כג: כל הזבחים שקבלו
דמן פרק שני
זבחים
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר
אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם
עון נותר הרי כבר
ע א מיי' פ"ד מהל' ביאת
א) ירוש' פסחים פ"ז ה"ה וה"ז,
שבועות פ"א ה"ד, ב) סנהדרין
מקדש הל"ז ופ"א מהל'
נאמר לא יחשב. כך פי' כ] הקונטרס משום דאמרי' לקמן
נאמר לא יחשב. ה"ג לה בת"כ ח) וכן הצעתה בכל מקום וה"ק איזה
פד., ג) ע' ספרי שופטים קסז,
פסולי המוקדשין הלכה לד
בפירקין (דף כח.) דאיסור רבה דחוץ לזמנו שהוא בכרת מקרא רבה
פסול קרבן מרצה הוא אם עון פיגול דמחשבת חוץ למקומו דאיקרי
ד) [עי' תו' לעיל טז. סד"ה
ופרק י"א הלכה יט:
עא ב מיי' פ"ו מהל' ביאת
מיושב], ה) [פסחים סא. וש"נ]
ופרשה רבה בצו את אהרן ואיסורא זוטא דחוץ למקומו דליכא כרת
פיגול כדאמר לקמן בפירקין
(דף כח.) פיגול הוא לא ירצה אם אינו
מקדש הלכה ח:
ירוש' פסחים פ"ז ה"ב,
מקרא זוטא ופרשתא זוטא בפרשת
לענין ה] חוץ לזמנו תניהו לענין חוץ
עב ג מיי' פרק ב שם (הל"ח)
ו) סנהדרין פג., ז) שם,
ח) ויקרא נדבה פ"ד ה"ט,
[הלכה ו ז]:
קדושים תהיו והביא ראייה מתורת
למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה:
אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב אם
1
א]
עג ד מיי' פ"ה שם הל' יז:
ט) ע' לקמן כט., י) שמות כח
❖
אם עון נותר. פסול מחשבת נותר
כהנים ורבינו תם מקיים גירסת
עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה הא אינו
מג, כ) שם ל כא:
א מיי' פ"ה מהלכות ביאת
א
1
הספרים דגרסינן איפכא בפיגול לא
שחישב לאוכלו לאחר שנעשה נותר
מקדש הלכה יז טוש"ע או"ח
נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה
❖
סימן צח סעיף ד:
דהיינו מחשבת חוץ לזמנו: הרי
יחשב ובנותר לא ירצה דלקמן בפירקין
בצבור מאי טומאה אילימא (א) מטומאת
הגהות הב"ח
כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב.
מסקינן דתרוייהו מקרא אחרינא כא]
שרץ היכא אישתרי אלא טומאת מת ולאו כגון
(א) גמ' אילימא טומאת כצ"ל
תורה אור השלם
נפקי דכתיב ביה לא ירצה ולא יחשב
והאי קרא בחוץ לזמנו מיתוקמא
ואות מ"ם נמחק: (ב) רש"י ד"ה
שנטמאו בעלים במת אלמא נטמאו בעלים
ומה שנזכר פיגול קודם לנותר אף
בפירקין. ובספרים שלנו גירסא זו
1. וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר
לעולם וכו' קאמרינן הכא כצ"ל
❖
במת משלחין קרבנותיהן ובמאי אי בנזיר וכי
ואות מ"ם נמחק:
ע"ג דבקרא כתיב נותר ברישא
משובשת בכ"מ בהש"ס ומחליפין
זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא
2
יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב
ימות מת עליו אמר רחמנא אלא לעושה פסח
דהיינו חוץ לזמנו משום דלשון פיגול
המקראות ולאותה הגירסא אינך יכול
לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת
כתיב בקרא בהדיא: אם עון נותר
לפרש נותר זה במחשבת חוץ לזמנו
גליון הש"ס
מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:
(ולאו כגון שנטמאו בעלים במת) לעולם בשרץ
ויקרא ז, יח
הרי כבר נאמר כו'. לאו נותר ממש
והפיגול במחשבת חוץ למקומו דלא
ושם טומאה בעולם ואיכא דדייק ומייתי הכי
2. וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע
גמ' לעמוד לשרת מצוה. עיין
❖
יחשב בחוץ לזמנו כתיב וצריך אתה
[קאמר] כדאמרי' לקמן בפירקין (דף
לעיל דף טז ע"א תוד"ה מיושב:
פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח
עון הקדשים אין עון מקדישין לא מאי
ב]
רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָה¢ רָתוֹ בַּיּוֹם
לפרש נותר ממש ואי אפשר לומר כן
כט.) לאחר שהוכשר יפסל אלא במחשבת
טומאה אילימא טומאת שרץ מי אישתריא
הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:
שאין הקרבן שקרבו מתיריו בהכשר ו]
נותר דהיינו מחשב לאוכלו חוץ
במדבר ו, ט
שינויי נוסחאות
בציבור אלא לאו טומאת מת ועון קדשים אין
לזמנו: הא אינו נושא אלא עון
3. כִּי בוֹ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ
נפסל מלרצות ולעלות לשם חובה
א] יחשב וכו' ירצה ע' ברש"י
מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת
עון מקדישים לא לעולם טומאת שרץ ושם
אם הותיר ממנו : הא אינו נושא
טומאה שהותרה מכללה. וא"ת תיפוק
א)
ט)
דהגי' להפך וכ"ה בכי"מ
בְּשֵׁם יְהֹוָה הוּא וּבָנָיו כָּל
ובפסחים ויומא. אבל במנחות
טומאה בעולם: יושב: מנלן אמר רבא
דברים יח, ה
כו'. הא ז] כלומר הנה מצינו שאינו
לי דלא משכחת מידי דמיתוקם ביה
הַיָּמִים:
ב)
4. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָיו
כלפנינו וכ"ג ר"ת בתוס': ב] גי'
קרא אלא בטומאה ואומר רבינו תם
נושא אלא עון הטומאה ויש טעם
אמר רב נחמן אמר קרא לעמוד לשרת
כי"צ במאי, אי נימא בטומאת
3
ג]
כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם
❖
שרץ כו': ג] רב הונא אמר רב
משום דכתיב גבי ציץ לרצון להם
לדבר ליתן נשיאת פסול קדשים זה
דברים יח, ז
לִפְנֵי יְהֹוָה:
לעמידה בחרתיו ולא לישיבה ת"ר $ לעמוד
ג)
כצ"ל (ש"מ): ד] נ"א עומד
דמשמע דבר שהוא לרצון במקום
על טומאה הואיל ומצינו לה היתר
(גליון): ה] ענין לחוץ וכו' ענין
לשרת מצוה כשהוא אומר העומדים שנה
ד)
ה)
ד] 4
אחר שהותרה מכללה בצבור לכתחילה
אחר ולהכי דחיק לאשכוחי הותר מכללן
לחוץ (כתה"י): ו] בהכשר חוזר
מוסף רש"י
עליו הכתוב לעכב א"ל רבא לרב נחמן
ונפסל וכו' ממנו כדאמרי'
מכל הני דפריך מינייהו (במנחות דף
הילכך יחיד שלא הותרה אצלו יבא
הרי כבר נאמר לא ירצה.
לקמן בתר דהוכשר יפסול כצ"ל
מכדי יושב כזר דמי ומחיל עבודה אימא
הציץ וירצה בדיעבד: אילימא טומאת
כה.) יוצא ושמאל ובעל מום [וא"ת]
(ש"מ): ז] תיבת הא נמחק (ש"מ).
בקדושים תהיו פיגול הוא לא ירצה
מה ו) זר במיתה אף יושב במיתה אלמה
וצ"ל כלומר הרי מצינו כו'
ואוקימנא בחוץ למקומו (יומא
שרץ. מתוקמא ח] בכהן ט] או בבעלים
(א"כ) נותר ופיגול היכן הותרו מכללן
ז.) אם עון נותר. מחשבת נותר,
(גליון). ועי' במוסף רש"י, שם
תניא אבל ערל אונן יושב אינן במיתה
דאיצטריך ליה לא ירצה ולא יחשב
ולמימר דהאי דשוחט י] וזורק על טמא
ז)
ב
ג
ד
משמע דצ"ל תיבת הא. ע"ש
ששחטו על מנת להותיר ולאכלו
חוץ לזמנו: הרי כבר נאמר לא
ודו"ק: ח] צ"ל ותוקמא (ש"מ):
שרץ ציץ הוא דמרצה: היכא אישתראי.
ואומר רבינו תם דפיגול הותר מכללו
אלא באזהרה משום דהוי מחוסר בגדים ושלא
יחשב. ואם האכל יאכל מבשר
ט] בק"ד מוחק תיבות בכהן או,
בבמה דלא שייך שם מחשבת חוץ
בצבור כיון דאין יחיד נדחה צבור לא
רחוץ ידים ורגלים שני
כתובין הבאין כאחד
כגי' תוס', ע"מ ליישב הסתירה
זבח שלמיו ביום השלישי וגו'
מרש"י דע"ז עש"ב: י] דשוחטין
בפרשת צו את אהרן, ואמרינן
עבדי בטומאה: לאו כגון שנטמאו
למקומו והא דפריך בהקומץ רבה
וזורקין (*ב"ש): יא] מיירי נמי
בזבחים ובתו"כ במחשב לאכול שלא
בעלים במת. בתמיה. ומי לא מיירי יא]
(מנחות דף כה.) אימא עון יוצא שהותר
(ח"ד ועש"ב): יב] וקתני דהותרה
בזמנו ביום השלישי הכתוב מדבר,
בטומאת בעלים וקתני משלחין: וכי ימות מת עליו אמר רחמנא.
מכללו בבמה אמר קרא לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין
וכתיב לא יחשב לו, אלמא לית ליה
בצבור אלמא נטמאו בעלים
כב]
יב]
במת משלחין קרבנותיהן כצ"ל
תקנתא. ורובא גרסי איפכא אם
עון דיוצא לא חוץ למקומו חשיב שפיר לפני ה' שהמחשבה בפנים ואין
דטמא יג] ראש נזרו וסותר ואין ראוי לקרבנות טהרה עד שיעברו
: יג] דטומאה סותר ראש
עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב
(ב"ש)
לומר דבבמה לא קרינן ליה הותר מכללו כיון דהכשירו בכך כדקאמר
ימי טומאה ויביא כפרת טומאת נזירותו שתי תורים ואשם וימנה וישלים
נזרו ואין כו' כצ"ל (ש"מ):
ומוקמינן ליה לפיגול חוץ לזמנו,
שכן לשונו בכל הגמרא, ואם עון
יד] בהו וטעם גדול הוא לכאן
ויביא קרבנות תגלחתו: אלא בעושה פסח. וש"מ טמא מת משלח פסחו
התם גבי שמאל דכיון דאסור בפנים אין זה קרוי הכשירו בכך
להטיל כו' כצ"ל (*ב"ש)
:
נותר הרי כבר נאמר לא ירצה,
וקשיא לרמי בר חמא: לעולם. טומאת שרץ קאמרינן (ב) מהכא
ונותר כדי נסבה ואגב פיגול נקט נותר הואיל ומשכח ביה קרא
טו] ומייתי הך (ש"מ): טז] במאי.
ומוקמינן ליה בנותר ממש. ולא
הת"ד חדש (שמכ"י, מהרמ"ש):
יתכן חדא דלא כתב לא ירצה אלא
אע"ג דלא צריך אי נמי נותר הותר מכללו בראשו של מזבח דאיכא
דציץ מרצה לשחוט ולזרוק על טמא שרץ. ודקשיא לך היכא אישתראי
במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו,
יז] אלמא לא טמא מת משלח
בהן: ושם טומאה בעולם. אשכחן דאישתראי בהן יד] וטעמא
למאן דאמר אין לינה מועלת בראשו של מזבח בריש תמיד נשחט
קרבנות כצ"ל (*שמכ"י ובה"ז):
ועוד אי נותר ממש למאי לא ירצה,
יח] צ"ל שם (כי"ב וג'): יט] בש"מ
אי לאכשורי קרבן הרי כשר ועומד
גדול בהו להטיל ריצוי ציץ על טומאת שרץ: ואיכא דדייק. לישנא
(פסחים ד' נט.) ובפ' המזבח מקדש (לקמן ד' פז.) ומיהו פלוגתא דאמוראי
וכתה"י ולא לישיבה. מהכא
הוא משעה שנעשו עבודות דמו
❖
היא וקשיא למ"ד [דאית ליה] לינה מועלת מהך ברייתא ונראה
דקראי ומייתינא טו] להך תיובתא דברייתא לזקני דרום וסייעתא
בהכשר, כדאמרינן בתו"כ או אינו
נפקא לן אזהרה בסנהדרין
לרמי בר חמא: עון מקדישים לא. טומאת הגוף בין דכהנים בין
דנותר יש ללמדו עון עון מריצוי ציץ ופגול נמי מצינן למילף כג] ואפי'
באלו הן הנשרפין. ועיכוב
כדקתני לקמן כשהוא אומר
לא משכחת בהו הותר מכללן ולרצון להם איכא לאוקמי כדדרשי'
דבעלים לא מרצה. במאי טז] טומאה קאי דקא ממעט טומאת הגוף:
העומדים ככל אחיו הלוים וגו'
שיטה מקובצת
אילימא טומאת שרץ. ונוקמא זקני דרום בכהן דאילו גוף דבעלים
בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס:) [להם לרצון ולא לפורעניות]
הס"ד ומה"ד אימא.
ולצ"ק גי'
אחרת בזה ובגליון כ' דנר' מתוס'
אילימא טומאת שרץ. פ"ה
אבל לעובדי כוכבים אפי' לפורענות ועוד י"ל דנותר הותר מכללו
לא בעי ציץ שהרי אין נוגע בו בטומאה ולאורתא בטהרה אכיל
דל"ג ברש"י תיבות וכיון וכו'
ותוקמא בין בכהן בין
ליה: היכא אישתראי בצבור.
במנחת כהנים ומנחת כהן משיח וקומץ וכל דבר שאין לו מתירים
הא כיון דאית להו שוחטין וזורקין
עבודה. ועי' בה"ז צ"ק ח"נ
בבעלים. ולא דק דבכהן לא מצי
טה"ק וק"ד בביאור חילוק
לאוקמי שהרי לזקני דרום אמרי' לעיל
על טמא שרץ ויחיד אין נדחה צבור לא עבדי בטומאה: אלא לאו
אין כד] חייבים עליהן משום פיגול כדתנן פ' ב"ש [לקמן דף מג.] ואפי'
הגירסאות: כ] צ"ל גריס (ש"מ):
דטומאת שרץ לא מרצי כלל ומתני'
טומאת מת. שאינו יז] משלח קרבנות ולא כהן טמא מת מרצה
פסולא נמי נראה דליכא מדאמר לעיל בסוף פ"ק (דף יד.) דמודה
כא] צ"ל אריכא (צ"ק). וכ"ה
דפסלא טמא היינו טמא [שרץ
בד"ו ובתוס' פסחים ויומא:
דמחלל] העבודה וא"כ איך קאמר
בקרבן יחיד: לעולם בטומאת שרץ. קאי וקממעט כהן טמא
ר' שמעון בהולכת חטאות הפנימיות ופריך והא"ר שמעון כל שאינו
כב] בבמה ומשני אמר (ש"מ):
דציץ מרצה. אלא דוקא בבעלים
על מזבח החיצון אין חייבין עליו משום פגול ומשני מודה ר' שמעון
שרץ מלרצות כדאוקמי זקני דרום פסול דמתניתין אטמא שרץ
כג] למילף הכי (ש"מ): כד] צ"ל
מוקמינן ליה, והא שוחטין וזורקין על
דאין (ש"מ): כה] צ"ל בהו
דפסול מק"ו ומה שלא לשמו הכשר בשלמים פסול בחטאת חוץ
וטומאת בעלים אין צריכין ציץ שהרי קרבן בטהרה קרב. ודקשיא לך
טמא שרץ היינו על ידי ריצוי דציץ:
(רש"ש): כו] צ"ל החלב (ש"מ
היכא אישתראי. בצבור. [וא"ת]
היכא אישתראי בצבור שום יח] טומאה בעולם אישתראי בהו: לעמוד
לזמנו הפסול בשלמים אינו דין שיפסל בחטאת משמע דאי לאו ק"ו
והגרי"ב. וכ"ה בפסחים שם). ועי'
מאי פריך הא כהן טמא שרץ הותר
לשרת. רישיה דקרא כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד
הוה אמינא דאפי' פסולא ליכא א"כ במנחת כהנים ובמנחת נסכים
טה"ק: כז] צ"ל אלמא (ש"מ):
בצבור לכ"ע לפר"ת, ולפ"ה נמי
כח] צ"ל כדפריך (גליון):
מרצה כהן טמא שרץ בצבור למאן
לשרת וגו': לא יט] לישיבה. וכיון דלא נבחרו הוו להו זרים
דליכא ק"ו דלא מיפסל בזו כה] שלא לשמן ליכא פסולא כלל אלמא אשכחן
כט] בש"מ נוסף וי"ל דאה"נ
דפליג אזקני דרום, (והכי) [והכא]
נותר דהותר מכללו לגמרי: לאו כגון שנטמאו בעלים במת. תימה מאי
וזר מחיל עבודה: העומדים שם.
