה, וא"כ כ"ש שיש לנו לומר דגריעותא שהוא בבעלים דטמא מת שאינו משלח שיהיה בכהן שנטמא במת שלא ירצה ולהשוות כהן לבעלים לענין מת ביחיד, וכמו (דבעלים) [דבבעלים] יש חילוק בין צבור ליחיד כמו כן בכהנים נחלק בין צבור
ליחיד כיון דבשרץ הורע כח כהן מכח בעלים וא"כ בקל יש לנו לומר דלא אמרינן מתוך (הר"פ): קסברי זקני דרום טמא מת נמי כו'. וא"כ הו"ל אינו נדחה ביחיד וכל שאינו נדחה ביחיד אין צבור מביא [ב]טומאה כדאמרי' בפסח שני (פסחים דף סט:). וא"ת א"כ טומאה דהורצה במת היכי משכחת לה, וי"ל כיון
דאם בא יחיד לימלך אמרינן ליה תמתין עד פסח שני כדמסיק הכא למצוה, נדחה שפיר קרינא, כיון דאינו מרצה לכתחילה: