כל הזבחים שקבלו דמן פרק שני
זבחים
כג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לפי אכלו. הראוי
לאכילה תכוסו עליו דהיינו שחיטה: במכסת.
סז א מיי' פ"ב מהל' קרבן
הכא נמי נייתי ק"ו ליפוק מהיקשא ועוד קשה היכי יליף טמא שרץ
א) פסחים סא. עח: ע"ש,
ב) ירוש' פסחים פ"ה ה"ג,
פסח הלכה א:
לשון מנין כמו מכסת ערכך (ויקרא כז): ואיתקש אוכלין למנויין.
דיחיד בק"ו מטמא מת דיחיד הא טמא יב] גופיה דיחיד יליף על ידי
סח ב ג מיי' פ"ד שם הל"ב
ג) [פסחים שם יומא לט: נא:
מה מנויין מעכבי אף אוכלים מעכבי ח) שאם שחטו לטמאים ולערלים
מתוך וכי האי גוונא חשיב
בבנין אב בפרק איזהו מקומן (לקמן דף
ופ"ו שם הלי"ב ופ"ד
יבמות מ. שבועות יד. מנחות יט:]
מכילתא בא פ"ג, ד) פסחים
מהל' ביאת מקדש הל' ו ז ופ"ו
וחולה ו] וזקן שאין יכולין לאכול כזית פסול ואפי' הן מנויין דהא לפי
נא.) דקאמר לן בדם כשר
הואיל ולן כשר באימורין ודבר הלמד
מהל' נזירות הלכה טז:
פ: תוס' פסחים פ"ו ה"ה, תו'
אכלו בהאי קרא כתיב לגבי ז] מנויין:
בבנין אב אינו חוזר ומלמד בקל
סט ד מיי' פ"ו מהל' נזירות
נזיר פ"ו ה"ג, תו' מנחות פ"ק
❖
ה"ה, ה) נזיר סג: [פסחים פ:
הלכה יח:
וכי לא מקשי נמי. וסברי טמא מת
וחומר וי"ל דבעיא היא באיזהו מקומן
לפי אכלו למצוה ולעכובי לא והתניא
א)
פא:] ירוש' פסחים פ"ז ה"ז,
משלח קרבנותיו בדיעבד אית להו הך
והכא אם יג] נאמר דילפי' קאמר
במכסת נפשות מלמד שאין הפסח נשחט
ו) פסחים
וע' נזיר פ"ט ה"ב,
א
1
פירכא גופא דפרכינן לעיל אמילתייהו
ועוד י"ל דהאי מתוך אינו בבנין אב
פ: ירוש' פסחים ונזיר שם,
תורה אור השלם
אלא למנוייו שחטו שלא למנוייו יכול יהא
ז) פסחים טז: יומא ז. מנחות כה.
דאי הוי בבנין אב א"כ יאכל ביחיד
דמוקמינן ח] מתניתין בכהן טמא שרץ
1. וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת
כעובר על המצוה א] ב) תלמוד לומר תכוסו
ות"כ ויקרא נדבה פ"ד ה"ט,
כבציבור: זקני דרום לא מקשי.
אבל כהן טמא מת הציץ מרצה דהא
ח) פסחים סא., ט) נזיר נז.,
מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב
הכתוב שנה עליו לעכב ואיתקש אוכלין
י) זבים פ"א מ"ו, כ) יומא ו
ג)
מודה מיהא דלכתחילה אמר רחמנא
וזקני דרום תנאי הוו ופליגי אמתני'
אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ
❖
ע"ש.
לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה:
למנויין זקני דרום לא מקשי וכי לא מקשי
טמא מת ידחה לשני וטמא שרץ
דתמיד נשחט (פסחים דף סא.) דתנן
ב]
שמות יב, ד
נמי (א) מהא נמי אית להו פירכא ומה במקום
2. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא
אמרינן לעיל דשוחטין עליו לכתחילה:
השוחט לערלים ולטמאים פסול
הגהות הב"ח
אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַ¢קּדָשִׁים אֲשֶׁר
ומה במקום כו' בעלים. יחיד:
שנטמאו בעלים בשרץ שמשלחין קרבנותיהם
אי נמי סבירא להו כר' נתן ולית להו
יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת
(א) גמ' לא מקשי נמי מיהא אית
מיתיבי. לזקני דרום: מפני שאמרו.
הא דקאמר הש"ס בכיצד צולין
לכתחילה כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה
קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד
כצ"ל ותיבת נמי נמחק:
לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה:
❖
משנה היא בכיצד צולין (פסחים דף פ:)
(שם דף עח:) דמודה ר' נתן היכא
מקום שנטמאו בעלים במת שאין משלחין
(ב) רש"י ד"ה מפני וכו' קרבנות
שמות כח, לח
דגברא לא חזי: מפני שאמרו
שהנזיר ועושה פסח כו'. קס"ד האי
נזיר טמא שתי תורים: (ג) ד"ה
ט]
❖
קרבנותיהן לכתחילה כהן שנטמא במת אינו
דרמי וכו' וסבירא ליה דאין:
נזיר ועושה פסח. אע"ג דפרשי' זקני יד]
טומאת הגוף בבעלים קאמר ולהכי
מוסף רש"י
דין שאינו מרצה מיתיבי מפני שאמרו נזיר
ד] ד)ב
ג]
נקט נזיר ועושה פסח דאילו שאר
דרום תנאי היא אפירכא טו] דסיפא
ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת דם ואין
הציץ מרצה על טומאת דם.
שינויי נוסחאות
קרבנות אין טומאת בעלים פסול בהן
סמיך דנטמא טומאת התהום מרצה
ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין
הציץ מרצה על טומאת הגוף במאי אילימא
אבל עושה פסח אכילתו מעכבא ונזיר
(דכולי עלמא אית להון טז] טומאת
א] המצוה וכשר כצ"ל (ש"מ):
ולטמא למתים ואין הציץ מרצה
ב] גי' ש"מ אמר רב אשי וכי לא
על טומאת הגוף. ואם (טמא)
בטומאת שרץ האמרת שוחטין וזורקין על
נמי כשנטמא במת שסתר נזירותו
התהום מרצה) דהילכתא גמירי לה
מקשי נמי אית להו כו':
[נטמא] בעת הבאת קרבנותיו
וצריך לחזור ולמנות כדכתיב (במדבר
כדאיתא פרק כיצד צולין (פסחים פ:)
טומאת שרץ אלא טומאת מת וקתני אין
ג] בכי"מ נוסף קשיא: ד] בכי"צ
סותר את הכל: לא אמרו
ה]
טומאת התהום אלא במת
ת"ש מפני כו': ה] צ"ל טמא
ו) וכי ימות מת עליו וגו' ואין ראוי
וכן ברייתא דר' חייא לא אמרו טומאת
הציץ מרצה אלמא נטמאו בעלים במת אין
בלבד. אבל שאר טומאות ספק
(גליון): ו] ולחולה ולזקן כצ"ל
לקרבנות תגלחתו עד שיטהר ויביא
התהום אלא למת בלבד דפריך מינה
לא הותרו: כהן המרצה
(ש"מ): ז] צ"ל גבי (*ש"מ):
משלחין קרבנותיהם לא אי דאיטמו בעלים
התם לרבי יוסי: אלא בטומאת
תחילה קרבנות נזירות טומאתו
ח] דמוקמי (רא"ט): ט] קס"ד
בקרבנותיהם. דנזיר ועושה
(ב)
במת ה"נ הכא במאי עסקינן כגון שנטמא
פסח, הותרה לו טומאת התהום.
דהאי אין הציץ מרצה על
מת בבעלים יז] וקתני אין הציץ
שתי תורים ואשם וימנה את
: י] צ"ל
אם נטמא גופו בספק טומאה,
טומאת הגוף כו' (ש"מ)
כהן בשרץ אי הכי אימא סיפא ג ניטמא
מרצה. וקשיא לזקני דרום דאמרו
נזירתו ואחר כך יביא קרבנות נזירות
דהא (ש"מ): יא] פליג' אדזקני
וקרבן יחיד אינו דוחה שבת
טומאת התהום הציץ מרצה הא תני רבי חייא
איש איש למצוה: לא למעוטי
וטומאה (פסחים פ:) את עון
דרום דהוא מוקים כצ"ל
טהרה וקתני אין הציץ מרצה בדיעבד:
הקדשים. פסול הקרבן יכשיר
(שמכ"י): יב] טמא מת (ש"מ):
לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד
טומאת התהום דזיבה. וא"ת מ"מ
אלמא נטמאו כו'. כלומר אם שלח
ה) ד
וירצה ואינו מכפר על האוכלין אותו
יג] אם תמצא לומר דילפי'
כצ"ל (ש"מ): יד] דזקני (שמכ"י):
טמא, דעון הקדשים כתיב ולא עון
למת למעוטי מאי לאו למעוטי טומאת
קרבנו ושחטו וזרקו עליו לא נפטר
קשיא ברייתא דר' חייא דלא אמרו
טו] תיבת אפירכא אינו מובן.
הכהנים (שם טז:). ואין לומר שיכפר
מפסח שני: הכי נמי. דמרצה ציץ:
טומאת התהום אלא למת בלבד הא
התהום דשרץ לא למעוטי טומאת התהום
וי"ל דר"ל שיכולין לפרוך מסיפא
על עון הכהן שהקריב טמא. שהרי
(גל' קה"י בקיצור): טז] להו
עון הקדשים נאמר ולא עון
כגון שנטמא כהן בשרץ. כדתנן טמא
איטמי כהן טומאה ידועה לא מרצי
דזיבה ואלא הא דבעי רמי בר חמא כהן
ו)
המקריבים, הא אינו מרצה אלא
טומאת התהום דהילכתא כו'
פסול ואוקימנא בשרץ ותנן נזיר
ותירץ ה"ר חיים דמיירי במת בשביעי
להכשיר הקרבן (שמות כח לח) וכי
כצ"ל (ש"מ). ובצ"ק מוחק כל
המרצה בקרבנותיהם הותרה לו טומא' התהום
איזהו עון נושא. איזה פסול
התיבות שבסוגריים: יז] צ"ל
ועושה פסח וה"ה לכל קרבנות יחיד.
והוי כטומאת שרץ דשוחטין וזורקין
או לא הותרה לו טומאת התהום תפשוט
דבעלים (ש"מ): יח] חייא בכהן
הוא מכשיר (פסחים טז:). איזה עון
והא דנקט הני משום סיפא נקט דבעי
ולא מרצי משום דמכפרין כמתכפרין
יארע בקרבן שיהא הציץ מרצה עליו
בטומאת כו' ואינו מרצה
דטומאת התהום הותרה לו דהא הכא בכהן
❖
מיתני נטמא טומאת התהום הרי זה
והשתא חמיר בשביעי דלא מרצי
ביחיד כו' כצ"ל ול"ג התיבות
שיהא כשר (יומא ז.):
שבסוגרים (ש"מ). ועי' פ"מ:
קיימינא דרמי בר חמא ודאי פליגי תא שמע
מרצה וכי גמירי היתר טומאת התהום
וטמא מת בראשון מרצי והיינו טעמא
יט] תיבות של י"ג נמחק (ש"מ.
ונשא אהרן את עון הקדשי' וכי איזהו עון נושא
בנזיר ועושה פסח גמירי לה בכיצד
דבשביעי יכול לעשות בטהרה על ידי
וכ"ה ברש"י). וע' במפרשים
ז)
2
שיטה מקובצת (המשך)
שמקיימים הגירסא. ור' אות כא:
צולין וטומאת התהום טומאת ספק
שליח וחזי למיכל לאורתא אבל בראשון
:
כ] התהום דזיבה (ש"מ)
כו' פי' בשרץ והא תנא ר' חייא כו'
והתם מפרש איזוהי טומאת התהום
לא אפשר לתקנו ולעשותו בטהרה
(הר"פ): לאו למעוטי טומאת
כא] שחיטה, ואפילו אמר לן
לאחר שחיטה ראיתי בה"ש
התהום דשרץ. תימה אדדייק
כו' והילכתא גמירי לה דהותרה בנזיר ועושה פסח כדאמרי' בכיצד
לכך בדיעבד כשר ומיירי ברייתא דר' חייא יח] [בטומאת התהום
של י"ג הא בעינן כו' כצ"ל
מסיפא תיקשי מגוף הברייתא דרבי
צולין [פסחים דף פא:]: לא אמרו. דהותרה טומאת התהום בנזיר
דאי איטמי] כהן בטומאת ודאי של שרץ או במת בשביעי שלו אינו
(צ"ק): כב] צ"ל בטומאת (ש"מ):
חייא דקתני לא אמרו טומאת התהום
כג] צ"ל בו ביום (ש"מ):
ועושה פסח אלא בטומאת המת בלבד: מאי לאו למעוטי טומאת
מרצה ביחיד אפי' בדיעבד (שהרי אינו מרצה בציבור בתמיד) דהא
אלא למת בלבד, משמע דוקא
כד] פירושינו דשמעתין בכהן
בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה
התהום דשרץ. דלא הותרה ומק"ו לא אתיא שאין דנין ק"ו מהלכה ט):
מכפרין כמתכפרין וציבור טמאי שרץ או בשביעי של מת לא עבדי
המרצה בצבור איירי וי"ל כו'
לא מרצה, אלמא בנטמאו בעלים במת
טומאת התהום דזיבה. כגון ראה בין השמשות ספק כולה מן היום
בטומאה אלא שולחים קרבנותיהם על ידי טהורין כיון דחזו לאורתא
(ש"מ). ועי' בה"ז, צ"ק, פ"מ,
אין משלחין קרבנותיהן. ואי בטומאת
וח"נ. ובקר"א גר' וקשה על פי'
כהן קאי כמו ברישא דאוקמית
או כולה מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום
אבל בטומאת התהום מרצה כהן ביחיד אבל בבעלים לא מתוקמא
רש"י מהא דשמעתין בכהן
שנטמא כהן בשרץ, (ו)מ"מ קשה
וחציה מן הלילה והוי לה כשתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות י) והך
ברייתא דר' חייא דכיון דשוחטין וזורקין על טמאי שרץ ושולחים
המרצה איירי. ותיבת בצבור
דהא אמרי זקני דרום דמרצה, וי"ל
ט"ס הוא. ועש"ב: כה] נ"א
דה"א לא אמרי' טומאת התהום
טומאת התהום הוא דממעט משום דחמירא דיוצאה עליו מגופו:
קרבנותיהם ביד טהורים איזה ריצוי ציץ שייך וגם טומאת התהום נמי
בצבור דהא לא הותרה טומאת
דמרצה לכתחילה אלא למת בלבד אבל
דבעי רמי בר חמא. בכיצד צולין [שם]: כהן המרצה בקרבנותיהן. של
לא שריא להו למיעבד אינהו גופייהו כיון דשוחטין וזורקין עליהן
שרץ. כן הובא בגליון בשם צ"ק.