[לעיל מיניה כתיב] ושרת
דהמ"ל מערל ואונן וחד מתרי
קיימינן לאותבי לרמי בר חמא דפליג
פירכי נקט ודוחק: ל] כזר
אזקני דרום. [וי"ל] דדייק מגופיה
ככל אחיו הלוים וגו': [אימא מה זר וכו'. וניגמר במה מצינו
קשיא ליה לוקמה בטומאת הדם שנטמא הדם הציץ מרצה דגבי טומאת
הלכך פריך שפיר אימא מה זר
דהך ברייתא דמשמע דבאותו ענין
דם מייתי לה בכולי הש"ס (לקמן מה.) דדם שנטמא וזרקו בשוגג
בזר שמיחל עבודה וחייב מיתה אף יושב שמחלל עבודה במיתה]:
וכו' הואיל ויושב פסיל ליה
שהותר בצבור, ציץ מרצה ביחיד, וא"כ
מטעם זרות א"כ אף במיתה
לאו בכהן שנטמא בשרץ איירי דהא
הורצה ותנן נמי בפסחים (דף עח:) נטמא הדם כו] והבשר קיים
שני
להוי כזר אבל ערל ואונן לא
לא מרצי ביחיד לכ"ע כדפי' גבי
זורק הדם וי"ל דס"ל להאי לישנא דלית ליה למימר דנושא עון טומאה אלא בכי האי גוונא שהותרה בצבור דהיינו בטומאת בעלים דהותרה
שייך למיפרך דטעם דידהו לא
שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון
לאכול בטומאת הגוף למאי דלא מסיק אדעתיה השתא עון קדשים ולא עון מקדישים: אי נימא טומאת שרץ בבעלים היכא אישתראי.
הוי משום פסול זר ומשני כו'
דאמר שהציץ מרצה ביחיד הוי ליה
(ש"מ): לא] ומש"ה פריך (ח"נ):
יחיד אינו נדחה וכל שביחיד אינו
דאי סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכן טמא מת בשביעי שלו דחשיב כטמא שרץ הא לא עבדי צבור בטומאה כיון דאין יחיד נדחה צבור
לב] בגדים פסול משום זרות
נדחה צבור לא עבדי בטומאה, הילכך
❖
וכתיב כו' כצ"ל (ש"מ):
נמי לא עבדי בטומאה אלא עושין שליח לשחוט בעבורם כיון דאינהו אכלי לאורתא ואי סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דהשתא צבור
פריך שפיר היכא אישתראי היתר
גמור לאכול בטומאה דלרצון להם
עבדי בטומאה א"כ אין הציץ מרצה על היחיד דהא אין שוחטין וזורקין עליו אלא כז] נטמאו בעלים במת וקודם שביעי מרצה ליחיד שהביא
משמע היתר גמור באכילה לכ"ע
פסחו וסייעתא לזקני דרום דאמרי איש איש למצוה וקשה מאי פריך היכא אישתראי לוקמה בכהן שנטמא בשרץ דמרצה בצבור מק"ו דלעיל
כדפי': מאי טומאה. פי' איזה
ליקוטים
טומאת יחיד נושא אילימא טומאת
לרמי בר חמא דלית ליה כמו זקני דרום מכפרים כמתכפרין ועוד כי משני לעולם בשרץ ושם טומאה בעולם הא כיון דשוחטין וזורקין על
שרץ כו' [אלא לאו] טומאת [מת]
לעמידה בחרתיו ולא לישיבה. פי'
טמא שרץ א"כ ריצוי ציץ ל"ל הא קרב בטהרה כדפירש רבינו שלמה בסמוך ואי סבר אין שוחטין על טמא שרץ א"כ לא יועיל ציץ כדפירש
ואשכחן דאשתראי בצבור דכתיב איש
אבל לא אמרי' דכיון דלא נבחר
כח]
איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה
הוי ליה זר ואמר מר זר ששימש
לעיל אי בשרץ היכא אישתראי וי"ל דמעיקרא בעי לאוקומה בטומאת בעלים בשרץ והוה מצי למפרך ל"ל ריצוי ציץ אלא שפיר פריך היכא
לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני
במיתה, דלא אמרי' הכי אלא
אישתראי וכי משני לעולם בשרץ רוצה לומר ולא בטומאת בעלים אלא בטומאת כהן גרידא וכ"ש בטומאת מת וסבר רמי בר חמא
אלא עושין בטומאה, [מאי] לאו
כשאמר הכתוב והיתה לו כהונת
שנטמאו בעלים [בטומאת מת] וקתני
עולם לומר שאם אין בגדיהם
טומאת מת מרצה בכהן ביחיד וקצת קשה דלא ה"ל למימר שם טומאה בעולם משמע דטומאת מת בצבור קאמר והלא טומאת שרץ
ונשא דציץ מרצה אלמא נטמאו בעלים
עליהם אין שם כהונה עליהם
נמי הותרה לכהן מק"ו דלעיל אלא משום דעיקר היתר צבור בטומאת מת כתיבא להכי נקט ליה. ברו"ך: אימא מה זר במיתה
במת משלחין קרבנותיהן (מהר"פ):
אלא זרות, אבל כשאמר שלא
אף יושב במיתה. פי' בקונטרס דניגמר במה מצינו מה זר מחלל עבודה וחייב מיתה אף יושב שמחלל עבודה במיתה וקשה דגבי ערל
אי נימא טומאת שרץ. פ"ה
נבחר בישיבה אין במשמע שיהא
ונוקמא זקני דרום בכהן כו' עד אכיל
זר אלא שאינו מן המובחר. ודרך
ואונן נמי היה לן להקשות כמו כן דליהוי במיתה מבנין אב כט] ונראה דפריך משום דדרשי' לעמידה בחרתיו ולא לישיבה שלא בחר בכהנים
ליה. ותימה למה שינה לשונו, דלעיל
רש"י ז"ל אחר אלא שמ"מ אנו
יושבים אלא נחשבים כמו ישראלים זרים לכך מחלל עבודה כזר [ומש"ה גם במיתה להוי כזר] ומשני משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ
אמר דנוקמא בכהן או בבעלים. ועוד
צריכין לתירוץ זה. ובעיקר
ל]
לא]
דבכל שמעתין קאמר דהא דשוחטין
נוסחאות שבזבחים אמרינן
ידים ורגלים [שני כתובים הבאים כאחד דבמחוסר בגדים לב] כתיב ביה מיתה י) ולא ישאו עון ומתו ובשלא רחוץ ידים ורגלים] נמי כתיב
וזורקין ע"י ריצוי דציץ וכאן פי' בלא
דהו"ל זר ומחוסר בגדים שלא
ביה מיתה כ) ולא ימותו ובחנם נכתבה דהא ילפי' חוקה לגזירה שוה אלא למימרא דלא ילפי' מיתה מהא דקרי' רחמנא זר וניחא השתא דהלא
ציץ. ונראה לי דזה דחקו לרש"י דכי
רחוץ, ולא גרסינן שתויי יין
דייקינן עון קדשים [אין] עון
יעויין שם. (חי' הר"ן סנהדרין פד.)
מקדישים לא וקאמר אי נימא בטומאת שרץ, משמע דאי מוקמית לה בטומאת שרץ לא קשה מידי, וזה תימה דאדרבה דקשיא לזקני דרום דאינהו סברי דשוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולכך הוצרך לפרש דנהי דדרשת עון מקדישים לא אית להו לזקני דרום שוחטין וזורקין
מסברא בלא שום קרא. ברוך: עון מקדישים לא. טומאת הגוף בין דכהן בין דבעלים לא מרצי. וא"ת ומעיקרא ללשון ראשון איך [לא] אסיק אדעתיה מהא דכתיב עון הקדשים דמשמע דוקא עון הקדשים ולא עון המקדישים. ונראה לפרש דמעיקרא היה סבור מדקתני
אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור הותרה ביחיד ובצבור הותר אף לענין בעלים וכמו כן ביחיד, הילכך הוי פריך לרמי בר חמא (מהר"פ):