בטומאה ידועה אינו מרצה לכתחילה
אבל בצ"ק ליתא. והרש"ק מוחק
אבל בדיעבד מרצה שפיר, ובטומאת
נזיר ועושה פסח הותרה לו טומאת התהום אם נטמא בה:
ומצו למיעבד ע"י טהורין ועוד יש לפרש דמיירי בכהן שקיבל הדם
מה שבסוגריים: כו] צ"ל שני
כהן מיירי והוי כמו זקני דרום. וקשה
והא י] הכא בכהן אוקמא לה. לרישא דקתני אין הציץ מרצה
בטומאת התהום דמת שמרצה לכתחילה לזרוק ולא מהדרי' אטהורין
(צ"ק): כז] צ"ל ולר' (צ"ק ועו"ש.
דא"כ משמע דטומאת התהום מרצה
וכ"ה בד"ו). ועי' גל' קה"י
על טומאת הגוף ועלה קתני נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה:
אפי' איכא כהן טהור הא טומאה ידועה לא מרצה לכתחילה אלא
לכתחילה קאמר, ובפסח שני קאמר
שמבאר זה. ובחזו"א ס"ג סק"ג
דוקא דיעבד גבי מי שישב על האבן,
דרמי בר חמא פליג יא] הוא. אדזקני דרום הוא מוקים לההיא
מהדרינן אטהורין דטומאה דחויה היא בציבור כ) וכי האי גוונא צריך
כתב דסיום דברי התוס' קשה
וי"ל דהתם מיירי בכהן שעדיין לא
בטומאת בעלים וסבירא דאין יחיד טמא מת משלח קרבנותיו
לפרש בפרק כיצד צולין (שם פא.) דבעי התם כהן המרצה בתמיד
לעמוד עליהם, עש"ב: כח] מכאן
(ג)
עשה שום עבודה אבל הך מיירי בכהן
ואילך הוא קטע אחר בכ"י, אלא
שכבר קיבל הדם בדיעבד, ומזה בא
דאכילת פסחים מעכב: תא שמע. תיובתא לרמי בר חמא: ונשא
הותרה לו טומאת התהום או לא הותרה ומאי קמיבעיא ליה הא קיימא
שבד' וילנא סברי דשייכי אהדדי,
למעוטי טומאה ידועה דדוקא
אהרן. בציץ כתיב: את עון הקדשים.
פסול קרבנות ירצה בציץ:
לן במועדו אפי' בטומאה אלא אי יכול לזרוק בטומאה לכתחילה
וצ"ע בזה וגם בתוכן הדברים
בטומאת התהום מרצה בדיעבד
❖
קמיבעיא ליה כדפרישית ואפי' איכא טהורין: טומאת התהום
דלהלן שאינם ברורים כ"צ:
לזרוק באותו כהן ולא מהדרינן
אם
אטהורים ואפי' איכא כהן אחר
דזיבה. פ"ה כגון ראה בין השמשות של י"ג יט] ספק כולה מן היום או מן הלילה ואין כאן אלא ראייה אחת ספק חציה מן היום וחציה
טהור, אבל בטומאה ידועה לא מרצה
בטומאה אף לאחר שקיבל דם
שיטה מקובצת
מן הלילה ויש כאן שתי ראיות דזב מטמא בימים ובראיות וקשה דבפרק כיצד צולין (ג"ז שם) לא מצי משכח לרבי יוסי טומאת התהום כ]
בטומאת צבור אלא מהדרינן
ולימא כי האי גוונא ונראה לי ברו"ך דבעינן שהספק לא יהא נודע עד לאחר שחיטה כא] ואם אמרו לו לאחר שחיטה ראית בין השמשות
מקום שנטמאו בעלים במת כו'.
אטהורים: לאו למעוטי טומאת
תימה דדיו לבא מן הדין
התהום דשרץ. פי' וא"כ היכי תני
סוף יום שלשה עשר הא בעינן טומאת כב] התהום שלא יהא אחד מכיר בסוף העולם לכך בעי התם בשלמא לרבנן משכחת לה דשחטו על
להיות כנדון בסוף דינא, מה בעלים
סיפא נטמא טומאת התהום הציץ
זב בשביעי שלו דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ואח"כ ראה וסותר אבל לר' יוסי דאמר מקצת היום ככולו ומכאן ולהבא מטמא ולא סתר
לכתחלה לא מרצה אבל בדיעבד מרצה
מרצה דבע"כ היינו טומאת התהום
מידי [היכי משכחת ליה] ורבינו הקשה לימא שראה לפני שחיטה ושחטו עליו וחזר הזב וראה שניה דסתר אפי' לר' יוסי וצריך למנות
אף כהן בדיעבד מרצה, והשתא לא
דשרץ דהא רישא וסיפא בחד גווני
קשה מידי דהא דמרצה ביחיד
היא. [הג"ה] וקשה כח] לי על זה דהא
שבעה דזב תלוי בראיות וליכא לא תחילת היום בטהרה ולא סוף היום ולדידי אתי שפיר דכיון דראה בצפרא מיד היה ספק
דקאמרי דיעבד דוקא קאמרי, וי"ל
אוקמינן מילתא דר' חייא במת ובשרץ
אולי יראה עוד ביום והוי כנודע הספק קודם שחיטה ורבינו מתרץ בזה דכיון דראייה ראשונה אינה מטמאה במשא [זבים פ"א מ"א]
א"כ הוי שפיר דומיא דרישא, וגם
דלפי מה שפי' הר"מ (לעיל כב: ד"ה
כג]
מקום) ניחא דפי' דלא בא משום
התלמוד מתחילה לא היה מקשה לאו
א"כ מועיל לו מה ששחטו וזרקו עליו אע"ג דראייה שנייה מצטרפת לראשונה לחייבו מנין שבעה מכל מקום לעולם היה קרוי טמא
ילפותא גמור כי אם לסתור סברא
למעוטי טומאת התהום דשרץ
שרץ בשעת עשיית הקרבן וגם אחר כן לא פקע שמו ויצא ידי פסחו וקשה על פירושו כד] משמעתין (כהן המרצה בציבור כה] היא)
דזקני דרום, הילכך לא שייך למימר
(אלמא) [אלא] משום דא"כ לא
לא דיו ולא שום פירכא כיון דאין זה
מתוקמא (דשרץ) [רישא] בטומאת
וי"ל כגון שראה אחת בי"ג וטבל והעריב שמשו ושחט למחר הפסח ואחרי כן ראה שנייה ומצטרפת ואין זה קרוי נודע הספק קודם
אלא סתירת דברים בעלמא
שרץ דלא הוי רישא דומיא דסיפא
(לשון
שחיטה כיון שטהור גמור בשעת שחיטה וליכא למימר אולי יראה לשני כו] ימים ומצטרפין דלר' כז] יוסי אינה מצטרפת לראשונה. ברו"ך:
מהר"פ): במאי אילימא בטומאת
וממילא [ליכא] למעוטי טומאת תהום
שרץ כו'. תימה היאך מתוקמא
דזיבה, אבל מתני' מתוקמא שפיר
בטומאת שרץ הלא נזיר אינו (מעכבו)
בשרץ הוי רישא דומיא דסיפא. אבל
[מעוכב] מלשלח קרבנותיו בשביל טומאת שרץ דבנזיר כתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וכו' (במדבר ו, ט) [סותר] ומביא קרבן טומאה אבל בטומאת
מה שהקשה רבינו פרץ ז"ל דלא הוי רישא דומיא דסיפא, לא קשיא דאין לחוש מן הדיוק אם יהיה סותר (דריש כלל) [הרישא] כשנאמרו למעוטי טומאת
התהום דזיבה תעמיד אותו בבעלים, שזהו הדיוק אין לחוש אם [לא] יהיה דומיא דרישא. נ"ל ברוך: טומאת התהום דזיבה. וזה לשון הרב רבינו פרץ
שרץ אינו סותר ומביא קרבן טומאה, וי"ל דטומאת שרץ דקאמר ר"ל כעין טומאת שרץ כגון טמא מת בשביעי שלו. וא"ת והלא לא שייך (שביעי) [גבי
ז"ל, פי' רש"י ז"ל כגון ראה בין השמשות כו' עד וזב מטמא בראיות כבימים ושתים לטומאת שבעה כדאמרי' (מגילה דף ח.) שתים לטומאה ושלשה לקרבן,
קרבן נזירות למימר] ששחטו עליו בשביעי שלו, שהרי הוא סותר כל נזירתו ואינו מביא קרבן תגלחתו עד שימנה כל נזירתו שלאחריה, [ד]מביא קרבן טומאה
ואח"כ מונה כל נזירתו בטהרה ומביא קרבן תגלחתו, [והרי] כבר עבר הרבה ימים דלא הוי שביעי שלו. וליכא למימר קרבן נזירתו דטומאה קאמר שמביא
(דלענין) [ולענין] כהן מקריב איירי בשמעתין. ול"נ דטומאת התהום משמע דלבסוף נתברר הדבר ובכה"ג לא נתברר הדבר יותר מבתחילה בשעת טומאה.
אלא נ"ל כדמפרש התם כגון בשביעי שלו ולאחר שהביא קרבנותיו של נזירות ראה וסתר דזהו טומאת התהום שנתברר לבסוף, אבל בשעת שהביאו קרבנותיהן
אשם ושתי תורים וקאמר אם הביא בשביעי שלו דאינו נפטר דאין לו להביאם [אלא ביום] שמיני, הא ודאי ליתא דאין אכילתו מעכבת בקרבנות, מידי דהוה
אשאר קרבנות שאין אכילה פוסלת רק בפסח ונזירות טהרה דגלי קרא. ונראה דמשכחת שביעי בנזיר כגון שנטמא לאחר (מלא שמונה בנזירותו) [מלאות
נזיר ועושה פסח לא היה יודע אם יראה יומים. ומיירי ע"כ בבעלים דאי בכהן לא היה נכנס בעזרה אם היה זב ואפילו בעל ב' ראיות דהא מחוסר הערב
ימי נזירותו] ונטמא קודם הבאת קרבנותיו דאינו סותר אלא מונה ז' ימים (ונאכל) ומביא קרבן תגלחת דטהרתו בשמיני, ועל זה [אמר] אם הביא בשביעי
שמש וכ"ש בזב בעל שלש ראיות דהא מחוסר כפרה, וא"כ אפילו קודם שראה איך היה נכנס מתחלה להקריב קרבנות בעזרה. והך דר' חייא לא הוי דומיא
דאין הציץ מרצה ובעיא טהרת בעלים בנזיר כמו בפסח (מהר"פ): הכא במאי עסקינן כגון שנטמא כהן בשרץ. וא"ת מאי מקשה לזקני דרום, אימא דאין
דרישא דהא אוקמינא רישא בכהן שנטמא והך דר' חייא איירי בבעלים. ואל תתמה על זה דהא בלאו הכי נמי לא הוי דומיא דרישא ממש דהא אוקמינא
הציץ מרצה (דיעבד) [לכתחילה] קאמר, וכמו כן מרצה ביחיד דקאמרי זקני דרום [בדיעבד קאמרי, וי"ל] דמשמע ליה מדקאמר אין הציץ מרצה אף בדיעבד
רישא בטומאת שרץ ומילתיה דרבי חייא איירי במת, והתם אפי' בדיעבד אין הציץ מרצה כדפי', ובמילתא דר' חייא הוי אפי' לכתחילה. כך פי' מורי [ע"כ]:
קאמר כדנפקא לן לקמן (ע"ב) מעון הקדשים ולא עון המקדישים: אימא סיפא כו'. ואי אמרת דרישא דמתניתין בנטמא בשרץ, היכי קאמר בסיפא נטמא
תוד"ה זקני דרום כו' ופליגי אמתני' כו' דתנן לערלים ולטמאים פסול. עי' בהשמטות בסוף המסכת: